ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזבון נחמן גולדשטיין ז"ל נגד פסגת ברטנורה בע"מ :

פסק-דין בתיק ע"א 759/00 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

בפני: כבוד השופט א' מצא

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט א' א' לוי

המערערים:
1. עזבון נחמן גולדשטיין ז"ל

2. מרדכי גולדשטיין

נ ג ד

המשיבים:
1. פסגת ברטנורה בע"מ

2. דפנה שניידרמן

3. ד"ר מנחם דויטש

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.11.1999 בה"פ 1834/96 שניתן על-ידי כבוד השופט
ג' קלינג

תאריך הישיבה:
י"ד באלול תשס"א
(2.9.01)

בשם המערערים:
עו"ד ט' ליבליך

בשם המשיבות2-1:
עו"ד ד' חכם

בשם המשיב 3:
עו"ד א' ארדן

פסק-דין

השופט א' מצא:

המערערים התחייבו למכור ולהעביר למשיב 3 (להלן: הרוכש), שהוא רופא שיניים במקצועו, את זכויותיהם בדירה בתל-אביב. הבית שבו מצויה הדירה - "בית משותף" כמשמעו בלשון הבריות - מנוהל מאז הקמתו (בשנת 1948) כחברה, היא המשיבה 1 (להלן: החברה). החברה רשומה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת כל הדירות בבית. בעלי המניות של החברה הם דיירי הבית, שכל אחד מהם מחזיק - בנוסף לחלקו במניות - גם בזכות-חכירה בדירתו. כדי להשלים את מכירת זכויותיהם בדירה לרוכש נדרשו המערערים, בהתאם לתקנון החברה ולתנאי שטר החכירה, להעביר לו גם את מניותיהם בחברה. לשם כך נזקקו המערערים לאישורם של "מנהלי" החברה, שבפועל אינם אלא חברי "ועד הבית". דא עקא ש"המנהלים" סירבו לתת את האישור המבוקש להעברת המניות, בטענה שהרוכש מתכוון להפעיל בדירה מרפאת שיניים, אשר תהווה מטרד לדיירי הבית. כלום סירובם זה הוא כדין? על שאלה זו נסב הערעור שלפנינו.

רקע עובדתי
2. הסכם המכר בין המערערים לבין הרוכש נחתם ביום 14.6.1996. בהתאם לתנאי ההסכם, שילם הרוכש למערערים את מלוא מחירה של הדירה (כ-180,000 דולר), למעט סכום השווה לסך 5000 דולר, שלגביו הסכימו הצדדים כי ישולם למערערים רק עם העברת מניותיהם בחברה על-שמו של הרוכש. ביום 21.7.1996 מסרו המערערים לרוכש את החזקה בדירה, וזמן-מה לאחר מכן החל הרוכש להפעיל בדירה מרפאת שיניים. ברצותם להשלים את עסקת המכר פנו המערערים למשיבה 2, שהיא אחת משתי המנהלות הרשומות של החברה - והיחידה מבין השתיים שעוד מחזיקה בזכויות בבית - בבקשה שתודיע לרשם החברות על העברת מניותיהם לרוכש. המשיבה 2 (להלן: המנהלת), שמזה זמן כבר אינה מכהנת בפועל כחברת ועד הבית, פנתה למי שמילאה תפקיד זה באופן פעיל באותו מועד (ואשר לא הייתה רשומה כמנהלת בחברה), ובעצה משותפת עמה סירבה לאשר את העברת המניות. בעקבות זאת (ביום 31.10.1996) הגישו המערערים, לבית-המשפט המחוזי, תובענה בה עתרו למתן פסק-דין המצהיר כי הרוכש זכאי להירשם כבעלים של מניותיהם בחברה. כן ביקשו מבית-המשפט, בין היתר, להורות למנהלת לחתום על הודעה לרשם החברות, בדבר העברת מניותיהם לרוכש, ולחלופין - להורות לרשם החברות לרשום את מניותיהם על-שם הרוכש אף ללא הודעה בדבר העברתן.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
3. בית-המשפט המחוזי (השופט ג' קלינג) דחה את התובענה. בפסק-דינו נקבע, כי "בנסיבות הענין, כאשר מדובר בחברה שכל תכליתה היא הקמת בית המגורים שבו בעלי מניות מחזיקים בדירות בחכירה, לא ניתן לנתק את השימוש הנעשה בדירות בבית משיקולים של טובת החברה". בית-המשפט קיבל את עמדתן של החברה והמנהלת (להלן, ביחד, המשיבות), כי סירובן לאשר את העברת המניות נבע משיקולים התואמים את טובת החברה; ואף הוסיף וציין, כי אפילו סבר שהשיקולים הללו אינם ראויים, לא היה רואה מקום להתערב בהחלטת המנהלת, מאחר וככלל, "בית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקולי הדירקטוריון בסרבו לאשר העברת מניות". בנוסף קבע בית-המשפט, כי במקרה הנדון לא נפגעה זכות הקניין של המערערים, משום שזכותם, במהותה, הינה זכות במניות שעבירותן מוגבלת, הכפופה ממילא לאישור הדירקטוריון. מכל מקום, ציין, כי מול זכות הקניין של המערערים עומדת זכות הקניין של בעלי המניות האחרים המתגוררים בבית; והפגיעות האפשריות בכל אחת מן הזכויות המנוגדות הללו מנטרלות זו את זו. בפסק-דינו הסתמך בית-המשפט על הוראה בתקנון החברה, המסמיכה את המנהלים להתנגד להעברת המניות, אך לא התייחס להוראות שטר החכירה אשר עיגן את זכויות המערערים בדירה.

הטענות בערעור
4. לטענת המערערים, התנגדות המשיבות להעברת המניות על-שם הרוכש הינה שרירותית ולוקה בחוסר תום-לב. טענה זו סומכים הם, בעיקר, על תנאי שטר החכירה החלים על הדירה, ולפיהם הורשה החוכר, במפורש, להעביר את זכות החכירה לאחר מבלי שיהיה זקוק להסכמת החברה לכך. כל שנדרש מחוכר, המבקש להעביר את זכות חכירתו לאחר, הוא כי ביחד עם זכות החכירה יעביר לקונה גם את כל מניותיו בחברה, וכי ידאג לכך שהקונה יקבל על עצמו את כל התחייבויותיו של החוכר כלפי החברה. לטענת המערערים, מאחר ששטר החכירה - שהחברה היא צד לו - מאוחר לתקנון החברה, יש לפרשו כגובר על התקנון וכשולל את הצורך בקבלת הסכמת החברה להעברת המניות; ומאחר שהרוכש הצהיר, כי הוא מקבל על עצמו את כל התחייבויותיהם של המערערים כלפי החברה, אין עוד עילה למשיבות למנוע את השלמתה של עסקת המכר. עוד טוענים המערערים, כי את הוראת התקנון המסמיכה את מנהלי החברה להתנגד להעברת מניות, יש לפרש בצמצום. זאת, כדי להגשים את עקרון עבירות הנכס ולהגן על זכותם הקניינית של הדיירים לעשות ברכושם כרצונם. טענה נוספת של המערערים היא, כי לפי תנאי שטר החכירה מותר לחוכר להשתמש בדירה לא רק לצורכי מגורים אלא גם לשם עיסוק ב"מקצוע חופשי". לדידם, רפואת-שיניים הינה בגדר "מקצוע חופשי", ולכן השימוש בדירה כמרפאת שיניים מותר. המערערים מדגישים, כי אף שמזה מספר שנים (מאז שנמסרה לו החזקה בדירה) מפעיל הרוכש בדירה מרפאת שיניים, לא עשו המשיבות דבר במטרה לעכב בעדו מלהמשיך בעיסוקו. מכאן מבקשים המערערים להסיק, כי ניהולה של מרפאת השיניים איננו מהווה מטרד לדיירי הבית, וכי העברת הזכויות בדירה מהמערערים לרוכש אינה צפויה להרע את מצבם של הדיירים. מכל מקום, טוענים המערערים, משהתחייב הרוכש לקיים את תקנון החברה ואת תנאי שטר החכירה, מילאו הם, כמוכרים, את חובתם כלפי החברה; ואילו השאלה, אם השימוש שיעשה הרוכש בדירה מפר או אינו מפר את תנאי החכירה, עשויה להתעורר רק במסגרת היחסים העתידיים בין הרוכש לבין החברה והדיירים האחרים, אך אין היא נוגעת לעניינן של עסקת המכר והעברת המניות. לבסוף טוענים המערערים, כי החלטת המנהלת ניתנה בחוסר סמכות, שכן במועד הרלוואנטי היא לא כיהנה בוועד הבית וממילא לא שימשה כמנהלת בפועל של החברה. הרוכש הסתפק בטיעון קצר, בו הודיע כי הוא תומך בעמדת המערערים ומצטרף לכל טיעוניהם.

5. המשיבות הגנו לפנינו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתן, הפעלת מרפאת השיניים בבית המשותף נעשית ללא רישוי מהרשות המקומית, מהווה מטרד ופוגעת באיכות החיים של יתר הדיירים. כן נטען, כי מרפאת שיניים מהווה "עסק" לכל דבר ועניין ועל כן אינה יכולה להיחשב ל"מקצוע חופשי". בהתחשב בכל אלו - ולאור הוראת התקנון המקנה למנהלי החברה שיקול-דעת מוחלט להתנגד להעברתן של מניות - סירוב המנהלת לאשר את העברת המניות לרוכש הוא מוצדק ולא נפל בו שום פסול. עוד נטען, כי שטר החכירה יונק את כוחו ממסמכי ההתאגדות של החברה ולכן אין בכוחו לגבור על הוראותיו של התקנון. משום כך, הוראת התקנון שלפיה רשאית החברה להתנגד להעברת הזכויות גוברת על הוראת שטר החכירה, שאינה מקנה לה זכות להתנגד להעברה. באמצעות מנגנון ההתנגדות הקבוע בתקנון - כך נטען - ביקשו מייסדי החברה להותיר בידי החברה אפשרות פיקוח על זהות חבריה, כאמצעי לשמירת איכות חייהם של כלל הדיירים. לטענת המשיבות, החלטת המנהלת ניתנה בסמכות בהיותה מנהלת רשומה, ומכל מקום החלטתה ניתנה גם על-דעתם של יתר דיירי הבית, לרבות מי שבמועד הקובע כיהנה בפועל כוועד הבית.

תקנון החברה לעומת תנאי שטר החכירה
6. תקנות ההתאגדות (התקנון) של החברה נחתמו ביום 16.3.1948. תקנה 19 לתקנות אלה קובעת:

19. המנהלים יהיו רשאים לסרב לרשום איזה העברת מניה או מניות (בין אם המניה או המניות מסולקות במלואן ובין אם לא) לפי שקול דעתם המחלט, ומבלי להיות חיבים לתת כל נמוק לסירובם.

שטר החכירה החל על הדירה נחתם ביום 24.3.1957, בין מי שהיה במועד זה חוכר הדירה לבין החברה. לשטר צורף מסמך שהוכתר "תנאים מיוחדים לשטר חכירה". סעיף 2 לתנאי שטר החכירה קובע:

2. החוכר רשאי מבלי שיהיה זקוק להסכמת החברה לכך, להעביר את חכירה זו לפי תנאיה, בתנאי שיחד עם החכירה יעביר למקבל ההעברה את כל מניותיו בחברה, ובתנאי שישלם לחברה את כל המגיע לה, ובתנאי שמקבל ההעברה יקבל עליו את כל התחייבויותיו של החוכר, הנובעות מהחכירה הנוכחית, מהיותו חבר בחברה ומחוזה שנחתם בינו, בין החברה ובין המייסדים [ההדגשים הוספו - א' מ'].

אלמלא ההתניה הכלולה בסעיף 2 לתנאי שטר החכירה, ולפיה תנאי להעברת החכירה על-ידי החוכר לאחר הוא "שיחד עם החכירה יעביר למקבל ההעברה את כל מניותיו בחברה", אפשר וניתן היה לטעון כי אין סתירה בין שתי ההוראות: תקנה 19 לתקנון עוסקת בהעברת המניות בלבד, ומקנה לחברה (באמצעות מנהליה) זכות רחבה להתנגד להעברת מניות; ואילו סעיף 2 לתנאי שטר החכירה עוסק בהעברת החכירה בלבד, ושולל מהחברה את הזכות להתנגד להעברת החכירה. פרשנות כזו אמנם הייתה נתקלת בקשיים לא מבוטלים, שכן היה עליה להסביר מהי התכלית שהבחנה קוטבית זו - בין זכות החכירה בדירה לבין זכות הבעלות במניות - נועדה לשרת, ואיזה תוכן עצמאי מהותי ניתן לייחס לכל אחת מזכויות אלה. ואולם, לפחות מן הבחינה הלשונית הייתה פרשנות כזו יכולה לעמוד. אך לא אלה הם פני הדברים בענייננו: ההתניה הכלולה בסעיף 2 לתנאי שטר החכירה כורכת את העברת החכירה בהעברת המניות, באופן שאינו מאפשר להפריד בין השתיים אפילו מן הבחינה הלשונית. הטעם המסתבר לכריכה זו - הנלמד גם מסעיפים אחרים במסמכי ההתאגדות של החברה - הוא הרצון להבטיח שכל החוכרים יהיו בעלי מניות וכל בעלי המניות יהיו חוכרים. אך כריכה זו יוצרת סתירה הכרחית בין שתי ההוראות: תקנה 19 לתקנון מאפשרת לחברה להתנגד, הלכה למעשה, לא רק להעברת המניות אלא גם להעברת החכירה; ואילו סעיף 2 רישה לתנאי שטר החכירה שולל מהחברה את הזכות להתנגד להעברת החכירה, וממילא גם להעברת המניות; שאם לא נאמר כן, נימצא מרוקנים הוראה זו מכל תוכן מעשי.

7. בהיעדר אפשרות ליישב בין הוראת תקנה 19 לתקנון החברה לבין סעיף 2 לתנאי שטר החכירה, אין מנוס מלבחון איזו משתי ההוראות גוברת. בית-המשפט המחוזי לא התמודד עם שאלה זו. הוא הניח, כי הוראת תקנה 19 לתקנון מסדירה את הסוגיה, ולא התייחס כלל להוראות שטר החכירה ולסתירה שבין סעיף 2 לתנאי החכירה לבין הוראת תקנה 19. בנסיבות אלו מוטל עלינו להשלים את החסר. דעתי היא, כי בעימות שבין שתי ההוראות, מן ההכרח להעדיף את הוראת סעיף 2 לתנאי החכירה. החברה הייתה צד לשטר החכירה, אשר נחתם (בידי מנהלי החברה דאז) כתשע שנים לאחר כינון התקנון. בהיות מועד כריתתו של שטר החכירה מאוחר למועד כינונו של התקנון, מתחייבת המסקנה כי בהסכמתה להוראת סעיף 2 רישה לתנאי שטר החכירה, ויתרה החברה על הזכות שעמדה לה, בהתאם להוראת תקנה 19 של התקנון, להתנגד להעברת המניות, ובכך - למעשה - גם להעברת החכירה. המשיבות, כזכור, טענו, כי בהיותו חלק ממסמכי ההתאגדות של החברה, מעמדו הנורמאטיווי של התקנון גבוה ממעמדו של שטר החכירה, ובהתקיים ניגוד בין שני המסמכים יש להעדיף את הוראות התקנון. אך למקומו ולמעמדו של כל אחד מהמסמכים, במדרג הנורמאטיווי ה"פנימי" של החברה, אין כל משמעות לעניין ההכרעה בשאלה לאיזה מן השניים משפט הבכורה בהכרעת המחלוקת הניצבת לפנינו. דבר אינו מונע מחברה להתחייב בחוזה, שלא להפעיל איזה מן הכוחות שהוענקו לה במסמכי ההתאגדות; ומשעשתה כן, אין היא יכולה להשתחרר מהתחייבותה בטענה שהתחייבותה סותרת את מסמכי ההתאגדות. במאמר מוסגר יוער, כי המסקנה שלפיה החברה ויתרה על זכותה להתנגד להעברת זכויות החוכר אינה צריכה להפתיע. הדעת נותנת, כי אלמלא ויתור זה היו כוחות השוק גורמים לירידת ערך הדירות בבית; זאת, לנוכח ההגבלה הקשה שהטיל התקנון על עבירות זכויותיהם של הדיירים בדירותיהם.

8. מסקנתי היא, אם כן, כי המשיבות אינן רשאיות להתנגד להעברת זכות החכירה בדירה וזכות הבעלות במניות החברה מידיהם של המערערים לידיו של הרוכש. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא גם בסעיף 11 לתנאי שטר החכירה, הקובע:

11. החברה מתחייבת לחתום על בקשות, תעודות, הודעות, תכניות ומסמכים אחרים הדרושים, או העלולים להיות דרושים לחוכר מפעם לפעם, בהתאם לאיזו מהוראות החכירה הנוכחית [ההדגש הוסף - א' מ'].

מאחר שאחת מ"הוראות החכירה הנוכחית" היא הוראת סעיף 2, שלפיה רשאי החוכר להעביר את החכירה (ביחד עם המניות) לאחר ללא צורך בקבלת הסכמת החברה לכך, הרי שהחברה (באמצעות מנהליה) מחויבת, לאור סעיף 11, לחתום על המסמכים הדרושים לחוכר כדי להוציא העברה זו אל הפועל.

הערות משלימות
9. משהגעתי למסקנה האמורה, אפטור את עצמי מלהכריע בשורה של שאלות אחרות שהניחו הצדדים לפתחנו. כך, למשל, אינני רואה צורך לפסוק בשאלה אם רפואת-שיניים היא בגדר "מקצוע חופשי", שתנאי החכירה מתירים את העיסוק בו. מן העובדה שבמשך השנים שחלפו מאז החל הרוכש להפעיל בדירה מרפאת שיניים, לא ביקשה החברה למנוע ממנו את המשך העיסוק - אם בעילת מטרד, אם בטענה כי הפר את תנאי החכירה ואם בהסתמך על איזה מן הדינים האחרים המיועדים להגן על כל אדם מפני פעילויות ועיסוקים הפוגעים באיכות-חייו במקום-מגוריו - ניתן לכאורה להסיק כי ניהולה בדירה של מרפאת שיניים אינו פוגע באיכות חייהם של דיירי הבית. אך ברי, כי אם יש (או תהיה) לחברה, או למי מן הדיירים, עילה מבוססת להתנגד לפעילותה של המרפאה, בידיהם לנקוט בהליך המתאים.

גם בטענת המערערים, כי בסירובה לאשר את העברת מניותיהם לרוכש הפרה המנהלת את חובתה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב, אינני רואה צורך להכריע. אך לפנים מצורכי ההכרעה, בנושא זה, אבקש להעיר כי על עצם כפיפותה של המנהלת לחובה לפעול בדרך מקובלת ובתום-לב לא יכולה להיות מחלוקת. גם אילו צדקו המשיבות בטענתן, כי תקנה 19 לתקנון החברה גוברת על הוראת סעיף 2 לתנאי שטר החכירה, לא היה בכך כדי לגרוע מחובתה האמורה של המנהלת. לא התעלמתי מהוראתה הבלתי-מסויגת של תקנה 19, המסמיכה את מנהלי החברה להתנגד להעברת המניות "לפי שיקול דעתם המוחלט, ומבלי להיות חייבים לתת כל נימוק לסירובם". ואולם, כידוע, תקנונה של חברה הוא בבחינת חוזה בין החברה לבעלי מניותיה ובינם לבין עצמם (ראו סעיף 17(א) לחוק החברות, התשנ"א-1999), והחובה לקיים חוזה בדרך מקובלת ובתום-לב חלה על מנהליה של חברה גם בהשתמשם בסמכויות המוענקות להם במסמכי ההתאגדות של החברה כלפי בעלי מניותיה. כך גם בפרשתנו: המערערים ביקשו מן המנהלת לאשר את העברת מניותיהם לרוכש. גם בהניחי כי - חרף הוראות סעיפים 2 ו-11 לתנאי שטר החכירה - הייתה המנהלת מוסמכת לדחות את בקשת המערערים, וכי בהתאם לתקנה 19 ניתן לה שיקול-דעת "מוחלט" להתנגד להעברת המניות, הרי שבכך לא היה כדי לפוטרה מחובתה להפעיל את סמכותה ושיקול-דעתה בדרך מקובלת ובתום-לב.

10. דנתי בערעור, בעקבות בית-המשפט המחוזי, על יסוד ההנחה כי הדין המהותי החל על הסכסוך הוא אמנם דין החברות. בשולי הדברים אבקש להעיר, כי הנחה זו אינה נקייה מספקות. אכן, מבחינה פורמאלית, הבית נשוא ענייננו רשום ומנוהל, זה יותר מיובל שנים, כחברה. צורה משפטית זו של הסדרת היחסים בין בעלי הדירות בבתים משותפים רווחה בתקופה שקדמה לחקיקתו של חוק בתים משותפים, תשי"ג-1952, כשלפי הדין הקודם לא ניתן היה לרכוש בעלות בדירה מסוימת בבניין (ראו: י' ויסמן, דיני קניין - בעלות ושיתוף (1997) 331). ואולם, מבחינה מהותית, ברי כי "חברות-בית" שונות במהותן מחברות עסקיות; והיחסים שבין בעלי המניות בהן אינם דומים ליחסים שבין משקיעים בחברה, אלא ליחסים שבין בעלי דירות בבית משותף. גם המונח "מנהלי החברה" אינו מתאר נכונה את מעמדם של בעלי התפקידים בבית כזה, שבפועל אינם אלא חברי ועד הבית. ניתן, לכאורה, לומר כי הדין המהותי המתאים להסדרת היחסים בין בעלי המניות בחברות-בית אינו דין החברות כי אם דין הבתים המשותפים, שככלל משקף איזון ראוי של זכויות בעלי הדירות בבית. לא מן הנמנע כי דין זה אמנם חל על חברות כאלה, מכוח פרק ו1 לחוק המקרקעין, תשכ"ט‑1969 (שעניינו "בתים שאינם רשומים כבתים משותפים"). אולם אף אם לא כך הדבר, בוודאי ניתן להחיל עליהן את עקרונותיו של דין זה מכוח היקש. באופן זה ניתן לצמצם את השפעות דין החברות על סכסוכים המתגלעים בין דיירים שכנים בבתים הרשומים כחברות, כך שסכסוכים אלה ייפתרו באופן דומה ככל האפשר לדרך שבה נפתרים סכסוכים מקבילים בבתים משותפים (השוו: י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי (1993) 118-116). ביחס לענייננו די לציין, כי התוצאה שאליה הגעתי בהסתמך על דין החברות אינה שונה מזו שהייתה מתקבלת לוא דנתי במחלוקתם של בעלי הדין על-פי דין הבתים המשותפים.

11. סיכומו של דבר הוא, שיש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, להצהיר כי המשיב 3 זכאי להירשם כבעליהן של מניות המערערים בחברה המשיבה ולצוות על המשיבה 2, וכן על כל מי שהחליפה או יחליפה בתפקידה בחברה, לדווח לרשם החברות, בהודעה חתומה על-ידיו, על העברת מניותיהם של המערערים למשיב 3. המשיבות 2-1 תשלמנה למערערים את הוצאות הערעור, כפי שתישומנה על-ידי כבוד הרשם, וכן שכר-טרחת עורך-דין (בשתי הערכאות) בסך 25,000 ₪ למערערים ובסך 12,500 ש"ח למשיב 3.

השופט א' א' לוי:
אני מסכים.

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה. אבקש להוסיף כי חיזוק למסקנתו של חברי השופט מצא, ניתן למצוא גם בהוראת סעיף 34 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969, הקובעת לאמור:

זכות שותף לעשות בחלקו
34. (א) כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו עיסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים.
(ב) תניה בהסכם-שיתוף השוללת או מגבילה זכות כאמור בסעיף-קטן (א) אין כוחה יפה לתקופה העולה על חמש שנים.

הוראה זו משקפת את התפיסה הבסיסית המעוגנת בדין הקנין, המכירה בחופש הניתן לבעלים משותף במקרקעין לבצע עסקאות בחלקו במקרקעין המשותפים אף בלא הסכמת יתר השותפים, והמגבילה באורח קוגנטי את היכולת החוזית להצר את החופש האמור. היא משתלבת בגישה הרואה ב"חברות הבית" תאגידים בעלי מהות הקרובה יותר לדין הקנין ולהסדרים הנוהגים בבתים משותפים מאשר לתאגידים העיסקיים הנשלטים על-ידי דין החברות.

ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.

ניתן היום, כ"ג באדר תשס"ד (16.3.2004).

ט


מעורבים
תובע: עזבון נחמן גולדשטיין ז"ל
נתבע: פסגת ברטנורה בע"מ
שופט :
עורכי דין: