ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ויטלי קרקוז נגד יעקב שטיבלמן :

בפני כבוד השופט אלדד נבו

התובעים בת"א 20662-02-11
1. ויטלי קרקוז

2. לינה קרקוז

נגד

הנתבעים בת"א 20662-02-11
1. יעקב שטיבלמן

2. רינה שטיבלמן

3. משטרת ישראל [ניתן פסק דין]

ובעניין:

התובעים בת"ק 20937-01-11

1. יעקב שטיבלמן

2. רינה טיבלמן

נגד

הנתבעים בת"ק 20937-01-11

1. ויטלי קרקוז

2. לינה קרקוז

3.ווסקובויויקוב פרידה

4. ווסקובויויקוב בוריס

פסק דין

הצדדים והמחלוקת
התובעים, ויטלי ולינה קרקוז [להלן: "התובעים"], שכרו מהנתבעים, יעקב ורינה שטיבלמן [להלן: "הנתבעים"] דירת מגורים ברח' שועלי שמשון 8 בכפר סבא החל משנת 2005.
ביום 30.11.2010, בעת שהסכם השכירות בין הצדדים היה עדיין בתוקף, נכנסו הנתבעים לדירה באמצעות מפתח שהיה בידיהם, החליפו את המנעול ומנעו מהתובעים כניסה לדירה.
התובעים, אשר טוענים כי באותה עת היתה בדירה כל תכולת ביתם, תכולה אשר לא נמצאה לאחר מכן, תובעים מהנתבעים את נזקיהם הנטענים בגין השתלטותם על הדירה ואובדן הרכוש [ת.א 20662-02-11]. תביעה זו הוגשה גם כנגד משטרת ישראל או לם בהסכמת הצדדים נדחתה ביום 4.5.14.
הנתבעים, טוענים כי התובעים הם אלה אשר הפרו את הסכם השכירות בכך שהכניסו דייר משנה ללא רשותם, לא שילמו את דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות, את חשבונות הדירה ואף גרמו נזקים למושכר. לפיכך הגישו אף הם תביעה כספית בגין העילות הנ"ל [ת"ק 20937-01-11].
תביעה זו הוגשה גם כנגד בוריס ופרידה ווסקוביוניקוב אשר ערבו לקיום התחייבויות השוכרים על פי הסכם השכירות.
התביעות נשמעו במאוחד.
טענות הצדדים
התובעים טוענים כי:
בחודש אוקטובר 2010 סוכם בין הצדדים על הארכת תקופת השכירות בשנה נוספת כאשר ניתנת לתובעים האופציה לעזוב את המושכר בהתראה של 45 ימים בתנאי כי יימצאו שוכר חלופי. האופציה הנ"ל ניתנה בעל – פה ולא באה לידי ביטוי במסמך שנחתם [נספח ג' לתצהיר התובע 1].
ראיה לכך היא כי מסרו לנתבעים 4 שיקים בלבד עבור דמי השכירות.
לאחר מספר ימים, מצאו התובעים דירה חלופית וסיכמו עם הנתבעים כי יעזבו את הדירה נשוא תביעה זו ביום 5.12.10 – ללא צורך במציאת שוכר חלופי.
למרות זאת, התובעים ניסו למצוא שוכר חלופי קודם לכן, אולם הנתבעים הבריחו את כל השוכרים הפוטנציאליים.
על מנת לחסוך בצורך לשלם דמי שכירות כפולים עבור הדירה החלופית ודירת שטיבלמן בו זמנית, מצאו התובעים אדם בשם מוטי מרומי אשר הסכים לשכור את הדירה לתקופה קצרה עקב שיפוצים שנעשו בדירתו. לטענת התובעים – הנתבעים ידעו והסכימו לכך.
ביום 28.11.10, גירש הנתבע 1 את מוטי מרומי מהדירה.
מכיוון שהסכם השכירות היה בתוקף ולמעשה שולם עד סוף חודש נובמבר כאשר בידי הנתבעים שיקים לחודשיים נוספים ומכיוון שחפציהם של התובעים היו מאוחסנים בבית אחיה של התובעת 2 – החליטו התובעים להעביר את חפציהם בחזרה לדירת שטיבלמן, עד למעבר לדירתם החדשה. זאת עשו כבר למחרת, ביום 29.11.10.
ביום 30.11.10, פרצו הנתבעים לדירה, החליפו את המנעול ומנעו מהתובעים כניסה לדירה וגישה לחפציהם.
רק חודשים מאוחר יותר, בעקבות צו בית משפט, ניתנה לתובעים גישה לדירה, אולם אז התברר להם, כי רוב רובם של חפציהם אינם נמצאים עוד בדירה.
התובעים דורשים פיצוי הן בגין הרכוש שאבד והן בגין נזק לא ממוני אשר לטענתם נגרם להם כתוצאה מהתנהגות הנתבעים.
לעניין התביעה שכנגד, התובעים טוענים כי לא הפרו את ההסכם כלל וכי פעלו בהתאם להסכמות שהיו בין הצדדים הן בכתב והן בעל פה.

הנתבעים טוענים כי:
בעת הארכת תקופת השכירות האחרונה, התובעים מסרו 4 שיקים בלבד הואיל וטענו כי אין להם פנקס שיקים נוסף ולא סוכם דבר על עזיבה מוקדמת של הדירה.
בסוף חודש אוקטובר 2010 , התובעים ביקשו לעזוב את הדירה בשל קושי בתשלום השכירות ולפיכך הצדדים סיכמו כי אם התובעים ימצאו שוכר חלופי – ישוחררו מהחוזה.
התובעים פרסמו את המושכר באינטרנט ובשלב מסויים, ביום 28.11.10 הודיעו לנתבעים כי תלו שלט מחוץ למושכר. לפיכך, הנתבעים הגיעו במיוחד להתרשם מן השלט.
בעקבות הפניה של אחת השכנות, עלו הנתבעים לדירה ונדהמו לגלות שם דייר חדש, את מוטי מרומי.
הנתבעים דרשו ממנו לעזוב את הדירה באופן מיידי.
הדירה פונתה על ידי מוטי מרומי ביום 30.11.10 והנתבעים החליפו את מנעול הדירה.
למרות שהציעו לתובעים לקבל את מפתחות הדירה אם יעמדו בתנאים שונים – התובעים לא הסכימו לקיים את התנאים ולא נמסרו להם מפתחות הדירה.
לנתבעים התברר כי הדירה מוזנחת עם תריסים הרוסים, חורים בקירות וכתמים ולכלוך רב ואף גגון החניה קרוע.
כמו כן, התברר להם כי חשבונות גז וחשמל של הדירה לא שולמו על ידי התובעים.
לטענת הנתבעים, בעת שנכנסו לדירה, היא היתה ריקה מחפצים השייכים לתובעים.

עשיית דין עצמית על ידי הנתבעים והשאלות הדורשות הכרעה על אף שלצדדים טענות רבות זה כלפי משנהו, הרי שלא כל טענותיהם דורשות הכרעה על מנת להגיע להכרעה בתביעות.
הסיבה לכך היא התנהגות הנתבעים ביום 30.11.10 כאשר בחרו בדרך של עשיית דין עצמי, כניסה ללא רשות לדירה, החלפת המנעולים ומניעת כניסה לתובעים אשר היו באותה עת השוכרים של הדירה והמחזיקים בה.
בכל הנוגע לעשיית דין עצמי נקבע כבר בבג"צ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הבטחון, בסעיף 30 לפסק הדין:

"ביסודם של דברים, המשפט מסתייג מעשיית דין עצמית בדרך של נטילת חזקה בקרקע בלא הסכמת המחזיק בפועל במקרקעין. חסרונותיה של עשיית דין עצמית גלויים לעין, שכן היא מסכנת את שלום הציבור והסדר הציבורי, ועלולה לגרום למעשי אלימות. היא נותנת בידי בעל דין כוח להעריך בעצמו את גבולות זכויותיו, תוך סיכון שלא יעריכם נכונה ... מתן היתר לעשיית דין עצמית, חורג מהתפיסה המשפטית הנוהגת, לפיה הכוח לשנות מצב עובדתי נתון בשטח מותנה בקיומו של הליך שיפוטי (רע"א 4311/00, מדינת ישראל נ' בן שמחון, פד"י נח(1)827, פסקה 13) ... מגמת המשפט היא לרסן, ככל האפשר את תופעת עשיית הדין העצמית, ולהבטיח מפני שלילת חזקתו של אדם בנכס שלא באמצעות פנייה לערכאות".

את הלך המחשבה של הנתבעים בעת שנכנסו לדירה ניתן ללמוד מעדותה של הנתבעת 2 בעמ' 52 שורות 6-7:
"ש. האם קיבלת רשות מהתובעים להכנס לדירה?
ת. לא, גם לא שאלנו רשות. זו דירה שלנו."
בין אם התובעים הפרו את ההסכם ובין אם לאו, לנתבעים לא היתה כל זכות להיכנס לדירה ולתפוס בה את החזקה. קל וחומר כי לא היתה להם הזכות למנוע מהתובעים גישה לחפציהם האישיים ככל שהיו כאלה.
אין חולק כי הסכם השכירות היה באותה עת בתוקף – גם לגישת הנתבעים. הראיה לכך היא טענתם כי הציעו לתובעים לקבל את המפתח לדירה בתנאים מסו ימים [ס' 20 לתצהירה של הנתבעת 2] וכן העובדה שהפקידו את השיק שנמסר להם בגין שכירות חודש דצמבר 2010.
הנתבעת 2 אף הודתה בכך שדמי השכירות עד לסוף חודש נובמבר נפרעו [עמ' 51 שורות 14-15 לפרוטוקול]. ובעדותה טענה אף כי:
"מבחינתנו השכירות לא הסתיימה, היא היתה מסתיימת אם הם היו מוצאים שוכרים במקומם. הם לא מצאו. מבחינתנו השכירות היא עד סוף השנה."
[עמ' 52 שורות 31-32 לפרוטוקול]
לנוכח דברים אלה - הנתבעים מנועים מלטעון כי נכנסו לדירה לאחר שהתובעים נטשו אותה.
לעניין חסימת הגישה לחפציהם של התובעים העידה הגב' שטיבלמן:
"אני לא טוענת שהם לא יכולים להוציא או כן יכולים להוציא. אני טוענת שהם היו צריכים לתת לנו את מה שהיו צריכים, לקחת את המפתח החדש ואז לעשות את מה שהם רוצים עם המטלטלין האלה או אחרים."
[עמ' 53 שורות 19-21 לפרוטוקול]
על מנת להבהיר את הדברים, התנאי של הנתבעים לקבלת החפצים היה, בין היתר, תשלום דמי השכירות לתקופה של 8 חודשים נוספים ועד אז – החפצים ישמשו כבני ערובה.
בחוזה השכירות שבין הצדדים נקבע בסעיף 10.ב. כי:
"בכל מקרה בו יפרו השוכרים את הסעיפים היסודיים ו/או איזה מהם, יהא למשכירים שיקול דעת לבטל את השכירות עפ"י הודעה מוקדמת של שבוע מראש (במכתב רשום) (להלן: "הודעת ההפרה") והמציינת את מהות ההפרה.
הנתבעים, לא רק שפעלו תוך עשיית דין עצמי, הם אף פעלו בניגוד לחוזה השכירות המסדיר את זכויות הצדדים במקרה של הפרתו.
לפיכך, ככל שנגרמו לתובעים נזקים כתוצאה מהפעולות בהן נקטו הנתבעים – הם זכאים לפיצוי.
כל הטענות בעניין כניסתו של מוטי מרומי לדירה לתקופת הביניים ושאלת הפרת החוזה על ידי התובעים אינן דרושות לצורך ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים בשתי התביעות.
כך גם בכל הנוגע לסיכומים שהיו, בין בכתב ובין בעל פה בכל הנוגע להארכת תקופת השכירות, לאפשרות סיומה בטרם עת ולנסיונות מציאת שוכרים חלופיים.
השאלות היחידות הדורשות הכרעה הן אלה:
האם התובעים הוכיחו כי רכוש השייך להם נמצא בדירה בעת שנתפסה על ידי הנתבעים?
האם התובעים הוכיחו את נזקיהם?
האם הנתבעים זכאים לתשלום דמי שכירות עד לתום תקופת השכירות החוזית?
האם הנתבעים הוכיחו את נזקיהם בגין הנזקים הנטענים לדירה ואי תשלום החשבונות?
הראיות שהובאו
מטעם התובעים העידו התובעים בעצמם וכן העדים הבאים:
אורי לינץ – חבר של התובעים אשר סייע להם בהעברת החפצים לדירה.
ודים וובננקו – קבלן הובלות אשר העיד כי ביצע את עבודת העברת חפצי התובעים לדירה.
בוריס ווסקוביוניקוב – אחיה של התובעת 2 והוא הנתבע בתביעת שטיבלמן.
לימור ברכה גיל – דיירת פוטנציאלית אשר העידה על חוויותיה השליליות מהמו"מ עם הנתבעים.
התובעים אף צירפו לתצהיריהם מסמכים שונים ובהם הסכמי השכירות, קבלות על רכישת ציוד ומוצרים במקום אלה אשר היו בדירה לטענתם, קבלה עבור הובלת הציוד, תמליל שיחה עם הנתבע 1 ועוד.
הנתבעים העידו בעצמם ולתצהיריהם צירפו את הסכמי השכירות, תמונות הדירה אשר צולמו לאחר כניסתם אליה, חשבונית החלפת הצילינדר, הצעת מחיר לניקוי הדירה ועוד.

העובדות שהוכחו
קיומו של רכוש בדירת שטיבלמן:
מר אורי לינץ העיד כי סייע לתובעים להעביר את חפציהם בחזרה לדירת שטיבלמן ביום 29.11.10 ולטענתו:
"מי שהעביר פיסית את הדברים זה אני, ויטלי ובוריס. גם לינה היתה שם והיה נהג שלא סייע לנו." [עמ' 17 שורות 2-3 לפרוטוקול].
העד לא ידע לומר מה היתה תכולת הציוד ולדבריו:
"הכל היה בקרטונים ושקיות" [עמ' 17 שורה 23-24 לפרוטוקול].
העד ידע לומר כי ההובלה ארכה כשעתיים [עמ' 18 שורות 11-12 לפרוטוקול].
מר ודים וובננקו העיד כי ביצע במשאיתו את העברת החפצים לדירת שטיבלמן. לטענתו, כל שהתבקש היה לספק את המשאית לצורך ההובלה וכי העלות היתה 100 ₪ לשעה ובסך הכל – 200 ₪ [עמ' 19 שורה 22 לפרוטוקול].
לבקשת ב"כ הנתבעים, העד אף הציג את הקבלה המקורית עבור ההובלה [עמ' 19 שורות 28-29 לפרוטוקול].
גם עד זה העיד כי: "...אני לקחת קרטונים ושקיות". [עמ' 20 שורה 10 לפרוטוקול].
העד אישר כי הוא לא השתתף בסחיבת הציוד אלא: "...אני הייתי ליד האוטו, בכביש." [עמ' 21 שורה 28 לפרוטוקול].
שני העדים הנ"ל תומכים בעדות התובעים לפיה ביצעו את הובלת הציוד מביתו של אח התובעת 2 לדירת שטיבלמן ביום 29.11.10. עדותם היתה מהימנה, עקבית והעובדות שכל אחד מהם תיאר התיישבו היטב עם העובדות שתוארו על ידי השני.
גם בוריס ווסקוביוניקוב, אחיה של התובעת 2 העיד כי סייע לתובעים בביצוע ההובלה ביום 29.11.10. לדבריו, הציוד כלל בגדים, מוצרי אמבטיה, אלקטרוניקה, טלויזיה, תנור אפיה וכן קרטון נוסף ובו תכשיטים וספר תורה. [עמ' 27 לפרוטוקול].
בין החפצים לא נכללו רהיטים הואיל והם נותרו בדירה וכלל לא הועברו לביתו של בוריס.
אף הוא העיד כי ההובלה ארכה כשעתיים [עמ' 28 שורות 18-20 לפרוטוקול].
עדותם של התובעים ועדיהם לא נסתרה, העדויות תאמו האחת את השניה ולפיכך המסקנה העובדתית משמיעת העדויות היא כי ביום 29.11.10, התובעים העבירו לדירת שטיבלמן את חפציהם שהיו מאוכסנים בדירתו של בוריס, אחיה של התובעת 2.
רכוש זה היה בדירת שטיבלמן גם ביום 30.11.10, בעת שהנתבעים נכנסו לדירה והחליפו את המנעול.
כאמור לעיל, הנתבעים בעצמם צירפו כראיה מטעמם תמונות מהדירה בעת כניסתם אליה. מהתמונות שהוגשו ביום 6.6.14 ניתן לראות כי בדירה נמצאים פרטי ריהוט מעורבים, משומשים ובמצב ירוד וכן מוצרי חשמל שונים כגון מקרר משרדי, שואב אבק, תנור אפיה ישן, וטלוויזיה.
בתמונה התחתונה בעמוד 26 לקובץ התמונות שהוגש, ניתן לראות שטיח המכסה ציוד אישי שלא ניתן לראות מה הוא כולל , אולם ניתן לראות כי מתחתיו מצוי לפחות ארגז אחד. לפיכך, אין בתמונות כדי לשלול המצאות חפציהם האישיים של התובעים בדירה.
שווי הרכוש:
אולם לא די באמור לעיל . התובעים אמנם הוכיחו כי הותירו בדירה רכוש, אולם לא עלה בידיהם להוכיח את תכולתו המדויקת ושוויו של אותו רכוש.
התובעים לא הגישו כל חוות דעת שמאית ובה פירוט הרכוש ושוויו.
התובעים הגישו רשימה מפורטת של הרכוש [נספח ח' לתצהיר התובע 1]. אולם, הפירוט שבתצהירי התובעים [סעיפים 23-25 לתצהירי התובעים] ובנספח ח' הנ"ל אינו ספציפי אלא כללי ואינו מאפשר הערכה של שוויו.
כך למשל, הכיצד ניתן לקבוע את שווייו של "שטיח" או שווים של "תכשיטים", "מחשב נייד" ו – "מצלמה".
לשם כך היה על התובעים לצרף חוות דעת ובה פרטים מדויקים של הרכוש ושווי כל פריט.
אם כך, לא עלה בידי התובעים להוכיח את שווי הציוד שנשאר בדירה.
התובעים צירפו קבלות עבור רכישת ציוד חדש במקום הציוד שנותר בדירת שטיבלמן [נספח יז לתצהירי התובעים].
מעיון בקבלות שצורפו עולה כי המדובר ברכוש רב ויקר אשר נרכש לצורך ריהוט דירתם החדשה של התובעים. בין אותו רכוש נכללים ריהוט חדרי ילדים חדש, שעון, גופי תאורה, שרפרפים, וילונות, שולחן אוכל ואף כורסא שעלותה היתה לא פחות מ – 15,000 ₪.
כמו כן, בין אותן קבלות נכללים מוצרים רבים אשר פשרם אינו ברור כלל ועיקר למשל – "דיווין" אשר נרכש תמורת 1,076.97 ₪ בחנות "ביתילי".
אף לא ניתן כל הסבר מדוע התובעים סבורים כי הנתבעים צריכים להשיב להם את עלותו של "כבל התנעה" בהספק של 750A אשר רכשו ביום 3.4.11 בחנות ACE?
התובעים אספו את הקבלות בגין כל רכישותיהם בחודשים שלאחר מעברם לדירה החדשה ששכרו, ללא הבחנה, ללא מיון וללא הסבר כלשהו לצורך בפריט זה או אחר.
אף אם ניתן להכיר בזכותם של התובעים לקבלת פיצוי בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מאובדן הציוד שנותר בדירת שטיבלמן, אין זה אומר שעל הנתבעים לממן לתובעים מסע קניות חסר גבולות לקראת מעברם לדירה החדשה ששכרו.
אין זו מטרת דיני הנזיקין אשר נועדו להשיב את המצב לקדמותו.
מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובעים להוכיח מהו הנזק שנגרם להם כתוצאה מאובדן הרכוש שנותר בדירת שטיבלמן.
הנזק היחיד שעלה בידי התובעים להוכיח הוא הנזק הלא ממוני, קרי – עגמת הנפש הרבה שנגרמה להם עקב התנהגות הנתבעים.
תביעת שטיבלמן:
הנתבעים לא הביאו כל חוות דעת מומחה בנוגע לנזקים שלטענתם נגרמו לדירה ולעלות התיקונים הדרושים בה לטענתם.
הנתבעים הביאו הצעת מחיר לעבודת נקיון, אולם לא נתנו כל הסבר מניח את הדעת מדוע לטענתם התובעים צריכים לממן עבורם את נקיון הדירה כאשר הם [הנתבעים] השתלטו עליה בטרם עת. הנתבעים לא המתינו לתום תקופת השכירות שאז היה על התובעים למסור את הדירה כשהיא נקיה ובמצב תקין.
מכל מקום, הנתבעים לא הביאו כל ראיה להוצאה שהוציאו בפועל עבור נקיון או תיקון ליקוי כלשהו.
הנתבעים אף לא הביאו אף ראיה בדבר תשלומי חשמל, מים, ארנונה וגז בגין התקופה בה התובעים החזיקו בדירה.
המסקנות מן האמור לעיל
בהיעדר הוכחה לערכו של הרכוש שאבד או לצורך האמיתי ברכישת הפריטים החדשים – לא ניתן לפסוק לתובעים את הפיצוי שדרשו בגין אובדן הרכוש.
הנזק היחיד שהתובעים הצליחו להוכיח היא עגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהתנהגות הנתבעים. את הפיצוי בגין ראש נזק זה אני קובע בסך 15,000 ₪ בהתחשב בנסיבות מקרה זה.
הואיל והנתבעים תפסו חזקה בדירה בטרם הסתיים חוזה השכירות ולא אפשרו לתובעים גישה לדירה, יש לראות בהם כמי שפעלו תוך עשיית דין עצמי והפרו בעצמם את החוזה, כך שאינם זכאים לכל תשלום נוסף בגין דמי שכירות לתקופה שלאחר 30.11.10.
הנתבעים אף אינם זכאים לכל פיצוי בגין ליקויים או נקיון הדירה הן לנוכח העובדה שלא הוכיחו כל הוצאה שהוציאו בפועל והן לנוכח העובדה שבהתנהגותם, מנעו מהתובעים לקיים את חלקם בחוזה ולמסור את הדירה לידיהם בתום תקופת השכירות בצורה מסודרת.
התוצאה
התוצאה היא כי תביעתם של התובעים [ת.א 20662-02-11] מתקבלת באופן חלקי בלבד והנתבעים ישלמו לתובעים פיצוי בסך 15,000 ₪.
הנתבעים [ה"ה שטיבלמן] ישלמו לתובעים [ה"ה קרקוז] הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.
התביעה בת"ק 20937-01-11 נדחית. בתביעה זו ישלמו התובעים [ה"ה שטיבלמן] לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪.
התשלומים יבוצעו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"א תשרי תשע"ה, 15 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ויטלי קרקוז
נתבע: יעקב שטיבלמן
שופט :
עורכי דין: