ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזיז אמון נגד הרמוניה לבית בע"מ :

בפני כבוד הרשם הבכיר אורי הדר

התובע

עזיז אמון ת.ז. XXXXXX666

נגד

הנתבעת

הרמוניה לבית בע"מ ח.פ. 513616433

פסק דין

לאחר שעיינתי בכתבי בי דין ולאחר ששמעתי את עדויות בעלי הדין והעדים מטעמם החלטתי לדחות את התביעה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה

לטענת התובע הוא רכש מהנתבעת סחורה בסך של 1,400 ₪. עוד בטרם סופקה לו הסחורה הוא ביקש לבטל את העסקה. בקשתו זו נענתה והוא קיבל לידיו שובר זיכוי ע"ס 1,400 ₪ (להלן: "שובר הזיכוי").
התובע איבד את שובר הזיכוי ופנה לנתבעת על מנת לקבל שובר זיכוי חלופי אך בקשתו זו סורבה חרף הצעתו לנתבעת כי יחתום על כתב התחייבות או שיפוי אשר יבטיח לנתבעת כי לא ייעשה שימוש חוזר בשובר הזיכוי שאבד.
אין מחלוקת בין הצדדים בעניין הצעתו של התובע כאמור.
התובע טען בכתב התביעה כי תשובת הנתבעת וסירובה להנפיק שובר זיכוי חדש "אינה מוצדקת, אינה הגיונית ובבחינת עשיית עושר ולא במשפט" ועל כן עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו את סכום התביעה שהוא כערכו של שובר הזיכוי.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת, בין היתר, כי התובע לא הוכיח את העסקה שבוצעה על ידו ואשר בגינה ניתן לו שובר הזיכוי כטענתו.
עוד טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח שקיבל זיכוי ועוד טענה כי בהתאם לתקנון הנתבעת הרי שדינו של שובר הזיכוי כדין כסף מזומן ובנסיבות אלו לא ניתן ליתן שובר זיכוי חלופי בנסיבות בהן שובר הזיכוי אבד.
הנתבעת לא הכחישה את טענת התובע כי הציע לחתום על כתב התחייבות או שיפוי אך טענה כי הצעה זו אינה מעשית שכן לא ניתן לדעת מתי ימומש שובר הזיכוי שאבד ובאיזה סניף מסניפי הנתבעת.
הנתבעת הכחישה את הטענה כי מדובר בעשיית עושר ולא במשפט ובאופן כללי הכחישה את זכאותו של התובע לסכום הנתבע.
בדיון שהתקיים בפניי ביום 21.07.2014 שמעתי את בעלי הדין ואת העדים מטעמם.
בהחלטה שניתנה בסופו של הדיון נקבע כי הנתבעת תגיש הודעה ובה תתייחס לזיכויים שהופקו על סך 1,400 ₪ בחודשים יולי-ספטמבר 2013.
ואכן, הנתבעת הגישה הודעה כאמור ואליה צירפה העתק משובר זיכוי ע"ס 1,399.99 ₪ אשר טרם נפרע (נספח א' להודעה).
אדון אפוא בטענות הצדדים כסדרן.
דיון והכרעה
ביצוע העסקה
כאמור, התובע טען כי ביצע עסקה. הנתבעת, בס' 2 לכתב הגנתה, טענה כי לא ניתן לאשר או להכחיש את הטענה וזאת מאחר והתובע לא סיפק שום הוכחה או אסמכתא לרכישה הנטענת.
בעדותו בפניי טען הציג הנתבעת כי "בדקתי ביחס לזמנים הרלבנטיים לתביעה, ולא מצאתי שום עסקת מזומן בסך 1400 ₪ בגין נדנדה".
לאחר ששמעתי את עדותו של התובע והתרשמתי ממהימנותו מצאתי לנכון לקבל את טענת התובע כי אכן בוצעה עסקה בסך של 1,400 ₪.
טענה זו של התובע נתמכת גם בעדותה של גב' ירושלמי אשר העידה כי "התובע רכש אצלינו את הנדנדה...הוא הזמין נדנדה ולא קיבל אותה, הוא קיבל טופס הזמנה ואז ביטל את ההזמנה".
כך גם העידה בפניי גב' אהרון מטעם הנתבעת בתשובה לשאלת התובע ואישרה כי הייתה עסקה כפי שהתובע מתאר בכתב התביעה. גב' אהרון אישרה גם כי המוצר שנרכש לא סופק.
טענת נציג הנתבעת כי לא נמצא כי בוצע עסקת מזומן בסך 1,400 ₪ בזמנים הרלוונטיים נדחית מפני עדותן הברורה של העדות הרלוונטיות אשר הן שהיו מעורבות בביצוע העסקה הנטענת.
בנסיבות אלו המסקנה היא אפוא כי התובע אכן רכש מוצר בסך של 1,400 ₪ כנטען על ידו.
אופן ביטול העסקה
בכתב התביעה טען התובע כי כעבור שבועיים מיום ביצוע העסקה ובטרם סופק המוצר ביקש לבטל את העסקה.
התובע טען כי ביקש החזר כספי אך הוצע לו זיכוי בשווי הקנייה, קרי סך של 1,400 ₪, והוא הסכים.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי "לא ניתן לאשר או להכחיש" את האמור בכתב התביעה וזאת בהיעדר הוכחות. אכן, זכאית הנתבעת להיבנות מכך כי חובת ההוכחה מוטלת על התובע ולהסתפק באמירות כלליות ובלתי מחייבות בכתב ההגנה.
זכאית - כן. אך חייבת - לא. טוב הייתה עושה הנתבעת אם תחת אמירה כללית ובלתי מחייבת הייתה בודקת עם עובדיה הרלוונטיים את טענות התובע ומציגה גרסה ברורה כבר בכתב ההגנה. דרך זו הייתה מסייעת בבירור בעניין וחוסכת התדיינות מיותרת בעניין.
בעדותה בפניי העידה גב' ירושלמי כי ניתן זיכוי. גם גב' אהרון העידה כי ניתן זיכוי.
המסקנה היא אפוא כי זיכוי כנטען ע"י התובע אכן ניתן.
מאידך, גרסת התובע כי ביקש החזר כספי הוכחשה ע"י הנתבעת והיא אינה נתמכת בכל ראיה נוספת. לו רצה התובע החזר כספי היה עליו לעמוד על כך לו אכן היה זכאי ע"פ דין להחזר כספי.
הסברה של הנתבעת כי התובע דווקא ביקש זיכוי מאחר ורעייתו הינה לקוחה קבועה של הנתבעת נדמה בעיניי כהסבר סביר.
כך או אחרת, בין אם התובע ביקש החזר כספי ובין אם לאו, הרי שעניין זה אינו רלוונטי להכרעה שכן התובע בעצמו הודה כי הסכים לקבל זיכוי.
המצב העובדתי הוא כי כמוסכם בין הצדדים ניתן לתובע שובר זיכוי בסך של 1,400 ₪.
שובר הזיכוי ותנאיו
בכתב התביעה טען התובע כי ניתן לו שובר זיכוי. התובע לא ציין בכתב התביעה כל פרט נוסף ביחס לשובר הזיכוי.
מאידך, במכתבו לנתבעת מיום 15.12.2013 ציין התובע "שמדובר בזיכוי שהונפק באופן ספציפי לפקודת הח"מ ועליו נרשמו שמו ופרטי זיהויו".
בנסיבות אלו טוען התובע כי שובר הזיכוי אינו ניתן להסבה ועל כן רק הוא יוכל לעשות בו שימוש.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי "הזיכוי אינו שמי וללא חובה להצגת ת.ז.". עוד טוענת הנתבעת בכתב ההגנה כי את שובר "הזיכוי יכול לממש כל אדם, גם בעוד מספר שנים".
העובדה כי התובע בחר שלא לציין בכתב התביעה את הטענה כי שובר הזיכוי נושא את שמו ואת פרטי זיהויו פועלת, לטעמי, לחובתו.
מדובר בפרט מהותי ביותר והעובדה כי התובע בחר שלא לטעון פרט מהותי זה בכתב התביעה למרות שציין אותו בפנייה מוקדמת לנתבעת עשויה ללמד כי התובע זנח את הטענה כי שובר הזיכוי נשא את שמו ואת פרטי זיהויו.
גם אם אניח כי מדובר בטעות קולמוס ובהשמטה מקרית הרי שאין כל ראיה בכתב כי שובר הזיכוי אכן נשא את שמו של התובע ואת פרטי זיהויו.
מאידך, בעדותה בפניי העידה גב' ירושלמי כי " למיטב זכרוני הפעולה של הזיכוי בוצעה מולי. בזיכוי שמנו את השם של התובע ועל זה חותמת של הסניף".
העדה העידה גם כי זהו הנוהג אצל הנתבעת ואמרה כי "לא רשמנו ולא רושמים אף פעם על זיכוי מספר ת.ז. רושמים שם בלבד ועליו שמים חותמת".
עדותה של העדה בעניין זה מהימנה בעיניי. לולא הנוהג הקיים אצל הנתבעת באשר לרישום על גבי שובר הזיכוי ניתן היה לומר האפשרות כי עדה תזכור פרט כה מדויק ביחס לשובר זיכוי אשר ניתן כשנה לפני עדותה הינה אפשרות קלושה אך בנסיבות בהן קיים נוהג של רישום שם בלבד ניתן לקבל את עדותה של העדה בעניין זה.
הנתבעת לא הכחישה את קיומו של הנוהג והסבירה כי רישום השם, אם בכלל, נעשה על גבי השובר שמודפס לאחר ביצוע הפעולה במחשב כך שבמחשבי הנתבעת העתק שובר הזיכוי אינו נושא שם כלשהוא.
לאור האמור לעיל מוכן אני להניח כי שובר הזיכוי נשא את שמו של התובע אך לא אוכל לקבל את גרסת התובע כפי שהיא מופיעה במכתבו לנתבעת לפיה שובר הזיכוי נשא גם את פרטי זיהויו.
טענה זו הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין והיא אינה נתמכת בכל עדות אחרת.
נהפוך הוא: גב' ירושלמי העידה במפורש כי אף פעם לא רושמים מספר תעודת זהות על גבי שובר הזיכוי. כך תמיד וכך גם במקרה הנוכחי.
בנסיבות אלו יש לבדוק מה דינו של שובר זיכוי הנושא את שמו של אדם כלשהוא, במקרה שבפנינו שמו של התובע.
בכתב הגנתה הפנתה הנתבעת לתקנון מדיניות החזרת מוצרים של הנתבעת (להלן: "התקנון") אשר מוצג על דלפק הקופה בסניפי הנתבעת.
בעדותה בפניי העידה גב' ירושלמי כי התקנון היה על הדלפק בעת ביצוע העסקה ומתן הזיכוי, קרי בשני מועדים שונים. המועד הרלוונטי לענייננו הוא כמובן המועד בו ניתן שובר הזיכוי. גם גב' אהרון העידה כי התקנון היה מונח על הדלפק בזמנים הרלוונטיים ואמרה כי "חובה עלינו להציג וזה מוצג מאז ומתמיד על הדלפק".
ס' 7 לתקנון מציין כי "שובר זיכוי - דינו ככסף מזומן. לקוח שיאבד את שובר הזיכוי, יאבד את זכאותו. זאת מאחר שאין באפשרותנו לשחזר זיכוי או למנוע שימוש ממי שאוחז בו". דברים אלו הם דברים ברורים וחד משמעיים.
הסכמתו של התובע לקבלת שובר זיכוי ולא החזר כספי כפי שביקש מלכתחילה לטענתו כוללת הסכמה, בין מפורשת ובין משתמעת, לתנאים המלווים לשובר הזיכוי.
תנאים אלו מופיעים בבירור בס' 7 לתקנון.
גם אם אניח כי התקנון לא היה מוצג על הדלפק וגם את אניח כי התובע לא ראה אותו אף כי היה מותג על הדלפק הרי שהיה על התובע לברר מה הם התנאים הנלווים לשובר הזיכוי.
ואם התובע לא בירר הרי שבכך יש משום רשלנות במשמע ס' 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), רשלנות השוללת לחלוטין את חובתה של הנתבעת לפצותו בגין שובר הזיכוי שאבד.
העובדה כי שובר הזיכוי נשא את שמו של התובע אינה, כשלעצמה, מבטיחה כי רק התובע יכול לעשות בו שימוש.
ומה אם קיים אדם נוסף בשמו של התובע? ומה אם אדם שיגיע לנתבעת ובידו שובר הזיכוי יאמר כי שובר הזיכוי הומחה לו ע"י התובע או שהשם המצוין עליו נרשם על ידו מתוך טעות? האם אפשרות ההסבה נשללה בשובר הזיכוי?
כל אלו חלק מהאפשרויות המעידות כי רישום שמו של התובע על גבי שובר הזיכוי אינו מבטיח כי לא ניתן יהא לעשות בו שימוש ע"י אדם אחר.
שובר זיכוי מגלם עסקה חדשה בין התובע לבין הנתבעת, עסקה במסגרתה אוחז בידו התובע מסמך המאפשר לו לבצע רכישה בסכום של עד 1,400 ₪ מבלי לשלם תמורתה.
לעסקה כזו נלווים תנאים. תנאים אלו פורטו בס' 7 לתקנון.
ואם לא ידע התובע על התקנון - היה עליו לברר מה הם התנאים הנלווים לעסקה. התובע לא יכול היה להסתפק בקבלת שובר זיכוי הנושא את שמו.
יתירה מזו, גם אם היה נושא שובר הזיכוי את מספר תעודת הזהות של התובע לא היה הדבר שולל הסבה של שובר הזיכוי לאחר.
הסבה יש למנוע במפורש כשם שמונעים אותה, כאשר מעוניינים בכך, ביחס לשיק או שטר חוב.
בהיעדר מניעה לא ניתן לשלול הסבה ואין לצפות מהנתבעת כי תבצע חקירה ביחס לנסיבות ההסבה כאשר יגיע אליה אדם ובידו שובר הזיכוי ויטען כי הוא הוסב לטובתו.
יתירה מזו, העדה גב' ירושלמי העידה כי לא מבוצעת בדיקה האם מי שמגיע לממש שובר זיכוי הוא זה ששמו רשום על גבי שובר הזיכוי והיא העידה במפורש כי "אין חשיבות לשם על הזיכוי".
כך גם העידה גב' אהרון באומרה "אדם שמוצא זיכוי יכול לממש אותו גם אם שמו לא מופיע על הזיכוי" וכן העידה כי לא מעולם לא ביקשה לראות תעודת זהות כאשר אדם מגיע לממש שובר זיכוי.
ניתן כמובן לטעון כי על הנתבעת להגביל את זכות השימוש בשובר הזיכוי ולגבש לעצמה נהלים חדשים אולם זו תהא כיום חוכמה שבדיעבד.
בזמן אמת, בזמן הרלוונטי לתובענה, אלו היו התנאים של שובר הזיכוי.
ולתנאים אלו הסכים התובע, בין במפורש ובין במשתמע.
בחקירתו נשאל נציג הנתבעת שאלות רבות ביחס לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 (להלן: "החוק") וכן ביחס להליך משפטי אחר בו הייתה מעורבת הנתבעת.
שאלות אלו היו, לטעמי לא רלוונטיות להכרעה והן נגעו בעיקרן לפרק הזמן בו ניתן לממש את שובר הזיכוי.
אין כל הגבלה בתקנון על פרק הזמן בו ניתן לממש את שובר הזיכוי.
ס' 14ז (3) לחוק קובע כי "שובר הזיכוי יהיה תקף לשנתיים לפחות מיום מסירתו".
נציג הנתבעת העיד, ודבר זה אינו נשלל בתקנון, כי שוברי הזיכוי שמנפיקה הנתבעת אינם מוגבלים בזמן. זו מדיניותה של הנתבעת ולא מצאתי בה כל פסול.
ואם הזכרנו את החוק ראוי שנזכיר גם את ס' 14ז (5) לחוק הקובע כי "לא יהיה תוקף לתנאי המגביל את האפשרות לממש את שובר הזיכוי...". דברים אלו תואמים את נוסח התקנון. יתירה מזו, התובע, גם אם לא ראה את התקנון בעת שקיבל לידיו את שובר הזיכוי, בוודאי מכיר את הדין ויודע כי לא ניתן להגביל את האפשרות לממש את שובר הזיכוי.
אפשרות המימוש כוללת גם את האפשרות להסב את שובר הזיכוי לאחר.
אם רצה התובע להגביל אפשרות זו היה עליו לציין זאת מפורשות על שובר הזיכוי או לעמוד על קבלת החזר כספי, אם היה זכאי לכך ע"פ החוק.
אובדן שובר הזיכוי
התובע איבד את שובר הזיכוי. על כך אין חולק.
סבורני כי בכך התרשל התובע במשמע מונח זה בס' 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה").
המבחן הקובע לעניין הרשלנות כאמור בפקודה הינה כיצד היה נוהג אדם סביר ונבון באותן נסיבות.
אין בכך כמובן שום השלכה על סבירותו ותבונתו הרבה של התובע בכל מה שאינו נוגע למקרה שבפניי.
בנסיבות בהן שובר הזיכוי נושא, לכל היותר, את שמו של התובע ללא כל פרטים נוספים וללא שאפשרות המימוש של שובר הזיכוי מוגבלת באופן כלשהוא, לרבות בדרך של הסבה או המחאה, היה על התובע לשמור על שובר הזיכוי מכל משמר.
ניתן לתובע שובר זיכוי. דינו של שובר הזיכוי ככסף מזומן. וכאשר כסף אובד לא ניתן לשחזרו או להשיב את המצב לקדמותו. כך המצב גם לגבי שובר הזיכוי בו עסקינן.
ברשלנותו בעניין אובדן שובר הזיכוי גרם התובע נזק לעצמו ולא ניתן ואין זה ראוי וצודק להטיל על הנתבעת חובה לפצות את התובע על נזק שהוא עצמו גרם.
ודוקו, כפי שפורט לעיל, רשלנותו של התובע אינה מתמצה בהכרח רק בעניין אובדנו של שובר הזיכוי אלא גם בעניין אי בירור כל הפרטים והתנאים הנלווים לעסקת קבלת שובר הזיכוי וזאת בהנחה כי התובע לא היה מודע לתקנון, הנחה שהיא כמובן רק אחת מבין האפשרויות והיא אינה עולה בקנה אחד עם עדותן של העדות שהעידו בפניי בעניין הצגתו של התקנון על הדלפק במועד הרלוונטי ואשר עדותן מהימנה בעיניי.

אמנם, לא ניתן לומר כי לעולם אין אדם מאבד דבר מה. דברים, וגם יקרי ערך משובר הזיכוי, אובדים.
אולם אין בכך כדי להצדיק תוצאה לפיה אדם אחר, ובענייננו הנתבעת, תיאלץ לפצות אדם על דבר שהוא איבד. תוצאה זו אינה צודקת ואינה ראויה ואין לה כל בסיס משפטי.
טוב יעשה אדם שאיבד דבר מה אם ייטול על עצמו את האחריות בעניין זה ולא יתבע מאדם אחר לפצותו על אובדן שהוא עצמו גרמו.
הודעת הנתבעת מיום 06.08.2014
לאחר הדיון שהתקיים ביום 21.07.2014 ובהתאם להחלטה שניתנה בסיומו של הדיון הגישה הנתבעת הודעה אליה צירפה העתק ממוחשב של שובר זיכוי מיום 31.07.2013.
שובר זיכוי זה טרם נפרע.
גם אם אניח כי מדובר בהעתקו של שובר הזיכוי שנמסר לתובע הרי שאין הדבר מעלה ואין הוא מוריד ואין בו כדי לשנות את התוצאה של פסק הדין שכן על גבי שובר הזיכוי האמור אין כל הגבלה על מימושו בידי אדם אחר ואין כל הגבלה על פרק הזמן בו ניתן לממש את שובר הזיכוי.
צודקת הנתבעת בטענתה כי אין היא זכאית למנוע מאדם שיגיע ובידו שובר הזיכוי לממשו.
עשיית עושר ולא במשפט
בכתב התביעה טען התובע כי סירובה של הנתבעת לפצותו מהווה עשיית עושר ולא במשפט.
סבורני כי טענה זו של התובע דינה להידחות.
חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 עוסק במי "שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת".
בענייננו, הן רכישת המוצר והן קבלת שובר הזיכוי נעשו על פי דין ובהסכמה מלאה בין הצדדים. להסכמות אלו היו תנאים נלווים, הן לעניין ביטול העסקה והן לקבלת שובר הזיכוי.
העובדה כי התובע איבד את שובר הזיכוי אינה הופכת עסקה כשרה לקבלת זכות שלא על פי דין.
אכן, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי ייתכן ושובר הזיכוי שניתן לתובע ואשר אבד טרם נפרע, בין אם יהיה זה השובר שצורף להודעת הנתבעת מיום 06.08.2014 ובין אם יהיה זה שובר אחר, אולם באותה מידה לא ניתן להתעלם מכך כי יכול ושובר הזיכוי יימצא וימומש בעתיד כאשר אין כל הגבלה על פרק הזמן בו ניתן לממש את השובר.
לא נעלמה מעיניי הצעתו של התובע לנתבעת כי יחתום על כתב התחייבות או שיפוי במידה והשובר ימומש.
סבורני כי סירובה של הנתבעת להצעתו של התובע היא סבירה בנסיבות בהן פרק הזמן למימוש שובר הזיכוי אינו מוגבל. אין לצפות מהנתבעת כי תסכים לקשור עצמה אל התובע לפרק זמן לא ידוע.
אין בכך כמובן לומר כי לא ניתן לסמוך על התחייבותו של התובע שהרי התובע הוא אדם מן היישוב, עורך דין במקצועו, ואין כל ספק ביושרו אולם לא ניתן, בדרך של פסק דין, לכפות זאת על הנתבעת ולצפות ממנה כי תעניק יחס שונה דווקא לתובע.
ומה אם היה התובע תושב חוץ או, להבדיל, אדם שאין הפרוטה בכיסו? האם גם אז היה תוקף זהה להתחייבותו? מסופקני.
בית המשפט מחויב להתייחס לפלוני ולאלמוני באופן שווה. בעניין זה נאמר " לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול; בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא, יט, טו).
הנתבעת זכאית כמובן להגיע לכל הסדר שהוא עם התובע מחוץ לכותלי בית המשפט אולם ככל שהדבר נוגע לפסק הדין הדברים הם ברורים.
סיכומו של דבר
לאור כל האמור לעיל דין התביעה להידחות.
בנסיבות המיוחדות של המקרה ובהתחשב בעובדה כי קיימת אפשרות תיאורטית כי שובר הזיכוי לא ימומש, דבר שיותיר בידי הנתבעת את סכום העסקה המקורי בסך של 1,400 ₪, ראיתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי ע"פ תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ולא לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת וזאת חרף דחיית התובענה.
סבורני כי תוצאה זו משקפת נכונה את הנסיבות המיוחדות של המקרה ויש בה משום היבט נוסף של עשיית הצדק במקרה הנוכחי.

המזכירות תודיע לצדדים.

ניתן היום, כ"א תשרי תשע"ה, 15 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עזיז אמון
נתבע: הרמוניה לבית בע"מ
שופט :
עורכי דין: