ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אסתר שוורץ נגד קצין התגמולים :

החלטה בתיק רע"א 4204/14
בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המבקשים:
1. אסתר שוורץ

2. יצחק שוורץ

נ ג ד

המשיב:
קצין התגמולים - הוועדה הרפואית העליונה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.4.2014 בע"ו 036736-06-13 שניתן על ידי כבוד השופטת ח' וינבאום וולצקי

בשם המבקשים:
עו"ד אייל נון; עו"ד אלכס וייס

החלטה

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.4.2014 (ע"ו 36736-06-13, השופטת ח' וינבאום וולצקי). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטותיה של הוועדה הרפואית העליונה בעניינם.

רקע והליכים קודמים

2. המבקשים הם הוריו של גלעד שוורץ ז"ל (להלן: המנוח). המנוח שירת במסגרת שירותו הסדיר בצה"ל בשנים 1996-1993 כלוחם ביחידת הנדסה קרבית. ביום 28.10.1997 גויס המנוח לשירות מילואים, ובזמן שירות זה (ביום 29.10.1997) נחבל בראשו במהלך שלושה אירועים שונים שהתרחשו באותו יום (להלן: החבלות). בעקבות החבלות הוא נלקח למרפאה ואף לבית החולים, אשר ממנו שוחרר ביום המחרת. ביום 21.1.1998, כשלושה חודשים לאחר החבלות, נפל המנוח במקלחת בביתו ופונה לבית החולים לאחר שאיבד הכרה. בחודשים שלאחר מכן סבל המנוח מהתקפים נוספים, ובעקבותיהם אובחן כסובל ממחלת האפילפסיה.

3. ביום 21.7.1999 הגיש המנוח בקשה למשיב להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים). בקשה זו נדחתה על ידי המשיב בנימוק שאין קשר סיבתי בין החבלות שנגרמו למנוח בזמן השירות לבין מחלת האפילפסיה שלו. על החלטה זו הגיש המנוח ערר לוועדה הרפואית העליונה (על פי סעיף 12 לחוק הנכים), אשר דחתה את ערעורו. על החלטה זו הגיש המנוח ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (לפי סעיף 12א לחוק הנכים). ביום 27.11.2006 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי קיים קשר סיבתי בין החבלות שאירעו בזמן השירות לבין מחלת האפילפסיה, היינו שיש להכיר בכך שזו נגרמה למנוח תוך כדי ועקב השירות (ע"א (ת"א) 3011/03 סגנית הנשיא (כתוארה אז) ה' גרסטל, השופטים ע' פוגלמן ו-א' ש' שילה). ביום 29.4.2005, בעת שהערעור היה עדיין תלוי ועומד, נפטר המנוח לאחר שנפל במהלך התקף אפילפטי וקיבל מכה בראשו. הוריו המשיכו בהליך המשפטי – עד לקבלת פסק הדין בבית המשפט המחוזי וגם לאחר מכן. כאמור, הם גם המבקשים בהליך שלפני. יצוין להשלמת התמונה, כי לאחר שניתן פסק דינו האמור של בית המשפט המחוזי הוכר המנוח כחלל צה"ל על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950.

4. ביום 20.3.2007 הודיע המשיב למבקשים כי הוועדה הרפואית קבעה למנוח שעורי נכות בגין מחלת האפילפסיה, כדלקמן: מיום 21.7.1999 (יום הגשת התביעה) ועד יום 28.4.2008 – 50%, ומיום 29.4.2004 ועד יום 29.4.2005 – 100%.

5. ביום 27.5.2007 הגישו המבקשים ערר על החלטה זו בפני הוועדה הרפואית העליונה, ובו טענו כי בהמשך ל"פגימה" העיקרית שהוכרה בשל מחלת האפילפסיה, יש לדון בפגימות ומחלות נוספות של המנוח, אשר נבעו ממחלת האפילפסיה, היינו ב"פגימות מוסבות" (כמשמעותן לפי תקנות 1 ו-9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות קביעת דרגות נכות)).

6. ביום 24.6.2007 הודיעה המנהלה הרפואית למבקשים בכתב כי לא ניתן לדון בערר כיוון שהמנוח עצמו לא הגיש בקשה לוועדה הרפואית בגין הפגימות המוסבות בעודו בחיים. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר סולק על הסף (ע"א 3206/07). בהמשך לכך, פנו המבקשים לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור (רע"א 10250/07) וכן בעתירה לבג"ץ (בג"ץ 10248/07). במסגרת ההתדיינות בהליכים אלו הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 2.7.2008 (השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, והשופטים א' רובינשטיין ו-ח' מלצר). בהסכם הפשרה נקבע, כי הדיון יוחזר לוועדה הרפואית העליונה לעניין ההכרה בפגימות המוסבות לפי תקנה 9 לתקנות קביעת דרגות נכות, וכי אם תכיר הוועדה הרפואית העליונה בפגימות אלה היא תבחן את מועד תחילת הנכות בעניינו של המנוח.

7. ביום 18.10.2009 התקיים דיון בוועדה הרפואית העליונה בעקבות הסכם הפשרה. לדיון זה הביאו המבקשים את כלל החומר הרפואי הרלוונטי לדיון בפגימות המוסבות. במעמד זה הם ביקשו לקבוע למנוח נכות של 100% בגין מחלת האפילפסיה מיום הפגיעה (ולא רק מיום הגשת התביעה כפי שנקבע בעבר), קביעה שלה יש חשיבות לצורך הדיון בפגימות המוסבות. ביום 6.12.2009 נתנה הוועדה הרפואית העליונה את החלטתה בעניין. ביחס למחלת האפילפסיה, נקבעו אחוזי הנכות כדלקמן: מיום 1.12.1997 ועד יום 30.4.1998 – 80%; מיום 1.5.1998 עד יום 31.12.2002 – 1%; מיום 1.1.2003 ועד יום 1.4.2004 – 80%; מיום 2.4.2004 ועד יום 29.4.2005 – 100%. ביחס לפגימות המוסבות על פי תקנה 9 לתקנות קביעת דרגת נכות הכירה הוועדה הרפואית העליונה בשלוש פגימות כפגימות מוסבות וקבעה את אחוזי הנכות בגינם כדלקמן: אין-אונות – 1%; צלקות – 10%; תגובה נפשית – 10%.

8. על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"ו 40046-01-10, השופט ש' שוחט). במסגרת הערעור העלו המבקשים טענות ספציפיות ביחס לקביעת אחוזי הנכות ביחס לפגימות המוסבות. בנוסף, טענו המבקשים כי הוועדה הרפואית העליונה פעלה בניגוד להסכם הפשרה לפיו היא הייתה צריכה לדון אך ורק בפגימות המוסבות על פי תקנה 9 לתקנות לקביעת דרגת נכות, ולא לפתוח מחדש את הדיון במחלת האפילפסיה. ביום 15.2.2011 הערעור התקבל בחלקו. בכל הנוגע לטענות שנסבו על הצלקות והנכות הנפשית הדיון הוחזר לוועדה הרפואית העליונה. לעומת זאת, הטענות בדבר חריגת הוועדה מהסכם הפשרה ואי-ההנמקה נדחו. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (רע"א 2193/11, השופט נ' הנדל). בבקשת רשות ערעור זו טענו המבקשים בעיקר ביחס לסמכותה של הוועדה הרפואית העליונה לדון אך בנושא שבו התבקשה לדון בהסכם הפשרה בין הצדדים. ביום 3.5.2012 ניתנה החלטה שבה נדחתה בקשת רשות הערעור, בין היתר מהטעם שבית המשפט המחוזי קבע במישור העובדתי שהמבקשים היו אלה שביקשו מן הוועדה הרפואית העליונה לדון בנושא מחלת האפילפסיה.

9. ביום 26.12.2012 התקיימה ישיבה נוספת של הוועדה הרפואית העליונה, ובה המבקשים הביעו רצונם שהוועדה תדון גם במחלת האפילפסיה. בעשותם כן הסתמכו המבקשים על תגובת המשיב ברשות הערעור ברע"א 2193/11, שבה טען (בהסתמך על תקנה 4(א) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), התשכ"ד-1964 (להלן: תקנות הוועדה הרפואית העליונה)) כי לוועדה סמכות לבטל, לשנות או לאשר את החלטת הוועדה הרפואית, בין שהתבקשה לעשות זאת ובין שלא התבקשה. בדיון שהתקיים ביום זה ביקשה הוועדה מן היועצת המשפטית לוועדות הבהרה בנוגע לסמכות הוועדה לדון בנושא אשר לא נקבע שיש לדון בו בפסק הדין בערעור. הדיון בפגימות המוסבות נדחה עד לקבלת חומר נוסף מבא כוח המבקשים. ביום 11.3.2013 נערך דיון נוסף בוועדה הרפואית העליונה, בו נקבע כי לפי עמדת היועצת המשפטית היא תדון אך בפגימות המוסבות אשר בהן היא נדרשה לדון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. הוועדה הרפואית העליונה דנה בשתי פגימות אלו ודחתה את טענות המבקשים בעניינן.

10. המבקשים הגישו ערעור על ההחלטה האמורה לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה בפסק הדין שעליו נסבה הבקשה דנן.

11. בערעורם לבית המשפט המחוזי טענו המבקשים כי עמדת המשיב סותרת את עצמה – בשים לב לכך שבשנת 2009 דנה הוועדה הרפואית העליונה בנושאים שלא התבקשה לדון בהם, וגרסה כי יש לה סמכות לכך, ואילו בשנת 2012 כאשר היא התבקשה לפתוח נושאים נוספים לדיון היא קבעה שאין בסמכותה לעשות זאת.

12. בדחותו את הערעור קבע בית המשפט המחוזי כי הוועדה הרפואית העליונה פעלה בהתאם לדין ולהוראות שקיבלה מבית המשפט המחוזי בפסק דינו הקודם, וכי לא נפל דופי בהתנהגותה. בית המשפט המחוזי ציין כי לצד תקנה 4(א) לתקנות הוועדה הרפואית העליונה, הנותנת לוועדה הרפואית העליונה סמכות רחבה, היא כפופה להחלטה שהתקבלה בערעור על החלטותיה בבית המשפט המחוזי, על-פי סעיף 12א לחוק הנכים. על כן, כך נקבע, מקום שבית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה והכריע בה שוב אין לוועדה הרפואית העליונה סמכות לדון בה. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי ציין, כי אף לא עלה כל ממצא חדש אשר חייב דיון בו לפי סעיף 37 לחוק הנכים ולתקנה 7א(א) לתקנות הנכים (ועדות רפואיות), התשכ"ו-1965, וכי מכל מקום, גם לו היה זה המקרה, היה על המבקשים לפנות קודם לכן לוועדה רפואית רגילה.

הבקשה לרשות ערעור

13. המבקשים סבורים כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו שהוועדה הרפואית העליונה לא הייתה מוסמכת לדון בטענותיהם בנוגע למחלת האפילפסיה. בנוסף לכך, הם טוענים שהמשיב שינה את עמדתו – בשנת 2009 הוא סבר כי הוועדה הרפואית העליונה מוסמכת לדון בכל הפגימות, בין שהתבקשה לעשות זאת ובין אם לאו, ואילו כעת הוא גורס שניתן לדון אך בנושאים שהוחזרו לדיון בוועדה הרפואית העליונה על ידי בית המשפט המחוזי – ושגישתו הבלתי עקבית אינה תואמת התנהלותה של רשות מינהלית תקינה.

14. המבקשים טוענים עוד כי גם אם כך נוהגת הוועדה בדרך כלל היה עליה לשקול את נסיבות המקרה הקונקרטי ולבחון אם ניתן היה לסטות מכך (או אף אם הייתה חובה לעשות זאת). המבקשים טוענים כי נוכח ההליכים הממושכים מול המשיב היה על הוועדה הרפואית העליונה לתת החלטה מנומקת ומאוזנת ביחס לכל הפגימות, אף אם לא התבקשה לעשות כן על ידי בית המשפט המחוזי.

15. לבסוף, המבקשים טוענים כי מתעוררת במקרה זה שאלה משפטית כללית – בכל הנוגע לסמכותה של הוועדה הרפואית העליונה להרחיב את הדיון מעבר לנושאים אליהם נדרשה בהנחיית בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

16. לאחר שעיינתי בבקשה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטות הקודמות לו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. הלכה פסוקה היא, כי במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה עקרונית, בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

17. האירועים שביסוד הבקשה דנן הם אכן טראגיים. עם זאת, בכל הנוגע להתדיינות שנבעה מהם לא השתכנעתי שהם מעוררים שאלה עקרונית כאמור בעניין סמכותה של הוועדה הרפואית העליונה. למעשה, הבקשה נסבה על היבטים יישומים הנוגעים לאופן פעולתה של הוועדה הרפואית העליונה בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, על רקע מכלול ההתדיינויות הקודמות.

18. למעלה מן הצורך, אציין כי המבקשים לא שכנענו בצדקת טענותיהם בכל הנוגע לצד הדיוני. המבקשים מסתמכים בטענתם על עמדת המשיב שניתנה בבקשת רשות הערעור הקודמת בפני בית משפט זה, לפיה הוועדה הרפואית העליונה מוסמכת לבחון מחדש את החלטתה של הוועדה הרפואית, בין שהתבקשה לכך ובין אם לאו. סמכות זו קבועה בתקנה 4(א) לתקנות הוועדה הרפואית העליונה, ואין לגביה מחלוקת (ראו למשל: רע"א 3345/96 זקבך נ' קצין התגמולים משרד הביטחון (3.11.1996); רע"א 5750/98 אבוטבול נ' קצין התגמולים, משרד הביטחון אגף השיקום (23.11.1998); רע"א 10572/06 פרג' נ' קצין התגמולים, פסקה 5 (1.5.2007)). המבקשים טוענים כי ניתן ללמוד מכך שהוועדה הרפואית העליונה הייתה צריכה להפעיל את סמכותה ו"לפתוח נושאים מחדש" אם התבקשה לעשות כן, גם לאחר שבית המשפט המחוזי דן בעניין. אולם, אין הנדון דומה לראייה – ואין דומה דיון בוועדה הרפואית העליונה בשלב זה על-פי הוראותיו של בית המשפט המחוזי לדיון המקורי בוועדה הרפואית.

19. על כך ניתן להוסיף כי תקנה 4(א) לתקנות הוועדה הרפואית העליונה המוזכרת לעיל מעניקה לוועדה הרפואית העליונה סמכות שברשות לאשר, לבטל או לשנות את החלטתה של הוועדה הרפואית, בין אם התבקשה לכך ובין אם לאו. היא אינה מחויבת להפעיל את הסמכות אלא רק לשקול זאת (ראו עוד: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 217-216 (2010)). בנסיבות העניין, הוועדה שמעה את טענות המבקשים בנוגע לפתיחתו מחדש של הדיון בפגימה שעניינה מחלת האפילפסיה והחליטה שלא לעשות כן לאחר שקיבלה את חוות דעתה של היועצת המשפטית לוועדה.

20. לקראת סיום, אוסיף ואומר כי אין לי כל ספק באשר לסבלם וכאבם של המבקשים. עם זאת, טענותיהם אינן מניחות בסיס להיעתרות לבקשה. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ה בתשרי התשע"ה (‏19.10.2014).

ת


מעורבים
תובע: אסתר שוורץ
נתבע: קצין התגמולים
שופט :
עורכי דין: