ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף שחם נגד מרסלו איינהורן :

לפני

כבוד השופטת תמר בר-אשר צבן

התובעים
1.יוסף שחם
2.נאוה אנוש

נגד

הנתבעים
מרסלו איינהורן

באת-כוח התובעים: עו"ד לימור לוי (גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג ושות' עו"ד)
באי-כוח הנתבעים: עו"ד ליאור דגן, עו"ד לירון ליברמן (פירט, וילנסקי, מזרחי, כנעני עו"ד)

פסק דין

בין הצדדים נחתם ביום 17.6.1995 הסכם הלוואה, שעל-פיו הלוו התובעים לנתבע סך של 100,000$. בחלוף קרוב לתשע-עשרה שנה, ביום 21.1.2014, הגישו התובעים את התביעה הנדונה, בהליך של סדר דין מקוצר, שבה נטען כי הנתבע טרם פרע את ההלוואה. לפיכך נתבע להשיב את הסכום שלווה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום חתימת הסכם ההלוואה ובסך הכול 1,468,009 ₪ במועד הגשת התביעה.

ביום 18.3.2014 עתר הנתבע לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה. כן ביקש, שאם בקשתו זו תידחה, תינתן לו ארכה מתאימה להגשת בקשת רשות להתגונן מפני התביעה. תגובת התובעים הוגשה ביום 7.5.2014 והנתבע השיב לתגובה זו ביום 18.6.2014.

המחלוקת העיקרית היא אפוא, בשאלה, אימתי נולדה עילת התביעה.

א. עיקרי העובדות ועיקרי טענות הצדדים

עיקרי העובדות על-פי כתב התביעה ועיקרי הטענות נטענו בו

2. התובע 1 הוא בעל השליטה בחברת " אשבל טכנולוגיות בע"מ ( להלן – אשבל או החברה) והתובעת 2 היא בת-זוגו ובעבר הייתה מנהלת הכספים בחברה. במועד מתן ההלוואה עבד הנתבע בתפקיד מנהל הפיתוח הטכנולוגי של החברה.

ביום 17.6.1995 נחתם בין התובעים לבין הנתבע הסכם ההלוואה נושא התביעה הנדונה, שעל-פיו כאמור, הלוו התובעים לנתבע סך של 100,000$ ( הסכם ההלוואה – נספח 1 של כתב התביעה. להלן גם – ההסכם). כך נקבע בהסכם ההלוואה ( התובעים הם המלווים והנתבע, הנקרא בהסכם גם בשמו הפרטי, מרסלו, הוא הלווה):

"המלווים ילוו ללווה הלוואה שקלית צמודה בשווה ערך של 100,000$ = 300000 ₪ נושאת ריבית של 5. 44% לשנה.

את הריבית המצטברת והקרן, ישלם הלווה מתוך רווחים של חברת אשבל שיחולקו לו במרוצת השנים, או מתוך מכירת מניות המוקצות לו בחברת אשבל, בעת ביצוע ההנפקה של המניות, או במידה והמניות יוערכו ע"י קונה פוטנציאלי, לפי ערך מינימאלי של 70,000$ לאחוז ממניות חברת אשבל.

מרסלו יוסיף לעבוד בחברת אשבל כל עוד לא פרע במלואה את ההלוואה ותשלומי הריבית שיתווספו לה במרוצת הזמן למן מועד ביצוע ההלוואה ועד למועד פירעונה.

כבטחון לעמידה בתנאי ההסכם ימציא הלווה למלווים שיעבוד על הדירה שירכוש בכספי ההלוואה. כל עוד לא ירשם השעבוד, או לחלופין, שימצא הסדר אחר להבטחת עמידתו של מרסלו בתנאי ההסכם, יפקיד מרסלו צ'ק אישי לביטחון ללא רישום תאריך וסכום".

כספי ההלוואה ניתנו לנתבע בשתי המחאות שאותן משך ביום 2.8.1995 , האחת בסך של 24,000 ₪ והשנייה בסך של 284,000 ₪ ובסך הכול 308,000 ₪ ( דפי חשבון הבנק של התובע המעידים על משיכת ההמחאות – שם, נספח 2) . למרות זאת, אין מחלוקת על כך שהנתבע לא העמיד את הבטוחות שנקבעו בהסכם להבטחת החזר ההלוואה. הוא לא שיעבד לטובת התובעים את הדירה שרכש ואף לא המציא המחאת ביטחון.

3. כנטען בתביעת חוב שהגיש הנתבע נגד החברה, בשנת 2009 שולם לו חלקו ברווחי החברה, כפי שעולה מפסקה 24 בתביעת החוב שהגיש הנתבע נגד החברה, המצויה בהליך לפי סעיף 350 בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (שעניינו הליך פשרה או הסדר בין חברה לבין נושיה או בעלי מניותיה). הליך הנדון בבית המשפט המחוזי במחוז המרכז ( פר"ק 31074-08-13, פר"ק 30781-10-13. להלן – הליכי פירוק החברה) (תביעת החוב בצירוף תצהיר הנתבע, אך ללא הנספחים – שם, נספח 3. להלן – תביעת החוב). ביום 26.12.2013, הנתבע אף הודיע על התפטרותו מהחברה ( מכתב ההתפטרות – שם, נספח 4).

במסגרת הליכי פירוק החברה, הוצעה החברה למכירה והתקבלה הצעה לרכישתה תמורת 192 מיליון שקלים (192,000,000 ₪) כנגד הקצאת של 99.9% ממניות החברה והנפקתן לרוכשת. כנטען בכתב התביעה, המשמעות היא אפוא, שהרוכש העריך ששווי החברה הוא 55,000,000$, כך ששוויו של 1% ממניות החברה הוא 550,000$, שזהו סכום העולה בהרבה על הערך המינימאלי של 70,000$ לאחוז ממניות החברה. המשמעות המעשית של קבלת הצעת הרוכש ואישור המכירה היא לטענת התובעת, שכל מניות החברה, לרבות אלו של הנתבע, יימכרו למציע, כך שמדובר בהליך של הנפקת מניות החברה. בנסיבות אלו טענו התובעים, כי התקיימו העילות המחייבות פירעון מידי של ההלוואה בהתאם להסכם.

מכאן טענת התובעים, כי עילה לחיוב הנתבע לפרוע את ההלוואה קמה עוד בשנת 2009, עת שולם לתובע חלקו ברווחי החברה ולחלופין, משהתקבלה ההצעה לרכישת החברה כאמור. עוד נטען, כי עם הודעתו על התפטרותו, הפר הנתבע את התחייבותו להמשיך לעבוד בחברה עד אשר יפרע את ההלוואה שלווה מכוח ההסכם.

משלא פרע הנתבע את ההלוואה, הוגשה ביום 21.1.2014 התביעה הנדונה, בהליך של סדר דין מקוצר, שבמסגרתה כאמור, נתבע הנתבע לשלם לתובעים סך של 1,468,009 ₪, המהווה את סכום ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום חתימת ההסכם ועד מועד הגשת התביעה.

עיקרי טענות הנתבע בבקשה לסילוק התביעה על הסף

4. בבקשתו לסילוק התביעה על הסף טען הנתבע, כי התביעה התיישנה זמן רב בטרם הוגשה לבית המשפט ולפיכך יש להורות על דחייתה על הסף.

על-פי טענת הנתבע, עילת התביעה נולדה סמוך לחתימת ההסכם, עוד בשנת 1995. לטענתו, בפסקה הרביעית בהסכם נקבע שעל הנתבע להעמיד בטוחות להבטחת פירעון ההלוואה, אך אין מחלוקת על כך שהנתבע לא העמיד את הבטוחות שנקבעו בהסכם לטובת התובעים ובכך הפר את ההסכם. כך אף נטען בכתב התביעה. לפיכך טען הנתבע, כי המועד שבו נוצרת עילת התביעה החוזית, הוא מועד הפרת ההסכם. מאחר שמאז הופר ההסכם חלפה תקופה של קרוב לעשרים שנה, הרי שלטענתו, התביעה התיישנה זה מכבר.

לחלופין טען הנתבע, שעילת התביעה נולדה בשנת 2000, ולכן גם אם זה מועד היווצר העילה, התביעה התיישנה בטרם הוגשה. בעניין זה טען הנתבע, כי בפסק-דין שניתן בעניין חמישה עשר ערעורי שומת מס הכנסה בעניין התובעים ובעניין החברה נקבע בין השאר, בהסתמך על הליך פלילי שנוהל נגד התובעים, כי הם שלחו את ידם בכספי החברה ונטלו לכיסם את רווחיה בסכום המגיע לכ-116,000,000 ₪ ( עמ"ה ( מחוזי ירושלים) 401/10 יוסף שחם נ' פקיד שומה ירושלים 1 וערעורים נוספים, מיום 1.8.2013, כבוד השופט דוד מינץ, פסקאות 3, 66 ו-67. להלן – פסק הדין בעניין ערעורי מס הכנסה). מכאן טען הנתבע, כי מאחר שעל-פי טענת התובעים, היה עליו לפרוע את ההלוואה מתוך רווחי החברה, הרי שעילת התביעה נולדה, לכל המאוחר, בשנת 2000, שאז עמדו רווחי החברה לחלוקה.

5. עוד טען הנתבע, כי לנוכח קביעות בית המשפט בפסק הדין הנזכר, כי התובעים מעלו בכספי החברה ונטלו לכיסם סכומי עתק ובשל כך כאמור, אף הורשעו במסגרת ההליך הפלילי על-פי הודאתם, הם מנועים מלתבוע את החזר ההלוואה. שכן גם על-פי גרסת התובעים, הנתבע אמור היה להחזיר את כספי ההלוואה מאותם כספים, שלגביהם נקבע כי התובעים נטלו לכיסם שלא כדין. לא זו בלבד שהתובעים מנועים מלטעון שהנתבע לא פרע את ההלוואה, אלא שלטענתו, הגשת התביעה נגועה בחוסר תום לב קיצוני ויש בה מסום עשיית שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. שכן לטענתו, עצם הגשת התביעה הנדונה נועד להפעיל עליו לחץ פסול במסגרת הליכי פירוק החברה המתנהלים עתה.

כן טען הנתבע, שהתביעה הוגשה בשיהוי רב ואף מטעם זה יש לדחותה על הסף, וכן יש לדחותה בשל היעדר עילת תביעה.

עיקרי תגובת התובעים לבקשת הנתבע

6. בתגובתם טענו התובעים כי העובדה שהנתבע לא העמיד בטוחות להבטחת החזר ההלוואה, לא הקימה לתובעים עילה לתביעת החזר ההלוואה, כך שאין לומר שעילת התביעה נולדה עוד בשנת 1995, סמוך למועד חתימת הסכם ההלוואה.

טענת התובעים בעניין זה היא, כי יש לבחון את הדברים על רקע סוג ההלוואה ונסיבותיה. לטענתם, הם אינם עוסקים במתן הלוואות, אלא דובר בהלוואה שנועדה לסייע לנתבע, אשר קיבל את ההלוואה בעת שהיה עובד החברה, כדי שימשיך לעבוד בה. גם הבטוחות שנקבעו בהסכם, לא היו תנאי למתן ההלוואה ובכל מקרה, לא היה הכרח בהעמדתן, מכיוון שהנתבע היה עובד החברה והיה בקשר רצוף עם התובעים. בכל מקרה, גם מלשון ההסכם עולה שמתן ההלוואה לא הותנה בהעמדת הבטוחות וגם אין מחלוקת על כך שהנתבע קיבל את כספי ההלוואה מבלי שהעמידן.

עוד טענו התובעים בעניין זה, כי בנסיבות המתוארות, העובדה שההפרה מתייחסת רק אל התניה בהסכם בעניין הבטוחות, ניתן להפריד תניה זו משאר תניות ההסכם, שעניינו מתן ההלוואה ואשר אותו יש לקיים. לחלופין טענו התובעים, כי בנסיבות שנוצרו, שבהן ניתנה הלוואה מבלי שהועמדו הבטוחות שנקבעו, ניתן לראות בכך משום הסכמה מכללא לביטול התניה הקבועה בהסכם בעניין הבטוחות. כך או אחרת, התביעה עוסקת בהסכם שעניינו ההלוואה, שאותו נדרש הנתבע לקיים.

7. באשר למועד שבו נולדה עילת התביעה טענו התובעים, כי בהסכם נקבע שהמועד הראשון להחזר ההלוואה הוא מועד חלוקת הרווחים. לטענתם, מועד זה חל רק בשנת 2009, עת נחתם בין הצדדים הסכם חלוקת הרווחים, ולפיכך לטענת התובעים, התביעה לא התיישנה.

8. התובעים טענו עוד, שהנתבע מושתק מלטעון שהתביעה התיישנה. שכן הוא אישר שהפר את ההסכם בכך שלא פרע את חובו לתובעים, אך הוא מבקש להיבנות ממחדלו, באי העמדת הבטוחות, כדי לבסס את טענת ההתיישנות. לטענת התובעים, בנסיבות אלו חל הכלל שעל-פיו " מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" שמכוחו מושתק הנתבע מלטעון שהתביעה התיישנה.

התובעים אף טענו, כי הנתבע הוא זה אשר עושה שימוש לרעה בהליכי במשפט, בכך שצירף את פסק הדין בעניין ערעורי מס הכנסה, בעוד שלאותם הליכים אין קשר לתביעה הנדונה, שעניינה ההלוואה שלווה הנתבע, שאותה לא פרע. לטענתם, צירוף פסק-דין זה מנוגד לדיני הראיות וכל תכלית צירופו היא השחרת פני התובעים והסטת הדיון לעניינים שאינם קשורים בתביעה.

לבסוף טענו התובעים, כי בניגוד להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, הנתבע לא תמך את הבקשה לסילוק התביעה על הסף בתצהיר, לא הצהיר על גרסה עובדתית, ולא חלק על כך שלא החזיר את ההלוואה. לפיכך מהווה הדבר הודאת בעל-דין, המצדיקה את דחיית הבקשה לסילוק התביעה.

עיקרי תשובת הנתבע לתגובת התובעים

9. באשר לטענת הנתבעים כי הבקשה לסילוק התביעה לא נתמכה בתצהיר טען הנתבע, כי לא נדרש תצהיר לתמיכה בבקשה, מאחר שהבקשה נסמכה על האמור בכתב התביעה, על טענות משפטיות ובין השאר, גם על פסק-דין חלוט, שניתן כאמור, בעניין ערעורי מס הכנסה. לעומת זאת, חרף העובדה שתגובת התובעים לבקשה כללה טענות עובדתיות רבות, לא נתמכה תגובתם בתצהיר, ואף נטענו בה טענות בניגוד לנטען בכתב התביעה. כך למשל, בכל הקשור ברקע לחתימת ההסכם ולקביעת הבטוחות. מאחר שטענות אלו לא נתמכו בתצהיר, טען הנתבע, כי יש למחוק את תגובת התובעים ולקבל את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

10. עוד טען הנתבע, כי מתגובת התובעים עולה, שהם מסכימים לכך שעוד בשנת 1995 הופר ההסכם, בכך שהנתבע לא העמיד את הבטוחות שנקבעו בו. מכאן אפוא, שכבר בשנת 1995 נולדה עילת התביעה, כך שהתביעה התיישנה. לטענת הנתבע, ניסיונם של התובעים להפריד בין התניות השונות בהסכם נסמך על טענות עובדתיות ומשפטיות, שלא נתמכו בתצהיר, בפסיקה או באסמכתאות משפטיות מתאימות ולפיכך יש לדחות טענה זו של התובעים ממספר טעמים. ראשית, הניסיון להפריד בין התניות השונות בהסכם הוא מלאכותי ומנוגד לכתב התביעה, שבו נטען שהנתבע הפר את ההסכם עוד בשנת 1995, באי העמדת הבטוחות. כך שהתובעים מנועים מלטעון טענה זו. שנית, הטענה שלפיה הצדדים לכאורה, הסכימו לביטולה של התניה בעניין הבטוחות, היא טענה עובדתית חדשה שלא נטענה בכתב התביעה, עומדת בסתירה לנטען בו ואף לא נתמכה בתצהיר. שלישית, כפי שנקבע בפסיקה, תקופת התיישנותה של תביעה שעניינה הפרת הסכם מתחילה להימנות עם הפרת ההסכם. אין התובע נדרש להמתין לכך שייגרם נזק ודי בהפרת ההסכם כדי שתקום לו עילת תביעה. כך שמשהופר ההסכם לראשונה, באי העמדת הבטוחות, נולדה עילת התביעה. רביעית, צד המקיים הסכם אינו זכאי להשהות את תביעת זכויותיו בשל הפרתו ועליו להגיש תביעה בתוך תקופת ההתיישנות, שאם לא כן, תביעתו תתיישן.

11. באשר לטענתו החלופית של הנתבע, שהובאה לעיל, כי לכל המאוחר יש למנות את תקופת ההתיישנות משנת 2000 טען הנתבע, כי בתגובת התובעים אין כל התייחסות לטענה זו. התובעים אף לא הכחישו שכבר בשנת 2000 משכו לכיסם את רווחי החברה, שנועדו בין השאר, לפירעון ההלוואה. כך שאף לא הכחישו את העובדה שעילת התביעה הנדונה, נוצרה לכל המאוחר בשנה זו.

אשר לטענת התובעים כי פסק הדין בעניין ערעורי מס הכנסה, שצורף לבקשת הנתבע, אינו רלוונטי לתביעה הנדונה, חזר הנתבע על כך שהתביעה מבוססת על כך שהיה על הנתבע לפרוע את ההלוואה מרווחי החברה, שאותם נטלו התובעים לכיסם.

לבסוף חזר הנתבע והדגיש, כי משנמצא שהתובעים נטלו לכיסם את רווחי החברה, שאף היו אמורים לשמש לפירעון ההלוואה, הרי שיש לדחות את התביעה בשל היעדר עילת תביעה. לחלופין טען, כי יש לדחותה מאותם טעמים שפורטו בבקשה ובהם, בשל השיהוי הניכר בהגשת התביעה, חוסר תום-לב קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט.

ב. דיון והכרעה

השאלות השנויות במחלוקת

12. הנושא העיקרי הטעון הכרעה עניינו המועד שבו נולדה עילת התביעה, שהוגשה ביום 21.1.2014, ואשר במסגרתה נתבעה השבת כספי ההלוואה שלווה הנתבע מכוח הסכם ההלוואה שנחתם כאמור, עוד ביום 17.6.1995.

בטרם נפנה לדון בכך, נבקש לסלק מן הדרך שתי טענות שטענו התובעים, הגם שנטענו רק בשולי תגובתם ובשפה רפה. האחת, כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מהטעם שלא נתמכה בתצהיר. השנייה, כי לא היה מקום להסתמכות הנתבע על פסק הדין בעניין ערעורי מס הכנסה.

היעדרו של תצהיר התומך בבקשה

13. הכלל באשר לבחינת העובדות העומדות בבסיס טענת ההתיישנות הוא, שטענה זו, ככל טענות הסף, מוכרעת על סמך העובדות שנטענו בכתב התביעה. לפיכך בדרך כלל, לא נדרשות ראיות נוספות לשם בחינת טענות הסף ובהן טענות ההתיישנות. ממילא שאף אין הכרח לצרף תצהיר בתמיכה לבקשה לדחיית תביעה על הסף מחמת התיישנותה. כך למשל, נקבע לעניין זה בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (2008), (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 16 ): "כלל דיוני נוסף, המנחה את פסיקת הערכאות בתחום טענת סף של התיישנות, כמו גם בטענות סף דיוניות אחרות, הוא כי לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת. שלב ההכרעה בטענת הסף הדיונית אינו מאפשר ואינו מצריך הכרעה במחלוקות עובדתיות שעניינן אמור להתברר במשפט גופו.

לפיכך, לצורך בחינת טענות בעניין התיישנות, עלינו להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות". זאת בעיקר ובין השאר בשים לב לכך, שהתובע המנסח את כתב התביעה, הוא זה אשר יוצר את התשתית העובדתית לגיבוש התביעה והדבר נתון בידיו ובאחריותו ( שם, פסקה 18).

14. לכך יש להוסיף עוד, כי אין הכרח לצרף תצהיר, במקום שבו יכול בית המשפט ללמוד על העובדות הדרושות לשם הכרעה מהבקשה או מהמסמכים שעליהם נסמכת הבקשה. מטעם זה דחה בית המשפט טענה שלפיה לנוכח הוראת תקנה 241( ד) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא ניתן לדון בבקשה בהיעדר תצהיר. בדחותו טענה זו קבע בית המשפט, כי " אין לקבל טענה זו. במידה והעובדות הנדרשות עולות מהבקשה ומהמסמכים המצורפים לה, או ממסמכים אחרים אשר בפני בית המשפט, אין צורך בתצהיר. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 241( ד) החלטה בבקשה גם בהעדר תצהיר שצורף לבקשה" (ע"א 8160/01, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל- א סחר בינלאומי פ' א' בע"מ ( בפירוק), פ"ד נז(6) 597 (2003), כבוד השופט ת' אור, בפסקה 6. ראו גם, א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה אחת עשרה, תשע"ג-2013, עמ' 207. להלן - גורן).

רק אם חסרים נתונים עובדתיים לקביעת המועד שהחל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, דרושים תצהירים לתמיכה בטענות העובדתיות שטענו הצדדים (ראו למשל: ע"א 1708/05 אבי גרא, עו"ד ( רו"ח) נ' ד"ר יהושע רוזנצוויג, עו"ד (2006), כבוד הנשיא א' ברק, כבוד השופט ( כתוארו אז) א' גרוניס וכבוד השופטת ע' ארבל, בפסקה 7 ). אין כך הדברים בענייננו, שכן אין מחלוקת באשר למועדי כל אחד מהאירועים שאליהם התייחסו הצדדים בטענותיהם, אין מחלוקת באשר לנתונים העובדתיים המהותיים ואף אין מחלוקת באשר לנכונות המסמכים שצירפו הצדדים לתמיכה בטענותיהם. בנסיבות אלו, אין הכרח שיוגשו תצהירים ואף אין מניעה להכריע בטענות הצדדים בהיעדרם. עוד נוסיף, כי מעבר לטענה הפורמאלית, כי לא צורף תצהיר, אף לא אחד מהצדדים טען כי לא ניתן להכריע בבקשה לדחיית התביעה על הסף בשל היעדר תצהירים ואיש מהצדדים לא ביקש לקיים דיון ולחקור עדים, בטרם תוכרע שאלת ההתיישנות.

צירוף פסק הדין בעניין ערעורי שומות מס הכנסה

15. בטענותיו הפנה הנתבע אל פסק הדין שניתן כאמור, בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין ערעורי שומות מס הכנסה שהגישו התובעים והחברה. התובעים מצדם, לא הכחישו את עצם פסק הדין או את תוכנו, אך טענו כי אינו רלוונטי וכי הגשתו נבעה ממניעים זרים וכדי להכפיש את התובעים.

לעניין זה נבקש להעיר, כי מעבר לכך שמדובר בפסק-דין שפורסם, להבדיל מפסק-דין שניתן בהליך שלגביו ישנו חיסיון, הרי שבפועל, מעבר לטענת היעדר הרלוונטיות, לא הכחישו התובעים דבר ממה שנקבע באותו פסק-דין. כך שדי בכך כדי שניתן יהיה להסתמך על עובדות שנקבעו באותו פסק-דין ואשר כאמור, אינן שנויות במחלוקת.

16. לא זו בלבד, אלא שהתובעים עצמם היו הראשונים להפנות אל פסק הדין האמור, גם אם עשו זאת רק באופן חלקי או עקיף. כמפורט לעיל, התובעים צירפו אל כתב התביעה את תביעת החוב שהגיש הנתבע במסגרת הליכי פירוק החברה, אך לא צירפו את נספחיה ( נספח 3 של כתב התביעה). עיון בתביעת החוב שהגיש הנתבע מעלה כי מובא בו פירוט של כל ההשתלשלות העובדתית שעניינה ההליכים הפליליים שנוהלו נגד התובעים, לרבות הסדר הטיעון שבמסגרתו הודו וכן פירוט על אודות פסק הדין בעניין ערעורי מס הכנסה ( ראו פסקאות 49-31 והנספחים המוזכרים שם, הכוללים כאמור, את כתב האישום, את הסדר הטיעון ואת פסק הדין הנזכר). כך שאילו היו התובעים מגישים את תביעת החוב מבלי להשמיט את נספחיה, ממילא שהיו הם מצרפים גם את פסק הדין הנזכר. מכאן אפוא, שאין התובעים יכולים להתכחש למסמכים שמלכתחילה, הם אלו שצירפו אותם, אם לא בפועל, אז בכוח.

נזכיר שהתובעים, שניסחו את כתב התביעה ובחרו מה לצרף אליו, הם אלו שיצרו את התשתית העובדתית והמשפטית לגיבוש התביעה וכי הדבר היה בידיהם ובאחריותם ( ראו עניין אלנקווה, בפסקה 18). כך שהתובעים אינם יכולים להתכחש למסמכים שצירפו, שהזכירו או שאמורים היו להיות מצורפים, אך משום מה, הושמטו.

דיון בטענת ההתיישנות

17. חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע בסעיף 5(1), שתובענה " בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים. סעיף 6 קובע ש"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא " קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 8. כן ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984); ע"א 3319/94 יובב פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)).

עוד נקבע לעניין זה, כי " לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (ע"א 1650/00 זיסר, שם). "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע ' כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (2010), כבוד השופט י' עמית, בפסקה 39).

18. הנתבע טען כאמור, כי המועד שבו נולדה עילת התביעה הוא מועד ההפרה הראשון של הסכם ההלוואה ולטענתו, ההפרה הראשונה הייתה עוד בשנת 1995, סמוך לחתימת ההסכם, בכך שלא העמיד את הבטוחות שנקבעו להבטחת החזר ההלוואה. לחלופין טען הנתבע, כי המועד שבו נוצרה עילת התביעה היה בשנת 2000, שזה המועד שבו הוא אמור היה לקבל כספים מרווחי החברה, אשר נועדו בין השאר, לאפשר את החזר ההלוואה. לטענתו, החזר כספי ההלוואה לא התאפשר, מאחר שהתובעים שלחו ידם ברווחי החברה ונטלו אותם לכיסם.

מנגד וכאמור, טענת התובעים היא, שהמועד שבו נולדה עילת התביעה היה בחודש דצמבר 2013, שזה המועד שבו הודיע הנתבע על התפטרותו מהחברה. לחלופין טענו, כי המועד המוקדם ביותר שבו נוצרה עילת התביעה הוא בשנת 2009, בעת ששולם לתובע החלק שהגיע לו מרווחי החברה. זאת נוסף למועד שבו הוצעה החברה למכירה, שהיה לאחרונה ושלגביו לא נאמר מתי היה זה.

19. ככלל וכטענת הנתבע, במקום שבו עילת התביעה היא הפרת הסכם, עילת התביעה נוצרת ומקימה כוח תביעה במועד שבו הופר ההסכם. עם זאת, אם עילת התביעה היא הנזק שנגרם מהפרת ההסכם, כי אז מועד היווצר העילה הוא המועד שבו נגרם הנזק ( ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423 (1997), כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן, בפסקה 9; ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (2012), כבוד השופט י' עמית, בפסקה 20). בענייננו, לא נטען כי התביעה היא בשל נזק שנגרם מהפרת הסכם ההלוואה ואף לא נטען מתי נגרם נזק זה, ככל שנגרם, כך שממילא אין רלוונטיות למועד קרות הנזק.

בענייננו התביעה היא מכוחו של הסכם הלוואה. המועד שהחל ממנו עומדת למלווה האפשרות לתבוע החזר ההלוואה שלא נפרעה, לעניין מניין תקופת ההתיישנות, נדון בהרחבה בד"נ 32/84, עזבון וויליאמס נ' Israel British Bank (London) (in liquidation), פ"ד מד(2), 265 (1990) ( כבוד השופט ( כתוארו אז) א' ברק). כפי שנקבע באותו עניין, אם הסכם ההלוואה קובע את מועד פירעון ההלוואה, הרי שעילת התביעה תשתכלל עם חלוף המועד שנקבע. כך בין אם מדובר במועד שאינו קבוע, אלא מועד החל בהתקיים נסיבות מסוימות שנקבעו ובין אם נקבע מועד מדויק ( תאריך). בכל מקרה, "עילת התביעה מתגבשת עם קרות המועד שנקבע על-ידי הצדדים" כמועד הפירעון ( שם, פסקה 10).

לעומת זאת וכפי שנקבע בעניין וויליאמס, אם לא נקבע מועד פירעון, אלא נקבע שכספי ההלוואה יושבו " עם דרישה", כי אז חיובו של החייב מתגבש במועד הדרישה. בכל מקרה, אפילו לא נקבע כל מועד להשבת ההלוואה, יתגבש החיוב תוך זמן סביר ובמועד שעליו יודיע הנושה ( המלווה). כך גם לנוכח הדין הכללי ובין השאר, הוראת סעיף 41 בחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973, שעל-פיה חיוב שלגביו לא נקבע מועד לקיומו, יקוים תוך זמן סביר ( שם, פסקה 18).

בעניין זה מרחיב בית המשפט, כי חובת התובע-המלווה לפעול לגביית החוב תוך זמן סביר, חלה בכל מקרה, בין אם נקבע שהפירעון הוא " עם דרישה" ובין אם לא נקבע מועד פירעון. חובה זו כאמור שם, נובעת בין השאר, משיקולי מדיניות משפטית שהביאו לגיבושם של כללי ההתיישנות. "אחד מאותם כללים הינו, כי מקום שתחילת תקופת ההתיישנות מותנית אך בפעולה של התובע, בלא שהדין הסובסטנטיבי הדן בפעולה זו קובע מועד לביצועה, על התובע לפעול בתוך זמן סביר, ואין הוא רשאי לדחות ביצוע הפעולה לעד" (שם, פסקה 22). לפיכך, בכל מקרה, מועד הפירעון הוא תוך זמן סביר. חוב שמועד פירעונו הוא " עם דרישה", יהיה פירעונו תוך זמן סביר לאחר יצירתו ואילו באשר לחוב שלא נקבע לו מועד פירעון, פירעונו הוא תוך זמן סביר לאחר יצירתו. זמן סביר זה נגזר מנסיבות מתן ההלוואה, ממטרותיה, מהליכי המסחר בין הצדדים ומשאר נתוני ההלוואה ותנאיה ( שם, פסקה 23).

20. בהסכם ההלוואה הנדון נקבע מועד פירעון, כך שכאמור, "עילת התביעה מתגבשת עם קרות המועד שנקבע על-ידי הצדדים". בכל מקרה וכפי שנקבע בעניין ויליאמס, עילת התביעה מתגבשת לכל המאוחר בחלוף זמן סביר מהמועד שבו קמה עילה לתביעת החוב בשל אי פירעונו.

בהסכם נקבעו שני אירועים חלופיים, אשר עם התרחשותם חלה על הנתבע חובה לפרוע את ההלוואה. האחד, חלוקת רווחי החברה "שיחולקו לו [ לנתבע] במרוצת השנים". השני, מכירת מניות המוקצות לנתבע וזאת בהתקיים אחת משתי נסיבות אפשריות. האחת, "בעת ביצוע הנפקה של המניות" והשנייה, " במידה והמניות יוערכו על-ידי קונה פוטנציאלי לפי ערך מינימאלי של 70,000$ לאחוז ממניות חברת אשבל".

נמצא כי בהסכם נקבעו מספר אירועים חלופיים אשר בהתקיימם תחול חובת פירעון ההלוואה, מבלי שנקבעה עדיפות לאחד מהם. לפיכך די בכך שהתרחש אחד מן האירועים אשר בהתקיימו חלה חובת פירעון ההלוואה, כדי שבמועד שבו התרחש אותו אירוע, תקום לתובעים עילת תביעה נגד הנתבע לתבוע את פירעון ההלוואה.

21. בחינת העובדות בענייננו מעלה אפוא, כי האירוע הראשון שהתרחש, מבין האירועים המקימים חובה לפרוע את ההלוואה, הוא המועד שבו היו לחברה רווחים שאותם ניתן היה לחלק ומהם יכול היה הנתבע לפרוע את ההלוואה.

מהמסמכים שצירפו התובעים אל כתב התביעה, ובהם תביעת החוב שהגיש הנתבע במסגרת הליכי פירוק החברה, עולה כי מאז שנת 2000, הנתבע ועובדים אחרים בחברה היו זכאים לבונוסים מרווחי החברה, וזאת בהתאם להסכמים שנחתמו בין התובעים והחברה לבין העובדים. כאמור בתביעת החוב, ביום 6.6.2006 אף נחתם הסכם, אשר צורף לתביעת החוב, אך התובעים נמנעו מלצרפו, שעל-פיו יחולקו אותם בונוסים לנתבע ולעובדים נוספים, כמפורט שם ( תביעת החוב בפסקאות 21-6, המפנות בין השאר אל ההסכם האמור, המכונה " הסכם הבונוסים" ולהסכם נוסף המכונה " הסכם בעלי המניות", שנחתם ביום 1.8.2006 ( נספחים 2 ו-3 של תביעת החוב, שאותם כאמור, לא צירפו התובעים אל כתב התביעה)).

מכאן אפוא, שהמועד שבו התגבשה עילת התביעה היה האירוע הראשון שבו על-פי ההסכם, חלה על הנתבע החובה לפרוע את ההלוואה. אירוע זה התקיים כבר בשנת 2000, בעת שקמה זכאותו של הנתבע לקבל כספים מרווחי החברה. לפיכך, משהוגשה התביעה רק ביום 21.1.2014, בחלוף כארבע-עשרה שנה, הרי שהתביעה הנדונה התיישנה.

נזכיר, שחרף טענות הנתבע כי התביעה למצער, התיישנה במועד זה, בשנת 2000, נמנעו התובעים להתייחס לעניין זה בתשובתם לתגובת הנתבע.

22. למעלה מן הצורך נבחן אפוא, את כל המועדים שלגביהם נטען כי החל מהם יש למנות את תקופת ההתיישנות.

המועד הראשון, בשנת 1995, עת הפר הנתבע את הסכם ההלוואה, בכך שלא המציא את הבטוחות אשר על-פי ההסכם נדרש להמציא להבטחת החזר ההלוואה. ככלל, יש ממש בטענת התובעים, כי היו רשאים לקיים את ההסכם חרף העובדה שהנתבע הפר תניה בהסכם שהיא לכאורה, תניה מהותית. עם זאת, משהופר ההסכם בשל אי המצאת הבטוחות ואף התובעים טענו בכתב התביעה כי הייתה זו הפרה של ההסכם, הרי שקמה להם עילה לתבוע את פירעון ההלוואה. מכאן לכאורה, שאין משמעות לכך שהתובעים החליטו משיקוליהם למחול על אותה הפרה, שכן עצם הפרת ההסכם הקימה עילת תביעה.

המסקנה העולה מכך היא, שאכן יש ממש בטענת הנתבע, כי עילת התביעה נולדה עוד בשנת 1995, כך שהתביעה התיישנה לפני שנים רבות. אפילו הייתה טענה זו נדחית מהטעם שאין לראות באי המצאת הבטוחות הפרה של ההסכם כולו, עדיין כאמור לעיל, התביעה התיישנה זה מכבר.

המועד השני, בשנת 2000, בעת שקמה לנתבע הזכות לקבלת חלקו ברווחי החברה ולפרוע מתוכם את ההלוואה. כפי שכבר נאמר, במועד זה לא חולקו כספי החברה, חרף זכותם של הנתבע ושל עובדים נוספים לקבלם ואילו התובעים, כך נקבע בהליכים האחרים שהוזכרו, שלחו את ידם באותם כספים ונטלו אותם לעצמם. כפי שכבר נאמר, עצם זכאותו של הנתבע לקבלת חלקו ברווחי החברה הקימה לתובעים זכות לתבוע את כספי ההלוואה שלא נפרעה ולפיכך כבר במועד זה נוצרה עילת התביעה. מאחר שמאז חלפה תקופה העולה בהרבה על שבע השנים שבמהלכן תביעה כספית מתיישנת, הרי שהתביעה הנדונה התיישנה.

המועד השלישי, ביום 6.6.2006, עת נחתם הסכם הבונוסים שהוזכר לעיל. אמנם הצדדים לא טענו כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד זה, אך ראינו לנכון להתייחס לכך, אף אם הדבר הוא בבחינת למעלה מן הצורך. כאמור לעיל, במועד זה נחתם ההסכם בין השאר, עם הנתבע, שעל-פיו נקבעה זכאותו לקבלת חלקו ברווחי החברה ( כמפורט בהרחבה בתביעת החוב, שם). אפילו היינו מניחים שרק במועד זה קמה זכאותו של הנתבע לקבלת חלקו ברווחי החברה, כך שרק ממועד זה חלה חובת פירעון ההלוואה מתוך רווחי החברה, הרי שגם בנסיבות אלו התביעה התיישנה. שכן כאמור, התביעה הוגשה ביום 21.1.2014, בחלוף למעלה משבע שנים וחצי מאז נחתם ההסכם. כך שאפילו הייתה תקופת ההתיישנות נמנית מהמועד שבו נחתם הסכם הבונוסים, הרי שהתביעה התיישנה בטרם הוגשה.

23. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, הרי שהתביעה התיישנה עוד בטרם הוגשה.

בנסיבות אלו, נראה כי אין עוד צורך להידרש לשאר הטענות שטען הנתבע שלפיהן לטענתו, יש להורות על דחיית התביעה על הסף. כך בין השאר, הטענה כי חל שיהוי בהגשת התביעה, הטענה שהתובעים היו מנועים מהגשתה, והטענה כי יש בהגשת התביעה משום שימוש לרעה בהליכי משפט.

ג. סיכום ותוצאה

24. לנוכח המסקנה כי התביעה הנדונה התיישנה עוד בטרם הוגשה, מתקבלת בקשת הנתבע להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה ובהתאם לכך התביעה נדחית.

בשל הכלל שלפיו בעל דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס, ישלמו התובעים לנתבע סך של 15,000 ש"ח עבור שכר-טרחת באי-כוחו ועבור הוצאות המשפט שהוציא. סכום זה ישולם לנתבע באמצעות בא-כוחו, תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ד, 12 אוגוסט 2014, בהיעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסף שחם
נתבע: מרסלו איינהורן
שופט :
עורכי דין: