ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משרד החינוך נגד בית הספר עתיד :

החלטה בתיק עע"ם 7616/01

בפני: כבוד הרשם יגאל מרזל

המערער:
משרד החינוך

נ ג ד

המשיבים:
בית הספר עתיד ו-32 אח'

בקשה לפסיקת הוצאות

בבית המשפט העליון בירושלים

החלטה

בפני בקשה לחייב את המערער בהוצאות עקב דחיית הערעור.

1. עניינו של הערעור בסירובו של המערער לחדש את רישיונו של משיב מס' 1 (להלן "בית הספר") שכן לשיטתו לא עמד בית הספר באמות המידה הפדגוגיות הנדרשות ורמת הלימודים שהתקיימה בו לא הייתה מספקת. המשיבים הגישו בנדון עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב יפו. בית המשפט קיבל את העתירה וחייב את המערער ליתן לבית הספר רשיון לשנת תשס"ב. ביסוד מסקנתו זו היתה הקביעה כי ההכרה בזכות ההורים לקבוע את חינוך ילדיהם גוברת בנסיבות מסויימות על אינטרסים אחרים שעניינם רמת החינוך הנאותה. בית המשפט הוסיף כי בנסיבות המקרה אכן קיימת פגיעה בחינוכם של הילדים הלומדים בבית הספר אולם לא ניתן לומר כי המדובר בפגיעה המצדיקה התערבות בהחלטתם החינוכית של ההורים. על החלטה זו הוגש מטעם המערער ערעור לבית משפט זה (ביום 30.9.2001). בין היתר נטען בערעור כי החלטת המערער בעניין אי הענקת הרשיון היתה מוצדקת לגופה, כי רצון ההורים נלקח בחשבון ואוזן כראוי ובה בעת אין מקום לאיזון אליו הגיע בית המשפט קמא. המערער הוא המופקד על שמירת רמת החינוך – כאורגן של המדינה – וזכות ההורים בעניין זה צריכה לסגת מקום בו נקבע על ידי גורמי המקצוע שבמערער כי אין הוא עומד בסטנדרט הנדרש. מכל מקום, כך נטען, התוצאה לא צריכה היתה להיות הענקה פוזיטיבית של הרשיון אלא החזרת הסוגיה לעיון המערער.

2. לאחר הגשת הערעור, התקיים דיון בפני בית המשפט ונקבע ביום 20.3.02 כי שמיעת הערעור תדחה על מנת שתתקבל החלטת המערער באשר לרישיון בית הספר לשנת הלימודים תשס"ג. המערער החליט על קיום בדיקה פדגוגית נוספת שתבחן את מצבו של בית הספר בשנת תשס"ב ותראה האם חלו בתפקודו שינויים לטובה אשר יהיה בהם כדי להשפיע על בקשתו לרישיון לשנת הלימודים תשס"ג. ביום 6.12.02 הודיע המערער לבית המשפט כי כבר ביום 26.11.02 הונפק רישיון זמני לבית הספר, וזאת לאחר שהמניעה הפדגוגית והמניעה הביטחונית לחידוש הרישיון הוסרו. בית המשפט בהחלטתו מיום 31.7.03 דחה מטעם זה את הערעור תוך שהוא קובע כי "מאחר ואיננו מוצאים לנכון להידרש לסוגיות העקרוניות שהועלו לפנינו, אנו מורים בזה על דחיית הערעור". עוד נקבע, כי סוגיית פסיקת ההוצאות בתיק זה תועבר לרשם. מכאן הבקשה שבפני.

3. המשיבים מבקשים לחייב את המערער בשכר טרחת עורך דינם. לטענתם, הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה מופרך מלכתחילה. למרות זאת, נאלצו המשיבים לנקוט במגוון פעולות משפטיות מחויבות המציאות להתגוננות ראויה מפני הערעור שהוגש, ובסופו של יום נדחה. המשיבים חזרו על טענותיהם בהליך כולו לפיהן אין פגיעה או מניעה פדגוגית בחינוך ילדים בבית הספר נשוא הערעור וממילא לא היתה הצדקה לשלילת הרשיון. המערער עצמו הפנים מצב דברים זה רק לאחר שהוגש הערעור וזאת עם קבלת חוות דעת מפקחת משרד החינוך, ולאחר קבלת הדו"ח הפדגוגי המסכם של הועדה שמינה משרד החינוך. מטעם זה חזר בו המערער מסירובו ליתן רשיון וממילא יש בכך להעיד כי המדובר בערעור שלא היה לו מקום מלכתחילה.

4. המערער בתגובתו, מתנגד לבקשה לקביעת שכר טרחה והוצאות וסבור כי אין לה מקום. לטענתו, הערעור שהוגש היה מפורט, מנומק ומוצדק והועלו במסגרתו שאלות עקרוניות שהצדיקו דיון והכרעה בו ולו מן הטעם כי הן מתעוררות חדשות לבקרים ועומדות גם כיום על סדר יומו של המערער. בהחלטת בית המשפט מיום 20.3.02 הוחלט להמתין עד להכרעת המערער באשר לרשיון בית הספר לשנת 2003. המערער הסכים להמתין ולא לקיים את הדיון העקרוני עד אשר יתברר גורלו של רשיון ביה"ס האמור לשנת הלימודים תשס"ג. הכרעה זו היתה תלויה בביקורת הפדגוגית שתתקיים בבית הספר ואשר תבחן את עמידותו של בית הספר בתנאים הנדרשים, תבחן את שאלת השיפור שחל בתפקודו, אם חל בו, ואת מידת יישום הערות משרד החינוך באשר לליקויים שנמצאו בו בעבר. מן האמור, עולה בבירור כי הליך התאמתו של בית הספר לדרישות המצדיקות ליתן לו רישיון הפעלה לא היה ברור מאליו והיה כרוך בביצוע שינויים ותיקונים מטעמו. שינויים אלו בוצעו על ידו רק כתוצאה מהערעור התלוי ועומד, שהכניס את שני הצדדים למתווה של הידברות, הצבת דרישות, מילויין ולבסוף התקיימות שינוי נסיבות שהצדיק הפעלת שיקול דעת מחודש מצד המערער בנוגע למשיבים. לטענת המערער, רק כתוצאה מהגשת הערעור, ומהחלטתו הראשונית של בית המשפט (מיום 20.3.2002), הופנו הצדדים לתלם מעשי של מציאת פתרונות, מסלול שהביא בסופו של יום לביצוע התאמות ושינויים מצידם של המשיבים שהעמיד אותם ברף שאפשר למערערים ליתן להם רישיון הפעלה לקראת שנת הלימודים תשס"ג, והביא לשינוי נסיבות מהותי מזה ששרר בעת הגשת הערעור, בתחילת שנת הלימודים תשס"ב. מכאן, שהערעור לא היה ערעור סרק אלא להיפך – נמצא כערעור מוצדק בסופו של יום ודחית הערעור באה רק לאחר שינוי פני המציאות מטעם המשיבים. אשר על כן יש לדחות הבקשה.

5. ביום 10.10.04 ביקשתי את תגובת המשיבים לתגובת המערער. לדבריהם, בבית הספר אשר החל צעדיו לפני שנים ספורות, חלה כל הזמן התפתחות הדרגתית רצופה. אשר על כן, לא ניתן לקבוע כי רמתו של בית הספר הייתה נמוכה עד להגשת הערעור וכאילו בעקבות הערעור חל שינוי מהותי בבית הספר. עוד מוסיפים המשיבים כי בית הספר הוקם על ידי הורים לילדים, אשר חוו ניסיונות מרים ואכזבות ממוסדות חינוך פורמאליים. ההורים לא חסכו במאמצים והוציאו סכומי כסף ניכרים כדי לעמוד בדרישות משרד החינוך, וביצעו שורה ארוכה של צעדים בתחומים שונים עוד לפני שהחלו ההליכים המשפטיים, בתחום הניהול, בתחום הפדגוגי, בתכנית הלימודים, בחדרי הכיתות ובתשתיות הפיסיות. זאת ועוד, בית הספר פעל ברישיון משרד החינוך במשך שנתיים, עוד לפני הערעור, ולפיכך אין זה נכון שאך ורק בזכות הערעור בית הספר ביצע התאמות המאפשרות לו לקבל רישיון. בנוסף, הקביעות בפסק הדין של בית המשפט קמא מוכיחות כי לא נדרש שינוי נסיבות מהותי בבית הספר כדי לקבל רישיון. יתר על כן, לדברי המשיבים הוכיחו במסמכים וראיות כי לא מתקיימת שום פגיעה בחינוכם של הילדים הלומדים בבית הספר ואפילו לא פגיעה קלה. בית הספר במכתבים מטעמו הודיע למערער כי ימלא אחר כל דרישה שיציב ופעל בהתמדה ובנחישות לעמוד בכל דרישותיו. לטענת המשיבים, יש להשית על המערער הוצאות מהסיבה כי הערעור מלכתחילה היה תיאורטי ואקדמי והמערער רצה לקבל מבית המשפט לא רק החלטה לעניין הקונקרטי נשוא הערעור אלא גם לקבל הכרעות עקרוניות כלליות. לבסוף, ניתן אף לומר כי הערעור לא היה מוצדק שכן בעת ההתדיינות בערעור שנת תשס"ב ממילא הייתה בעיצומה והמערער היה צפוי ממילא לשוב ולבחון את מתן הרישיון לבית הספר לקראת שנת הלימודים העוקבת שבאה לאחר מכן, ולצורך כך היה על בית הספר להתאים עצמו לדרישות משרד החינוך. ממילא יש מקום לחיוב המערער בהוצאות ההליך.

6. לאחר עיון בבקשתם של המשיבים, בתגובתו של המערער ובתשובת המשיבים, נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת ההוצאות להדחות. הבריח התיכון בשאלת פסיקת ההוצאות בהליך מעין זה הוא השאלה אם הליך הערעור היה מוצדק מלכתחילה נוכח תוצאתו בסופו של יום. הקושי במקרה שבפני נובע מן הפערים שבין החלטת הרשות נשוא העתירה לבין פסק הדין נשוא הערעור, בין פסק דין זה לבין הערעור עצמו, ובין הערעור שהוגש לבין תוצאת הערעור בסופו של יום. החלטת המערער שלא ליתן למשיבים רשיון נבעה ממצאים שבעובדה והערכה מקצועית של הסטנדרט הנהוג בבית הספר. החלטת בית המשפט קמא קיבלה חלק מממצאים אלו ולמעשה הכירה בכך כי הרושם המקצועי מבית הספר היה נכון ולו במובן זה שאכן הרמה הנוהגת בו אינה על פי המקובל. קבלת העתירה המנהלית נבעה על כן לא מדחיית עמדת המערער לגופה אלא מאי שקילה מספקת של שיקול אחר – והוא האוטונומיה של ההורים בחינוך ילדיהם. המערער בחר להשיג על פסק הדין ומטבע הדברים התמקד לא בקביעה של בית המשפט קמא אודות מצב בית הספר וההצדקה הפדגוגית לשלילת רשיונו, אלא בהתערבות בשיקול הדעת של הרשות בעניין מקצועי זה ובעיקר במשקל היתר שניתן לזכות ההורים באשר לחינוך ילדיהם. במצב דברים זה, לו היה מתקבל הערעור ובית משפט זה היה פוסק כי ראוי להותיר את החלטת המערער על כנה, לא נראה כי המשיבים יכלו לטעון לפסיקת הוצאות לטובתם – אף כי הפסידו בערעור – נוכח עקרוניות הטענות של המערער או מצבו הפדגוגי של בית הספר. אולם, ההליך נשוא הערעור בא לידי סיום באופן אחר – המערער החליט ליתן רשיון למשיבים לאחר בחינה מחודשת של בית הספר ושינויים מסויימים שנעשו בו. הרישיון ניתן לשנת תשס"ג. שוכנעתי מן האמור בתגובת המערער כי שינויים אלו שנעשו בבית הספר לא היו קיימים הוחלט על שלילת רשיון בית הספר כמו גם הגשת הערעור עצמו. טענות המשיבים לפיהן בית הספר עשה רבות והתפתח על פי הדרישות נוגעות כולן למועד שלפני ההחלטה מיום 20.3.2002 ומתן הרשיון לתשס"ג. משמעות הדבר היא, הלכה למעשה, כי המערער בהחלטתו ליתן רשיון שמט אמנם את הערעור כולו, אולם לא את טעמו המקורי. המערער אינו טוען כי החליט ליתן רשיון בשל מתן משקל שונה לאוטונומיה של ההורים בחינוך ילדיהם והוא עומד – כך נראה – על טענותיו העקרוניות. לו היה המערער מחליט ליתן את הרשיון בקבלו את פסק דינו של בית המשפט קמא, ניתן היה למצוא יסוד איתן לבקשת המשיבים לפסיקת ההוצאות שכן משמעות הדבר היתה כי המערער חוזר בו מערעורו. ולא היא – המערער החליט כי במסגרת שיקול הדעת המסור לו כפי שהוא רואה אותו יש ליתן למשיבים רשיון. הפעלת שיקול הדעת מחדש ותוצאתו באו בשל החלטת בית משפט זה ובשל שינויים שנעשו בבית הספר. הערעור התייתר בשל כך, שכן נשוא העניין הוא בסופו של יום הרשיון, אולם אין בכך כדי להעיד כי הערעור לא היה מוצדק מלכתחילה. התוצאה היא, אפוא, כי דין הבקשה לחיוב בהוצאות להידחות.

ניתנה היום, כ"ד בטבת התשס"ה (5.1.2005).


מעורבים
תובע: משרד החינוך
נתבע: בית הספר עתיד
שופט :
עורכי דין: