ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמותת זכרון שלמה נגד משרד החינוך :

בפני כבוד השופטת נאוה בן אור

המערערת

עמותת זכרון שלמה - באבוב ע.ר 58511145
על ידי ב"כ עו"ד אורי קידר ועו"ד דניאלה זלוטניק

נגד

המשיב

משרד החינוך
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), עו"ד יעקב פונקלשטיין

פסק דין

זהו ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 מ- 2.3.14, בה נדחה עררה של המערערת על החלטת המשיב מ- 10.10.13, שלא להעניק לה רישיון להפעלת בית ספר מוכר שאינו רשמי לכיתות א'-ו' בעיר בת-ים, לשנת הלימודים התשע"ד.

רקע עובדתי

1. חסידות באבוב היא קהילה חסידית קטנה, המונה כ- 2,000 בתי אב ברחבי העולם. בישראל חיים כ- 400 בתי אב, מתוכם כ- 85 בעיר בת-ים, כ- 120 בעיר בני ברק, כ- 100 בירושלים והיתר מפוזרים בערים שונות ברחבי הארץ. לפי הנטען, המדובר בקהילה קטנה הנבדלת באורחותיה מיתר החסידויות, ומשכך מתחייב קיומן של מסגרות חינוכיות ייחודיות התואמות את צרכיה.

עד ל- 2006, מנתה קהילת חסידי באבוב בבת-ים כ- 100 בתי אב. באותה שנה חל פילוג בקהילה, ופרשו ממנה כ- 30 בתי אב. רובם עברו לבני ברק ומקצתם לבית שמש ולירושלים.
בעבר הפעילה קהילת באבוב בית ספר לבנים, ושמו " ת"ת קדושת ציון באבוב". בית הספר הופעל על ידי עמותה אחרת, "חסידות באבוב" שמה, וקיבל רישיון להפעלתו ב- 1988. במהלך השנים שלח המשיב מספר התראות לבית הספר בשל מספר התלמידים המצומצם שלמד בו. הובהר לעמותה שהפעילה אותו כי בשל מיעוט התלמידים, יהיה על בית הספר להיערך לסגירתו. על אף ההתראות, בית הספר לא צמח ( בניגוד לנטען בסעיף 40 להודעת הערעור), וב- 12.8.08, ערב פתיחת שנת הלימודים התשס"ט, הוצא צו סגירה נגדו, המנמק את הסגירה בכך " שבבית הספר הולכים ומתמעטים מספר התלמידים ומספר התלמידים הנוכחי אינו מצדיק את קיום המוסד" (נספח ט' לעיקרי הטיעון מטעם המשיב).
העמותה שהפעילה את בית הספר לא נקטה הליכים משפטיים כדי להעביר את רוע הגזירה, והמשיכה להפעיל את בית הספר למרות הצו, וממילא ללא רישיון. יש להעיר, כי המערערת חסכה פרט זה מן הקורא, והסתפקה בציון עובדת הוצאת צו הסגירה ( סעיף 43 להודעת הערעור).

2. לפי הנטען בהודעת הערעור, החל מ-2009 נעשים מאמצים לשיקום הקהילה בבת-ים. המאמצים הביאו לכך שבאותה שנה הצטפרו לקהילה משפחות צעירות חדשות, בעיקר זוגת צעירים, ונכון לתחילת שנת הלימודים התשע"ד עמדה הקהילה על 85 בתי אב. כחלק מתכנית ההבראה של הקהילה, הוקמה העמותה המערערת, "עמותת זכרון שלמה ד'באבוב".

3. לקראת שנת הלימודים התשע"ד פנתה המערערת בבקשה לקבלת רישיון להפעלת בית ספר לבנים, שייקרא " זכרון שלמה". אין חולק, כי בקרית החינוך של החסידות בבת-ים פועלים ברישיון גני ילדים ובית ספר לבנות. בבקשה ( נספח ב' להודעת הערעור) ציינה המערערת כי בבית הספר יהיו שלוש כיתות, ו-24 תלמידים בסך הכל: 7 תלמידים בכיתה ב', 9 תלמידים בכיתה ג' ו- 8 תלמידים בכיתה ד'. עיון בבקשת הרישיון מלמד כי המערערת ציפתה למספר גבוה יותר של תלמידים בכיתות ב' וד' (לגבי שתי כיתות אלה צוין כי המדובר ב- 11 תלמידים בכל אחת), וכן כי ציפתה לרישום גם לכיתות ה'-ו', אלא שתוחלתה נכזבה.

4. ב- 4.7.13 ביקר בבית הספר המפקח משה דויטש. בחוות הדעת הפדגוגית שכתב ( נספח ד' להודעת הערעור) ציין המפקח כי אין בסמכותו לאשר ולהמליץ על מתן רישיון ל-24 תלמידים בשלוש כיתות, וזאת על יסוד נוהל רישוי מוסד פטור חדש תשע"ד, סעיף 3.1 ז' (העמוד הרלוונטי מן הנוהל מצורף כנספח י' להודעת הערעור). ואכן, על פי סעיף 3.1 ז' מותנה מתן רישיון לשם פתיחת " בית ספר צומח" בקיומן של שתי כיתות בדרגת כיתה א' או כיתה אחת בדרגת כיתה א' וכיתה אחת בדרגת כיתה ב', כשבכל אחת מהן 22 תלמידים לפחות, ובסך הכל מינימום 44 תלמידים.

מנהל המחוז אישר את המלצת המפקח ב- 23.7.13, בקובעו כי "אין בסיס של מספר תלמידים המצדיק קיום בית ספר".

5. בתגובה לאמור בדו"ח פנתה ב"כ המערערת למשיב במכתב מ- 27.8.13 (נספח ה' להודעת הערעור) ובו טענה כי לנוהל האמור אין עיגון בחוק ובפסיקה. את טענתה ביססה על סעיף 2( א) לחוק פיקוח על בתי ספר הנ"ל ( להלן: חוק הפיקוח), המורה כי החוק חל על בית ספר שבו לומדים או מתחנכים באופן שיטתי יותר מעשרה תלמידים. מכאן יש להסיק, כטענתה, כי עשרה תלמידים הם הרף המינימאלי לקבלת רישיון להפעלת בית ספר. בנוסף הפנתה להחלטות קודמות של ועדת הערר, התומכות בעמדתה. על כל אלה טענה, כי למנהל המחוז סמכות להמליץ על מתן רישיון לבית ספר צומח גם כאשר לומדים בו פחות מ- 44 תלמידים, וכי היה מקום לעשות שימוש בסמכות זו בשל ייחודיותו של בית הספר והיעדר קיומו של מענה חינוכי חלופי בעיר. עוד נטען, כי לא הובאה כל ראיה לכך שמיעוט התלמידים יפגע בהם ומנגד, דחיית הבקשה היא כשלעצמה תביא למיעוט תלמידים.

ב- 10.10.13 דחתה מנכ"לית המשיב את הבקשה ( נספח ו' להודעת הערעור). ההחלטה מבוססת על ארבעה טעמים. האחד, שמספר התלמידים הקטן אינו מאפשר קיומו של מוסד חינוכי; השני, שהמספר הנמוך בכל שכבת גיל אינו מהווה כיתה ואינו מספק מסגרת חינוכית בה יכולה להתקיים הפרייה הדדית ואינטראקציה חברתית; השלישי, שאין פוטנציאל צמיחה לבית הספר; והרביעי, שהיתר הבנייה שהוגש אינו תואם לנתוני הבקשה ( טעם אחרון זה אינו רלוונטי לענייננו).

המערערת עררה על החלטה זו לוועדת הערר, ועררה נדחה ב- 2.3.14. מכאן הערעור.

החלטת ועדת הערר

6. מן הנתונים שהונחו לפני הוועדה עולה, כי בית הספר " קדושת ציון באבוב" שהחל לפעול ברישיון בשנת 1988 ( תחת הנהלתו של מנהל בית הספר נשוא הערעור ובאותו מבנה), סבל ממיעוט תלמידים וקיבל התראות עוד לפני הפיצול שאירע בקהילה. כך, כבר בשנת הלימודים התשס"ב (2001/2002) למדו בבית הספר 58 תלמידים ושנה לאחר מכן למדו בו 68 תלמידים. בשנת תשס"ו, לאחר הפיצול בקהילה, נותר מספר התלמידים על כנו (67 תלמידים), בתשס"ז למדו בו 64 תלמידים ושנה לאחר מכן - 62 תלמידים. הירידה הדרסטית במספר התלמידים החלה בתשס"ט, אז למדו בבית הספר 33 תלמידים בלבד. צו הסגירה הוצא ערב שנת הלימודים תשס"ט, ולמרות זאת המשיך בית הספר לפעול עם 33 תלמידים באותה שנה, ו- 40 תלמידים בשנת הלימודים תש"ע.

7. ועדת הערר ערה לכך שהמערערת מייצגת קהילה ייחודית של חסידים, וכי קהילה זו זכאית לחנך את ילדיה בהתאם לאמונותיה. אולם המדובר בקהילה קטנה במיוחד, המפעילה גנים בבת-ים ובבני ברק, ובית ספר בבני ברק. על השאלה האם חייב המשיב, בשל ייחודיותו של פלג זה, ליתן למערערת רישיון להקמת בית ספר יסודי נוסף בעיר בת-ים השיבה ועדת הערר בשלילה.

לטעמה, למספר הילדים בבית הספר ובכל כיתה וכיתה מספר השלכות על שאלת הזכאות לרישיון. ההשלכה האחת, עניינה שאלת ההצדקה הכלכלית לקיומו של מוסד חינוכי המבקש להיתמך כלכלית על ידי המדינה, עבור מספר תלמידים כה קטן. שאלה זו, כך קובעת ועדת הערר, אינה יכולה להידון במסגרת הליך הרישוי ומקומה במסגרת הליך ההכרה והתקצוב, כפסיקת בית המשפט העליון בעע"מ 153/12 משרד החינוך נ' חינוך למנהיגות חברה לתועלת הציבור בע"מ (מיום 5.7.12, ולהלן: פרשת חברותא). המשמעויות הרלוונטיות להליך הרישוי הן מידת יציבותו של המוסד החינוכי וההשלכות הפדגוגיות שיש למיעוט תלמידים.

8. אשר ליציבותו של המוסד החינוכי ויכולתו להתקיים לאורך זמן מציינת ועדת הערר כי מן הנתונים שהוצגו לעיל עולה כי מספר ילדי הקהילה הלומדים בבית הספר שבבת-ים הלך ופחת באופן דרסטי עם השנים. טענת המערערת לפיה צפוי גידול במספר הילדים עם התווספות בתי אב לקהילה, לא גובתה בראיות. עובדה היא שהמערערת לא הצליחה לפתוח כיתה א' בשל היעדר נרשמים. בנוסף, על פי נתונים שהציגה המערערת במהלך הדיון, בגן אותו היא מפעילה 25 ילדים, מתוכם 11 בנים הצפויים לעלות בשנה הבאה לכיתה א'. גם אם כל הילדים הללו יבקשו ללמוד בבית הספר של המערערת, ספק עם יש בכך להוכיח פוטנציאל צמיחה. הקהילה היא כה קטנה כדי כי אין כל ודאות שבשנים הבאות יהיה מספר מספיק של תלמידים ובית הספר יתקשה לשמור על רצף כיתות לאורך השנים. לפיכך, התרשמות ועדת הערר היא כי "בית הספר יתקשה בבנייה ובביסוס של מערך פדגוגי-חברתי-ארגוני יציב והוא עשוי להפוך ל'צבר' של כיתות בודדות ואקראיות בהן מספר תלמידים מועט". מכל מקום, הנתונים באשר להיתכנות פתיחתה של כיתה א' בשנת הלימודים תשע"ה אינם רלוונטיים לשנת הלימודים הנוכחית, בה לא היו מספיק ילדים על מנת לפתוח כיתה א'.

9. בכל הנוגע להשלכות הפדגוגיות, ועדת הערר מקבלת את עמדת המשיב ולפיה בקבוצות לימוד קטנות מעין אלו שיש בידי המערערת, לא ניתן לקיים הפרייה לימודית ותהליכי חברות מספקים, במיוחד במבט צופה פני עתיד, כאשר הילדים לא ימשיכו באותה מסגרת בשנים הבאות ולאורך זמן. ואם כך, הרצון לממש את זכותה של הקהילה לאוטונומיה חינוכית/אמונית עלולה לפגוע בזכותם של ילדיה הקהילה לחינוך הולם, ובמיוחד למסגרת חברתית-פדגוגית שתאפשר להם לממש את יכולותיהם באופן מיטבי. לפיכך, מסקנת ועדת הערר היא שהמשיב רשאי, בנסיבות אלה, להעדיף את טובת התלמידים על פני זכותה של הקהילה, בפרט בהינתן שלקהילה בית ספר נוסף בעיר בני ברק, בו לומדים כ- 130 תלמידים, והנמצא בטווח נסיעה של 60-30 דקות ( תלוי בשעות העומס). בנסיבות אלה פתרון זה עדיף על נפי הקמתו של מוסד חינוכי חדש שאין זה ברור כי יוכל להתקיים לאורך זמן ואשר אינו נותן לתלמידיו מסגרת חברתית-פדגוגית מספקת.

10. ולבסוף, ועדת הערר דחתה את פרשנות המערערת לפיה חוק הפיקוח מחייב את המשיב ליתן רישיון לכל מוסד חינוכי שלומדים בו מעל עשרה תלמידים. סעיף 2( א) לחוק הפיקוח קובע כי מי שמבקש לפתוח מוסד חינוכי ובו למעלה מ- 10 תלמידים חייב לבקש רישיון, היינו פעולתו חייבת להיות מפוקחת על ידי משרד החינוך. אי בכך כדי לאיין את מדיניות המשיב ואת שיקול דעתה הפדגוגי של מנכ"לית המשרד בנוגע למספר התלמידים הרצוי במוסד חינוכי.

הטענות בערעור

11. המערערת חוזרת על טענתה לפיה מספר התלמידים בבית הספר אינו מהווה קריטריון למתן רישיון ( בכפוף לקיומם של עשרה תלמידים לפחות), וכי על פי הפסיקה, ובפרט פסק הדין בפרשת חברותא, אין המשיב רשאי להרחיב את הוראות סעיף 9 לחוק, המונה את התנאים בהם לא ייתן מנכ"ל המשיב רישיון לבית ספר. בנוסף טוענת היא כי ועדת הערר שגתה כשקבעה כי אין לבית הספר פוטנציאל צמיחה, וכי מכל מקום היה עליה להפעיל גמישות ושיקול דעת בבחינת הבקשה. עוד נטען, כי ייחודיותו של בית הספר וייחודיותה של הקהילה לא קיבלו משקל מספיק.

בנוסף טוענת המערערת כי ועדת הערר שגתה בקביעתה לפיה לימוד בכיתות קטנות מביא " באופן אוטומטי" לפגיעה בתלמידים, וכי קביעה זו עומדת בניגוד לקביעה קודמת שלה בערר 90/13 העמותה להקמת בית הספר מקור התקווה נ' משרד החינוך ( מ- 26.2.14). כך גם הוועדה לא בחנה את עוצמת הפגיעה בתלמידים אל מול הפגיעה הקשה בזכות ההורים לבחור בחינוך המתאים לילדיהם. זכות אחרונה זו היא זכות חוקתית שיש לפגוע בה רק בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטעמה, אין החלטת הוועדה עומדת בביקורת חוקתית זו.

טענות המשיב

12. לטענת המשיב יש לדחות את הערעור על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים, שכן המערערת הפעילה את בית הספר בתשע"ד על אף דחיית בקשתה לרישיון. לגופו של עניין מצדד המשיב בהחלטת ועדת הערר, ומפנה לפסיקה לפיה היקף ההתערבות של בית המשפט בשיקול דעתה של ועדת הערר מצומצם.

דיון והכרעה

13. על אף שמצאתי טעם בטיעוני המשיב בכל הנוגע לחוסר ניקיון כפיים של המערערת, המתבטא, לטעמי, לא רק בעובדה שהפעילה את בית הספר על אף שנדחתה בקשתה לרישיון, אלא גם בעובדה שלא הביאה לפני בית המשפט את העובדה שבית הספר, במתכונתו הקודמת, המשיך להתנהל בניגוד לצו סגירה שהוצא נגדו, אדון בערעור לגופו.

המסגרת הנורמטיבית
14. כאמור, חוק הפיקוח חל על כל מוסד חינוכי שלומדים בו באופן שיטתי יותר מעשרה תלמידים. המבקש להפעיל מוסד חינוכי כזה נזקק לרישיון לפי חוק זה ( סעיף 3). לא למותר לציין כי פתיחת בית ספר ללא רישיון היא עילה לסגירתו ( סעיף 32( א)(1) לחוק, והפרת הוראת סעיף 3 היא גם עבירה פלילית, שעונש מאסר בצידה ( סעיף 33( א), וראו לעניין זה בר"ם 5776/13 עמותת מקום להיות - בית הספר " מעיין" נ' מנכ"ל משרד החינוך, מיום 26.8.13).

סעיף 9 לחוק הפיקוח קובע כך:
"(א) לא ייתן המנהל הכללי רישיון אלא אם הוא סבור כי תובטח רמה נאותה בהתאם לתקן ולנהוג בסוג בית הספר שהבקשה מתייחסת אליו בעניינים המפורטים להלן:
תכנית הלימודים, מערכת השיעורים ומשך הלימודים.
הכשרתם וכשרם המקצועי של סגל עובדי החינוך.
מבני בית הספר והגישה אליהם, החצר, מספר הכיתות וחדרי הלימוד, הספח והשירות.
תנאי הבטיחות בבית הספר.
הריהוט והציוד של בית הספר.
הבסיס הכספי לקיום בית הספר.
(ב) במתן החלטתו בדבר העניינים המפורטים בסעיף קטן ( א), יתחשב המנהל הכללי בסוג בית הספר ובגילם וצרכיהם של התלמידים - הכל בהתאם לכללים שהתקין שר החינוך והתרבות בהתייעצות עם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת".

ועדת הערר על החלטות המשיב הוקמה מכוח סעיף 14 לחוק הפיקוח. סעיף זה מקנה לוועדה את כל הסמכויות הנתונות למנכ"ל המשיב לפי פרק ב' לחוק, ובכללן מתן רישיון להפעלת בית ספר. באשר לביקורת השיפוטית על החלטות ועדת הערר נקבע כי " לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטותיה של ועדת הערר הפועלת מכוח החוק, ובפרט כאשר מדובר בהשגה על ממצאים עובדתיים ומקצועיים" (עמ"נ 47895-10-12 עמותת רואד לקידום החינוך והרווחה נ' משרד החינוך, מיום 7.7.13).

הטענה בעניין הסמכות
15. כאמור, המערערת טוענת כי ההחלטה נשוא הערעור ניתנה בחוסר סמכות. כל כך, משום שלדידה המגבלה היחידה הקבועה בחוק לעניין מספר התלמידים היא זו שבסעיף 2( א), היינו עשרה תלמידים ומעלה. את טענתה לפיה לא רשאי היה המשיב לשקול את מספר התלמידים משום שאינו יכול לחרוג מרשימת הקריטריונים הקבועה בסעיף 9 לחוק הפיקוח סומכת המערערת על פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת חברותא.

16. אין בידי לקבל טענה זו.

סעיף 2( א) לחוק הפיקוח אינו עוסק בהצבת קריטריונים לאישורה של בקשה לרישיון להפעלת בית ספר. כל שנאמר בו, כי הוראות החוק חלות על כל מי שמקיים מוסד חינוכי שלומדים בו, באופן שיטתי, למעלה מעשרה תלמידים. ובמילים אחרות, מי שמקיים מוסד חינוכי שלומדים בו מעל עשרה תלמידים, חייב בפיקוח. אין ללמוד מכאן את ההיפך, היינו שקיומם של עשרה תלמידים הוא תנאי לקבלת רישיון, ומשדרישה זו התקיימה, אין מספר התלמידים יכול עוד להוות שיקול משיקולי המשיב בבחינת בקשה לרישיון.

אשר לטענה לפיה אין רשימת הקריטריונים הקבועה בסעיף 9 לחוק הפיקוח כוללת קריטריון של מספר תלמידים, נראה בעיני כי האופן בו מפרשת המערערת את סעיף 9 הינו פירוש טכני ומצומצם, שאינו עולה בקנה אחד עם תכליותיו. וכפי שקבעה ועדת הערר בהחלטתה בערר 54/13 מ.ח.ת. מוסדות חינוך נ' משרד החינוך ( מיום 10.11.13):

"פעולת הרישוי אינה פעולה טכנית גרידא אלא פעולה הבאה להגשים את זכותם של ילדי ישראל לחינוך באופן הולם ומספק. משכך, התנאים שנקבעו בחוק הפיקוח ועל ידי המשיב חייבים לעולם להיבחן דרך משקפיים המבקשות ליתן לילדים הלומדים במוסד החינוכי אפשרות לממש את זכותם לחינוך..."

יתרה מזאת, בעניין מ.ח.ת. הנ"ל נטען לפני ועדת הערר כי בעקבות פרשת חברותא אין היא מוסמכת עוד לשקול שיקולים רוחביים שאינם מנויים בחוק הפיקוח. ועדת הערר דחתה טענה זו באומרה כך:

"לא ברורה לנו בהקשר זה טענת המשיב לפיה פרשנותו נגזרת גם מהחלטת בית המשפט העליון בעע"מ 153/12 מדינת ישראל נ' חינוך למנהיגות חברה לתועלת הציבור ( טרם פורסם). ערעור זה אכן דן בגדרי סמכותו של המשיב במסגרת הליך הרישוי וביתר פירוט בשאלה, האם המשיב מוסמך לשקול את הפגיעה הצפויה במערכת החינוך הרשמית בבואו ליתן רישיון למוסד חינוכי מוכר שאינו רשמי. בית המשפט סבר, כי יש לערוך הבחנה בהקשר זה בין הליך ' ההכרה' (תקצוב מוסדות החינוך שאינם רשמיים) לבין הליך הרישוי. אלא שאין לדעתנו להסיק מכך על כלל שיקול דעתו של המשיב במסגרת הליך הרישוי ובוודאי שאין להסיק מכך כי המשיב אינו רשאי כלל לשקול ' שיקולים רוחביים אשר אינם מנויים בחוק הפיקוח'..."

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעת"מ 52641-12-10 משרד החינוך נ' חינוך למנהיגות חברה לתועלת הציבור בע"מ ( מיום 15.6.11), שהיה מושא הערעור בפרשת חברותא, אינו יכול לשמש אסמכתא לטענת המערערת בעניין סמכותה של ועדת הערר בסוגיה שלפנינו. כך נאמר בו:

"חוק הפיקוח מתייחס לדרישות מבית הספר עצמו ואינו מונה במסגרתו שיקולים חוץ בית ספריים, לרבות פגיעה במוסדות רשמיים, כעילה לאי מתן רישיון. אין חולק כי למנהל הכללי ניתן שיקול דעת רחב בכל הקשור לבחינת עמידתו של מבקש הרישיון בתנאים הנדרשים בחוק. אין לשלול גם את הטענה כי יש מקום ליתן פרשנות רחבה לדרישות המנויות בחוק. יחד עם זה, שיקול דעתו הרחב של המנהל ופרשנות רחבה איננה מסמיכה אותו לכלול דרישות נוספות לחוק, כשאלה אינן מנויות בו כלל. ככל שחפצה המערערת להרחיב את רשימת הדרישות המנויה בחוק הפיקוח ולקבוע תנאים נוספים למתן רישיון אשר אינם מופעים בחוק, עליה לעשות זאת באמצעות חקיקה. ראוי לציין כי אין מדובר ביישום הוראות חוק על חוק הפיקוח אלא על יישום תקנות שהותקנו מכוח חוק אחר – חוק חינוך ממלכתי תשי"ג-1953, על חוק הפיקוח" ( שם, פסקה 22).

בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון בערעור שהגיש המשיב על פסק דין זה, הבהיר בית המשפט העליון את עמדתו, ולפיה "יש לשון בנפרד בשאלת מתן רישיון לבית ספר בהתאם לסעיף 9 לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, ובשאלת ההכרה בבית ספר לא רשמי לצורך קיום חובת הלימוד בחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, בהתאם לסעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 ולתקנה 3 לתקנות חינוך ממלכתי ( מוסדות מוכרים), התשי"ד-1953", ולנוכח דברים אלה חזר בו המשיב מן הערעור.

הנה כי כן, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומעמדת בית המשפט העליון בערעור עולה, כי אין לכלול בשיקולים למתן רישיון לפי חוק הפיקוח שיקולים " חוץ בית ספריים" כעילה לדחיית בקשה לרישיון. עם זאת, בית המשפט מדגיש כי שיקול דעתו של המשיב הינו שיקול דעת רחב, וכי אין לשלול את התפישה לפיה יש ליתן פרשנות רחבה לדרישות המנויות בחוק הפיקוח.

17. בענייננו, השיקולים שנשקלו על ידי המשיב ולאחר מכן על ידי ועדת הערר הם שיקולים הנוגעים באופן ישיר לרמתו הפדגוגית של בית הספר עצמו ולאפשרות התפתחותם הטובה של התלמידים הלומדים בו. שיקולים אלה מקומם בבחינת הבקשה למתן הרישיון. ועדת הערר הבחינה הבחן היטב בין שיקולים " חיצוניים", כגון שיקולי תקצוב, שאין לשקול אותם במסגרת השיקולים לפי חוק הפיקוח, לבין שיקולי הרישוי. מכאן, שוועדת הערר הייתה מוסמכת לשקול את מספר התלמידים בבית הספר ואת השלכותיו הפדגוגיות של מספרם, בעת שבחנה את הערר שלפניה.

הטענות כנגד סבירות ההחלטה
18. כאמור, נקודת המוצא היא שבית המשפט לא ימהר להתערב בהחלטותיה של ועדת הערר, בפרט כאשר מדובר בהשגה על ממצאים עובדתיים ומקצועיים ( עמ"נ 47895-10-12 הנ"ל). בהקשר זה יודגש, כי הביקורת על החלטות המשיב נעשית בראש ובראשונה על ידי ועדת הערר, שהיא " גוף ביקורת ייעודי" (שם) בכל הקשור במתן רישיונות לבתי ספר ולגנים:
"אופי הדיון בוועדת הערר, מומחיותה וסמכויותיה הרחבות משליכים גם על אמת המידה לביקורת השיפוטית בערעור על החלטותיה ... הכלל הרגיל הוא, שבית משפט זה, בהפעילו ביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית של הרשות, אינו מחליף את שיקול הדעת של הרשות המינהלית בשיקול דעתו, אלא מבקר את פעולתה על פי העילות שבדין ... ניתן איפוא ללומר, שאם זהו הכלל, הוא נכון ומצומצם עוד יותר ובמיוחד במסגרת ערעור מנהלי בכגון דא..." ( שם).

לא נמצא לי כי ענייננו הוא אחד החריגים המצדיק התערבות בשיקול דעתה של ועדת הערר.

19. לעניין פוטנציאל הצמיחה של בית הספר, החלטתה של ועדת העררה מעוגנת בנתונים שהובאו לפניה, וקביעתה סבירה. הראיה היחידה שהציגה המערערת היא רשימת המשפחות החברות בקהילה, אולם זאת ללא פירוט של מספר הילדים בכל משפחה, גילם ורצונם ללמוד בבית ספר זה. כפי שראינו לעיל, בית הספר הנדון פעל תחת התראות חוזרות של המשיב על כך שאינו צומח, וזאת עוד בטרם ארע משבר הפילוג בקהילה. בית הספר המשיך לפעול גם לאחר שניתן נגדו צו סגירה בשל מיעוט התלמידים שבו. העובדה שעתה מבקשת המערערת ליטול את המושכות אינה משנה את תמונת המצב מן הבחינה המהותית, היינו שהמדובר באותו בית ספר, שבמשך שנים מתקשה לקום על רגליו. המדובר, אפוא, באותה גברת, בשינוי אדרת, ובניסיון להחיות בית ספר שהוצא לו צו סגירה מבלי שהובאו נתונים כלשהם בדבר שינוי של ממש במצב. לא למותר להדגיש כי בקשת הרישיון לשנת תשע"ד מתבססת על 24 תלמידים בלבד, כאשר ההתראות נשלחו לבית הספר כשמספר התלמידים בו עמד על כשישים, ולאחר מתן צו הסגירה עמד על 33 ו- 40 תלמידים. עוד יש לציין כי הבקשה שהוגשה לשנת הלימודים הקרובה מונה 30 תלמידים בלבד. בנסיבות אלה, התשתית העובדתית עליה מונחת החלטת ועדת הערר היא כזו, שכל ועדת ערר סבירה רשאית הייתה להגיע למסקנה המדוברת.

20. ועדת הערר עומדת בהחלטתה על הקשר בין מספר התלמידים הלומדים בכל אחת מכיתות הלימוד ובבית הספר בכללותו, לבין ההתפתחות החברתית של התלמידים. קביעה מקצועית זו מצויה בתחום מומחיותה של הוועדה, ולא ראיתי הצדקה להתערב בה. החלטה זו עולה בקנה אחד עם תפישתה המקצועית של ועדת הערר כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות אחרות ( ראו, למשל, ערר 85/11 עמותת שחף שהם נ' משרד החינוך, מיום 7.3.12; ערר 49/12 עמותת דרך חנוך לנער נ' משרד החינוך, מיום 18.10.12).

לא מצאתי סיוע לטענת המערערת בהחלטת ועדת הערר בערר 15/12 עמותת בית הספר הפטריארכיה רום ( היוונית) האורתודוקסית סנט מיכאל ביפו נ' משרד החינוך ( מיום 19.8.12). גם באותה החלטה מצאה ועדת הערר כי מספר התלמידים בבית הספר הוא שיקול פדגוגי שהמשיב מוסמך לשקול אותו בבואו לבחון בקשה למתן רישיון לפי חוק הפיקוח. אלא שבאותה פרשה סברה ועדת הערר כי יש ליתן לבית הספר נשוא הדיון הזדמנות אמיתית לצמוח, לאחר שמצאה כי המשיב הכשיל, בהתנהלותו, הזדמנות זו. (על גלגוליה של אותה פרשה ראו עת"מ 39434-10-12 משרד החינוך נ' עמותת בית הספר הפטריארכיה רום ( היוונית) האורתודוקסית סנט מיכאל ביפו, מיום 24.12.12; בר"ם 132/13 עמותת בית הספר הפטריארכיה רום ( היוונית) האורתודוקסית סנט מיכאל ביפו נ' משרד החינוך, מיום 22.4.13, אשר גם מן ההסכמה אליה הגיעו, בסופו של דבר, הצדדים, ניתן ללמוד כי השיקול של מספר התלמידים בכיתה הינו שיקול בר תוקף לשם בחינת בקשה לרישיון להפעלת בית ספר). לא כך הדבר בענייננו. לא רק שאין המערערת טוענת כל טענה על התנהלותו של המשיב בעניינה, ראינו כי המשיב חידש את רישיונו של בית הספר שנה אחר שנה, תוך מתן התראות חוזרות ונשנות על מיעוט התלמידים, שיביא בסופו של דבר לסגירתו.

כך גם לא מצאתי סיוע לטענת המערערת בערר 25/12 העמותה למען חינוך דמוקרטי ברעננה נ' משרד החינוך ( מיום 20.8.12). עיון בהחלטה מלמד, כי ועדת הערר סבורה כי "מספר ילדים מועט הוא שיקול פדגוגי שהמשיב רשאי לשקול בבואו להחליט האם לתת למוסד חינוכי רישיון אם לאו" ( שם), אלא ששיקול זה אינו עומד לבדו, ויש לאזנו מול שיקולים נוספים ובכללם ייחודיותו של המוסד החינוכי, הסיבות למספר הילדים המועט והתנהלותו. באותה פרשה מצאה ועדת הערר "כי יש ליתן למוסד חינוכי הזדמנות נאותה לגדול ולהתפתח כאשר יש בו מספר נרשמים מינימאלי וביכולתו להראות פוטנציאל של צמיחה". מאחר שאותה עוררת הראתה, לכאורה, קיומו של פוטנציאל צמיחה, מצאה הוועדה כי נכון יהיה ליתן לה רישיון לשנה, במהלכה תהיה חייבת להראות " גידול משמעותי" במספר התלמידים הלומדים בבית הספר. המערערת אינה עומדת באמות מידה אלה, ואם צריך ראיה לדבר, הרי שבשנת הלימודים הבאה חל גידול של שישה תלמידים בלבד.

לסיכום סוגיה זו, אביא את דבריו של המפקח בעת שהעיד לפני ועדת הערר:
"... מבחינתנו זה היה מאוד ברור שאי אפשר לקיים בצורה כזו בית ספר. ניקח את העניין של החורף, שני תלמידים לא באים, זה כבר, התחושה בכזה בית ספר הייתה לנו מורגשת כתחושה של קייטנה ול באמת של מבנה, בית ספר פעיל..." ( עמ' 36 לפרוטוקול, נספח ז' להודעת הערעור).

21. בניגוד לטענת המערערת, ועדת הערר הייתה ערה לייחודיותה של הקהילה ולקושי הכרוך בנסיעה יומיומית לבית הספר בבני ברק, אולם הגיעה למסקנה כי פתרון זה עדיף על פני מתן רישיון לבית ספר ממועט תלמידים. לא מצאתי סיוע לטענת המערערת בערר 90/13 לעיל. באותה פרשה אכן קבעה ועדת הערר כי מספר התלמידים אינו קריטריון מתאים לבתי ספר דתיים יחודיים, המשרתים קהילות קטנות ומצומצמות. אלא שהחלטתה מתייחסת לבית ספר שלמדו בו 90 תלמידים בכל שכבות הגיל, שלא כמערערת שביקשה לפתוח בית ספר ובו 24 תלמידים בשלוש שכבות גיל בלבד. יתרה מזאת, באותה פרשה לא היה בנמצא פתרון חלופי שיכול היה להיות מקובל על הורי התלמידים והתואם את אורח חייהם. נתון זה, היינו קיומו של פתרון חלופי, הינו נתון מהותי שעמד לנגד הוועדה, וכאמור נמצא לה כי בית הספר בבני ברק הוא פתרון הולם ( השוו לעניין זה גם את החלטת ועדת הערר בערר 54/13 הנ"ל).

עמדתה של ועדת הערר, ולפיה אין ליתן משקל מכריע, שלא לומר יחיד, לשיקול הייחודיות ולזכותם של ההורים לחנך את ילדיהם על פי דרכם, ויש לאזנו עם שיקולים נוספים רלוונטיים, היא עמדה ראויה ( ראו, למשל, עמ"נ 102/09 אלזוהור מעונות יום וגני ילדים בע"מ נ' משרד החינוך, מיום 16.6.09). ודאי כך, משנמצא פתרון חלופי על דרך של הסעה לבית הספר בבני ברק, שאינו במרחק בלתי מתקבל על הדעת ממקום מגוריהם של התלמידים.

22. סוף דבר, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

הערבון שהפקידה המערערת יועבר למשיב לסילוק חיוב זה.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט' אב תשע"ד, 05 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עמותת זכרון שלמה
נתבע: משרד החינוך
שופט :
עורכי דין: