ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזבון המנוח אברהם מאמא ז"ל נגד הסתדרות מדיצינית הדסה :

פסק-דין בתיק ע"א 7787/12

ע"א 7787/12
וערעור שכנגד

לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופטת א' חיות

המערערים והמשיבים שכנגד:
עזבון המנוח אברהם מאמא ז"ל ואח'

נ ג ד

המשיבה והמערערת שכנגד:
הסתדרות מדיצינית הדסה

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.9.2012 בת"א 2214-08 שניתן על ידי כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ

תאריך הישיבה:
ד' בניסן התשע"ד
(2.6.2014)

בשם המערערים והמשיבים שכנגד:
עו"ד עמוס גבעון

בשם המשיבה והמערערת שכנגד:
עו"ד רם נועם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ג' כנפי-שטייניץ) בת"א 2214-08 מיום 5.9.2012, במסגרתו נדחתה תביעתם של המערערים נגד המשיבה בגין רשלנות רפואית שכתוצאה ממנה, על פי הנטען, לא נמנע מותו של המנוח בשל אירוע מוחי בו לקה.

רקע והליכים

2. המערערים הם יורשיו ותלוייו של המנוח אברהם מאמא ז"ל, והמשיבה היא בית החולים בו טופל המנוח לאחר שלקה באירוע מוחי עד מועד פטירתו.

3. ביום 12.5.2001, המנוח – אשר ברקעו הרפואי סבל מיתר לחץ דם קשה לא מטופל ולא מאוזן, עם פגיעה באיברי מטרה, משקל עודף ועישון כבד – הובהל לבית החולים הדסה הר-הצופים לאחר שחש ברע. בדו"ח מד"א מהשעה 10:30 צוין כי קיים חשד ל-CVA, וכי המנוח בהכרה מלאה, נושם עם דופק סדיר, אך לחץ הדם שלו גבוה והוא מדבר לא לעניין עם עיוות בשפתיים. ממצאים דומים נמצאו גם בקבלתו לבית החולים עשר דקות לאחר מכן, כולל הפרעת דיבור (דיספזיה) ושיתוק פלג גוף ימני שהופיעו באופן פתאומי וחד כשעה טרם קבלתו. בזמן זה נמדדו דופק וסטורציה ונלקחו בדיקות דם. הכרתו שקעה לאורך זמן קבלתו במיון עד כדי קומה עמוקה, וכשעה לאחר הגעתו הוכנסה זונדה לקיבתו ובוצעה לו אינטובציה להנשמה מלאכותית.

4. בשעה 12:10 הוזמנה בדיקת CT ראש וזמן מה לאחר מכן היא אכן בוצעה, כאשר הדעות חלוקות אם בוצעה בסביבות השעה 13:00 לפי המערערים (כשעתיים וחצי לאחר הגעתם לבית החולים) או אם בוצעה בשעה 12:24 לפי המשיבה. בבדיקה נמצא דמם תוך מוחי נרחב הפורץ לכל החדרים, ובצקת מוחית עם דחיקת קו אמצע. בייעוץ טלפוני שנערך עם נוירו כירורג וכונן בכיר, הוחלט כי אין מקום להתערבות ניתוחית כלשהי.

5. המנוח אושפז ביחידה לטיפול נמרץ כאשר הוא מחוסר הכרה ומונשם ללא סימני התאוששות נוירולוגית. נוירולוג שבדק אותו התרשם כי המנוח מצוי במצב המתאים למוות מוחי, אולם בשל תגובה מינימאלית לכאב, הוחלט שלא לכנס וועדת מוות מוחי. בהמשך אשפוזו של המנוח חלה החמרה בתפקודי כליותיו. מצבו הקריטי והבלתי הפיך הוסבר למשפחה פעמים רבות לאורך תקופת אשפוזו.

6. ביום 24.5.2001 לפנות בוקר, הידרדר מצבו של המנוח, בין אם כתוצאה מתקלה במכונת ההנשמה לפי המערערים או בין אם כתוצאה ממצבו הנוירולוגי הבלתי הפיך לפי המשיבה. לנוכח הידרדרות זו, הצוות הרפואי נדרש לבצע החייאה למנוח אשר בסיומה, בשעה 02:02, נקבע מותו.

7. על רשלנותו הנטענת של הצוות הרפואי, הן באי-ביצוע בדיקת ה-CT במועד, הן בשל אי-מתן הטיפול המתחייב מתוצאות הבדיקה במועד, והן בשל אי-מתן מענה מיידי לתקלה נטענת במכונת ההנשמה אשר הביאה למותו של המנוח – הוגשה תביעת רשלנות רפואית לבית המשפט המחוזי בירושלים.

בית המשפט המחוזי

8. בית המשפט המחוזי קבע כי היה ראוי לבצע את בדיקת ה-CT בהקדם האפשרי ולא כשעתיים אחרי הגעת המנוח לבית החולים. על כן, נקבע כי המשיבה התרשלה בכך שביצעה את בדיקת ה-CT באיחור, תוך חריגה מן הסטנדרט הרפואי המקובל והמתחייב.

9. עוד נקבע כי המשיבה התרשלה באי-מתן מענה מיידי לאירוע החירום בעקבותיו הידרדר מצבו של המנוח בליל מותו. זאת הן לנוכח סמיכות הזמנים בין מועד תלונתה של המערערת 4 על תקלה במכונת ההנשמה לבין אירוע "הפסקת הנשימה" ומותו של המנוח, והן לנוכח החסרון ברשומות רפואיות המתייחסות לאירוע. בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה האם היתה תקלה במכונת ההנשמה, והסתפק בקביעה כי אירע אירוע חירום אשר לא זכה למענה מיידי כנדרש.

10. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי אין קשר סיבתי בין התרשלותה של המשיבה לבין התוצאה הסופית של מות המנוח. נקבע כי הנזק של המערערים כולו נגרם כתוצאה מן הפגיעה הראשונית עקב האירוע המוחי ולא כתוצאה מאירועי ההתרשלות, וכי ביצוע בדיקת ה-CT בעיתוי מוקדם יותר לא היה משפר את סיכויי ההחלמה של המנוח. בית המשפט המחוזי מצא כי לנוכח הדימום הקשה במוחו של המנוח, לא היה מקום להתערבות רפואית וטיפול אחר מוקדם יותר לא היה מטיב את סיכויי החלמתו ומונע את מותו. עוד נמצא כי בשלב בו אירע אירוע "הפסקת הנשימה", המנוח כבר היה במצב סופני ללא סיכוי להתאוששות ולכן מותו היה בלתי נמנע. כן נקבע כי המשיבה עמדה בנטל השכנוע לעניין הוכחת אי-קיומו של הקשר הסיבתי, ככל שאמנם יש בנזק הראייתי שגרמה בכך שלא ביצעה את בדיקת ה-CT בזמן, כדי להעביר את הנטל לכתפיה.

11. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לפסילת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט המחוזי מצא כי אין טעמים אשר מצדיקים את פסילתו של המומחה. נקבע כי דברי המומחה לא העידו על משוא פנים או ניגוד עניינים המחייב את פסילתו, וכי אין פגמים בחוות דעתו הפוגמים במשקלה. מכל מקום, צוין כי חוות הדעת אינה מאומצת אוטומטית והיא נתונה לביקורת בית המשפט אשר הוא הסמכות המכריעה בסוגיה.

12. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי אין לדון בטענת אי-מתן תרופת הניטרוגליצרין כיוון שזו לא נתמכה כנדרש בחוות דעת רפואית ומהווה הרחבת חזית מובהקת. עוד נקבע לעניין הבקשה להגשת ספרות רפואית, כי לא ניתן להגיש מאמרים רפואיים אלא במצורף לחוות דעה מומחה, וכי לא היתה הצדקה להגשתם בשלב מאוחר של הדיון.

13. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה אך חייב את המשיבה בהוצאות בסך 50,000 ש"ח לנוכח התרשלותה בטיפול המנוח לעיני בני משפחתו.

מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

המערערים

14. לעמדת המערערים, בית המשפט המחוזי טעה בכך שלא קיבל את התביעה על אף קביעתו כי המשיבה התרשלה בכך שביצעה את בדיקת ה-CT באיחור תוך חריגה מן הסטנדרט הרפואי המקובל והמתחייב. כך, לדידם, בית המשפט המחוזי טעה גם בכך שלא קיבל את טענותיהם בנוגע לרשלנות המשיבה באי-מתן טיפול תרופתי, אי-טיפול במועד עקב בדיקת ה-CT המאוחרת, אי-ביצוע דיקור להורדת לחץ התוך גולגולתי ואי-וויסותו, ואי-מתן טיפול בדיאליזה, ובכך גרמה למותו של המנוח.

15. לגישת המערערים, בית המשפט המחוזי שגה גם בקביעתו כי נזקם נגרם כולו מן הפגיעה הראשונית. לטענתם, קביעה זו חסרת בסיס ראייתי, ולחלופין, הם טוענים כי הוכח שהנזק המשמעותי נגרם כתוצאה מהעדר טיפול תרופתי ו/או ניתוח.

16. המערערים סבורים כי היה על בית המשפט המחוזי להרשות להם להגיש ספרות רפואית, באשר הם היו רשאים לסתור את דבריו של המומחה מטעם המשיבה בחקירה הנגדית, וכי עמדתו של בית המשפט המחוזי אינה מתיישבת עם פסיקתו של בית המשפט העליון. עוד הם סבורים כי היה מקום לתת להם להגיש עדויות הזמה וחוות דעת אחרות סותרות של המומחה מטעם המשיבה.

17. לעמדת המערערים, מכלול הראיות מחייב מסקנה שהרשומות הרפואיות אינן משקפות נאמנה את הראיות. זאת לאור כך שלטענתם, המשיבה השמידה רשומות רפואיות מקוריות, ביצעה שינויים ברשומות, העלימה פענוחי בדיקת ה-CT, ולא העידה אף עד על מהימנות הרישומים ו/או הטיפול שניתן בפועל. עוד, לדידם, יש להתחשב גם בכך שהמשיבה מנעה בדיקה על ידי נוירולוג ו/או נירוכירורג ולא העבירה את המנוח לבית חולים הדסה עין כרם אשר שם ישנה מחלקת נירוכירורגיה שמיומנת במתן הטיפול למנוח.

18. לשיטת המערערים, טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את טענתם כי נטל השכנוע מוטל על המשיבה בנסיבות העניין וכי אינה יכולה להרים אותו לאור ההתרשלות בעניין בדיקת ה-CT ו/או אי ההתייצבות לטפל במנוח לאחר שכפי הנטען מכונת ההנשמה הפסיקה לפעול.

19. המערערים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי היה שינוי חזית מטעמם, ואם היה שינוי חזית אסור במשפט הוא נעשה אך ורק על ידי המשיבה.

20. המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שפסק לטובתם סכום הוצאות של 50,000 ש"ח בלבד לאחר שקבע כי המשיבה התרשלה באי מתן מענה מיידי לאירוע החירום בעקבותיו הידרדר מצבו של המנוח. המערערים סבורים כי די בקביעה זו כדי לחייב את המשיבה במלוא הנזק וכי הסכום שנפסק אינו משקף את עוצמת ההתרשלות והנזק ואת המדיניות השיפוטית הנאותה לגבי ערך החיים ו/או התייחסות צוות רפואי לאירוע חירום.

המשיבה

21. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. לטענתה, בית המשפט המחוזי ביסס את קביעותיו הן על סמך הרשומות הרפואיות והן על סמך חוות דעת מומחים – ובעיקר חוות דעת של מומחה אובייקטיבי מטעמו – ונתן פסק דין מנומק. לעמדתה, אין כל מקום להתערבות בתוצאה של פסק הדין ואין כל סיבה שבית המשפט שלערעור לא יסמוך על בית המשפט המחוזי שישב בדין.

22. לגישת המשיבה, בית המשפט המחוזי צדק בקובעו כי ביצוע בדיקת CT מוקדם יותר לא היה משנה את התוצאה, ובשלילתו את הקשר הסיבתי שבין ביצוע הבדיקה לבין התוצאה של פטירת המנוח. לדעת המשיבה, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה המוצדקת כי נזקם של המערערים "נגרם כולו מן הפגיעה הראשונית עקב האירוע המוחי" ונימק בפירוט את מסקנתו.

23. המשיבה סבורה כי בית המשפט המחוזי צדק כאשר דחה את טענת המערערים בדבר אי-מתן תרופת גליצרין, שכן הדבר מהווה הרחבת חזית מובהקת. מאותה סיבה, עמדת המשיבה היא כי יש לדחות על הסף את טענת המערערים בעניין אי-ביצוע דיאליזה. לטענתה, אין ביסוס לטענה זו וביצוע הדיאליזה בכל מקרה לא היה משנה את התוצאה.

24. לדעת המשיבה, בית המשפט המחוזי צדק כאשר דחה את בקשות המערערים, הן לעניין פסילת חוות דעתו של מומחה בית המשפט, הן לעניין הגשת ראייה בעניין עדותו של המומחה מטעם המשיבה בתיק אחר, והן לעניין הגשת מאמרים רפואיים לאחר ההוכחות. לטעמה, אין להתערב בהחלטות מוצדקות אלה.

25. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין כל שחר לטענות בדבר השמדת או שינוי הרשומות הרפואיות. המשיבה מציינת כי הרשומה המקורית בוערה לפי תקנה 4 לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), התשל"ז-1976, ונשמר עותק שלה כדין – במזעור מיקרופילם, כפי שנעשה לגבי כל חולה שנפטר והטיפול בתיקו הסתיים. לדידה, המערערים השתהו עם הגשת תביעתם במשך שבע שנים מאז קרות האירועים, ללא כל סיבה מוצדקת.

26. המשיבה הגישה ערעור שכנגד, אולם חזרה בה במהלך הדיון בפנינו. משכך, הערעור שכנגד נדחה. ללא צו להוצאות.

דיון והכרעה

27. לאחר שבחנתי את מכלול הטענות הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות.

28. בית המשפט המחוזי בחן אחת לאחת את טענותיהם של המערערים, ודחה אותן בפסק דין מנומק וערוך היטב – הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי.

29. באשר לטענות המופנות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, אני מוצא כי אין בהן אלא ניסיון לפתוח מחדש את בחינת חוות הדעת – הן שהוגשו מטעם הצדדים והן מטעם מומחה בית המשפט – ולבנות את תמונת ההתרחשות בהתאם לעמדתו של המומחה מטעם המערערים

30. לעניין זה ידועה ההלכה, כי בית המשפט שלערעור לא מתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ראו: ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית נ' מזרחי (2.2.2006); ע"א 3923/06 סקו-סיסטם בע"מ נ' סופרקום בע"מ (1.11.2007)). כלל זה מקבל משנה תוקף עת מתבססות הקביעות העובדתיות על חוות דעתו של מומחה, אותה העדיף בית המשפט על פני חוות דעת נוגדת (ראו: ע"א 2027/96 מרדכי נ' בית חולים ביקור חולים, פ"ד נד(2) 849, 854 (2000); ע"א 4158/99 דדון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (20.5.2002); ע"א 10776/06 בראון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (30.9.2009)).

31. המקרה שלפנינו אינו מהווה חריג לכלל זה. בית המשפט המחוזי התבסס על חוות דעת של מומחה מטעמו אשר התיישבה עם חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה. עיקר המחלוקת נגעה לשאלה כיצד ביצוע מוקדם יותר של בדיקת ה-CT היה משנה את מהלך המחלה. בעוד שלמומחה מטעם בית המשפט ולמומחה מטעם המשיבה היתה תשובה שבכל מקרה הדימום הקטלני לא היה בר טיפול והמוות היה בלתי נמנע, למומחה מטעם המערערים לא היתה תשובה ברורה לכך, לא בחוות דעתו ולא בעדותו. לפיכך, איני רואה לנכון להתערב בהתבססות על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. כך בחנתי גם את יתר ממצאי הערכאה הראשונה ואת טענות הצדדים לגופן ונחה דעתי כי עיקר הממצאים העובדתיים שאותם קבע בית המשפט המחוזי מבוססים על חומר הראיות, ואין מקום לשנות ממה שקבע.

32. איני רואה גם מקום להתערב בקביעותיו הנוספות של בית המשפט המחוזי בנוגע לבקשות המערערים לעניין פסילת חוות דעתו של מומחה בית המשפט, לעניין הגשת ראייה בעניין עדותו של המומחה מטעם המשיבה בתיק אחר, ולעניין הגשת מאמרים רפואיים לאחר ההוכחות. קביעות אלה נוגעות להליך הדיוני וסדריו וגם בהן בית המשפט שלערעור לא מתערב אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 8057/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ע.ד.ן. גולן-עסקים 1989 בע"מ (10.12.2003)). מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, עולה כי קביעותיו מנומקות היטב ואין מקום להתערב בהן.

רשלנות רפואית

33. משקיבלתי את ממצאי בית המשפט המחוזי, אשר מסתמכים על עמדתו של מומחה מטעמו, אעבור לבחון את שאלת הרשלנות הרפואית של המשיבה.

34. העילה המרכזית עליה נשענים המערערים היא עילת הרשלנות הקבועה בהוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיה:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

35. על פי "המודל המסורתי" לבחינת עוולת הרשלנות, על מנת לקבוע אם מזיק חב בנזיקין על פי עוולת הרשלנות, יש לבחון שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומה של חובת זהירות – האם קיימת למזיק חובת זהירות כלפי הניזוק; השני, קיומה של התרשלות – האם המזיק הפר חובת זהירות זו; השלישי, קיומו של קשר סיבתי – האם הפרת החובה היא שהביאה לנזק (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 29 (18.11.2003); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982); רע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשוולי נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-12 (28.7.2009); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013); ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות פרק שישי (2012)).

36. במקרה שלפנינו, אין מחלוקת באשר להתקיימותם של שני היסודות הראשונים – קיומה של חובת זהירות וקיומה של התרשלות. בית המשפט המחוזי קבע, ועל כך לא ערערה המשיבה, כי המשיבה התרשלה בכך שביצעה את בדיקת ה-CT באיחור ובכך שלא נתנה מענה מיידי לאירוע החירום בעקבותיו הידרדר מצבו של המנוח.

37. עיקר המחלוקת היא כאמור בנוגע ליסוד השלישי – קיומו של הקשר הסיבתי בין התרשלותה של המשיבה לבין התוצאה הסופית של מות המנוח. כפי שציין בית המשפט המחוזי, עולה באופן מובהק מהראיות – ואף הדבר לא נסתר בחוות דעתו של המומחה מטעם המערערים – כי המנוח היה במצב טרמינלי ובלתי הפיך, לנוכח היותו במצב של אי תפקוד גזע המוח ולמעשה נמצא במצב של מוות מוחי. כך, לנוכח תמונת הדימום המוחי הקשה שנצפתה בבדיקת ה-CT שלבסוף בוצעה, לא היה מקום להתערבות ניתוחית.

38. בית המשפט המחוזי שקל את טענות הצדדים ואת חוות דעת המומחים והגיע לכלל מסקנה כי גם לו בוצעה בדיקת ב-CT מוקדם יותר בסמוך להגעתו של המנוח לבית החולים, טיפול אחר (כמו התערבות ניתוחית) לא היה מטיב את סיכויי החלמתו ולא היה מונע את מותו. כאמור, הן המומחה מטעם בית המשפט והן המומחה מטעם המשיבה סברו כי אין טיפול במקרה של דימום קטלני כגון זה של המנוח. עמדת המומחה מטעם בית המשפט היא כי הדימום המאסיבי גרם לפגיעה קשה במוח ובגזע המוח כבר בשלבים הראשונים של האירוע ללא כל סיכוי להתאוששות. בשל אותו נזק ראשוני, כך לדעת המומחה, כל טיפול שהיה ניתן למנוח לא היה משנה את מהלך הדברים ולא היה מונע את מותו של המנוח. לדידו, גם אם בדיקת ה-CT היתה מתבצעת מוקדם יותר, קרוב לוודאי שלא היה ניתן למנוע את הנזק. לעומת מומחים אלה, המומחה מטעם המערערים לא התייחס באופן ברור – לא בחוות דעתו ולא בעדותו – לסוגיית הקשר הסיבתי וכיצד ביצוע מוקדם יותר של בדיקת ה-CT היה משנה את מהלך המחלה. בית המשפט המחוזי מצא את חוות דעתו חסרה בשאלה מהותית זו ולכן העדיף להסתמך על חוות הדעת של המומחה מטעמו והמומחה מטעם המשיבה.

לנוכח נימוקיו המוצדקים, איני רואה מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה נזקם של המערערים כולו נגרם כתוצאה מן הפגיעה הראשונית עקב האירוע המוחי ולא כתוצאה מאירועי ההתרשלות, וכי ביצוע הבדיקה בעיתוי מוקדם יותר לא היה משפר את סיכויי החלמתו של המנוח.

39. בשל הקביעה כי מותו של המנוח היה בלתי נמנע עת הגיע לבית החולים, איני מוצא כי מתקיים הקשר הסיבתי בין ההתרשלות האחרת של המשיבה – אי-מתן מענה מיידי לאירוע החירום, או אי אלו טיפולים אפשריים אחרים אשר לא ניתנו למנוח, כמו למשל מתן תרופת ניטרוגליצרין, דיקור תוך גולגולתי או טיפול דיאליזה (וזאת מבלי להידרש לשאלת הרחבת או שינוי החזית), לבין מותו של המנוח. למרבה הצער, כפי שנקבע, לא היה בכוחו של אף טיפול לשנות מן התוצאה הסופית של מות המנוח.

40. המערערים טענו, כאמור, כי נגרם להם נזק ראייתי בכך שלא בוצעה בדיקת ה-CT בזמן ולכן יש להעביר את נטל השכנוע על כתפי המשיבה להראות כי לא מתקיים יסוד הקשר הסיבתי. אני מקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה לפיה גם אם יש בנזק הראייתי כדי להעביר את נטל השכנוע, הנימוקים שהובאו על ידי המשיבה הם מספיקים על מנת לעמוד בנטל השכנוע. ובפרט, חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה אשר מעידה כי מותו של המנוח היה בלתי נמנע משכנעת כי לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש. כך גם לעניין אי-מתן מענה מיידי לאירוע החירום בליל מותו של המנוח והחסרון ברשומות בהקשר זה, אני מוצא כי אנו מגיעים לאותה מסקנה לפיה המשיבה עמדה בנטל השכנוע הדרוש וכי מותו של המנוח היה בלתי נמנע.

על כן, לנוכח אי-התקיימותו של יסוד הקשר הסיבתי, אני מוצא כי עוולת הרשלנות אינה מתקיימת.

מן הטעמים שבוארו לעיל אני מציע לחבריי לדחות את הערעורים, ללא צו להוצאות.

השופט א' רובינשטיין:

אני מסכים.

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ת

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

ניתן היום, י' בחשון התשע"ה (3.11.2014).

ת


מעורבים
תובע: עזבון המנוח אברהם מאמא ז"ל
נתבע: הסתדרות מדיצינית הדסה
שופט :
עורכי דין: