ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רומן שוורצמן נגד מדינת ישראל :

פסק-דין בתיק ע"פ 1310/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט א' שהם

המערער:
רומן שוורצמן

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 30.10.2011 בתפ"ח 20712-10-10 שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ור' אמיר

תאריך הישיבה:
ה' בתשרי התשע"ה
(29.9.2014)

בשם המערער:
עו"ד אורי קינן

בשם המשיבה:
עו"ד אייל כהן

בית המשפט המחוזי

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ור' אמיר) בתפ"ח 20712-10-10 מיום 30.10.2011, במסגרתה הורשע המערער פה אחד בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). כמו כן, מופנה הערעור כלפי גזר הדין מיום 15.12.2011, במסגרתו נגזרו על המערער עונש מאסר עולם וחיוב פיצויים בסך 120,000 ש"ח לבת המנוחה.

רקע והליכים

כתב האישום

1. על פי כתב האישום, החל משנת 1998 התגוררו המערער ובת זוגו יבגניה אוסטרובסקי (להלן: בת זוגו) בדירה שרכשו במשותף, ברחוב רזיאל 25 בנתניה (להלן: הדירה). בהמשך, עברה להתגורר בדירה גם אמה של בת זוגו, ליבוב אוסטרובסקי ז"ל, ילידת 1931 (להלן: המנוחה).

2. באוקטובר 2007 ו-2009 הגישו בת זוגו והמנוחה תלונות במשטרה, לפיהן תקף אותן המערער ואיים עליהן. באוגוסט 2010, בעקבות התלונות, עזב המערער את הדירה ועבר להתגורר בבית בתו בנתניה, ובכל אותה תקופה, עד ליום אירוע ההמתה, המשיכו בת זוגו והמנוחה להתגורר בדירה. במקביל, פנתה בת זוגו לעו"ד מוטי ימין (להלן: עו"ד ימין) לצורך הסדרת הרכוש המשותף, ובכלל זה הדירה. כתוצאה מהמפורט לעיל, התפתחה אצל המערער שנאה כלפי בת זוגו וכלפי בנה, אלכס, הואיל וראה בהם אחראים להידרדרות מצבו הכלכלי.

3. ביום 14.9.2010 בשעה 17:00 או בסמוך לכך, התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד ימין, שבה נכחו, בין היתר, המערער, בת זוגו ובנה. במהלך הפגישה, שבה סוכם על מכירת הדירה, המערער רגז על כך שייאלץ להמתין מספר חודשים עד לפינויה על ידי בת זוגו והמנוחה, והוא איים על בת זוגו כי הוא "עוד יראה לה" וכי "זה עוד לא הסוף, עוד תראי אותי".

4. בסיום הפגישה, בסמוך לשעה 19:00, שב המערער לבית בתו, ולאחר מכן יצא רגלית לדירה, לאחר שגמלה בליבו החלטה להמית את המנוחה או את בת זוגו. לשם מימוש החלטתו, הצטייד המערער בסכין טרם הגיעו לדירה.

5. כך, בסמוך לשעה 20:15, הגיע המערער לדירה, בניגוד לצו הרחקה שניתן על ידי בית משפט לענייני משפחה בכפר סבא ביום 11.7.2010, האוסר עליו להיכנס לדירה או להטריד את בת זוגו ו/או המנוחה. באותה עת, שהתה המנוחה בדירה בגפה. בעודם בסלון התפתח בין המערער לבין המנוחה מאבק אלים, שבמהלכו תקף המערער את המנוחה ודקר אותה באמצעות הסכין בצד שמאל של המפשעה, בבטן משמאל, בבית החזה משמאל ובצד השמאלי של העכוז. בנוסף, גרם לה המערער באמצעות הסכין לחתכים בגב, באמה השמאלית ובצוואר משמאל. כתוצאה מן הדקירות, התמוטטה המנוחה על רצפת הסלון. למערער נגרמו כתוצאה מהמאבק פצעי חתך ופצעי שפשוף בידיו.

6. על מנת להסוות את מעשיו, גרר המערער את המנוחה, שרועה ומדממת, לחדר האמבטיה, החביא את הסכין במטבח וניקה את כתמי הדם שנותרו בדירה. המערער החשיך את הדירה, ולא פתח את הדלת לשוטרים אשר הגיעו בסמוך לשעה 20:43, עד אשר לבסוף נפרצה דלת הדירה, בסמוך לשעה 21:30. כל אותה עת דיממה המנוחה למוות בחדר האמבטיה, כתוצאה מהדקירות שדקר אותה המערער אשר גרמו לה נזק חמור בעורק וריד הכסל החיצוני משמאל, עם איבוד דם נרחב בעקבות פצע הדקירה במפשעה. זאת עד שבשעה 22:00 נקבע מותה.

בסמוך לשעה 05:00 ביום למחרת, נדגם דמו של המערער ונמצא בו אלכוהול בריכוז של 155 מ"ל אחוז.

בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (להלן: עבירת הרצח).

בית המשפט המחוזי

8. ביום 30.10.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער לאחר שמצא כי התקיימו כל רכיבי עבירת הרצח, וביום 15.12.2011 גזר עליו את עונש החובה הקבוע בחוק של מאסר עולם, וחייב אותו בפיצויים בסך 120,000 ש"ח לטובת בת זוגו, בתה של המנוחה.

9. בית המשפט המחוזי מצא את גרסת המערער בבית המשפט לא אמינה, ודחה אותה לנוכח היותה כבושה, בהתייחס לנושאים המרכזיים שבמחלוקת, העומדת בסתירה לגרסאותיו או חלק מהן בחקירה המשטרתית.

10. ממכלול הראיות הסיק וקבע בית המשפט המחוזי, כי המערער הגיע לדירה במטרה לקטול את חייו של מי מבני המשפחה אשר יימצא במקום. נקבע כי המערער נטל את הסכין מתוך רכבו, נשא אותה על גופו, והגיע לדירה כשהוא מצויד בה ובגרזן. עוד נקבע כי בין המערער למנוחה התפתח ויכוח קולני ובהמשך אליו, התפתח ביניהם מאבק אלים, במהלכו מימש המערער את רצונו לנקום באחד מבני המשפחה על ידי קטילת חייו. המנוחה נאבקה במערער, כאשר במהלך המאבק הן המערער והן המנוחה אחזו בסכין. בשלב מסוים, כך קבע בית המשפט, אחז המערער בסכין ודקר את המנוחה ארבע דקירות: שלוש מהן בחלק הקדמי של גופה ואחת בחלק האחורי של גופה (בעכוז), וכן גרם לה למספר חתכים. למערער נגרמו פציעות שטחיות יחסית בכפות ידיו (חתכים ושפשוף), וזאת כתוצאה מהמאבק בין השניים, בעת שהמנוחה ניסתה להתגונן מפניו. בית המשפט מצא כי ריבוי החבלות, שחלקן כאמור גם בחלק האחורי של גופה של המנוחה, מצביעות על כך שהסכין היתה בידו של המערער, ועל כך שהשימוש בה נעשה למטרת קטילת חיים ולא כדי להתגונן.

11. בית המשפט המחוזי קבע כי לאחר דקירת המנוחה, המערער הוציא את תמונתה של בת זוגו ממסגרת התמונה ושרף אותה, הסתיר את הסכין והגרזן במטבח, גרר את המנוחה מהסלון לחדר האמבטיה, ניקה את הזירה וכיבה את האורות. נמצא כי המערער לא הושיט למנוחה עזרה, ואף לא פתח את הדלת זמן ממושך יחסית כאשר המשטרה הגיעה למקום, ובכך מנע גם הושטת עזרה רפואית למנוחה. כתוצאה מהדקירות הקטלניות, במיוחד במפשעה, איבדה המנוחה דם רב, ובשל כך היא נפטרה.

12. לעניין שכרותו של המערער, בית המשפט המחוזי קבע כי מעת שהמערער הגיע לדירה ועד לדקירת המנוחה, הוא לא היה במצב של שכרות, על אף צריכת האלכוהול לפני כן. נמצא כי המערער צרך כמות נוספת של אלכוהול לאחר דקירת המנוחה, וכי כאשר השוטרים הגיעו לדירה ולאחר מכן כאשר נחקר, היה המערער שיכור – אך לא "שיכור כלוט" – ו"ציר" הגרסה שמסר היה ענייני. באשר לכמות האלכוהול שהמערער צרך, נקבע כי המערער צרך באותו ערב כמות אלכוהול פחותה מזו שתיאר.

13. לנוכח זאת, בית המשפט המחוזי דחה את טענת השכרות של המערער, הן המלאה והן החלקית, בקובעו כי על אף שהמערער שתה אלכוהול עובר להגעתו לדירה, אין מדובר בכמות שתייה ששללה את מודעותו בשעת המעשה לפרט מפרטי העבירה. נמצא, כאמור, כי שתיית כמות האלכוהול הנוספת על ידי המערער היתה לאחר דקירת המנוחה וביצוע פעולות טשטוש הראיות, וכי החלטתו לנקום באחד מבני המשפחה התקבלה על ידו במשרדו של עו"ד ימין עוד בטרם שתה אלכוהול. על כן, נפסק כי לשתיית האלכוהול לא היתה השפעה של החלטתו של המערער להמית ועל ביצוע הפעולות להגשמת החלטתו זו. נקבע גם כי התנהגותו בדירה, בזמן דקירת המנוחה ולאחריה, מעידה על קור רוח ורצון לקטול את חייה של המנוחה.

14. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת ההגנה העצמית של המערער הן לנוכח סתירת טענה זו באמצעות הממצאים העובדתיים והן לנוכח אי-התקיימותם של התנאים לקבלת סייג ההגנה העצמית. ראשית, במישור העובדתי, נמצא כי גרסת המערער בלתי אמינה וכי הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין אינה מתיישבים עם טענתו. כך למשל, טענתו נסתרה לנוכח הגעתו לדירה עם סכין וגרזן ללא תיאום מראש בניגוד לצו ההרחקה נגדו; לנוכח פערי הכוחות בינו למנוחה שהיתה אישה קשישה ולא בריאה; לנוכח מיקומן של הדקירות והחתכים; לנוכח הפעולות שנקט המערער לאחר הדקירה; וכן לנוכח אי הגשת עזרה רפואית למנוחה. שנית, נפסק כי אף אם היה המערער מותקף על ידי המנוחה באופן חד צדדי, הרי שמעשי הדקירה בוודאי שלא היו נדרשים באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה, שכן לא נשקפה לו סכנה מיידית, וכן נפסק כי התגובה שנקט המערער היתה חסרת פרופורציה ולא נחוצה. בנוסף, נקבע כי המערער הכניס את עצמו למצב הדברים בהתנהגות פסולה. על כל האמור נדחתה טענת ההגנה העצמית.

15. לעניין התקיימות יסודות עבירת הרצח, בית המשפט המחוזי מצא כי היסוד העובדתי של עבירת הרצח התקיים. לא היתה מחלוקת ואף הוכח כי המערער דקר את המנוחה באמצעות הסכין, וכתוצאה מכך היא נפטרה.

16. לעניין היסוד הנפשי של עבירת הרצח, בית המשפט המחוזי קבע כי מתקיימת "כוונת התחילה" הנדרשת.

ראשית, נמצא כי מתקיים יסוד ההחלטה להמית. נקבע כי את חזות התוצאה הקטלנית על ידי המערער ורצונו בהתקיימותה ניתן ללמוד מכלל נסיבות המקרה כפי שפורטו. התנהגותו של המערער עובר לאירוע, בזמן האירוע ולאחריו הצביעה הן על צפיות התוצאה והן על החפץ בהתגשמותה. נקבע כי ההחלטה להמית, ולו אחד מבני המשפחה, התגבשה בליבו של המערער בשלב הצטיידותו בסכין והגעתו לדירה, או למצער, בעת הדין ודברים הקשה שהתנהל בינו לבין המנוחה, כאשר דקר אותה באמצעות הסכין שאחז בידו מספר דקירות באזורים שונים בגופהּ.

שנית, נמצא כי מתקיים יסוד ההכנה. נקבע כממצא עובדתי כי המערער הצטייד בסכין, שאותה נשא על גופו בעת הגיעו לדירה. אף אם ההחלטה להמית התגבשה בליבו בעת הדין ודברים שהתנהל בינו לבין המנוחה, נקבע כי התמלאה דרישת ההכנה בעצם שליפת הסכין והנפתה בתכוף למעשה ההמתה.

שלישית, נמצא כי מתקיים יסוד היעדר הקנטור. נקבע כי גרימת מותה של המנוחה לא היתה תגובה ספונטנית רגעית להתגרות ואובדן שליטה עצמית, כי אם פועל יוצא של ההחלטה שהתגבשה בליבו של המערער להמית את המנוחה. נפסק מהממצאים העובדתיים כי התנהגותה של המנוחה אינה בגדר "התנהגות מתגרה" אלא בגדר התנהגות מתגוננת מפני המערער. לפיכך, נמצא כי במישור הסובייקטיבי, ההתנהגות המתגוננת של המנוחה לא גרמה למערער לאבד את שיקול דעתו. כן נפסק, כי גם במישור האובייקטיבי התנהגותה המתגוננת של המנוחה היתה צפויה ולא מתגרה, ולכן לא היה כל קנטור. על כן, נקבע כי גם יסוד זה מתקיים ובית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי כל יסודות עבירת הרצח הוכחו, ללא התקיימות אחד מן הסייגים לאחריות פלילית.

לפיכך, הורשע המערער בעבירת הרצח.

הערעור

17. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי במעשיו התקיימו יסודות עבירת הרצח וכי לא עומד לו סייג של הגנה עצמית או לחלופין הגנת השכרות.

18. לעמדת המערער, יסוד ההחלטה להמית אינו מתקיים בעניינו, שכן ההחלטה להמית התגבשה אצלו כהחלטה רגעית אך ורק בעקבות התגרותה של המנוחה בצורת איומים ותקיפה פיזית. כן, לטענתו, לא ניתן ללמוד ממעשיו לאחר מות המנוחה על החלטתו להמית את המנוחה.

19. לגישת המערער, גם יסוד ההכנה לא מתקיים. לשיטתו, כדי לעמוד ביסוד זה נדרש לבצע פעולת הכנה ממשית אשר משמעה חשיבה ושקילה טרם ההריגה וביצוע הרצח תוך יישוב ושיקול דעת. לגרסתו, הוא שתה בקבוק וודקה בטרם יצא לדירתה של המנוחה, דבר אשר יש בו כדי לפגוע בשיקול הדעת ולא מאפשר לגבש את יסוד ההכנה.

20. המערער מוסיף וטוען כי גם יסוד היעדר הקנטור לא מתקיים. המערער סבור כי גם לפי המבחן האובייקטיבי וגם לפי המבחן הסובייקטיבי, הוא קונטר על ידי המנוחה. לטענתו, המנוחה היתה זו אשר החלה את אירוע ההמתה, והמערער לכל היותר ניסה להגן על עצמו מפניה.

21. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי שגה גם בקובעו כי כמות האלכוהול ששתה אינה כמות השוללת את מודעותו בשעת המעשה לפרט מפרטי העבירה. זאת משום שהוא לא נבדק לעניין רמת האלכוהול בדמו מיד לאחר קרות האירוע אלא רק לפנות הבוקר למחרת. עוד טוען המערער, כי לפי הראיות, ובפרט הקאתו בתחילת החקירה, הוא היה במצב של שכרות, וכן כי טענתו זו לא נשללה על ידי המשיבה בשום שלב ועל כן יש לקבל אותה כנכונה. לטעמו, לא הוסר הספק הסביר לעניין התקיימות הסייג ולכן יש להחילו.

22. לעמדת המערער, בית המשפט המחוזי שגה גם עת דחה את טענת ההגנה העצמית. לדבריו, הוא לא הגיע למקום עם סכין, אלא המנוחה היתה זו שתקפה אותו והציבה אותו בסכנת חיים. המערער סבור כי עשה הכל על מנת לנטרל את הסכנה באופן מידתי ובהתאם לדרוש. ולכל הפחות, טוען המערער, הוא חש עצמו מותקף בשל היותו תחת השפעת אלכוהול, ובכך למעשה טוען להגנה עצמית מדומה.

23. לעניין רכיב הפיצוי בגזר הדין, טוען המערער כי הוא חסר יכולת לשלם סכום זה, בהיותו דל אמצעים העתיד לרצות מאסר עולם, וכן כי לא הונחו בפני בית המשפט כל ראיות לעניין גובה הנזק שנגרם למשפחה המנוחה. המערער מבקש להתחשב בכך שהביע חרטה עמוקה והצר על מעשיו.

24. המשיבה, מנגד, ביקשה לדחות את הערעור, וטענה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי בעניינו של המערער התקיימו יסודות עבירת הרצח ולא מתקיים אף אחד מן הסייגים לאחריות הפלילית – שכרות והגנה עצמית, לרבות הגנה עצמית מדומה.

25. לעמדת המשיבה, עסקינן בערעור שעניינו תקיפת ממצאי המהימנות וקביעות העובדה של הערכאה הדיונית, כמעט ללא כל התמודדות עם אותן קביעות והתעלמות מהן, באופן שיטתי ורצוף. לטעמה, המערער מבקש כי ערכאת הערעור תחליף את שיקול דעת בית המשפט המחוזי, בשיקול דעתה, מבלי להצביע על הצדקה לכך. המשיבה סבורה כי המערער בטיעוניו לא סתר את קביעות בית המשפט המחוזי, וממילא לא הונח בהם בסיס להתערבות ערכאת הערעור.

26. לעניין רכיב הפיצוי בגזר הדין, לשיטת המשיבה, הפיצוי שהושת על המערער הוא נמוך למדי ויכולותיו הכלכליות אינן רלבנטיות לאור מאפייני הפסיקה של בית משפט זה.

דיון והכרעה

27. בראשית דבריי אציין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא נכון וראוי בעיניי ולא מצאתי מקום להתערב בו. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על יסוד פסק דין מנומק כדבעי אשר הציג את הראיות באופן קפדני ופרטני. סבורני כי מארג הראיות אשר הובא בפני בית המשפט המחוזי מוכיח את אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר.

28. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה, והוא יעשה כן רק במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה או כאשר הגרסה העובדתית שנתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראו: ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205 (2002); ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564 (1986)). המקרה שלפנינו אינו מהווה חריג לכלל זה. בחנתי את ממצאי הערכאה הראשונה ואת טענות הצדדים לגופן ונחה דעתי כי עיקר הממצאים העובדתיים שאותם קבע בית המשפט המחוזי מבוססים על חומר הראיות, ואין מקום לשנות ממה שקבע.

29. ערעורו של המערער כלפי הרשעתו מתמצה בטענות כי לא התקיימו יסודות עבירת הרצח וכי התקיימו הסייגים של הגנת השכרות והגנה עצמית. כיוון שהסייגים האמורים כרוכים בקביעות הנוגעות ליסוד הנפשי של עבירת הרצח, ובמיוחד יסוד ההחלטה להמית, אדון בהם במאוחד תוך כדי הדיון ביסודות עבירת הרצח.

יסודות עבירת הרצח

30. עבירת הרצח הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובעת כי ה"גורם בכוונת תחילה למותו של אדם" יאשם ברצח ודינו מאסר עולם ועונש זה בלבד. היסוד העובדתי הוא גרימה למותו של אדם, והיסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הוא יסוד נפשי מיוחד של כוונת תחילה. אין מחלוקת בנוגע להתקיימותו של היסוד העובדתי ולכן אדון כעת ביסוד הנפשי של העבירה.

סעיף 301 לחוק העונשין מגדיר בסעיפו הראשון "כוונה תחילה" כך:

"לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו."

אם כן, ליסוד נפשי זה שלושה רכיבים מרכזיים: (1) החלטה להמית; (2) אי-התגרות בתכוף למעשה – "דם קר" (להלן: היעדר קנטור); (3) הכנה עצמית או הכנת מכשיר לצורך ההמתה.

31. משמעות רכיב ה"החלטה להמית" היא כי הממית חזה או צפה את התוצאה הקטלנית של מעשיו, וכן קבע לעצמו מטרה לגרום למותו של הקורבן וחפץ בהתגשמות מטרה זו. ניתן להפריד רכיב זה לשני מישורים: האחד, המישור ההכרתי – חזות או צפייה של התוצאה הקטלנית; השני, המישור החפצי – רצון או שאיפה להתגשמותה של התוצאה הקטלנית (וראו על כך את דבריי בע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (15.1.2004) (להלן: ע"פ ביטון)).

32. המבחן לקיומו של רכיב ה"החלטה להמית" הוא האם בפרק הזמן – הגם קצר – אשר עמד לרשות הממית, עדיין הוא היה יכול לצפות את תוצאות מעשיו ולשאוף להשיגם. אין נדרש כי ההחלטה להמית תישקל לאורך זמן ובאופן מעמיק, אלא מספיק כי בעת האירוע או ממש בסמוך לו הממית החליט להמית את המומת (וראו למשל: ע"פ 512/82 דניאליס נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה(2) 496, 503 (1991); ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 710, 716 (2004); וראו בהקשר זה את סעיף 301 (ג) לחוק העונשין, לפיו "כדי להוכיח כוונה תחילה אין צורך להראות שהנאשם היה שרוי בהלך נפש מסוים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני ביצוע העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה").

33. כאשר עסקינן ברכיבים אשר עניינם מצבו ההכרתי-תודעתי ונפשי של הנאשם, בית המשפט משתמש בהנחות ובחזקות שונות הנסמכות על הנסיבות האובייקטיביות של המקרה, העשויות ללמד על הלך נפשו של הנאשם, ככלי ראייתי.

כך, משתמש בית המשפט ב"חזקת הכוונה". חזקה זו היא חזקה עובדתית-ראייתית, לפיה אדם מוחזק כי התכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. חזקה זו נלמדת מניסיון החיים והשכל הישר ומטרתה להוכיח קיומה של החלטה סובייקטיבית להמית. הנאשם יכול לסתור חזקה זו באמצעות הבאת ראיה נוגדת או באמצעות הסבר מתקבל על הדעת, אשר יעוררו ספק סביר (וראו: ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 650-649 (1996)). במידה ולא עשה כן, חזקת הכוונה הופכת לראייה ממשית וחלוטה בנוגע לכוונתו של הנאשם (ע"פ 229/89 מדינת ישראל נ' שניר, פסקה 5 (1.9.1993)).

34. במקרה שלפנינו, כלל הראיות מובילות למסקנה בדבר התקיימותה של הכוונה הנדרשת בנסיבות המקרה. כך, הכלי אשר שימש לביצוע המעשה – הסכין – הוא קטלני, ואופן הביצוע של המעשה – דקירת המנוחה – תוצאתו הטבעית היא התוצאה הקטלנית של מוות. כך גם טיב הפגיעה שנגרמה לקורבן, מיקום הפגיעות ומספרן מעידים על ההחלטה להמית. לא רק שהמערער דקר את המנוחה פעם אחת, אלא המשיך ודקר אותה שלוש פעמים נוספות באזורים שונים בגופהּ. כל אלה מעידים כי גמלה בלבו של המערער החלטה להמית את המנוחה, לכל המאוחר עת החל לעשות שימוש בסכין.

35. אין בידי לקבל את גרסתו של המערער לפיה עשה מעשים אלה על מנת "לנטרל" את הסכנה מהמנוחה מטעמים המקימים לו את הסייג של "הגנה עצמית". ראשית, איני מקבל כי המערער הותקף שלא כדין או שהיתה סכנה מוחשית לפגיעה בגופו או בחייו. מדובר באדם אשר הגיע מצויד בסכין ובגרזן לדירתה של אישה קשישה תוך כדי הפרת צו הרחקה נגדו. הממצאים העובדתיים מעידים כי המנוחה היא זו אשר התגוננה מפני המערער, ולא להפך. אף אם במהלך הריב היא ניסתה לתקוף אותו בחזרה מטעמי התגוננות, היו ברשותו די דרכים אחרות, פוגעניות וקטלניות פחות, להדוף אותה. אולם המערער בחר לפעול בדרך הקטלנית בה פעל, אשר לא היתה נחוצה ולא היתה פרופורציונאלית, וכל זאת תוך הפרת צו ההרחקה כאמור. על כן, איני מוצא מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי לא התקיים סייג ההגנה העצמית וכי מעשיו של המערער מעידים על החלטתו להמית את המנוחה.

36. כמו כן, איני מקבל את טענותיו של המערער לעניין שכרותו בעת אירוע ההמתה. איני רואה לנכון להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי, לפיהם בעת אירוע ההמתה המערער לא היה שיכור, וכי המשיך לשתות רק לאחר מכן. הדבר לטעמי עולה במיוחד מפעולותיו בקור הרוח לאחר מעשה ההמתה אשר אינן מתיישבות עם מצב תודעתי של שכרות. בהתאם, מקובלת עליי המסקנה כי לשתיית האלכוהול לפני הגעת המערער לדירה לא היתה השפעה על החלטתו להמית את המנוחה ועל ביצוע הפעולות להגשמת פעולה זו. המערער היה מודע בשעת המעשה לפרטי העבירה וחפץ בתוצאה הנובעת ממעשיו.

37. ולסיום, כפי שצוין לעיל, ההחלטה להמית אינה נדרשת להתקבל זמן רב לפני מעשה ההמתה. ניתן לקבלה גם זמן קצר לפני המעשה ואף בסמוך מאוד אליו. עם זאת, בנסיבות המקרה, לנוכח עברם העכור של המערער והמנוחה ולנוכח הריב במשרדו של עו"ד ימין שעות ספורות לפני האירוע, דומה כי המערער גמל בליבו להמית את המנוחה, או מי מבני ביתה, לפני אותו אירוע. מכל מקום, שעה שהמערער החל לפעול במעשיו אשר תוצאתם הטבעית הם המתת המנוחה, ולא סופקו ראייה או הסבר מתקבל על הדעת למעשים אלה המעלים ספק סביר, המסקנה המתבקשת היא כי המערער החליט להמית את המנוחה.

על כן, אני מקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התקיים רכיב ה"החלטה להמית".

38. עוד המערער טוען, כי לא התקיים בעניינו הרכיב השני של היסוד הנפשי הדרוש בעבירת הרצח והוא רכיב "היעדר הקנטור". גם טענה זו אין בידי לקבל. רכיב "היעדר הקנטור" דורש, כפי שקבע המחוקק, כי ההמתה תהיה בדם קר ללא שקדמה התגרות בתכוף למעשה. נטל ההוכחה לכך הוא על כתפי התביעה. אמנם החוק עצמו אינו קובע מבחנים לקיומה של התגרות זו, אולם הפסיקה פירשה את רכיב זה ככולל שני מבחנים מצטברים: קנטור סובייקטיבי וקנטור אובייקטיבי.

הקנטור הסובייקטיבי בוחן האם ההתנהגות המתגרה השפיעה בפועל על המערער, עד כדי כך שגרמה לאבדן שליטתו העצמית, בכך שביצע את מעשה ההמתה בלי לחשוב על תוצאות מעשיו.

הקנטור האובייקטיבי בוחן האם אדם מן היישוב היה עלול, בהיותו נתון במצבו של המערער, לאבד את השליטה העצמית ולנהוג בדרך שבה נהג המערער.

39. רכיב זה מכיר בחולשת הטבע האנושי אשר במקרים מסוימים לאור סערת רגשות בעקבות התגרות הקורבן, מסוגל אדם לאבד את עשתונותיו ואת שליטתו העצמית ולגרום למותו של אותו מתגרה (וראו: ע"פ 46/54 היועץ המשפטי נ' סגל, פ"ד ט(1) 393, 407 (1955); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 468-467 (2001)); ע"פ 396/69 נעים אברהם בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 570-568 (1970) (להלן: עניין בנו)). על מנת לאזן בין חולשה זו של האדם ובין ערכי החברה התרבותית ובראשם קדושת החיים, נוסחו מבחני הקנטור האמורים לעיל. המבחן הסובייקטיבי מוודא כי אכן אותו נאשם מסוים קונטר ואיבד את עשתונותיו כתוצאה מהתגרות זו. זאת בעוד שהמבחן האובייקטיבי מהווה בלם ערכי הנועד לוודא את התקיימותן של נורמות חברתיות, שבלעדיהן לא תתכן חברה תרבותית (על מבחנים אלה עמדתי בהרחבה בע"פ ביטון, בפסקאות 16-14 לפסק דיני; וראו את הדיון הנוסף בעניין זה: דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל (27.11.2006); ראו גם: ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מב(3) 383, 391-390 (1988); ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 263 (1982)).

40. ולמקרה שלפנינו. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי התקיים רכיב "היעדר הקנטור" הן לפי המבחן הסובייקטיבי והן לפי המבחן האובייקטיבי, וזו גם דעתי. ממסכת הראיות עולה כי גרימת מותה של המנוחה לא היתה תגובה ספונטנית רגעית להתגרות שנבעה מאובדן שליטה עצמית, אלא היתה פועל יוצא של ההחלטה שהתגבשה בליבו של המערער להמית את המנוחה. התנהגותה של המנוחה אף לא היתה מתגרה אלא מתגוננת בלבד – היא רק ניסתה להדוף את הסכין אשר שלף לעברה המערער. על כן, לפי המבחן הסובייקטיבי, אין מדובר במעשה התגרות כזה אשר גרם למערער לאבד את שליטתו העצמית. לנוכח צו ההרחקה נגדו, סביר גם להניח כי זאת לא היתה הפעם הראשונה בה השניים נקלעו לעימות. קורת רוחו של המערער לאחר מעשה ההמתה גם מחלישה מאוד את אמינות טענותיו בהקשר זה. כן, גם לפי המבחן האובייקטיבי, אני מוצא את התנהגותה של המנוחה לא מתגרה וצפויה. אדם מן הישוב לא היה מאבד את שליטתו העצמית כאשר האדם שהוא תוקף מתגונן מפניו. על כן, אינני רואה מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי התקיים יסוד זה.

41. המערער טוען גם כי לא התקיים יסוד ההכנה בעניינו. יסוד זה דורש הכנה עצמית או הכנה של מכשיר לצורך ההריגה, גם בצמוד למעשה ואף כמובלע בתוכו כחלק בלתי נפרד ממנו (ראו: ע"פ 7392/06 אבו סאלח נ' מדינת ישראל, פסקה 53 (26.8.2010)). גם בעניין זה איני מוצא מקום לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי. הקביעה העובדתית של בית המשפט המחוזי היא כי המערער הגיע לדירה עם סכין, ודי בכך כדי לקיים את יסוד זה. ואולם, גם אם לפי טענתו של המערער, הסכין כבר נמצאה בדירה – טענה שאיני מקבל – יסוד ההכנה התקיים בעת שלף את הסכין והניף אותה לדקור את המנוחה. קל וחומר כאשר המערער עשה כן יותר מפעם אחת.

על כן, אני מקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התקיים רכיב ה"ההכנה" וכי התקיימו יסודות עבירת הרצח.

רכיב הפיצוי בגזר הדין

42. המערער חויב כאמור גם בפיצויים בסך 120,000 ש"ח לטובת בת זוגו שהיא גם בתה של המנוחה, זאת בנוסף לעונש החובה של מאסר עולם הקבוע בעבירת הרצח. איני רואה מקום להתערב בעצם פסיקת הפיצויים ובסכומם. מדובר בעבירה חמורה מאוד אשר גרמה לנזק ולסבל לבתה של המנוחה, שבעצמה אישה חולה. לעניין חוסר יכולתו של המערער לשלם את הפיצויים, הלכה היא כי יכולותיו הכלכליות של העבריין אינן מהוות שיקול בקביעת שיעור הפיצוי לטובת משפחת המנוח, ואין בהיעדר יכולת כלכלית כדי להצדיק התערבות בשיעור הפיצוי שנקבע על ידי הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 329/13 סגונדו לוי ורגס נ' מדינת ישראל (9.3.2014); ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, פסקה ט (24.7.2006)). על כן, אין בידי לקבל את טענות המערער בנוגע ליכולותיו הכלכליות, זאת במיוחד מקום בו סכום הפיצוי שנפסק הוא נמוך למדי בהתחשב בנסיבות. לפני המערער עומדת האפשרות לפנות למרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסת הפיצוי לתשלומים.

על כל האמור, אני מוצא כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר הרשיע את המערער בעבירת הרצח, השית עליו את עונש החובה של מאסר עולם וחייב אותו בפיצויים, ואני מציע לחבריי לדחות את הערעור.

השופטת א' חיות:
אני מסכימה.

ת

השופט א' שהם:
אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

ניתן היום, י' בחשון התשע"ה (3.11.2014).

ט


מעורבים
תובע: רומן שוורצמן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: