ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוחאי כנפו נגד מדינת ישראל :

החלטה בתיק מ"ח 1401/04

בפני: כבוד השופט א' א' לוי

המבקש:
יוחאי כנפו

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשה למשפט חוזר

בשם המבקש: בעצמו

בבית המשפט העליון

החלטה

מבוא

1. זו בקשתו השנייה של המבקש, יוחאי כנפו, לקיום משפט חוזר בעקבות הרשעתו בת.פ. 41048/98 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעבירות של ניסיון לאינוס ואיומים. כמו בבקשה קודמת שהגיש (מ"ח 529/02), חוזר המבקש וטוען כי הרשעתו גרמה לו עיוות דין, הואיל וראיות הקשורות להגנתו ואשר היו מצויות בידי התביעה, לא נחשפו בפניו במועד, וגם לא היו לנגד עיניה של הערכאה הראשונה עובר לכתיבתה של הכרעת הדין.

ההליכים הקודמים

2. בהחלטתי הקודמת בעניינו של המבקש, הבאתי בהרחבה את העובדות אשר שימשו בסיס להרשעתו, ולהלן תמציתן. בשעת אחר הצהריים של אחד מימיו של חודש ספטמבר 1998, פגש המבקש אשה (להלן: "המתלוננת"), והציע לה שתנקה את ביתו תמורת תשלום. משהגיעה המתלוננת לביתו, הדף אותה המבקש לעבר ספה, ולגרסת המתלוננת הוא אנס אותה. כן נטען, כי לאחר שביצע את זממו, איים המבקש על המתלוננת כי יהרגנה אם תתלונן נגדו.

3. במהלך משפטו של המבקש שימשה עדותה של המתלוננת נדבך מרכזי בראיותיה של התביעה, ועדות זו נתמכה בעדות אחותה, אליה הגיעה המתלוננת לאחר האירוע, וזו תיארה את מצבה הנפשי כנסער.

מנגד, טען המבקש, כי אמנם פגש את המתלוננת ושוחח עמה, אולם היא לא נכנסה כלל לביתו. דא עקא, גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט, משנמצא כי המתלוננת ידעה לתאר את פנים הדירה, ואף את בגדיו של המבקש בעת שפגשה בו וגם את המכנסיים שהחליף לאחר שכפה את עצמו עליה. בסופו של יום הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירות של ניסיון אינוס ואיומים, וגזר לו עונש מאסר שהצטבר לעונש מאסר על-תנאי שהופעל, כך שהתוצאה הסופית היתה שהמערער נכלא למשך 9 שנים.

4. במהלך שמיעת ערעורו של המבקש, הורה בית משפט זה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי שיעיין ברשומות רפואיות בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת. גם לאחר שלב זה בהליכים נותרה הרשעתו של המבקש על כנה, וגם ערכאת הערעור לא מצאה כי הוכחה עילה לבטלה או לשנותה.

בקשות נוספות שהגיש המבקש לקיומם של דיון נוסף ומשפט חוזר, נדחו אף הן.

הבקשה למשפט חוזר

5. בבקשתו הנוכחית שב המבקש וטוען כי נגרם לו עיוות דין, עקב אי-מסירתו של כל חומר הראיות שהיה בידי התביעה לבית המשפט המחוזי. לטענתו, הרשעתו התבססה על מה שהוגדר בפיו כ"חומר חיצוני בלבד", בעוד שחומר החקירה, הכולל 42 עדויות ו-33 זיכרונות-דברים ומסמכים אחרים, לא נבחן כלל או לא נבחן כדבעי במהלך משפטו.

בטרם גיבש היועץ המשפטי את תגובתו, הופנתה לסנגוריה הציבורית בקשתו של המבקש כי ימונה לו סנגור מטעמה לייצגו בהליך הנוכחי, אולם לאחר שהבקשה נבחנה, לא מצאה הסנגוריה הציבורית מקום לכך. בעקבות כל אלה הביע היועץ המשפטי את דעתו כי המבקש לא השכיל להצביע על עילה לקיומו של משפט חוזר, וגם אותו חשש ממשי לעיוות דין, בו עוסק סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, לא הוכח כלל.

לאחר שהוגשה חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שב המבקש ופנה לבית המשפט ביום 26.2.2004 בבקשה למנות לו סנגור, וכן להורות על מסירת "כל החומר הרפואי והפסיכיאטרי של הקורבן" (בלשון הבקשה) לעיונו של היועץ המשפטי. המבקש הוסיף וטען, כי ידוע לו "בוודאות כי הפרקליטות מחזיקה בחומר נוסף שעדיין לא נחשף בפני בית המשפט, כולל חומר רפואי פסיכיאטרי ודו"חות אשפוז של הקורבן מברית המועצות".

דיון

6. בבקשה זו אין ממש. המבקש שב ומפנה למצבה הנפשי של המתלוננת, ונראה כי את יהבו הוא משליך על מסמכים נוספים שלטענתו מצויים בידי הפרקליטות ואשר לא נחשפו עד כה בפני בית המשפט. אולם, לטענה זו לא הונח בסיס כלשהו, ולו קלוש. אדרבא, ממכתבה של עו"ד אפרת פינק מהסנגוריה הציבורית הארצית למבקש עולה, כי חומר הראיות הנוגע לעניינו אותר ונבדק באופן מעמיק על ידי הסנגוריה, והוא הועמד גם לרשות המבקש. החשוב לענייננו הוא, כי לא נמצא בחומר הראיות בסיס לטענה בדבר עיוות דין שנגרם למבקש, ובלשון המכתב:

"אחרי בדיקה מעמיקה של החומר שצולם בפרקליטות, לא מצאנו ראיות מהותיות שלא הוגשו לבית המשפט המחוזי או לבית המשפט העליון ... חומר הראיות שהיה תחת חיסיון ולא הוגש לבית המשפט המחוזי מלכתחילה, נבחן על ידי בית המשפט המחוזי בדיעבד, אחרי שבית המשפט העליון החזיר אליו את הדיון במסגרת בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור.

אשר על כן, החליטה הסנגוריה הציבורית הארצית, כי אין מקום להגיש עבורך בקשה למשפט חוזר ...".

העולה מהאמור הוא, שבבקשה הנוכחית אין חדש, הואיל והמבקש חוזר ומעלה בה טענות אשר נבחנו ונדחו בעבר במסגרת מספר הליכים אשר התקיימו בעניינו, ולאחרונה במ"ח 529/02. ולא למותר לשוב ולהדגיש, כי הרשעת המבקש לא התבססה רק על מצבה הנפשי של המתלוננת והשפעתו האפשרית של מצב זה על מהימנות גרסתה, אלא גם על כך שהגרסה בה התגונן המבקש במהלך משפטו, לא נמצאה ראויה לאמון.

לפיכך, ולאור לשונה של תקנה 8 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1975 ("סירב נשיא בית המשפט העליון להורות על משפט חוזר, לא תוגש בקשה נוספת או אחרת בשל עילה ששימשה יסוד לבקשה שסירבו לה"), דינה של הבקשה הנוכחית להידחות, וכך אני עושה.

ניתנה היום, כ"ב באדר תשס"ד (15.3.2004).


מעורבים
תובע: יוחאי כנפו
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: