ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין איל אופק בע"מ נגד רן רייכברג :

בפני כבוד השופט א. סלאמה, נשיא

תובעים

איל אופק בע"מ

נגד

נתבעים

רן רייכברג

פסק דין

בפניי תביעה ראשית ותביעה שכנגד אשר הגישו הצדדים זה כנגד זה בקשר עם עבודות בנייה שביצעה התובעת/הנתבעת שכנגד חברת איל אופק בע"מ (להלן: "התובעת"), לאור חוזה שנערך בינה לבין הנתבע/התובע שכנגד רן רייכברג (להלן: "הנתבע").

תמצית התביעה הראשית

התובעת, שהינה חברה קבלנית טוענת, כי התקשרה ביום 15/8/10 עם הנתבע בחוזה להקמת בית מגורים על מגרש בבעלותו המצוי בבנימינה והמהווה חלק מחלקה 482 בגוש 10215 (להלן: "ההסכם").

לטענתה, בין הצדדים סוכם כי עבור ביצוע העבודות תקבל התובעת תשלום בסך 1,600,000 ₪ כשלסכום זה יתווסף מע"מ כחוק. עוד טענה התובעת, כי החוזה בין הצדדים הינו הסכם פאושלי כולל.

התובעת טוענת, כי על אף שהשלימה את ביצוע העבודות, לא קיבלה את מלוא התמורה המגיעה לה על פי ההסכם, והנתבע נותר חייב לה סך 782,834 ₪ , חוב אותו הוא ממאן לשלם בטענות שונות.

בנוסף טענה התובעת, כי אי תשלום התמורה המגיעה לה מהווה הפרת חוזה ולכן הנתבע חב בפיצוייה, בגין הפרה, בסכום הפיצויים המוסכמים העומדים על סך 160,000 ₪ .

לבסוף טענה התובעת, כי הנתבע הוציא דיבתה רעה בפני בנק הפועלים, כאשר במכתב פניה אל הבנק, בו בקש לממש או להאריך תוקף הערבות הבנקאית, הכפיש את התובעת. בגין רכיב זה עותרת התובעת לחייב את הנתבע בסך של 57,166 ₪ .

תמצית התביעה שכנגד

בתביעה שכנגד, טען הנתבע, כי במועד מסירת הבית לידיו, הגישה לו התובעת חשבון סופי הכולל את כל התוספות והשינויים ואשר עומד על סך 1,300,218 ₪. משכך, לדידו של הנתבע, זהו הסכום הסופי שצריך להיות משולם ולא הסכום נשוא ההסכם. הוא טוען, כי שילם לתובעת סכום כולל של 1,044,000 ₪.

לפי הנתבע, קודם להגשת התביעה ולאחר חודשים רבים של איחור בביצוע העבודות הגיעו הצדדים להסכם פשרה (שחלקו כבר בוצע לטענת הנתבע), אשר בעקבותיו נותר לכאורה חוב בסך של 95,686 ₪ + מע"מ (להלן: "הסכם הפשרה"). דא עקא, שסכום זה נבלע בסכומים שהתובעת לטענתו חבה לו.

לטענת הנתבע, במבנה קיימים ליקויי בניה חמורים אשר עלות תיקונם, בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמו, מגיעה לסכום של 223,800 ₪. בנוסף, התובעת חבה לפצותו בגין הפרת החוזה ואיחור במסירת הדירה בסך של 18,200 ₪ וכן בפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לו ולבני משפחתו בשל ליקויי הבניה בסך 50,000 ₪ ואובדן ימי עבודה ושהייה מחוץ לבית בזמן תיקון הליקויים בסך של 55,000 ₪ .

יצוין, כי בכל הנוגע להסכם הפשרה, התובעת טענה כי הוא לא נחתם בסופו של יום ולכן אינו מחייב אותה. לטענתה, הסיבה שלא נחתם הינה כי לא הייתה בו כל כדאיות כלכלית עבורה.

בשים לב למחלוקת לעניין ליקויי הבניה, מונה מומחה מטעם בית המשפט, אינג' שטרנברג רונן, אשר קבע כי עלות תיקון כל ליקויי הבניה הינה 59,099 ₪ כולל פיקוח הנדסי.

הצדדים הסכימו כי בית המשפט ייתן פסק דין מנומק על סמך חומר הראיות, ללא שמיעת עדים ולאחר הגשת סיכומים בכתב. הסכמה זו קיבלה תוקף בהחלטתי מיום 03.10.2013.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בראיות שהונחו בפניי ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין כל אחת מהתביעות להתקבל חלקית, הכל כפי שיפורט להלן.

התביעה הראשית

בראש ובראשונה ועוד בטרם אבחן טענות התובעת לעניין הכספים המגיעים לה מהנתבע, יש לבחון האם הסכם הפשרה בין הצדדים שריר וקיים, על אף שלא נחתם, והאם מדובר בהסכם המחייב את הצדדים.

אין מחלוקת, כאמור, כי הסכם הפשרה לא נחתם. הנתבע טוען כי מדובר בעניין פורמלי וכי הסכם הפשרה גובש, הוסכמו סעיפיו ואף החל במימושו, כשהוא מעביר סך של 100,000 ₪ לתובעת. בנוסף, הנתבע מסתמך על מכתבו של מנכ"ל התובעת מיום 26.10.2011 בו נאמר; "אני מקווה שאינך מנסה 'לפתוח' את הסכם הפשרה".

התובעת טוענת לעומת זאת, כי הסכם הפשרה לא השתכלל לידי הסכם מחייב.

שוכנעתי לקבוע, כי הצדדים לא הגיעו להסכמות שהבשילו לכדי הסכם (פשרה) מחייב וכי למעשה לא קיים הסכם כזה. טיוטת הסכם הפשרה שסומנה ע"י הנתבע נ/3, כוללת בתוכה מחיקות רבות מבלי שקיים, או לפחות לא הוצג, נוסח מתוקן, ולא ברור האם הצדדים הסכימו בסופו של יום על התיקונים המוצעים. זאת ועוד, חליפת המכתבים והמיילים מעלה כי בין הצדדים מחלוקות רבות ולא ברור כיצד הדבר מתיישב עם הסכמות אלה או אחרות שבאו לידי ביטוי בהסכם הפשרה.

יתרה מכך, הנתבע עצמו טען כי כל עוד לא נחתם הסכם הפשרה -העובדה כי מנכ"ל התובעת מסרב לחתום לא תוכל לעמוד לזכותו, ראה נ/8 מייל מיום 12.01.2012.

העובדה כי הנתבע שילם לתובעת סך של 100,000 ₪ אין בה כדי להעלות או להוריד מתוקף הסכם הפשרה שכן אין מחלוקת כי הנתבע חב לתובעת כספים וממילא היה עליו לשלם לו סכומים שונים בגין העבודה שבוצעה.

משקבעתי כי לא קיים הסכם פשרה מחייב, נותר לקבוע מהו החשבון הסופי לו זכאית התובעת. התובעת טענה, כי מאחר ומדובר בהסכם פאושלי, אין חשיבות לעלות הבנייה בסופו של דבר, ואף אם נעשו שינויים והופחתו עבודות על הנתבע לשלם לה את הסכום המלא הקבוע בהסכם היינו 1,610,095 ₪.

הנתבע טען מנגד, כי התובעת עצמה הגישה לו ביום 08.12.2011 חשבון סופי על סך 1,300,218 ₪ כולל מע"מ, וזהו החשבון שיש לחייב בו את הנתבע וממנו לקזז את סכומי התביעה שכנגד.

אין בדעתי לקבל את טענת התובעת בעניין זה. אכן ההסכם שבין הצדדים הינו הסכם פאושלי, אך מקום בו הופחתו עבודות, היא אינה זכאית לתשלום בגינן שאם לא כן יהווה הדבר עשיית עושר ולא במשפט. טובים לעניין זה דבריו של כבוד השופט כהן מבית המשפט המחוזי בחיפה, לפיהם:

"משמעות הדיבור 'חוזה פאושלי', היא הסכם שנערך בין צדדים שבו סוכם על מחיר כולל וסופי לביצוע והשלמת עבודות. הסכום לתשלום הינו קצוב, ללא תוספות, וללא מדידת כמויות של חומרים ועבודה....עם זאת אין הדבר חל כאשר ההיקף הכללי של העבודה מופחת, בוודאי שאינו חל מקום בו הצדדים הסכימו להפחית את היקף העבודה. התובעת התבקשה לסטות מהתוכניות המקוריות, ומטעמי חסכון כספי הופטרה מביצוע עבודות שונות. עמדת התובעת, כי היא זכאית לקבל תשלום גם עבור עבודות שהופטרה מביצוען, רק משום שבתחילה הוסכם כי החוזה יהיה חוזה פאושלי, אינה יכולה להתקבל ויש בה משום עשיית עושר ולא במשפט" [ת"א (חי) 15343-02-10 ע.ע. אבו ראס חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית פארדיס. מאגרים משפטיים].

זאת ועוד, אילו הייתה התובעת סבורה כי מגיע לה מלוא הסכום נשוא ההסכם, היא הייתה נוקבת בסכום זה בחשבון הסופי שהוגש כסכום לתשלום. העובדה כי בחשבון הסופי צוין מחיר החוזה ומתחתיו סכום הזיכויים מעידה שגם לשיטת התובעת יש לנכות הזיכויים מהמחיר החוזי. זה הוא אפוא הסכום הסופי לו זכאית התובעת.

בהתאם לחשבון הסופי, עומדת יתרת החובה של הנתבע על סך 409476.2 ₪. אולם טוען הנתבע, כי יש לנכות מסכום זה סכומים שונים וביניהם- תוספת מע"מ על הסכום של 800,000 ₪ שכבר שולם, סך של 100,000 ₪ +מע"מ ששולם לאחר הגשת החשבון הסופי וכן עבודות נוספות וחריגים בסכום של 87,541 ₪ שלטענת הנתבע לא אושרו. שוכנעתי לקבוע, כי יש לקבל את טענות הנתבע אך ורק לעניין הסך של 100,000 ₪ + מע"מ ולדחותן באשר ליתר הסכומים.

בכגון דא, הנתבע אינו יכול לאחוז בחבל משני קצותיו- מחד לטעון כי מדובר בחשבון סופי המחייב את התובעת אך מאידך לטעון כי אינו מחייב אותו ויש עוד להפחית ממנו שינויים ותוספות. כשם שבאישור החשבון הסופי קיים אישור לזיכויים על העבודות שהופחתו, כך יש לאשר את העבודות והחריגות שהוספו לו ולדחות את הטענה כי אלה לא אושרו על ידי הנתבע.

באשר לטענה כי יש לקזז את סכום המע"מ על התשלום של 800,000 ₪ שלטענת הנתבע שולם על ידו, הרי שגם טענה זו לא הוכחה והנתבע לא הציג קבלות לתשלום בגין סכומים אלו או ראיה טובה אחרת.

עם זאת הוכח, כי לאחר שליחת החשבון הסופי שולם סך של 100,000 ₪ בצירוף מע"מ ועל כן יש להפחית סכום זה מהחשבון הסופי.

מן המקובץ עולה, כי בגין ביצוע עבודות הבנייה נותר הנתבע חב לתובעת סך של 293,476 ₪, כולל מע"מ.

כאמור, התובעת עתרה בתביעתה לפיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה בסך של 160,000 ₪ וזאת בשל הפרת חובת התשלום הקבועה בו. אכן, לכאורה, הנתבע הפר חלק מחובות התשלום, אולם, נוכח חילופי הדברים בין הצדדים במהלך העבודות, העדר ההסכמות לגבי ביצוע העבודות ומועד ביצוען וכן לעניין התשלומים המגיעים לתובעת והטענה הנגדית של הנתבע כי הבית נמסר לו באיחור, אני קובע כי אין לפסוק פיצוי בגין הפרת חוזה והתביעה בעניין זה נדחית.

טענת התובעת בדבר לשון הרע נטענה בעלמא ללא הוכחה ודינה להידחות. בין התובעת לנתבע היו קשרים עסקיים ונתגלע סכסוך עסקי ביניהם. לנתבע הייתה ערבות בנקאית אצל צד ג' ולגיטימי שבהעדר הסכמה בין הצדדים יפנה לצד ג' ויבקש להאריך את הערבות הבנקאית. במסגרת היחסים בין הצדדים וחילופי ההאשמות ביניהם, אין באמור במכתב הנתבע לבנק הפועלים כדי להוציא דיבתה של התובעת רעה והדברים שנאמרו היו חלק מנימוקי בקשתו של הנתבע להארכת הערבות הבנקאית. על כן אני קובע כי יש לדחות התביעה העיקרית ברכיב זה.

השורה התחתונה היא, שיש לקבל את התביעה העיקרית בכל הנוגע לסך של 293,476 ₪ .

התביעה שכנגד

הנתבע הגיש תביעה שכנגד ועתר לחייב את התובעת בגין ליקויי בניה , פיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה, עוגמת נפש, דיור חלופי לזמן תיקון הליקויים ועוד.

מומחה בית המשפט, אינג' שטרנברג, קבע בחוות דעתו כי עיקר הליקויים הינם כתמי רטיבות במרצפות במקומות שונים בבית בעיקר במטבח בסלון ובפינת האוכל, וכי יש לפרק את ריצוף השיש, להחליפו בחדש ולבצע ליטוש אבן. המומחה העריך את עלות תיקונים אלו ותיקונים נוספים בסך 59,099 ₪ כולל מע"מ, כאשר הצדדים מסכימים שיש לצרף לסכום זה סך של 7,080 ₪ שנוסף במסגרת התשובות לשאלות הבהרה של ב"כ הנתבע. סך הכל עלות תיקון הליקויים הינה 66,179 ₪ .

התובעת/הנתבעת שכנגד טענה, כי חוות דעתו של מומחה בית המשפט מוכיחה את הנזק אך אינה מוכיחה את הקשר הסיבתי בין הנזק לרשלנות התובעת ועל כן יש לדחות את התביעה בגין ליקויי הבניה. דין טענה זו להידחות.

הליקויים אותם מעלה המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו, למעט כתמי הרטיבות , הינם באחריות התובעת, שכן על פי העולה מחוות הדעת נעשו שלא בהתאם לתקן ושלא במקצועיות. לעניין הריצוף- המומחה בתשובה לשאלות ההבהרה מטעם ב"כ התובעת, אכן קבע כי מדובר בשיש מסוג בעייתי, אך יחד עם זאת קבע שדווקא משום כך חייבת הייתה להתבצע שאיבת מים במקביל לביצוע ליטוש האבן, וברי כי ביצוע פעולה זו הינו באחריות התובעת. על כן אני קובע, כי יש לקבל את חוות דעתו של המומחה במלואה ולפסוק לנתבע פיצוי בגין ליקויי בניה בסך 66,179 ₪ .

באשר לרכיב הדיור החלופי, אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש- בשים לב למיקום הריצוף הפגום ( מטבח, סלון, פינת אוכל) היקף העבודה והיקף ליקויי הבניה, אני קובע כי על התובעת לפצות את הנתבע בסך של 10,000 ₪ .

הנתבע טען לאיחור במסירת הדירה ולפיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה בשל איחור זה - כאמור לעיל שוכנעתי כי הצדדים הפרו הדדית את החוזה ביניהם; הנתבע בהפרת חובת התשלום והתובעת באיחור בגין מסירת הדירה. על כן אין לפסוק למי מהצדדים פיצוי בגין הפרות ההסכם ויש לדחות התביעה בראש נזק זה.

השורה התחתונה בנוגע לתביעה שכנגד היא שיש לקבלה בחלקה ולפסוק לזכות הנתבע סך של 76,179 ₪ .

סוף דבר

בהתאם לאמור, ולאחר קיזוז סכומי התביעה שכנגד מהתביעה הראשית, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 217,297 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת סכום כולל של הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

הסכומים לעיל ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח לצדדים עותק פסק הדין כמקובל

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"א תשרי תשע"ה, 15 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.

א. סלאמה, נשיא


מעורבים
תובע: איל אופק בע"מ
נתבע: רן רייכברג
שופט :
עורכי דין: