ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פנחס יהודה נגד עו"ד יוסף תשובה :

פסק-דין בתיק רע"א 5368/01

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופטת ד' דורנר

כבוד השופט י' טירקל

המערערים:
1. פנחס יהודה

2. סוניה יהודה

נ ג ד

המשיבים:
1. עו"ד יוסף תשובה

2. פרדי פריהוף

3. רוני שטדלר

ערעור ברשות על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו, מיום 28.6.2001, בר"ע 1730/01,
שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא י' גרוס

בשם המערערים:
עו"ד חימי יהודה

בשם המשיבים:
עו"ד רפאל פרקש

בבית המשפט העליון

פסק-דין

הנשיא א' ברק:

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבר"ע 1730/01 (סגן הנשיא י' גרוס) בה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע החלטת ראש ההוצאה לפועל בנתניה (מיום 6.5.2001). לאחר שנתבקשה תגובת המשיבים, ובהסכמת הצדדים, אנו דנים בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

העובדות וההליכים

1. המערערים חכרו ממינהל מקרקעי ישראל מגרש בין כ-1,400 מ"ר (הידוע כחלקה 28, גוש 8002, בפרדסיה). למימון עסקת החכירה קיבלו החוכרים הלוואות מבנק לאומי למשכנתאות (להלן - הבנק). על המגרש הוטלה משכנתה לטובת הבנק. המערערים מתגוררים בבית מגורים המצוי בחלקו האחד של המגרש. הם לא עמדו בתשלום חובם לבנק, והבנק החל בהליכים למימוש המשכנתה. המשיב 1 מונה (ביום 24.1.94) ככונס נכסים למימוש הנכס. המערערים מצידם החלו בהליכי פרצלציה, על מנת לחלק את המגרש לשני מגרשים בני 700 מ"ר כל אחד, במטרה למכור לגורם אחר את אחד המגרשים. בכך קיוו לצמצם את חובם לבנק. לשם ביצוע תוכנית זו נחתם (ביום 18.1.94) חוזה מכר בין המערערים לבין המשיבים 2 - 3 לשם מכירת חצי המגרש. המערערים טענו כי נפלו פגמים בחוזה המכר וכי דינו להתבטל. בין הצדדים נחתם הסכם פשרה (ביום 22.6.95). על פי ההסכם אם ישלמו המערערים למשיבים 30,000$ עד ליום 12.7.95, יבוטל חוזה המכר. עוד הוסכם כי במידה שלא ישולם הסכום האמור, ימשכו הליכי הכינוס בהתאם לחוזה שנחתם בין הצדדים. להסכם הפשרה ניתן תוקף של החלטה על-ידי ראש ההוצאה לפועל בנתניה. המערערים לא עמדו בתנאי ההסכם, והליכי הכינוס נמשכו. כונס הנכסים הגיש להוצאה לפועל בקשה למתן הוראות. ראש ההוצאה לפועל בנתניה החליטה (ביום 17.5.2001) כי על המערערים לפנות את הנכס עד ליום 10.7.2001. היא הורתה להם למסור את החזקה בו לידי הכונס כשהוא נקי מכל אדם וחפץ. עוד ציינה ראש ההוצאה לפועל בהחלטתה, כי טענות המערערים כנגד חוזה המכר ראוי שיתבררו במסגרת תובענה משפטית בבית המשפט המוסמך לכך.

2. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשת רשות ערעור (בר"ע 1730/01) על החלטת ראש ההוצאה לפועל. במסגרת זו הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל (בש"א 12561/01). בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' גרוס) דחה את הבקשה לעיכוב הביצוע. במקביל להליך זה, הגישו המערערים (ביום 24.6.2001) תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 801/01) לבית המשפט המחוזי בה הם ביקשו לעכב את הליכי מימוש המשכנתא. בית המשפט המחוזי (השופט י' זפט) דחה את הבקשה, תוך שהוא מצין כי אין מקום לקיים כפל הליכים ביחס לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא. עוד ציין בית המשפט כי המבקשים אינם נקיי כפיים היות ולא גילו במסגרת הליך זה על קיומו של ההליך המקביל בבית המשפט המחוזי. עוד ציין בית המשפט כי מדובר בניסיון נוסף לטרפד את הליכי מימוש המשכנתה המתעכב מזה זמן רב.

הטענות בפנינו

3. כעת מונח לפנינו הערעור, לאחר נטילת רשות כדין, על החלטת בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' גרוס) שלא לעכב את הליך מימוש המשכנתה (בבש"א 12561/01). המערערים חוזרים וטוענים כנגד כשרות עסקת המכר שבוצעה על-ידי כונס הנכסים, וכנגד החלטת ראש ההוצאה לפועל ובית משפט קמא בדבר פינויים מדירת המגורים. כן הדגישו המערערים, כי בבחינת מאזן הנוחות יש להתחשב בעובדה, שדחיית הערעור עלולה לגרום להם לנזק בלתי הפיך. כונס הנכסים טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע המשכנתה מעוגנת בדין. הכונס מצביע על כך כי המערערים לקו בחוסר ניקיון כפיים בהליכים בבית המשפט המחוזי, ולכן אין מקום להיענות לבקשתם. לגופם של דברים מצביע כונס הנכסים על כך שהמערערים אינם משלמים כלל את חובם לבנק, וכי אין הם משתפים פעולה עימו לצורך הקטנת חובם. בעניין סכום חובם של המערערים נטען כי היקף החוב לבנק עומד על כמיליון ש"ח (נכון לחודש יולי 2001), והחוב שלהם לרשויות מס השבח עומד על כ - 165,000 ש"ח (נכון לשנת 1996). אשר על כן, אין ביתרה שתתקבל ממכירת המגרש כשלעצמו (הצפויה לעמוד על 70,000$) כדי לכסות את מלוא החוב ממילא. לאור כל אלה טוען כונס הנכסים כי אין עוד מקום לעכב את הליך מימוש המשכנתה.

4. גם המשיבים 2 - 3 (להלן - המשיבים), שהתקשרו בעסקת המכר עם הכונס ועם המערערים, טוענים כי החלטת בית המשפט המחוזי היא כדין. המשיבים טוענים כי אין כל מניעה לממש את הסכם המכר עליו חתמו עם המערערים. ממילא ענייננו בחלק הריק של המגרש, ואין מימוש העסקה כלפיהם מחייב את פינוי המערערים מדירת המגורים שלהם. טוענים המשיבים כי הייתה למערערים ההזדמנות להשתחרר מחוזה המכר במסגרת ההוצאה לפועל. אך משלא שילמו את 30,000$ יש לממש את המכר. המשיבים מצביעים על הזמן הרב שחלף מיום כריתת החוזה (שנכרת כאמור בשנת 1994) ועל כך שטרם נתקבל לידם המגרש מושא המחלוקת. בתגובת המערערים לתשובת המשיבים, מצביעים המערערים על כך שהבנק לא שיתף עמם פעולה ובכך היה אחראי לתפיחה של חובם. לשיטתם, אם הבנק היה מתנהל אחרת היה נע חובם בין 433,599 ש"ח לבין 619,503 ש"ח. עוד טוענים המערערים כי התנהגותם הדיונית בבית המשפט המחוזי אינה משקפת חוסר תום לב. ביום 13.8.2001 הוריתי על עיכוב ביצוע ההליכים כך שהמערערים לא יפונו מדירת המגורים עד להחלטה אחרת בעניין.

המשך ההליכים בבית המשפט המחוזי

5. בעוד ההליך תלוי ועומד בבית משפט זה פסק בית המשפט המחוזי (ביום 30.4.2002) כי יש לדחות את התובענה בבר"ע 1730/01. משכך, לכאורה, נשמט הבסיס מתחת להליך שלפנינו המבוסס על בקשת רשות הערעור האמורה. אלא שהמערערים הגישו בקשה לביטול פסק הדין המוחק את הבר"ע (ה"פ 658/02). בית המשפט המחוזי (השופטת ה' גרסטל) קיבל את הבקשה (ביום 29.6.2003), ועל כן התחדשו ההליכים בבר"ע 1730/01. משכך הגיעה העת להכריע בערעור שלפנינו.

המסגרת הנורמטיבית

6. חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) מאפשר לממש משכנתאות רשומות על מקרקעין כמו היו פסקי דין (סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל; תקנות 99 - 101 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979). במקרה שלפנינו עניין לנו במימוש משכנתה במסגרתו של חוק ההוצאה לפועל. מימוש זה צריך לעלות בקנה אחד עם תכליותיו של החוק. בבסיס חוק ההוצאה לפועל מונחות שתי תכליות שהן מיוחדות לו (תכליות ספציפיות):

"האחת, לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות... השנייה... להגן על החייבים אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב... החוק בא למנוע מצב שבו בהפעלת הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה... זהו היבט סוציאלי, הבא להתחשב בחייב תוך מניעת ירידה לחייו" (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 374 - 375 [ההדגשות במקור]; להלן: פרשת גמזו).

בחוק ההוצאה לפועל ניתן למצוא הוראות הבאות להגן על תנאי מגורי החייב ולדאוג לדיור נאות לו ולבני משפחתו. הסעיף הבולט לעניין זה הוא סעיף 38 שעניינו בהגנת בית המגורים. כך קובע הסעיף:

"הגנת בית המגורים

38. (א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית-מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני-משפחתו הגרים עמו מקום-מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

(ב) ראש ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים בדרך אחרת.

(ג) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על ביצועה של משכנתה או מימוש של משכון, זולת אם נרשמה המשכנתה לפני תחילת חוק זה, או אם פורש בשטר-המשכנתה או בהסכם המשכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה.

...".

הוראה זו משקפת איזון בין זכות הנושה לגבות את חובו לבין זכותו של החייב ליהנות מקורת גג לו ולבני משפחתו (רע"א 7700/95 נגולה נ' חזן, פ"ד נ(1) 338, 342). יחד עם זאת, הצדדים למשכנתה יכולים להורות בחוזה ההלוואה כי הוראות הסעיף לא יחולו על מערכת היחסים המשפטית ביניהם. כך מורה הוראת סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל. על מנת לשלול את תחולת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, על הצדדים לשלול את תחולתו באופן מפורש (רע"א 1132/94 פי.אף.איי. אסטבלישמנט נ' רוזנר, פ"ד מט(5) 215). הצדדים שלפנינו לא טענו לתחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (לעניין זה ראו ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפייזמן, פ"ד נז(2) 145). בנסיבות המקרה שלפנינו ממילא נשללה תחולתם של סעיפים אלה במפורש (בסעיף 22(א) להסכם ההלוואה).

7. האם משמעות הדברים היא כי האינטרס של החייב, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, בדירת מגוריו אינו קיים עוד משאין תחולה לסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל במערכת היחסים שבין הצדדים? התשובה היא בשלילה. זאת לאור התכליות הכלליות של חוק ההוצאה לפועל הנגזרות מערכי היסוד של השיטה. עמדתי על כך בצייני:

"בצד התכלית המיוחדת שעניינה מניעת ירידה לחייו של החייב מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה ושמירה על כבוד האדם והחירות של החייב...תכלית זו מעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כבודו של האדם כולל בחובו, כפי שראינו, הגנה על מינימום הקיום האנושי...אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע" (פרשת גמזו, בעמ' 375; וראו עוד בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 760).

תכלית כללית זו מלווה את הוראות חוק ההוצאה לפועל והיא ממשיכה לחול על מכלול הוראות החוק. היא חלה גם על הוראות החוק הנוגעות למימוש הליכי המשכנתה. על רקע זה יש בה כדי להשליך על האופן הראוי בו יש לדון בשאלת עיכוב ביצוע המשכנתה בהליכי ההוצאה לפועל, גם במקרה בו הצדדים קבעו כי סעיף 38 לחוק לא יחול על מערכת היחסים שביניהם. לשם שלמות התמונה יש לציין כי תכלית זו חלה לצד התכלית הכללית האחרת של החוק שעניינה הגנה על הזכות הקניינית של הנושה (ראו בפרשת גמזו, בעמ' 375; ד' שוורץ "מגמות התפתחות בסדר-הדין האזרחי" ספר השנה של המשפט בישראל: תשנ"ו 417, 474 - 475 (א' רוזן צבי עורך, 1997); השוו עם רע"א 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4) 529).

8. האיזון בין האינטרסים של מבקש עיכוב הביצוע לבין האינטרסים של המבקש למנוע אותו היא מלאכה מורכבת (ראו בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1) 668). במסגרת מלאכה מורכבת זו על בית המשפט הדן בהליך מימוש המשכנתה לקחת בחשבון כמה פרמטרים. ראשית, עליו לבחון את סיכויי המבקש לעכב את ביצוע המשכנתה, להצליח בהליך המשפטי שהוא מנהל. שנית, עליו לבחון את מאזן הנוחות שבין הצדדים (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529; להלן: פרשת אמר). לעובדה כי אנו עוסקים במשכנה ובמימוש משכנתה יש חשיבות רבה במסגרת איזון זה. "כל תכליתה של משכנתה היא שהחוב המובטח על פיה ייפרע ללא דיחוי" (ד' בר אופיר הוצאה לפועל: הליכים והלכות 104 (תשס"א)). עיכוב מימוש הבטוחה עלול לגרום לזוכה נזק במובן זה שיגרעו סיכויו להיפרע מהבטוחה, באותה המידה, גם אם יורשה המימוש בסופו של חשבון (ראו רע"א 4075/99 קצירי נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם); בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלות ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)). בכך תיפגע התכלית (הספציפית) של גביית החוב המהירה והתכלית (הכללית) של הגנה על קניינו של הזוכה. מנגד, גם לעובדה כי אנו עוסקים בדירת המגורים של החייב יש חשיבות בהליך האיזון. עמדה על כך השופטת פרוקצ'יה שציינה:

"...מאזן הנוחות פועל באופן מכריע לטובת המשיבים... המדובר הוא בפינוי דירת מגורים המהווה תמיד מהלך קשה שהחזרת המצב לקדמותו לגביו אם התביעה העיקרית תצלח, מוטל בספק." (פרשת אמר, בעמ' 534).

אי התחשבות בעובדה כי אנו עוסקים בדירת מגורים תפגע בתכלית (הכללית) של שמירה על כבוד האדם של החייב. במסגרת זו יש חשיבות לנתונים שונים המשתנים ממקרה למקרה ובהם המאפיינים האישיים של החייבים ושל הנושים, ומידת מעורבותם של צדדים שלישיים בהליך מימוש המשכנתה והנזקים העלולים להיגרם להם בעיכוב המימוש.

מן הכלל אל הפרט

9. בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' גרוס) לא מצא לנכון לעכב את הליך מימוש המשכנתה. לדעתנו, צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו זו. המערערים טענו טענות רבות כנגד האופן בו ממומשת המשכנתה כנגדם. אך הם לא טענו טענות לגבי עצם תוקפה. אין הם חולקים על חובם לבנק ועל זכותו של הבנק להיפרע מהם בגין חוב זה. אין בטענותיהם של המערערים משום הסבר מדוע לא שילמו לבנק את חובם. טוענים המערערים כי הסכומים שטוען הבנק כי הם חייבים לו הינם סכומים מופרזים בהרבה מהיקף חובם האמיתי, אך גם לשיטתם (מבלי להתייחס לעוצמת טיעון זה של המערערים), חובם עולה על ארבע מאות אלף ש"ח, כשערך הקרקע הממושכנת הוא כ - 70,000$. יש בכל אלה כדי להשליך על עוצמת סיכויי המערערים להצליח בהליך שהם מנהלים בבית המשפט המחוזי. מבחינה זו, נראה כי עיכוב מימוש המשכנתה יפגע באופן משמעותי ביכולתו של הבנק להיפרע מהמשכנתא באותה המידה אלמלא העיכוב. על כך יש להוסיף את הפגיעה של המשיבים 2 - 3 הנובעת מכך שהעסקה עליה חתמו עוד בשנת 1994 טרם באה לכדי מימוש. כן יש להתחשב בפרק הזמן הארוך בו מתנהלים הליכי מימוש המשכנתא. די בכל אלה כדי להכריע את הכף לרעת המערערים, וזאת גם אם ניקח בחשבון את התכליות העומדות לזכותם במסגרת ההוצאה לפועל.

משכך, הערעור נדחה. המבקשים ישלמו את הוצאות המשיב 1 בסך כולל של 5,000 ש"ח ואת הוצאות המשיבים 2 - 3 בסך כולל של 5,000 ש"ח גם כן.

א

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.
ת

השופט י' טירקל:

1. בפרשה שלפנינו ננקטו נגד המערערים הליכי מימוש משכנתא לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז–1967. בחוות דעתו עמד חברי הנכבד הנשיא א' ברק על כך שבהליכי מימוש משכנתא יש לאזן בין זכות הנושה לגבות את חובו לבין זכותו של החייב ליהנות מקורת גג לו ולבני משפחתו. אכן, אחד הצמתים הקשים והכואבים ביותר שבהם נאבקים האינטרסים המנוגדים של הזוכה ושל החייב הם הליכי הוצאה לפועל שמטרתם לממש נכסי מקרקעין; במיוחד כאשר דברים אמורים בנכסים המשמשים למגוריו של החייב ושל בני משפחתו. זכותו של החייב היא "שדירת המגורים שלו נמכרה מחמת דחקו לא יושלך לרחוב ולא יישאר ללא קורת גג מעל לראשו" (דברַי ברע"א 1132/94 פי.אף.איי אסטבלישמנט נ' רוזנר, פ"ד מט(5) 215, 218 (להלן – "פרשת פי.אף.איי")).

אין צריך לומר, כי האיזון בין הזכויות והאינטרסים של הזוכה לבין הזכויות והאינטרסים של החייב, אינו קל. ברע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 ציין חברי הנשיא, כי "מטבע הדברים, האיזון בין הזכויות והאינטרסים של הזוכה לבין הזכויות והאינטרסים של החייב, יפגע בדרך כלל בחייב בצורה קשה יותר מאשר בנושה" (שם, בעמ' 376). תוצאה זאת אינה הכרחית. לפי השקפתי, על כפות המאזניים להיות מאוזנות, ואולי אף לנטות לזכותו של החייב. כמו שאמרתי בדנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1) 56, 112, עלינו להפריח את הערכים העושים את היחסים בין יחידי החברה לאנושיים יותר ובכך גם להפריח את ישראל כמדינה וכחברה. עלינו ללכת בדרכו של המשפט העברי, שהכיר בזכותו של הנושה לגבות את החוב בדרכי כפייה, אך נזהר שלא "למחוץ" את החייב (כמו, לדוגמה, בפסוק "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו; כי הוא כסותה לבדה, הוא שמלתו לערו במה ישכב - - -" (שמות כב, כה-כו). וראו גם דברַי בפרשת פי אף איי, שם). פגיעה בחייב על ידי הליכי הוצאה לפועל אינה רק פגיעה בו ובקרובים אליו, אלא גם פגיעה בחברה שהחייב נעשה תלוי בה ואינו תורם עוד לכוחה. פגיעה זאת חמורה במיוחד במצב הכלכלי הקשה שבו נתון המשק בתקופה שבה אנו מצויים.

2. על אף הדברים האלה, בנסיבות המיוחדות של הפרשה שלפנינו, סבורני גם אני שיש לדחות את הערעור.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.

ניתן היום, כ"ג בתשרי התשס"ד (19.10.2003).

פ ט


מעורבים
תובע: פנחס יהודה
נתבע: עו"ד יוסף תשובה
שופט :
עורכי דין: