ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אטמיזה פא-מג"ב דרום-07006200930314 :

1


בתי המשפט

בית משפט השלום באר שבע

פ 001585/09

בפני:

כב' השופט אקסלרד ישראל

תאריך:

25/05/2009

בעניין:

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד

המאשימה

נ ג ד

1 . אטמיזה טארק (עצור) - בעצמו

2 . אטמיזה מוראד (עצור) - בעצמו

3 . אבו אסעד בשיר (עצור) – בעצמו

ע"י ב"כ עו"ד שרית עוז - בהעדר

4 . אבו אסעד ע אלרחי (עצור) - בעצמו

5 . טמאיזה איסמאעיל (עצור) - בעצמו

6 . עווד סאלם (עצור) – בעצמו

ע"י ב"כ עו"ד

נצאר אלעטאונה

הנאשמים

גזר דין

א. כתב האישום ותמצית ההליכים

כנגד הנאשמים, תושבי הרשות הפלסטינית, הוגש כתב אישום בגין כניסה לישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 (1)לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. על פי הנטען בכתב האישום, נתפסו הנאשמים ביום 22.4.09 בחרבת זאק, כשאין בידיהם אישורי כניסה כחוק לשטחי המדינה.

הנאשמים הודו, בעצמם וכן באמצעות באי כוחם, בעובדות כתב האישום והורשעו על יסוד הודאתם זו.

בשמם של הנאשמים 1-3 טענה עוה"ד שרית עוז ובשמם של הנאשמים 4-6, עורך הדין אלעטאונה.

טיעוני הצדדים

בהסכמת ב"כ הצדדים, הוגשו הודעותיהם של הנאשמים במשטרה.

על פי אותן ההודעות, הנאשמים הודו כי שהו בישראל תקופה של בין 12-14 יום. נאשם 6 ציין בהודעתו שעבד בעבר בארץ. עוד הדגישה המאשימה כי לנאשם 6 עבר פלילי בגין עבירות של כניסה לישראל, גניבה ונשיאת נשק שלא כדין.

בהינתן האמור לעיל, ובהתאם לתכלית ולשיקולים הגלומים באיסור הכניסה לישראל, סבורה המאשימה כי מן הדין הוא להחמיר בענישתם של הנאשמים על דרך הטלת עונשי מאסר ממושכים, מאסר על תנאי לתקופה ממושכת וחתימת התחייבות.

כן הפנתה המאשימה לרע"פ 3173/09 מוחמד פראג'ן נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו], שיצא לאחרונה (5.05.09) תחת ידו של בית המשפט העליון, וביקשה לאמצו כפסק דין מנחה ומחייב לעמדתם העונשית. לטענתה, המדובר הוא במקרה בו אין זו הפעם הראשונה בה שוהים הנאשמים בישראל שלא כחוק. כמו כן הדגישה את תקופת השהייה של הנאשמים בישראל וטענה שיש בשני אלה, יחד עם חומרת העבירה, כדי לקיים את הנקבע בפסק הדין כי במקרים כגון אלה, יש להשית על נאשמים מאסר בפועל.

באת כח הנאשמים 1-3 מיקדה טיעוניה על רקע פסיקת בית המשפט העליון ונסיבותיהם האישיות של הנאשמים. לדבריה, המדובר באנשים צעירים, מאורסים, הבאים ממשפחות מרובות ילדים (הנתונות בחרפת רעב) כשהמניע לכניסתם לארץ הוא לצורכי עבודה בלבד.

עוד טענה הסנגורית, כי מעיון בהודעות ובדו"חות המעצר של הנאשמים, אין חולק שלא נתלוו עבירות לתקופת שהייתם, אם בפן הפלילי- פגיעה ברכושם של אזרחי המדינה ואם בפן הלאומי- ניסיון לפגיעה בשלומם וביטחונם של יושבי הארץ.

עוד נטען, כי הנאשמים הודו בהזדמנות הראשונה ובכך חסכו זמן שיפוטי יקר. הנאשמים ללא עבר פלילי ותקופת שהייתם בארץ- 14 יום- אינה מן הארוכות.

לדברי הסנגורית, נפל דבר בפסק דינו של בית המשפט העליון, במובן זה שעל בתי המשפט לבכר ענישה אינדיווידואלית על פני ענישה "תעריפית". ודוק, יש לבחון את נסיבותיו האישיות של כל נאשם ובכלל זה, קיומו או העדרו של עבר פלילי, האם המדובר בכתב אישום ראשון אם לאו ומטרת הכניסה. בהתאמה סבורה הסנגורית כי יש להסתפק בעונש הרתעתי בלבד ולהורות על שחרורם של הנאשמים לאלתר.

בא כח הנאשמים 4-6 חולק על הפרשנות המוצעת של המאשימה לפסק הדין וטוען כי לא ניתן לייחס למרשיו כניסות נוספות מעבר לאלה המצוינות בכתב האישום. פסק הדין ביטל הלכה למעשה מצב בו נאשמים (שוהים בלתי חוקיים) נשפטו ונדונו לפי תעריף. בית המשפט העליון הנחיל מורשת חדשה לפיה שיקולי ענישה והחוק חלים גם על שוהים בלתי חוקיים. לשיטתו, פרשנות המאשימה יוצרת מסלול עוקף לפסיקת בית המשפט העליון.

לפיכך, טוען הסנגור, כי בשקלול נסיבותיהם האישיות (צעירים, רווקים העומדים להינשא, מצוקתם הכלכלית, הודאתם המיידית, הסכמתם להגשת ההודעות ותנאי מעצר קשים – העדר ביקורים חופשות וקנטינה) של הנאשמים 4 ו-5, ובהתאם להלכת בית המשפט העליון, יש להסתפק בימי מעצרם ולהורות על שחרורם לאלתר.

באשר לנאשם 6 טוען הסנגור, כי לא ניתן להגדיר את עברו כעבר מכביד, מה גם שעונש התנאי המרחף מעל לראשו אינו בר הפעלה, ועל כן אין להלום מצב בו יושת על הנאשם עונש חמור מזה שהיה מושת על נאשם ישראלי.

דיון והכרעה

שני הצדדים מבקשים לאחוז בפסק הדין ולראות בו כמחייב לעמדותיהם השונות.

בפסק פראגין בית המשפט העליון (כב' השופטים רובינשטיין,ג'ובראן ודנציגר) דן וניתח את העבירה של כניסה לישראל ושהייה בה שלא כדין.

כב' השופט א' רובינשטיין עמד על ההבדלים בין עבירת הכניסה לישראל לבין העבירות של הלנה, הסעה, והעסקה של שוהים בלתי חוקיים. אלה האחרונים תויגו והוגדרו במעגל של "חוטא ומחטיא", שכן ביצוע העבירה נעשה לשם בצע כסף ולא לפת לחם.

עוד נאמר, כי בית המשפט העליון הנחה בעבירות שהוכרזו כ"מכת מדינה" - שוהים שלא כדין, המלינים, המסיעים, המעסיקים, גנבי הרכב, וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה – מדיניות שיפוטית מחמירה, לצורכי הרתעה תוך שימת דגש והתחשבות בנסיבותיו של האינדיווידואליות של העושה והמעשה. נסיבות אלה מציבות בפני בית המשפט הדן בתיק את האתגר של מלאכת האיזון. בעבירת הכניסה והשהייה הבלתי חוקיות ניצבות בצד החומרה שיקולים כגון: האם נתגלה סיכון בטחוני באדם בו מדובר; האם השהייה כרוכה בעבירות נלוות; האם המדובר בנאשם רצידיביסט ואורך השהייה הלוא חוקית; בצד הזכות יש להביא בחשבון האם הרקע למעשה נובע ממצוקה אישית, גילו של הנאשם ועברו.

כב' השופט רובינשטיין סבור כי יפה הגישה ההדרגתית, תוך מתן סיכוי "להפקת לקחים" מן הקל אל הכבד ואל הכבד ממנו, לפי הנסיבות.

באשר לאמת המידה העונשית צוין, כי מבלי לקבוע מסמרות, ובהנחה שהמדובר בשהייה שנייה בישראל שלא כדין, העונש הראוי הוא מאסר בפועל, למעט מקרים של נסיבות חריגות. באותה נשימה נטען כי אין להסיק מהדברים שיש להימנע מהעמדה לדין בגין שהייה ראשונה אלא שבמקרים כגון אלה, אם אין בצד השהייה עבירות נלוות, באין הקשר של סיכון בטחוני וככל שהמדובר בשהייה קצרה מאוד, ניתן להסתפק במאסר על תנאי, תוך החתמת הנאשם על התחייבות כספית ושילוחו לשטחי הרשות. בשהייה שנייה שלא כדין העונש הראוי הוא אכן מאסר בפועל לשם הרתעה ועונשו של מבצע העבירה צריך להיגזר מנסיבות המקרה והנאשם. כך שהנאשם מחד יחוש שהדבר אינו כדאי ומאידך, יובאו בחשבון נסיבותיו האישות. ברי כי עבירות נלוות יאריכו את תקופת המאסר בהתאם לחומרתן ובעבירות חוזרות ונשנות ניתן להחמיר יותר.

השופט ג'ובראן כתב בחוות דעתו כי התקבעה מדיניות מופרזת של ענישה מחמירה בגין עבירות של שהות בלתי חוקית בישראל מבלי שניתן משקל נאות לנסיבות המקרה הספציפי- במובן זה, שלא ניתן משקל /ביטוי לסיבה בגינה נעברה העבירה ומידת הסיכון הממשי לביטחון ישראל.

השופט דנציגר התייחס לרף הענישה שהונהג בבית המשפט המחוזי בב"ש וציין כי זה התווה מדיניות ענישה כללית ומחמירה בעבירה של שהייה בלתי חוקית אשר מחייבת השתת עונש מאסר בפועל שלא יפחת משלושה עד ארבעה חודשים, במנותק מנסיבותיו האישיות של הנאשם, אשר אין בהן, כך לסברת מחוזי באר-שבע, כדי להפחית מרף הענישה וזאת חרף עקרון הענישה האינדיווידואלית.

עוד נאמר, כי מדיניות זו אינה עולה בקנה אחד עם שיטתנו העונשית הנוהגת, לפיה מלאכת הענישה הינה לעולם ועד אינדיווידואלית. אכן עקרון אחידות הענישה הנגזר מעקרון השוויון מחייב את בתי המשפט לנהוג בנאשמים בשוויון מלא אך שוויון זה יפה רק מקום בו מאפייניהם של הנאשם והעבירה זהים ולא מקום בו עולה שוני רלוונטי. בית המשפט אינו מתעלם מהאיום הביטחוני המתמיד הנשקף לשלום אזרחי המדינה, כחלק מהמאבק באיום זה נלחמים שלטונות המדינה כנגד הימצאם של שוהים בלתי חוקיים בתחומיה וסבור כי המדובר בשיקול מן המעלה הראשונה. אך יחד עם זאת, ביהמ"ש אינו מקל ראש ומפקפק בחשיבות ובהצדקה שביישומו של שיקול ההרתעה כלפי נאשמים שהורשעו בעבירה האמורה . ואולם, שיקול ההרתעה הינו רק אחד מבין מטרותיו של ההליך העונשי, ולצידו אינטרסים מוגנים נוספים המחייבים התחשבות בנסיבותיו הפרטניות של הנאשם.

הן כב' השופט רובינשטיין והן כב' השופט דנציגר מדברים על מדרג ענישה בעבירות אלה וזאת

בהתחשב במניע לביצוע העבירה, בשאלת הישנותה ובנסיבות הנאשם.

מן הכלל אל הפרט, טרם איישם את הוראות פסק הדין על המקרה שבפניי, אפנה תחילה לטענת הסנגורים, לפיה אין בשהייה קודמת של הנאשמים (בה הודו בהודעותיהם אשר הוגשו בהסכמה) כדי להשית עליהם עונש מאסר.

מעיון בפסק הדין עולה ובעיקר בחוות דעתו של כב' השופט א' רובינשטיין, הרי מתבקשת מסקנה הפוכה וכלשונו: "... כי בהנחה שהמדובר בשהייה שנייה בישראל שלא כדין (ועל הראשונה כנמסר אין ממהרין להעמיד ככלל לדין) העונש הראוי הוא עונש מאסר בפועל, למעט...." (ההדגשות אינן במקור- י.א.)

הנה כי כן, ההתייחסות היא למספר השהיות בישראל שלא כחוק ולא למספר הפעמים בהן הוגשו כתבי אישום. הדברים מתאשרים גם בחוות דעתו של כב' השופט י' דנציגר, עת התייחס לחטאיו של נאשם ולא לכתבי האישום שהוגשו כנגדו.

מעיון בהודעות הנאשמים אשר הוגשו בהסכמה עולה כי נאשמים 1 (טארק אטמיזה שהייה קודמת עמ' 2 ש' 53-54), 3 (בשיר אבו אסעד שהייה קודמת ש' 57-58) ו-6 (סאלם עווד שהיות קודמות עמ' 2 ש' 46- 49) הודו ששהו שלא כדין קודם לכן בישראל . נאשמים 2, 4 ו-5 לא נשאלו כלל על מקרים קודמים בהם שהו בארץ.

בבואי ליישם את ההנחיות העולות מפסק הדין על המקרה שבפניי, עלי להביא בחשבון כי המדובר בנאשמים צעירים העתידים להינשא; הנאשמים נכנסו לארץ על מנת למצוא מקור פרנסה לבני משפחותיהם השוהים ברשות; הנאשמים לא ביצעו כל עבירה נלווית; אין המדובר בתקופת שהות ארוכה במיוחד והנאשמים הודו בהזדמנות הראשונה ובכך חסכו מזמנו היקר של בית המשפט. עוד יאמר לזכותם כי חסכו הם מזמנו של בית המשפט בכך שהסכימו להגשת הודעותיהם כראייה, ובכך חסכו את הצורך בהעדת גובי ההודעות.

אשר על כן, לאחר ששקלתי את כל השיקולים לחומרא ולקולא, אני סבור כי בהתייחס לנאשמים 1 ו-3, יש להסתפק בימי מעצרם ולהורות על שחרורם לאלתר בכפוף לנוהלי שב"ס, וכן להשית עליהם מאסר על תנאי מרתיע.

באשר לנאשמים 2,4 ו-5 הרי שמעיון בהודעותיהם כי אלה, בניגוד לנאשמים האחרים, לא הודו בכניסה או שהייה לא חוקית קודמת לישראל ועל כן סבור אני כי יש להסתפק במאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים.

באשר לנאשם 6, נאשם זה, בשונה מהאחרים, ביצע עבירות נלוות בכניסותיו הקודמות לישראל והוא אף הורשע בעבירות השהייה הבלתי חוקית ובעבירות הנלוות. מכאן כי נשקפת ממנו סכנה לציבור. לכן מצאתי כי יש להחמיר בעונשו לעומת הנאשמים האחרים.

מכל המקובץ, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים לקולא ולחומרה, תוך שנתתי לכל אחד מהם את המשקל המתאים בעיניי בנסיבותיו של כל נאשם ונאשם, אני דן את הנאשמים לעונשים הבאים:

הנאשמים 1-3:

  1. מאסר של 34 ימים, שמניינם יחל ביום מעצרם, דהיינו ביום 22.4.09, פירוש הדבר כי נאשמים אלה ישוחרו מן המאסר היום, בכפוף לנוהלי שב"ס.
  2. מאסר על תנאי בן שלושה חודשים לתקופה של שנתיים מהיום, כאשר התנאי הוא שלא יעברו עבירות על פי חוק הכניסה לישראל.

הנאשמים 2, 4 ו-5:

מאסר על תנאי בן שלושה חודשים לתקופה של שנתיים מהיום, כאשר התנאי הוא שלא יעברו עבירות על פי חוק הכניסה לישראל.

הנאשם 6:

  1. מאסר בפועל של שלושה חודשים יום, שמניינו יחל ביום מעצרו, דהיינו ביום 22.4.09.
  2. מאסר על תנאי בן חמישה חודשים לתקופה של שנתיים מהיום, כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירות על פי חוק הכניסה לישראל.

זכות ערעור תוך 45 יום.

המזכירות תבטל את הדיון הקבוע בפני כב' השופטת רז לוי ביום 26.05.09 בב"ש 4212/09.

ניתן היום ב' בסיון, תשס"ט (25 במאי 2009) במעמד הצדדים

אקסלרד ישראל, שופט