ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חוג'ה דקר נגד מדינת ישראל :

החלטה בתיק ע"פ 1354/03

בפני: כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט ס' ג'ובראן

המערער:
חוג'ה דקר

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל
אביב-יפו, מיום 26/12/02 בת.פ.ח 1061/01, שניתנה על-ידי כבוד ס. הנשיא ד' בר-אופיר וכבוד השופטות ה' אחיטוב – הרטמן ונ' לידסקי.

תאריך הישיבה: ד' בחשון תשס"ד (30.10.03)

בשם המערער: עו"ד רות עזריאלנט
בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמלי

בבית המשפט העליון

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

העובדות הצריכות לעניין

1. בסמוך ליום 10/03/01,קשר המערער קשר עם שושנה ארז, אחות סבתו של המערער (להלן- שושנה), לרצוח את חיים מזרחי, אדם אשר היתה לו מערכת יחסים אינטימית עם שושנה ואשר נמשכה כשנתיים ימים עד למותו (להלן- המנוח). בהליך, בו בוצעה קשירת הקשר, הציעה שושנה למערער לרצוח את המנוח. המערער הסכים להצעה, וזאת תמורת 100,000 דולר. ביצוע הרצח תוכנן ליום 20/03/01. במועד זה, לאחר תיאום טלפוני בין שושנה למערער, הגיעה שושנה עם המנוח למקום מגורי המערער על מנת לאוספו, כאשר למנוח נאמר שמטרת הנסיעה היא לסייע למערער בשכירת דירה עבורו. המערער התיישב במושב האחורי של הרכב, מאחורי המנוח, והשלושה נסעו, בהנחיית המערער, לכיוון מושב רשפון, זאת דרך שטחים חקלאיים. לאחר קבלת רמז משושנה, לפת המערער את גרונו של המנוח והחל לחנקו. המנוח נאבק עם המערער ואף נשך את ידו, זאת על מנת לנסות ולהציל את חייו, אך לשווא. המערער הצליח להתגבר על התנגדותו זו והרגו. שושנה עצרה את הרכב והוציאה ממנו, ביחד עם המערער, את גופת המנוח. השניים וידאו את מותו, ניקו טביעות אצבעותיהם מהמכונית, הסירו מהמנוח את הסוודר שלבש ושהיה מגואל בדם וכן הורד כיסוי מושב הרכב, שאף הוא היה מגואל בדם. נוסף על כך, השניים ביצעו חיפוש על גופו של המנוח ונטלו את ארנקו ומכשיר הטלפון הנייד שלו. שושנה מסרה למערער סך של 5,000 שקלים במזומן, אשר היו בארנקו של המערער, והשניים החלו לצעוד לכיוון הרצליה ובמקום מסוים נפרדו דרכיהם.

ההליכים

2. המשיבה הגישה כנגד שושנה והמערער שני כתבי-אישום נפרדים, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לפי בקשת המשיבה החליט בית המשפט המחוזי ביום 27/08/01 לאחד את הדיון מכוח סעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי {נוסח משולב}, התשמ"ב – 1982 (להלן- החסד"פ). אולם אחרי שנשמעו מרבית ראיות התביעה, חלתה שושנה, אושפזה ונעדרה ממספר ישיבות של בית המשפט. בשל כך ועל מנת לסיים את משפטו של המערער, הוחלט לחזור ולהפריד את הדיון. משפטו של המערער נמשך, אפוא, עד להכרעת הדין.

כתב-האישום, אשר הוגש כנגד המערער, כלל שני אישומים: באישום הראשון מיוחסת לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן- החוק), ואילו באישום השני מיוחסת לו עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק.

המערער, בתגובתו לכתב- האישום לא כפר במותו של המנוח במועד המצוין בכתב –האישום, אולם כפר בקשירת הקשר עם שושנה לביצוע הרצח, בקביעת מועד הביצוע, בכך ששושנה הציעה לשלם לו 100,000 דולר ובכך שנתכוון לגרום למותו של המנוח. עם זאת הודה ובכך שתיאם את פגישתו עם שושנה, שישב ברכב במושב האחורי ובכן שנסעו למושב רשפון דרך השטחים החקלאיים.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

3. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססת על ראיות ישירות, שעל פיהן הרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב- האישום, וכן על ראיות שאינן ישירות, התומכות בראיות הישירות.

על יסוד ראיות אלה, קבע בית- המשפט המחוזי את ממצאיו שאלה עיקריהם: שושנה היא זו אשר פנתה אל המערער ושכרה את שירותיו לרצוח את המנוח תמורת תשלום. כל מטרתה של הפנייה לא היתה לקבל עזרה וסיוע לגביית חוב כטענת המערער, אלא לרצוח את המנוח על-ידי המערער תמורת תשלום. המערער, בהסכימו להצעתה זו, קשר עמה קשר לביצוע פשע. המערער הופקד על תכנונו של הרצח, בכך שהדריך את שושנה בדרך שבה נסעו עד לאזור שטח המטעים. במהלכה של הנסיעה וגם אחרי תחילתם של מעשי האלימות כלפי המנוח, שנעשו בתוך הרכב, לא פנה המערער למנוח כלל, לא דיבר על חוב כספי כלשהו לשושנה ולא תבע את החזרו. יתרה מכך, גם אחרי שהחלה האלימות, לא ניסה המערער להפסיקה ולא הציע למנוח להחזיר לשושנה את חובו כדי להפסיקה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המערער הוא אשר גרם בכוונה תחילה למותו של המנוח בכך שחנק אותו וזאת תוך ביצוע בצוותא של המעשה עם שושנה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי מיד אחרי מות המנוח, נהג המערער בקרירות מזג והתנהגותו זו מתיישבת עם אדם שאכן התכוון לרצוח ומשימתו צלחה בידו.

משקל מיוחד ייחס בית המשפט לשיחותיו של המערער עם המדובב שהיה עמו בתא המעצר ולפניו התוודה ואשר היה להן גיבוי בהקלטות סתר. בכך ראה בית המשפט המחוזי ראיה כבדת משקל. בית המשפט המחוזי גם התרשם מן המדובב עצמו שהיה מהימן וחיזוק לדבריו נמצא בהאזנה לשניים ובתצפית עליהם בזמן אמת.

חיזוק נוסף נמצא גם בשחזורים שבהם הוביל המערער את חוקרי המשטרה, במסלול הנסיעה בליל הרצח והמקום שבו עצרו ובו בוצע הרצח ולאחר מכן נמצאה הגופה.

משנמצא כי המערער נענה להצעתה של שושנה וקיבל על עצמו לרצוח את המנוח תמורת תשלום שהובטח לו, ולאחר מכן המית את המנוח בחניקה, בכוונה וללא קינטור מצד המנוח, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בשני האישומים שיוחסו לו וגזר עליו מאסר עולם בגין עבירת הרצח וכן 5 שנות מאסר בגין עבירת קשירת קשר לביצוע פשע שירוצו בחופף לתקופת המאסר בגין עבירת הרצח, בניכוי תקופת מעצרו.

מכאן הערעור שבפנינו.

טענות המערער

4. המערער טען כי המחלוקת העיקרית בתיק הינה בשאלת עדות המדובב וכי לאור דברי בא-כוח המשיבה בסיכומיו, לפיה המדובב שיקר בעדותו בבית המשפט בתיק אחר, עת טען כי לא השתמש בסמים, לא נותר ספק בשאלת אי אמינותו.

עוד טען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו לחלוטין מדברי בא-כוח המשיבה בסיכומיו, כמו גם מסיכומי באת-כוח המערער, שהרי על-פי שיטת המשפט האדוורסרית הנקוטה אצלנו שומה היה עליו להתייחס לדברי הצדדים, שכן משהודה בא-כוח המשיבה כי המדובב שיקר בעדותו בתיק אחר, שומה היה על בית המשפט המחוזי להבהיר מדוע קבע, למרות דברים אלו, כי במקרה הנדון הוא לא עשה שימוש בסמים.

עוד טען המערער כי לא הוכחו כל העובדות ההכרחיות, ובוודאי שלא בדרגה הנדרשת במשפט פלילי, לשם ביסוס הרשעה במקרה דנן, בעבירת רצח, שכן לא הוכחו כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה, קרי הכנה, החלטה להמית והעדר קינטור.

נוסף על כך, טען המערער כי המקרה דנן לא יכול להיכלל אפילו בגדר סעיף 300(א)(3) לחוק, שכן לא הוכח היסוד הנפשי של פזיזות, הדרוש לשם הרשעה בסעיף זה, וכי התוצאה של מות אדם איננה תוצאה מסתברת מעבירת האיומים, אותה ביקש המערער לבצע ובה הודה.

יתרה מכך, המערער טען כי הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי מעלות ספק, אף למעלה מן הדרוש, באשר לכוונתו, ובאשר לידיעתו על כוונתה של שושנה, ועל כן לא היה מקום להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב- האישום.

לחלופין, טען המערער כי ניתן, היה, להתייחס אליו, לכל היותר כאל מסייע בלבד.

טענות המשיבה

5. המשיבה טענה כי בית המשפט המחוזי היה ער למכלול טיעוניה של ההגנה באשר לטיבו של המדובב, עם זאת קבע כי יש לתת את מלוא המשקל לעדות זו. עוד טענה המשיבה כי המערער אישר על דוכן העדים את הדברים המפלילים אותו בקטילת המנוח בחניקה, אותם מסר למדובב וכי הממצאים הפתולוגיים מהווים ראיה נסיבתית כבדת משקל, התומכת בנכונות דברי המערער למדובב לגבי הדרך בה המית את המנוח.

כן טענה המשיבה כי הוכחת העובדה ששושנה פנתה לשני אנשים נוספים בבקשה שיסייעו בידיה ברציחת המנוח, קודם קשירת הקשר עם המערער, יש בה משום ראיה נסיבתית כבדת משקל, המחזקת את וידויו של המערער בפני המדובב לפיו, מות המנוח היה המשך ישיר לקשירת הקשר עם שושנה לרצוח את המנוח תמורת בצע כסף.

נוסף על כך, טענה המשיבה כי נסיבות לידתה של גרסת המערער מעידות על רצונו המובהק למזער את חלקו בקטילת המנוח ולגלגל את עיקר האשמה לפתחה של שושנה.

לבסוף טענה המשיבה כי באת-כוח המערער, אשר התייחסה בסיכומיה בבית המשפט המחוזי לאפשרות הרשעת המערער בעבירה של רצח במזיד לפי הוראת סעיף 300(א)(3) לחוק, בחרה לחזור על כך גם בהודעת הערעור, כל זאת למרות שבית המשפט המחוזי לא מצא לנכון כלל להיזקק לדרך חלופית זו לשם ביסוס הרשעת המערער. המשיבה אינה סבורה שיש צורך להיזקק לאפשרות זו נוכח בסיסה האיתן של הכרעת הדין במתכונתה.

דיון

6. אקדים ואומר, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נכון וראוי הוא בעיני וסבורני כי אין מקום להתערב בו. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על יסוד פסק דין מנומק כדבעי, המציג את הראיות אחת לאחת ושוקל אותן זו כנגד זו ולגבי כל פרט ופרט של כתב האישום. מארג הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי מוכיח את אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר. לא נמצא לנו כי עלה בידי בא-כוח המערער להצביע על סדקים בהרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי כדי כך שערכאת הערעור תשים את שיקול דעתה תחת שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות את התערבותה או כאשר הגרסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראה ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 205; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פד"י מ(2) 564, בעמ' 573). לערכאה הראשונה יתרון על פני זו שמעליה, שכן היא מתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומגרסאותיהם.

אכן, בתיק הנדון קיימות ראיות כבדות משקל, המוכיחות את האשמות המיוחסות למערער, במיוחד קיימת הודאתו של המערער מול המדובב, וחיזוק משמעותי לכך הוא חוות דעתו של ד"ר בירטולון לוי, הפתולוג, אשר קבע חד משמעית שהמנוח נפטר כתוצאה מחנק כך שכל האמור לעיל אכן מראה באופן ברור כי המערער גרם למותו של המנוח בכוונה תחילה, וזאת לאחר תוכנית, אשר תוכננה בקפידה יחד עם שושנה. יוצא, אפוא, כי לאחר עיון מעמיק בחומר שבפנינו, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, עם זאת יש מקום לעמוד על אחדות מטענותיו של המערער.

מהימנותו של המדובב

7. כאמור, המערער טען כי מאחר והמדובב שיקר בתיק אחר, כאשר טען כי לא לקח סמים, הרי שדבר זה מעיד על חוסר מהימנותו ועל כן יש להתעלם מעדותו.

בעדותו בבית המשפט, סיפר המדובב אודות הדברים שנמסרו לו מפיו של המערער, לפיהם שושנה הציעה לו "עבודה", לרצוח את המנוח ותמורתה הוא יקבל סכום של 100,000 דולר. המערער ושושנה תכננו את הרצח, כך שהיא והמנוח יגיעו לביתו של המערער, יאספו אותו וייסעו לכיוון הפרדס. ואכן כך היה. השלושה נסעו יחדיו, במשך הנסיעה סטו מהדרך ועברו דרך מטע האבוקדו. המערער, אשר ישב במושב האחורי של הרכב, מאחורי המנוח, היכה את המנוח במוט ברזל, קפץ עליו בחניקה ולא הירפה ממנו. תוך כדי חניקה, המנוח נשך את המערער, אשר המשיך בלחץ החניקה עד שניפחה רוחו של המנוח. שושנה, ברצותה לוודא את מותו, הניחה את אצבעותיה על צווארו של המנוח ובדקה האם עודנו חי. לאחר המתת המנוח, לקח המערער את הגרביים שלו וכן את הארנק של המנוח וניקה מהם את טביעות האצבעות וכן גם מן הרכב. שושנה שלפה מארנקו של המנוח 5,000 שקלים ומסרה אותם למערער. (עמ' 588-592 לפרוטוקול בית המשפט).

חיזוק לעדות זו היא השיחה אשר נערכה בין המערער למדובב, בה תיאר המערער את מהלך האירוע (ראה עמ' 8- 19 לתמליל השיחה שבין המדובב למערער- מ.ט.14/01, מיום 07/04/01).

המדובב הכחיש את טענות המערער, לפיהן הוא השתמש בסמים במסגרת עבודתו כמדובב בתיק זה (עמ' 599 לפרוטוקול), מאידך גיסא, לטענת המערער, המדובב אכן השתמש בסמים ( עמ' 616 לפרוטוקול). אומנם קיימות גירסאות סותרות בעניין זה בעדותו של המדובב, אך אין בכך כדי לפגוע במהימנותו של המדובב, שכן אופיו וטיבו של המדובב לא משפיעים על פתוח ליבו של המערער הבאים לידי ביטוי בהקלטות ובשיחות חשאיות וכן לא השליטה על מכשירי ההקלטה והעזרים הטכניים, אך גם אם, לכאורה, משפיעים הם, הרי שיש לייחס לכך חשיבות לעניין משקלה של העדות אך לא לעניין קבילותה. (ראה ע"פ 7951,8100/98 ג'ון ולנסיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 573 ; ע"פ 4577/98 אבי דיין נ' מדינת ישראל, פד"י נה(2), 405 בעמ' 412 - 413 ).

חיי היום יום מלמדים אותנו כי מדובבים, בדרך כלל, אינם אנשי חוק, ולעיתים קרובות ההפך הוא הנכון, שכן לעיתים מדובר בעבריינים המבקשים לקנות את חירותם או לזכות בפטור מהעמדה לדין כגמול על פעולתם להשגתן של ראיות מפלילות כנגד אחרים. במצב זה מנקר, לא אחת, החשש בלב שמא המדובב, בלהטו לזכות בהטבות שהובטחו לו, לא יהסס להפליל גם את מי שלא חטא וזוהי סכנה שבית המשפט צריך להיות מודע לה, על מנת שלא להיתפס לתוצאה שגויה, ברם ניתן להתגבר על חשש זה באמצעות מכשירי ההקלטה והעזרים הטכניים, אשר מופעלים באמצעות המפעיל ולו השליטה על תקינותם ואיכותם כך שמהמדובב נשללת היכולת לעצב את הדברים המושמעים ולתת להם גוון, ככל שיעלה על רוחו.

המערער טען כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו לחלוטין מדברי בא-כוח המשיבה ומדברי באת-כוח המערער, שהרי על-פי שיטת המשפט הנהוגה אצלנו, שומה היה עליו להתייחס לדברי הצדדים לעניין שקריו של המדובב, בעדותו בתיק אחר לעניין שימושו בסמים.

טענה זו אין בידי לקבל, שכן לעיתים עולות טענות קלות משקל וחסרות משמעות אשר נוכח קביעות עובדתיות, ובעקבותיהן, נוכח הסקת מסקנות אין צורך להתייחס לכל טענה וטענה, שכן לא כל טענה נראית הרת גורל לעניין משקלה של עדות וכן לעניין קביעת ממצאים עובדתיים אשר "בולעים" טענה זו ומייתרים אותה ויש צורך להסתפק רק בטענות העיקריות. (ראה ע"א 935/95 רביד משה ואח' נ' דניס קליפורד ואח', פד"י נב(4) 736, בעמ' 743; בג"ץ 1965/00 , 2322/00 יהודה קוגל ואח' נ' מנכ"ל משרד החינוך ואח', פד"י נה(5) 150, בעמ' 158 וכן ע"פ 446/01 מקס רודמן נ' מדינת ישראל, פד"י נו(5), 25 בעמ' 31-32)

עבירת הרצח-האם סיוע או שמא ביצוע עיקרי?

8. המערער טען כי לא הוכחו כל העובדות ההכרחיות, ובוודאי שלא בדרגה הנדרשת במשפט פלילי, לשם ביסוס הרשעה במקרה דנן, בעבירת רצח, שכן לא הוכחו כל יסודות עבירת הרצח. לחילופין טען כי חלקו בביצוע המעשה הינו בגדר מסייע בלבד.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 29(ב) לחוק מגדיר מיהו מבצע בצוותא:
"המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".

ואילו סעיף 31 לחוק מגדיר את המסייע:
"מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע".

אחד מחידושיו המרכזיים של תיקון 39 לחוק, התבטא בהבחנה, שנקבעה בסעיף 29 לחוק, בין מבצע עבירה ("מבצע עיקרי"), לרבות "מבצע בצוותא" עם אחרים (שאף הוא בגדר מבצע "עיקרי"), לבין מסייע ( ראה ע"פ 3596/93 מחמוד אבו סרור נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 635).

לעניין ההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע יפים דבריו של השופט י. קדמי:
"מבצע בצוותא הוא - על פי ההגדרה שבסעיף 29(ב) לחוק- מי שנוטל חלק ב'ביצוע" העבירה, על ידי עשיית 'מעשה' המצוי, על פי טיבו, במעגל ה'פנימי' של ביצוע העבירה: כשלמושג 'ביצוע' לעניין זה, יש משמעות רחבה מעבר לעשיית מעשה המבטא את הרכיב ההתנהגותי של הגדרת העבירה. לעומתו ה'מסייע'- הינו זה ה'תורם' בהתנהגותו לביצועה של העבירה, אך תרומתו אינה מהווה 'מעשה- של-ביצוע' כאמור, והיא נותרת 'חיצונית' למעגל 'ביצוע' העבירה" (ראה ע"פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל, תק-על 96(1) 950 והאסמכתאות שם (להלן- פרשת רז) ).

עבירת הרצח

סעיף 300 לחוק קובע:
" (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:
(1)...
(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם
(3)...
(4)..."

וכן סעיף 301(א) לחוק קובע:
"לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו". (ההדגשות שלי- ס' ג').

9. אכן שלושה הם, היסודות המרכיבים את עבירת הרצח בכוונה תחילה: החלטה להמית, הכנה והיעדר קינטור.

על כן שומה על בית המשפט בבואו לבחון את עבירת הרצח בכוונה תחילה, לבדוק האם שלושת היסודות האמורים אכן התקיימו.

יסוד ההחלטה להמית

יסוד ההחלטה להמית, מבטא יסוד נפשי של "כוונה" שעיקרו החזות או הציפייה של התרחשות התוצאה הקטלנית כשנלווה אליה הרצון או השאיפה להתגשמותה של התוצאה. כאשר הראיות מצביעות על כך שמהתנהגותו של אדם יש תוצאה הצפויה הן באופן אובייקטיבי והן באופן סובייקטיבי ניתן להסיק מכך שאותו אדם אף מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהגותו (ראה ע"פ 2316/98 יריב סוויסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 1303).

כבר נאמר מקדמת דנא כי :
"...מי שלוחץ בכוח על צווארו של אדם השכוב לפניו מוחזק כמי שמבין היטב מה שעלולה להיות התוצאה של לפיתה זו".(ראה ע"פ 759/77 גולדיני נ' מדינת ישראל, לב(3), 813 בעמ' 824). ( ההדגשות שלי- ס' ג')

יסוד ההכנה

10. יסוד ההכנה שבסעיף 301 לחוק הוא יסוד פיזי טהור שעניינו הכנה למעשה ההמתה או ההכנה של מכשיר המיועד לביצוע מעשה ההמתה. לא אחת שלובים ההחלטה להמית ומעשה ההכנה זו בזה והם עשויים לבטא בו זמנית ובמשולב הן החלטה להמית והן הכנה לקראת מעשה ההמתה. נכון הוא כי דרך כלל מעשה הכנה לביצוע המתה ניתן לאיתור תוך הפרדתו משלב קבלת ההחלטה להמית, ופעמים הוא מתבטא באקט חיצוני של הכנת מכשיר לביצוע ההמתה. עם זאת לא אחת החלטה להמית ומעשה הכנה להמתה שלובים ואחוזים זה בזה, ואלה יחדיו עשויים להתמזג עם מעשה ההמתה עצמו עד שאין פסק זמן נראה לעין בין זה לזה. (ראה ע"פ 759/97 אלכסנדר אליאבייב נ' מדינת ישראל, פד"י נה(3) 459, בעמ' 467, 469 – 470) .

11. אכן כאן שלובים הם יסודות ההכנה וההחלטה להמית יחדיו. מצב זה מתרחש לא אחת בעבירות ההמתה בחניקה בידיים בהם ההחלטה להמית, מעשה ההכנה ומעשה ההמתה שלובים כולם זה בזה. מדובר ביסוד פיזי מובהק, אשר יכול לבוא לידי ביטוי בעוצמת הלחץ הפיזי על צווארו של אחר, ומשקלו הראייתי בנסיבות כגון אלה זהה לשליפת הכלי הקטלני בנסיבות אחרות (ראה ע"פ 663/78, 655 אלכסנדר שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י לד(1), 63 בעמ' 72 -73).

מחומר הראיות, אשר הובא בפני בית המשפט המחוזי, נראה כי גמלה בליבו של המערער ההחלטה לרצוח את המנוח.

12. על-פי דו"ח פעולה של המשטרה, מיום 08/04/01 (ת/76), שנערך על-ידי העד, רס"ר אריה מרדובסקי, המערער, הודה במעורבותו ברצח של המנוח ותיאר כיצד היכה וחנק אותו וכן הביע את רצונו להוביל את חוקריו לזירת האירוע ולהצביע על המיקום , בו שושנה לקחה את חפציו של המנוח וזרקה אותם בשדות. המערער הוביל את החוקרים לאיזור מטע ההדרים, שם הצביע על ערימת אפר ומסר כי במקום זה שרפו את כיסוי המושב האחורי של הרכב וכן הסוודר שהוא לבש, היות והיו מגואלים בדם. עוד הצביע, המערער, על מקום, אשר נמצא בין עצי הברושים, שם נמצא נרתיק מכשיר הטלפון הנייד של המנוח. לאחר מכן הוביל המערער את החוקרים לשיחים הקרובים לתחנת דלק, הממוקמת בסמוך לפארק ברעננה, שם הצביע על ערימת אפר שנשאר כתוצאה משריפת גרביו. לאחר מכן הוביל את החוקרים אל תוך השיחים, שם נמצא ארנקו החום של המנוח וכן חלק ממסמכיו האישיים.

המערער ערך שיחזור (ראה דו"ח שנערך על-ידי רס"מ רוני יאיר, ביום 11/04/03- ת/17 וכן לוח תצלומים- ת/18), בו הוא מתאר את אותה השתלשלות אירועים כפי שתוארה לעיל.

13. חיזוק נוסף לעדויות אלה היא עדותו של העד נ"ז בבית המשפט, בה סיפר כי נפגש עם שושנה לשיחה, אשר הוקלטה, ובה היא נשאלה האם המנוח הינו האדם אשר נ"ז נתבקש על-ידה לרצוח משכבר ועל כך נענה בשלילה (ראה עמ' 81 -82 לפרוטוקול). וכן עדותו של העד איציק שלום, בה סיפר כי שושנה הציעה לו סכום של 80,000 דולר תמורת ביצוע רצח המנוח (ראה עמ' 160 לפרוטוקול).

14. חיזוק לעובדה כי המנוח מת כתוצאה מפעולת חנק ניתן לראות בחוות דעתו של ד"ר ברטולון לוי מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית, אשר קבע כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מחנק, אשר קרוב לודאי, היה חנק ידני (ראה ת/121). גם בעדותו בבית המשפט חזר, ד"ר לוי, על מסקנתו זו (ראה עמ' 556 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל, הרי שמאופי פעולתו של המערער, לפיה לפת את צווארו של המנוח ולחצו בחוזקה עד אשר נפחה רוחו, נראה כי התכוון לתוצאה הטבעית של מעשהו זה, שכן התוצאה כפועל יוצא של פעולה זו, ברורה לכל בר דעת.

15. על-פי חומר הראיות אשר הובא בפני בית המשפט המחוזי, נראה כי, במקרה דנן, המערער ידע היטב את אשר הולך לקרות, שכן הוא ידע זאת החל מהמועד, בו הציעה לו שושנה את "עבודת" הרצח אשר היתה טמונה בה טובת הנאה ובצע כסף, ובהמשך עת ישב במושב האחורי של הרכב, בלפיתת צווארו של המנוח ובחניקתו למוות, ביצע, המערער, את אשר התגבש בנפשו מלכתחילה, כך יוצא אפוא כי יסוד ההחלטה להמית התקיים בענייננו.

16. לפיתת המערער את צווארו של המנוח וחניקתו עד שנפחה רוחו, שולבה בהחלטתו להמית את המנוח, וטיבו של המעשה באמצעות חניקה בידיים מעיד גם על קיומה של הכנה כנדרש לצורך קיומה של כוונה תחילה. יצירת התשניק בעקבות לחץ מתמשך על צוואר המנוח באמצעות הידיים כורכת עמה גם מעשה הכנה להמתה בדומה לנטילת כלי משחית, אלא שכאן מהוות כפות הידיים תחליף לכלי הזה. מעשהו של המערער משלב, איפוא, את יסוד ההכנה ביסוד ההתנהגותי של מעשה ההמתה עצמו מעצם ביצועה של פעולה מתמשכת בעלת עצמה גדולה שמאפייניה אלה שקולים כמעשה הכנה. במובן זה, עיתוייה של ההכנה, המהווה פעולה פיזית טהורה, מהווה חלק ממערכת פעולות הקטילה עצמן והוא משקף במהותו תהליך פנימי של הכנה עצמית מבחינה "שכלית, רגשית ותכליתית" לקראת מימוש המזימה הקטלנית (ראה בפרשת אליאבייב האמורה לעיל, בעמ' 470). ומכאן, יוצא אפוא כי יסודות ההכנה וההחלטה להמית, במקרה דנן, מתקיימים.

יסוד העדר הקינטור

17. יסוד העדר הקינטור הנדרש לצורך קיומה של כוונה תחילה בעבירת רצח, מטיל על התביעה להוכיח כי מעשה ההמתה לא היה פרי של אובדן שליטה עצמית עקב התגרות. ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי יסוד העדר הקינטור נבחן על-ידי שני יסודות מצטברים: יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי בוחן את התנהגותו של אדם ספציפי, האם במקרה נתון ארעה לו התגרות, אשר גרמה לו לאיבוד שליטה עצמית עד לכדי פגיעה בערכים נורמטיביים, שנבעה כתוצאה מאובדן עשתונות ספונטאני, באופן שלא יכל לחשוב ולהבין את ההשלכות לתוצאות מעשיו. היסוד האובייקטיבי נועד על-מנת לבחון האם אדם מן הישוב היה נוהג כפי שנהג האדם הספציפי באותו מקרה נתון ( ראה בפרשת אליאבייב האמורה לעיל, בעמ' 471-472).

18. על-פי חומר הראיות אשר הובא בפני בית המשפט המחוזי, נראה כי, בענייננו, כלל לא התקיים היסוד הסובייקטיבי. שכן לא ארע כל מעשה של איבוד שליטה עצמית, בו איבד המערער את שליטתו, ואשר בסופו של דבר הביא למותו של המנוח, אלא נהפוכו, המערער רצח את המנוח בכוונה תחילה, זאת עשה תוך מצב של יישוב דעת וקור רוח אשר לווה במהלכים שתוכננו בקפידה וביסודיות יחד עם שושנה רק בשל תאוות בצע כסף, ועל כן, נראה כי יסוד זה אינו מתקיים כלל.

במקרה דנן, אין להיזקק לבחינת היסוד האובייקטיבי הדרוש לקיומו של הקינטור, זאת בין בהקשרו המושגי הכללי ובין בשאלת התקיימותו במקרה זה, וזאת מן הטעם כי לא נתקיים כאן היסוד הסובייקטיבי הנדרש לצורך קיומה של "התגרות בתכוף למעשה", בנסיבות שמנעו מן המערער יכולת לחשוב ולהבין את תוצאות המעשה.

יוצא איפוא כי בהעדרו של היסוד הסובייקטיבי, ובהתייתר הצורך לקיומו של היסוד האובייקטיבי, נראה כי יסוד העדר קינטור אכן מתקיים בענייננו.

לאור כל האמור לעיל, אכן התקיימו, במקרה דנן, כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה כאמור בסעיף 300(א)(2) לחוק.

19. על יסוד חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט המחוזי, נראה כי המערער, בקבלו את הצעתה של שושנה, תכנן, עמה, היטב את שלבי הביצוע וכן הוא זה אשר בסופו של דבר ביצע את פעולת החניקה, אשר גרמה למותו של המנוח, כך שיש לראות בפעולתו זו כפעולה של מבצע עבירה עיקרי. המערער, במקרה דנן, נכנס לתוך המעגל הפנימי של ביצוע המעשה. אין לראות בפעולתו זו כתרומה חיצונית לביצוע המעשה, אלא נהפוך הוא, המערער, בחונקו את המנוח ביצע את פעולת ההמתה בעצמו, ומכאן שהמערער הינו מבצע עיקרי של פעולת ההמתה ולא מסייע.

על יסוד הדברים הנ"ל אני מציע לחברי לדחות את הערעור.

השופט י' טירקל:

אני מסכים.

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

הוחלט, כאמור, בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

ניתן היום, י"א בטבת תשס"ד (5.1.04).


מעורבים
תובע: חוג'ה דקר
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: