ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בן יהודה הפקות נגד קבוצת פינוס ניגרה בע"מ :


בפני כבוד השופטת חנה פלינר

מבקשת

בן יהודה הפקות – קומה 5 בע"מ

נגד

משיבה

קבוצת פינוס ניגרה בע"מ

החלטה

השאלה שבמחלוקת, בתמצית

1. האם ניתן לחייב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט את הנושה, מגישת בקשת הפירוק (היא המשיבה בבקשה שבפניי) וזאת לבקשת החברה כנגדה הוגשה בקשת הפירוק (היא המבקשת שבפניי)? ובמידה והתשובה לכך חיובית, באילו נסיבות יעשה כן? והאם במקרה שלפנינו נסיבות אלו מתקיימות? זוהי בתמצית המחלוקת בין הצדדים, להלן העובדות והטענות הצריכות לעניין.

העובדות וטענות הצדדים בבקשת הפירוק

2. ביום 30/4/14 הגישה המשיבה בקשה לפירוק המבקשת, לפי סעיפים 257(4) ו – 257 (5), 258 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג – 1983 (להלן: " הפקודה"). בתמצית טענה המשיבה בבקשת הפירוק אשר הוגשה על ידה כי המבקשת חבה לה, לכל הפחות, סך של 554,970 ₪, חוב שהינו תוצאה של המחאות שבוטלו וח וללו (להלן: " החוב הנטען"). המשיבה סוקרת בבקשת הפירוק את הרקע להקמת המבקשת, טוענת כי סיפקה לה שירותים אך לא קיבלה את מלוא התמורה עבורם. משכך נחתם לטענתה הסכם פשרה ביום 23/10/12 (להלן: "הסכם הפשרה"). המשיבה טוענת כי מכוח הסכם הפשרה הומצאו לידיה המחאות אך רובן חוללו, ומכאן החוב הנטען. עוד טוענת המשיבה בבקשת הפירוק שהמבקשת הינה חדלת פירעון, בין היתר ניתן כנגדה פסק דין שלא מכובד; כי אינה משלמת אגרות לרשם החברות ; כי קיימים על חשבונותיה שיעבודים. מוסיפה המשיבה וטוענת בבקשת הפירוק שהמבקשת חטאה בביצוע העדפת נושים; פועלת על מנת להבריח את נכסיה, מנהליה פועלים לריקון נכסיה, ולדידה כל הטעמים ההלו מצדיקים את פירוקה של החברה.

3. יצוין כי בד בבד עם הגשת בקשת הפירוק הגישה המשיבה בקשה למינוי מפרק זמני. ביום 15/5/14 הגישה המבקשת את התנגדותה לבקשה וטענה בתמצית כי בקשת הפירוק הוגשה בחוסר תום לב. לטענת המבקשת, לא מתקיימת ולו עילה אחת הקבועה בחוק המצדיקה את הפירוק המבוקש; המבקשת הינה חברה סולוונטית, ולראיה צירפה אישור רואה חשבון מטעמה ממנה עולה לכאורה כי נכסיה עולים על התחייבויותיה; שבקשת הפירוק הוגשה בגין חוב מוכחש ושנוי במחלוקת. לטענתה של המבקשת, היא כלל לא הפרה את הסכם הפשרה וההמחאות בוטלו כדין, אם בשל העובדה שהוקדמו תשלומים והמחאות שאמורות היו להיות מוחזרות לידי המבקשת לא הוחזרו לה, אם משום שעל סך של 212,000 ₪ הוטל עיקול על ידי צד ג', והמבקשת ממתינה להכרעת בית משפט שלום מיהו הגורם אליו היא אמורה להעביר כספים אלו. עוד הכחישה המבקשת כי בידי המשיבה אוחזת, כביכול, פסק דין לטובתה שלא קוים. המבקשת טוענת כי לכל היותר מדובר על פסק דין המחייב בהוצאות בסך של 5,000 ₪.

4. ביום 19/5/14 התקיים דיון בבקשת הפירוק הזמני, במהלכו נחקר המצהיר מטעם המבקשת. בתום הדיון, ולאחר שהמשיבה הסכימה להצעת בית המשפט למחוק את הבקשה לפירוק זמני, וזאת כשצו איסור הדיספוזיציה שהוטל על המבקשת נותר על כנו, כנגד הפקדת ערבויות בסך של 100,000 ₪ ע"י המשיבה, נמחקה הבקשה לפירוק זמני.

5. ביום 7/9/14 הגישה המבקשת את תגובתה המפורטת לבקשת הפירוק. בתמצית טענה המבקשת כי הגשת הבקשה מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, והאדם שעומד מאחוריה, לטענתה, הינו בעל מניות לשעבר, מר ליאור פרבאי (להלן: "פרבאי") המונע ממניעי נקם. המבקשת ציינה כי במועד הגשת תגובתה טרם הופקד הסך של 100,000 ₪ בו חויבה המשיבה כתנאי למתן צו איסור הדיספוזציה, עובדה המלמדת ביחד עם עובדות נוספות, על כך שדווקא מצבה הכלכלי של המשיבה הינו הכי רע. המבקשת שבה וטענה בתגובתה לבקשת הפירוק כי החוב שנוי במחלוקת; כי ההמחאות שבוטלו בוטלו כדין; שהמחאות אלו כלל לא הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל; שאין כל ממש בטענה כי המבקשת הינה חדלת פירעון, אלא מצבה איתן; שהמבקשת מתנהלת באופן תקין ולא הונחה כל תשתית ראייתית לטענות שהופרכו לחלל האוויר בבקשת הפירוק דבר העדפת נושים או הברחת נכסים. עוד טענה המבקשת שהמשיבה לא עמדה בדרישת סף סטטוטורית ולא שלחה דרישה בה נאמר שזו נעשית בהתאם לסעיף 258(1) לפקודה. לסיכום טוענת המבקשת בתגובתה לבקשת הפירוק שהמקום, אם בכלל, לבירור טענותיה של המשיבה הינו בערכאות האזרחיות המתאימות; שבקשת הפירוק מהווה "מסלול עוקף" ואין לתת לכך יד; שדין בקשת הפירוק להדחות בהיותה משוללת כל עילה, וזאת אגב חיוב בהוצאות משפט הולמות, אשר יתנו ביטוי למופרכות שבהגשת בקשות פירוק במקרים כגון אלו.

טענות הצדדים בבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט

6. ביום 16/7/14 הגישה המבקשת את הבקשה שבפניי. המבקשת חזרה על טענותיה כפי שפורטו לעיל וטענה כי סיכויי בקשת הפירוק קלושים. עוד טענה המבקשת בקשת הפירוק הזמני נדחתה, דבר המלמד על סיכויי הבקשה העיקרית. בנוסף טענה המבקשת שהגיע אליה מידע ממנו עולה כי דווקא המשיבה הינה חסרת אמצעים, שכן היא אינה פעילה; הינה חסרת כל רכוש; תלויות ועומדות כנגדה תביעות בסכום מצרפי של 3 מיליון ₪; משרד רוה"ח שייצג אותה בעבר חדל מליצגה; המבקשת לא הפקידה את הערובה בסך 100,000 ₪ עליה הורה בית המשפט.

7. המבקשת ציינה בבקשתה את הנזק הרב שנגרם אך בעצם הגשת בקשת הפירוק, הן נזק למוניטין והן נזק ממשי, בין היתר לנוכח סירוב של ספקים להעניק אשראי ודרישתם לעבוד במזומן בלבד. המבקשת הפנתה בעניין זה לדברי כבוד השופטת אלשייך בתיק פש"ר 2203/04 צביקה אייזנברג נ' דיאקום בתקשורת 2000 בע"מ (להלן: " פס"ד דיאקום") שם נאמר, בין היתר: " כידוע בקשת פירוק המוגשת כנגד חברה אינה נותרת ללא הד...ניסיון החיים מלמד כי השמועות בדבר הגשת הבקשה פושות בעולמה העסקי של אותה חברה כאש בשדה קוצים...". המבקשת טוענת כי במקרים בהם הגשת בקשת פירוק נעשית כטקטיקה על מנת להלך אימים על חברה, יש מקום לחייב בהוצאות משפט הולמות, ויש מקום להורות על הפקדת ערובה להבטחת תשלומ ן.

8. לעניין הבקשה גופה מפנה המבקשת להוראת סעיף 353א לחוק החברות וטוענת כי תנאיו מתקיימים במקרה הנדון, שכן על פי ההלכה מקום שמגישת ההליך הינה חברה, הכלל מחייב הפקדת ערובה, אלא אם מתקיימים תנאים המצדיקים אי חיוב שכזה. לטענת המבקשת, מוצדק כאמור לחייב בהפקדת ערובה שכן מצבה הכלכלי של המשיבה, מבקשת הפירוק, הינו בכי רע וסיכויי הבקשה הם קלושים.

9. המשיבה הגישה תגובתה והתנגדה לבקשה. לטענתה בקשת הפירוק מוצקה ומבוססת היות ומדובר בחוב שאינו שנוי במחלוקת, הנובע מהסכם הפשרה ומהמחאות שחוללו. המשיבה טוענת שאין כל ממש בטענת הקדמת התשלומים, וכי תביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי המבקשת המתבססת על אותם טענות ממש נמחקה בהסכמתה, דבר הבא ללמדך על קלישות טענות אלו. המשיבה טוענת כי הינה חברה סולוונטית ומצרפת מכתבים מרו"ח שטיינמיץ לעניין מצבה (נספחים ב' 1-3 לתגובה). המשיבה מזכירה את זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית .

10. המבקשת הגיבה לתגובת המשיבה אשר הוגשה לטענתה באיחור. המבקשת מפנה להלכה הקובעת כי כאשר עסקינן בחברה תובעת, אזי הכלל הוא חיוב בהפקדת ערובה והחריג הינו מתן פטור; המבקשת מפנה לרשימה של פסקי דין בהם חויבה המשיבה בתשלום (סעיף 14 לתשובה לתגובה); המבקשת טוענת שאין כל ממש בטענה שהופקדה התחייבות עצמית בסך של 100,000 ₪ וכי די בכך, כיוון שזו יוחדה לבקשה לאיסור דיספוזציה ואין לה כל קשר להוצאות המשפט אשר יוטלו בסופו של יום על המשיבה, אם בקשת הפירוק מטעמה תדחה. המבקשת מפנה להחלטת בית המשפט בעניין דיאקום אשר נזכר לעיל, שם נפסקו הוצאות משפט בסך של 60,000 ₪ כשנדחתה בקשת הפירוק, מכאן מבקשת המבקשת לקבוע כי בקשתה להטלת ערובה בסך של 100,000 ₪ הינה הולמת.

ההכרעה
הטלת ערובה להבטחת הוצאות משפט – הדין הכללי

11. סעיף 353 א לחוק החברות קובע כדלקמן :
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
12. הפסיקה פרשה את ההוראה האמורה ככלל, קרי, שכעקרון על כל חברה תובעת יש להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע אלא אם קמו נסיבות לפטור אותה מהפקדתה. סעיף 353 א לחוק מונה למעשה שני תנאים חלופיים אשר בהתקיים כל אחד מהם רשאי בית המשפט לפטור את החברה מהפקדת הערובה. האחד, אם סבר בית המשפט שבנסיבות העניין אין הצדקה לחייב את החברה בהפקדת הערובה. השני, אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. תנאים אלה יוצרים את האיזון הראוי שבין הצדדים, ומסדירים את מערכת היחסים שבין זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין מחד גיסא לבין זכותו של הנתבע לכך שלא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו מאידך גיסא.
13. בפס"ד רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (2009) [פורסם במאגרים] נקבע כי יש ליישם את " המבחן המשולש" מקום בו הוגשה בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בשלב הבדיקה הראשון, על בית המשפט לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה. במידה והחברה לא הוכיחה שתוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט לעבור לבחינת השלב השני. בשלב השני, על בית המשפט לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו. ביחס לשלב זה יש לשקול את הזכויות החוקתיות של הצדדים ואת ההנחה שחיוב החברה בהפקדת ערובה מבטאת את הכלל ואילו הפטור הוא החריג. משהסתיים שלב הבדיקה השני יש לבחון, במסגרת שלב הבדיקה השלישי, את גובה הערובה הנדרשת והאם היא מידתית.
הטלת ערובה להבטחת הוצאות משפט במקרה של הגשת בקשת פירוק 14. אציין כי לא מצאתי בטענות הצדדים הפניה למקרה ספציפי בו הטיל בית המשפט ערובה על חברה אשר הגישה בקשת פירוק. ככל הנראה, אין מדובר בבקשות שכיחות, ויתכן כי הדבר נובע גם מטבעה של בקשת פירוק, שבירורה בדר"כ מסתכם בדיון או במספר דיונים בודדים, ואינו ניתן להשוואה לתביעה, שבירורה כרוך בהגשת כתב הגנה; תצהירים; ניהול חקירות; סיכומים וכו', ואשר עלולה להתפרש על פני שנים. עם זאת, טיעון זה רלוונטי, לדעתי, בעת בוחנים אנו את גובה הערובה, וזאת לאור טבעו וטיבו של ההליך, אולם במישור העקרוני מצאתי כי אין כל מניעה להעתר לבקשה שכזו, מקום שמתקיימים לכך התנאים, אבאר דבריי.
15. שאלת תחולת סעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי ותחולת סעיף 323 לפקודה על הליכי חדלות פירעון נדונה בפסיקה ונקבע כי אין מניעה להחילם . בעש"א 31734-03-14 רוברטו רודה ואח' נ' בן מאיר ואח' (2014) [ פורסם במאגרים] קבע סגן הנשיאה אורנשטיין: " סבורני שאין חולק על כך שניתן לחייב בעל דין בערובה להבטחת הוצאות גם בהליכי פשיטת רגל מכוח תקנה 519( א) לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט העליון קבע שהרציונל באשר לחיוב בערובה בהוצאות על פי התקנה האמורה חל גם במקרים המתאימים בהליכי פשיטת רגל, (השופט עמית ברע"א 4037/12 רחל סופר-סייג נ' עו"ד איתן ארז (2012) [פורסם בנבו]; השופטת אברהמי בפש"ר ( ת"א) 2059/04 (זלצמן נ' כונס הנכסים הרשמי) [פורסם בנבו] 11.6.13 )".
16. מכאן, שאין כל מניעה לראות בהגשת בקשת פירוק כהגשת תובענה לכל דבר ועניין ולהחיל עליה את הדינים הכללים לעניין הפקדת ערובה, בשינויים המחויבים; אין מקום להוציא בקשה שכזו מהכלל; אם מגיש בקשת הפירוק הינו אדם פרטי, יש להחיל את המבחנים הקבועים בסעיף 519 לתקנות; אם מגישת בקשת הפירוק הינה חברה, כמו במקרה שלפניי, עליי להחיל את המבחנים שנקבעו לגבי סעיף 323 לפקודה, כאשר הכלל הוא חיוב בערובה והחריג הינו מתן פטור. כמובן ששאלת הטלת הערובה תושפע מההליך העומד על הפרק, אם בפתיחת הליך עסקינן אם בערעור, וראו בעניין זה רע"א 321/07 אלינה רבינוב נ' עו"ד יורם אבי גיא (2007) [פורסם במאגרים], בפסקה 6 לפסק הדין. גובה הערובה יושפע במקרה של בקשת פירוק בין היתר ממהותו של ההליך, שהינו בעיקרו קצר ומהיר. גובה הערובה אינו מושפע מהנזק שבקשת הפירוק עלולה להסב ולא לצורך זה נועדה הבקשה.

ומההלכה ליישומה

17. כאמור עליי לבחון שלושה שלבים: האם המשיבה הוכיחה כי ביכולתה לשלם את הוצאות ההליך? האם קיימים נסיבות המצדיקות מתן פטור, וזאת בין היתר לנוכח סיכויי בקשת הפירוק? ולבסוף, גובה הערובה.

18. לגבי התנאי הראשון, הפסיקה כאמור קבעה כי הנטל רובץ על כתפי החברה הטוענת כי ביכולתה לעמוד בתשלום הוצאות המשפט שיפסקו נגדה, אם וכלל שיפסקו. סבורתני כי המשיבה לא הרימה נטל זה. בקשת המבקשת, כמו גם תשובתה לתגובה, כללה טענות רבות כגון העדר נכסים; קיומם של שעבודים; קיומם של הליכים משפטיים תלויים ועומדים כנגד המשיבה; קיומם של פסקי דין כנגד המשיבה; איחורה בהפקדת ההתחייבות העצמית שנדרשה. די בדברים אלו על מנת להעביר את הנטל על כתפי המשיבה, על מנת שזו תוכיח את יכולתה הכלכלית.

19. מעבר לאמירה כללית לפיה מדובר בחברה סולוונטית, והפניה לנספחים ב'1- ב'3, לא עשתה המשיבה דבר. מעיון בנספחים אלו עולה כי הם מסתמכים על נתוני הנהלת חשבונות בלתי מבוקרים (לשנים 2013-2014), על כל המשתמע מכך. כל שנאמר במסמכים אלו כי לחברה נוצר רווח בתקופה זו, אולם לא ניתן לומר מה היקף נכסיה והתחייבויותה, האם מדובר ברווח נקי או רווח לפני מס. לתגובה לא צורפה חוות דעת של רואה חשבון; לא צורפו מסמכים המעידים על קיומם של נכסים; לא צורפו תדפיסי בנקים. יפים דבריה של כבוד השופטת אבניאלי בת.א 36759-02-10 קש"ת מלונאות בע"מ נ' דלתון עבודות אלומניום בע"מ (2014), אליהם הפנתה המבקשת בתשובתה: " באשר למצבה הכלכלי של המשיבה וליכולתה לשאת בתשלום הוצאות המבקשת, ככל שאלו ייפסקו בסיומו של ההליך, הרי שמלבד טענה לאקונית, לפיה מצבה הכלכלי של המשיבה איתן, לא באה כל ראיה, כי עומדת למשיבה יכולת כלכלית לשאת בהוצאות כאמור. על המשיבה היה להתכבד ולפרוס בפני בית המשפט תמונה עובדתית מלאה וראויה אודות חוסנה הכלכלי ויכולתה לעמוד בהוצאות, ככל שאלו ייפסקו לחובתה. היה על המשיבה להביא ראיות טובות אודות זכויותיה, חובותיה, נכסיה והתחייבויותיה. נתונים אלו יש לבסס על דפי חשבון, מסגרות אשראי, מאזנים, חוות דעת של רואי חשבון, זכויות החברה בנכסים, זכויות החברה מכוח הסכמים וכד". הוא הדין המקרה שלפנינו, והמסקנה המתבקשת היא שהמשיבה לא הוכיחה יכולת כלכלית כנדרש.

20. ולמבחן השני – האם מוצדק לפטור את המשיבה מהפקדת ערובה, למרות שלא הוכיחה יכולת כלכלית? כאן נדרש בית המשפט, בין היתר, לבחון את סיכויי התובענה, במקרה שלפניי סיכויי בקשת הפירוק. מבלי לקבוע מסמרות, סבורה אני כי במקרה הנדון בקשת הפירוק הינה בעייתית, בראש ובראשונה מכיוון שהחוב הינו שנוי במחלוקת. בעניין זה אכן קבעה הפסיקה: "כאשר חברה אינה נענית לדרישת התשלום, שכן היא חולקת על עצם קיומו של החוב או על שיעורו, אין מקום לחזקה שאי התשלום מצביע על חוסר יכולת פירעון (צ' כהן, 106). כפי שמציין האן (עמ' 234) "... כאשר אדם טוען לקיומו של חוב של החברה כלפיו, אולם החברה חולקת בכנות ובתום לב על עצם קיומו של חוב זה, אותו אדם אינו נחשב לנושה הזכאי לבקש את פירוקה" (וראו גם האסמכתאות דשם) ", ראו ע"א 877/07 סיגל גפן ואח' נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ ואח' (2010), וכן ע"א 1938/11 מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ' גוב גיא בע"מ , שם נאמר, בין היתר: " אכן כלל יסוד הוא כי במקום בו יש מחלוקת על קיומו של חוב לא ייתן בית משפט צו פירוק ויפנה את הצדדים לבירור הסכסוך בערכאה אזרחית מתאימה".

21. איני מקבלת את טענת המשיבה לפיה קיומו של החוב אינו מוכחש. המבקשת בכל כתביה, כמו גם בדיון אשר התקיים ביום 19/5/14, טוענת כי הקדימה תשלומים וכי לגבי סכום מסוים לו זכאית המשיבה הוטל עיקול ויש להמתין להכרעת בית המשפט בפניו מתבררת המחלוקת. לא נוכחתי בקיומו של פסק דין לטובת המשיבה המגבש את החוב הנטען, פסק הדין אליו הפנתה המשיבה הינו על סכום זעום בשל הוצאות שהוטלו; לא נסתרה טענת המבקשת שהשטרות שכביכול חוללו הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל; אכן מהסכסוך כולו נושא אופי של סכסוך עסקי רגיל, על סכומים שאינם חריגים בהיקפם, כשברקע סכסוך זה מעורבים שותפים לשעבר. ספק אם במקרה כזה יעתר בית משפט למתן צו פירוק, כאשר קיימת החלופה של בירור הסכסוך הכספי בערכאה המתאימה, ללא פגיעה באישיות המשפטית של המבקשת ומתן סעד דרסטי כצו פירוק.

22. בנוסף ולחלופין, טענותיה הנוספות של המשיבה בבקשת הפירוק, כטענות הברחת הנכסים והעדפת הנושים לא זכו לכל תימוכין בבקשה; לא נסתרה הטענה בדבר אי מתן התראה כנדרש. מכל הטעמים הללו איני סבורה שסיכויי בקשת הפירוק גבוהים במידה כזו המצדיקה את מתן הפטור המבוקש.

23. לעניין גובה הערובה – לאור אופיה של בקשת פירוק והזמן המשאבים שיש להדרש אליהם, סבורה אני כי הדרישה להפקדת הסך של 100,000 ₪ הינה גבוהה ובלתי מבוססת. גם במקרה דיאקום אליו הפנתה המבקשת נפסקו באותו מקרה סך של 50,000 ₪ לטובת החברה. לפיכך, ומאחר לנזק הנטען בהגשת בקשות פירוק אין רלוונטיות לעניין גובה הערובה, מצאתי מקום לחייב בהפקדת הסך של 30,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית, וזאת עד 7 ימים לפני מועד הדיון הקבוע. העובדה שהמשיבה הפקידה התחייבות עצמית על סך של 100,000 ₪ להבטחת הנזקים שיגרמו בשל צו איסור הדיספוזיציה שניתן אכן אין כל רלוונטיות, כמו גם לא לעצם תשלום האגרה בהליך זה.

החלטתי זו ניתנה כרשמת.

ניתנה היום, כ"א תשרי תשע"ה, 15 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בן יהודה הפקות
נתבע: קבוצת פינוס ניגרה בע"מ
שופט :
עורכי דין: