ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דורון בראט נגד מדינת ישראל :

החלטה בתיק בש"פ 9218/03 בבית המשפט העליון

בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן

העורר:
דורון בראט

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 9.9.03 בב"ש 40243/03 שניתנה על ידי כבוד השופט ח' כבוב

תאריך הישיבה: ל' בתשרי תשס"ד (26.10.03)
בשם העורר: עו"ד רצון דרחי
בשם המשיבה: עו"ד דניאלה בייניש

החלטה

1. בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כבוד השופט ח' כבוב), מיום 09/09/03, שניתנה בתיק ב"ש 40243/03, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. נגד העורר הוגש כתב-אישום לבית המשפט המחוזי בגין עבירת קשירת קשר לביצוע שוד- לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן- החוק), עבירת שוד בנסיבות מחמירות (בחבורה ובנשק), לפי סעיף 402(ב) לחוק, עבירת החזקה ונשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) רישא וסעיף 144(ב) רישא לחוק וכן עבירת שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק.

על-פי עובדות כתב האישום, בסמוך ליום 22/07/03, קשר העורר, יחד עם שני נאשמים אחרים (להלן- הנאשמים), קשר לביצוע שוד מזוין בחבורה, בדירה אשר ברח' בן צבי באזור (להלן- הדירה). לשם ביצוע השוד, הצטייד העורר וכן הנאשמים בשני אקדחים גנובים, בכובעי גרב, בפאה, בזק מלאכותי, באזיקי פלסטיק ובנייר דבק. ביום 22/07/03, בשעה 9:50 או בסמוך לכך, דפקו העורר והנאשמים בדלת הדירה. באותה העת שהו בדירה: בעלת הדירה, ילנה בריימן (להלן- ילנה), קרובת משפחתה, ולנטינה סונקינה (להלן- ולנטינה) וילנה סונקין (להלן- לנה), כלתה של ולנטינה, אשר שהתה באותה עת בחדר השירותים. ולנטינה פתחה את הדלת ואז נכנס לדירה העורר והנאשמים, כאשר שנים מהם היו רעולי פנים ואילו השלישי עטוי פאה נוכרית וזקן מלאכותי. שניים מהנאשמים כפתו את ולנטינה וילנה (להלן- המתלוננות) בידיהן וברגליהן וסובבו את ראשן בכוח לכיוון הספה על מנת למנוע מהן לראות את המתרחש בדירה. העורר והנאשמים ערכו חיפוש בדירה ונטלו מתוך קופסת מתכת סך של 24,076 דולר, 3,900 שקלים וקופסת תכשיטים.לנה היתה באותה העת בחדר השירותים, שמעה את צעקותיה של ילנה וזעקה לעזרת השכנים שיזמינו משטרה. העורר והנאשמים חתכו את חוט הטלפון, זאת על-מנת למנוע מהמתלוננות להזעיק עזרה, ונמלטו מהדירה עם שלל השוד, למעט קופסת התכשיטים שנפלה מהם. בסמוך לאחר מכן, דלקה ניידת משטרה אחר מכונית הב.מ.וו הלבנה (להלן- המכונית), אשר בבעלותו של אחד הנאשמים. במרדף, השליכו הנאשמים אקדח ברטה וכן חבילה ובה הבגדים והאביזרים ששימשו אותם במהלך השוד. בתום המרדף נעצרו העורר והנאשמים, במכונית, אשר נמצאו בה אקדח ברטה וכן שלל השוד. האקדחים האמורים הוחזקו שלא כדין.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 09/09/03, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטה נקבע כי קיימות, כנגד העורר, ראיות לכאורה, כנדרש בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו -1996 (להלן- חוק המעצרים), סעיף 21(ב), עוד נקבע כי קיימת עילת מעצר על-פי דין, שכן חזקה היא שהמבצע עבירות מסוג זה הינו מסוכן לציבור. בית המשפט המחוזי, בבואו לשקול חלופת מעצר, קבע כי אין להתעלם מעברו הפלילי המכביר של העורר, והיות והמעשים המיוחסים לו בכתב האישום בוצעו בהיותו אסיר ברישיון כשבוע בלבד לאחר שחרורו, כמו גם הימלטותו ביחד עם הנאשמים מפני המשטרה תוך שהם משליכים מהרכב פריטים מפלילים. נוסף על כך, יש לתת משקל נכבד לאופיין החמור של ביצוע העבירות, אשר בוצעו בסממנים של אלימות וברוטליות כנגד המתלוננות ועל כך יש להסיק כי העורר הינו מסוכן לציבור ועל כן לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען כי אין שום ראיה, אשר קושרת את העורר למעשים המיוחסים לו. לא היה שום זיהוי מצד המתלוננות וחומר הראיות הינו נסיבתי . עוד טען בא-כוח העורר שהעובדה כי העורר נתפס יושב במכונית, אינה מקימה תשתית ראייתית, שכן הוא סך הכל רצה טרמפ והזמן שחלף מביצוע השוד ועד למועד תחילת המעקב הינו כ- 20 דקות, שכן מדובר בפרק זמן, בו הרכב יכל לנסוע ברוגע ואף לעצור בדרך. גם עדויותיהן של המתלוננות, לפיהן מדובר בשני בחורים ואדם נוסף גבוה, שחובש פאה שחורה, אינן קושרות את העורר למעשים המיוחסים לו. נוסף על כך, טען בא-כוח העורר, כי עדותה של עדת הראיה, לפיה ראתה את שני הבחורים רצים מתוך הרכב ואז אדם נוסף מגיע עם שיער לבן וזקן מלאכותי ומחזיק ארגז כלים אכן מהווה בעיה, שכן אף אחת מהמתלוננות לא מתארת זקן מלאכותי, ולא ייחסה לאף אחד מהמעורבים בפרשה החזקת ארגז כלים. עוד לעניין ארגז הכלים, טען בא-כוח העורר כי טעתה המשטרה בכך שלא נטלה בדיקת טביעות אצבע מהארגז, כדי ללמד על נוכחותו של אדם שלישי. יתרה מכך טען בא-כוח העורר כי בדו"ח המשטרה לא צוין מאיזה פריט הופקה דגימת הד.נ.א, ובכך אף נמנעה מן ההגנה היכולת להתייחס לעניין זה. נוסף על כך, שכיחות הפרטים באוכלוסיה, היכולים להיות מקור לד.נ.א הינה גבוהה ועל כן מידת שכיחות זו אינה יכולה להוות חיזוק לראיות התביעה.

באת-כוח המשיבה טענה כי אומנם אין מחלוקת כי מסכת הראיות נסובה סביב ראיות נסיבתיות, מאידך גיסא חומר הראיות שבתיק די בו כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית, גם בשל העובדה כי העורר שמר לכל אורך חקירתו במשטרה על זכות השתיקה, דבר המחזק את הראיות נגדו. נוסף על כך, לעורר עבר פלילי מכביר כך שאין מקום לבחון לגביו חלופת מעצר.

לאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק, אשר הועמד לרשותי, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את הערר.

אין מחלוקת כי הראיות הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו, הינן ראיות נסיבתיות בלבד, ולאחר שבחנתי ראיות אלה, הגעתי למסקנה כי אין בחומר הראיות הקיים כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום בירור דינו.

על-פי עדותה של המתלוננת ילנה, מיום 22/07/03, היא אומנם ראתה בחור גבוה, אך מאידך היא לא ידעה לזהותו, שכן היא לא היתה בטוחה האם שערו הינו שערו הטבעי או שמא הוא חובש פאה נוכרית בצבע שחור. על פי עדותה של עדת ראיה בשם טל מנחם, הגיעו שני בחורים מרח' בן צבי ואחריהם הגיע אדם נוסף, עם שיער לבן וזקן לבן אשר החזיק בידו ארגז כלים, אשר אף הוא בא מכיוון רח' בן צבי. כך שעל-פי הזיהוי הרי שקיימת סתירה, זאת מאחר וילנה תיארה את הבחור, כאשר פאה נוכרית שחורה לראשו, בעוד שהעדה טל מנחם ראתה את הבחור הגבוה, אשר נכנס למכונית, כאשר שערו לבן, זקן לבן על פניו ובידו ארגז כלים.

טענת בא-כוח העורר, לפיה טעתה המשטרה, כאשר לא ביצעה בדיקת טביעות אצבע על ארגז הכלים, זאת על-מנת לבחון את נוכחותו של אדם שלישי, יש בה ממש. במצב זה כל שנדרש מהחוקרים הוא לנסות ולאתר טביעות אצבע על ארגז הכלים, ובדרך זו היו הם מאמתים או מפריכים את חזקת החפות. אך מטעמים לא ברורים בדיקה זו לא נערכה, וכך הוחמצה הזדמנות להביא לבית המשפט ראייה שהיתה עשויה לסייע בחקר האמת ומכאן שיש בכך כדי ליצור ספק (ראה בש"פ 4984/03 אהרון מלול נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2446).

טענתו של בא-כוח העורר, לפיה לא צויין בדו"ח המשטרה מהיכן הופקה דגימת הד.נ.א וכן שמידת השכיחות אשר נבחנה אינה יכולה להוות חיזוק לראיות התביעה, אינה מקובלת עלי מאחר ובדו"ח בדיקת המוצגים, אכן מוזכרים הפריטים, מהם נלקחה הדגימה, אך יחד עם זאת בדיקה זו לא הושלמה, זאת מאחר והיה מחסור באחד החומרים, אשר נחוצים לבדיקה , ועל כן בדיקה זו אינה נחשבת , בשלב זה, ראיה ולו לכאורה להאשמות המיוחסות לעורר.
שעה שבית המשפט שוקל מעצר עד תום ההליכים, עליו לתת דעתו גם לעוצמתן הלכאורית של הראיות. כאשר מדובר בראיות נסיבתיות, עליהן להיות על פניהן בעלות עוצמה, שיש בה כדי להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה (ראה בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קנילסקי, תק-על 99(1), 773 (להלן- פרשת קנילסקי) ).

לעניין ראיות נסיבתיות, יפים דבריה של השופטת ד' דורנר:

נפסק כי הראיות הנסיבתיות צריכות להביא למסקנה מרשיעה בדרך האלימינציה של פירושים המתיישבים עם חפות הנאשם (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 620); כשמדובר בשרשרת ראיות נסיבתיות, "המסקנה הסופית יכולה להתקבל מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם (השופט לנדוי בע"פ 524/77, 584, 653, 701 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 684 – 685)" (ראה ע"פ 3974/92 מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2), 565).

באת-כוח המדינה טענה כי שתיקתו של העורר במהלך חקירתו במשטרה, יש בה משום חיזוק הראיות נגדו. אין בידי לקבל טענה זו. עוצמת הראיות נגד העורר אינה מספיקה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה, ומכאן ובהעדר ראיות כאלה, אין בשתיקת העורר במשטרה, כשהיא לבדה, כדי להביא למסקנה המרשיעה ( ראה ע"פ 2400/94 חאלד סמאג'ה נ' מדינת ישראל, תק-על 95(1), 1299).

אשר על כן ועל רקע מכלול הנסיבות, אכן קיים סיכוי לכאורה להרשעת העורר, עם זאת, עוצמתן של הראיות הנסיבתיות לעניין סיכויי ההרשעה אינה ניתנת להערכה בשלב זה של ההליך (ראה פרשת קנילסקי).

אכן יש בידי המשיבה ראיות לכאורה נגד העורר, אך עוצמת ראיות אלה אינה מספיקה למעצר. הפועל היוצא מכך, הוא , כי יש להעדיף חלופת מעצר הולמת, אותה יש לשקול בכל מקרה כמצוות המחוקק. אחד השיקולים המנחים להורות על חלופת מעצר הוא העדר עוצמה מספקת בראיות לכאורה, כדי להצדיק מעצר בפועל, שאז ניתן להסתפק בחלופת מעצר. כך למשך נקבע בבש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2001(1), 1294 וכן בש"פ 8320/00 אשואל נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 2607), אכן, כזה הוא המקרה שבפני.

אשר על כן, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את הערר ולבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. התיק מוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת לדון בחלופת מעצר אודות העורר וכן לשם קביעת התנאים והערבויות לשחרורו ממעצר לפי שיקול דעתו.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, ב' בחשון תשס"ד (28.10.03).


מעורבים
תובע: דורון בראט
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: