ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזרא אהרון נגד חברת נידקו בע"מ :

לפני:

כבוד השופט אורן שגב
מר הרצל גבע – נציג ציבור עובדים
מר שאול שני – נציג ציבור מעסיקים

התובע
עזרא אהרון ת.ז XXXXXX363
ע"י ב"כ: עו"ד תמיר שטיינוביץ
-
הנתבעים

  1. חברת נידקו בע"מ
  2. מר דוד ניסן

ע"י ב"כ: עו"ד שלמה בכור

פסק דין

עניינה של תביעה זו בדרישתו של התובע לקבל תשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת ובגין סיומה.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים
הנתבעת הינה מפעל מתכת המייצר ומשפץ מכונות וחלקי מתכת (להלן גם- "המפעל"), בו הועסק התובע כמשחיז, החל מחודש ינואר 2000 ועד לחודש דצמבר 2009.
הנתבע הינו מנהל הנתבעת.
על הצדדים חל צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה (להלן: " צו ההרחבה").
לטענת התובע, בשנה האחרונה להעסקתו, החלו הנתבעים לפגוע בשכרו ובזכויותיו, תוך שימוש ביחס משפיל ומבזה. כן טען כי נכפתה עליו יציאה לחופשה ולחל"ת, לא שולמו לו ימי מחלה, הפחיתו משכרו בגין ימי חופשה וכיו"ב.
בשל התנהלות זו, פנה התובע ועובדים נוספים ל"הסתדרות החדשה" (להלן: "ההסתדרות") במטרה להתאגד ולעמוד על זכויותיהם. ביום 22.10.09 התקיימה פגישה בין יוזם ההתארגנות, מר אילן נחום (להלן: "מר נחום") ועובדים נוספים של הנתבעת, ובכללם התובע, לבין נציגי ההסתדרות.
לטענת התובע, לאחר פגישה זו, חלה החמרה ביחסי הנתבעים כלפיו וכלפי כל העובדים שהשתתפו בפגישה וכי כולם, לרבות יוזם ההתארגנות, פוטרו מעבודתם. התובע הטעים, כי נאסר עליו להחתים את כרטיס הנוכחות ונאמר לו כי הוא לא יקבל שכר בגין עבודתו.
ביום 27.10.09 שלח ב"כ התובע דאז מכתב לנתבע אשר כותרתו "התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים" ובו טענות שונות כלפי הנתבעים לרבות תשלום בחסר בגין שעות עבודה, הוצאה לחופשה שנתית ללא הסכמה וכן מתן יחס משפיל. עוד צוין במכתב כי הנתבע הזמין משטרה לתובע עקב סירובו לעזוב את מקום העבודה.
מכתב נוסף נשלח ביום 16.11.09 ובו צוין כי התובע נתבקש שלא להעביר כרטיס במחשב הנוכחות. עוד צוין כי ככל שכרו של התובע ייפגע כתוצאה מההוראה האמורה, יאלץ התובע להתפטר מעבודתו בדין מפוטר.
ביום 19.11.09 התקיימה פגישה בין התובע לנתבע. במסגרת פגישה זו חתמו הצדדים על הסכם אשר נסיבות חתימתו ופרשנותו שנויות במחלוקת (להלן: "ההסכם").
לגרסת התובע, הוצגה בפניו ברירה אחת ואין בילתה- מתן הסכמתו לעבוד בתמורה ל- 2,000 ₪ לחודש ללא זכויות נוספות ובתמורה לכך בונוס בסך 6,000$ ואת משכורת 11/2009 במלואה או פיטורין לאלתר ללא כל זכויות לרבות פיצוי פיטורים.
לגרסת הנתבעים, התובע התפטר מעבודתו לאחר שהודיע כי ברצונו לפתוח עסק משלו. נוכח הודעתו, סוכם בין הצדדים על קבלת 6,000$ לסילוק סופי ומוחלט של תביעותיו כנגד הנתבעת וכן התחייבות התובע לספק שירותים לנתבעת כקבלן עצמאי.
ביום 24.11.09 לקה התובע באירוע מוחי, בגינו איבד את כושר עבודתו.
ביום 14.1.10 פנה ב"כ התובע לנתבע בדרישה לבטל את הודעת הפיטורים, שנמסרה, כביכול, לתובע וכן לתשלום זכויות שונות מכח צו ההרחבה.
בתגובה למכתב זה, השיבה הנתבעת ביום 25.1.10 באמצעות בא כוחה, כי התובע התפטר מעבודתו לאחר שהחליט להפוך לעצמאי ולאחר שקיבל סך 6,000$ לסילוק כל תביעותיו.
התובע עתר לתשלום זכויות שונות הנובעות מצו ההרחבה, ובכללם, תוספת יוקר, תוספת ותק, ותק, ביטוח מחלה, תשלום בגין ימי בחירה, פדיון חופשה, דמי הבראה, שכר עבודה, אחזקת רכב וימי מחלה.
עוד עתר התובע לתשלום חלף הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין בשל אי עריכת שימוע. בנוסף, עתר התובע לתשלום פיצוי בגין פגיעה בחופש ההתארגנות.
הנתבעים טענו מנגד, כי הנתבע 2 מעולם לא העסיק את התובע ודין התביעה כנגדו להידחות על הסף. לגופו של עניין הכחישו את זכאותו לתשלום הסעדים הנתבעים על ידו, שכן, לטענתם התובע קיבל את מלוא זכויותיו כדין ולא הלין על כך מעולם. עוד טענו כי בתקופה שקדמה להתפטרותו, החל התובע לבצע הפרות משמעת ונזקים, תוך שהוא דורש במפגיע "מכתב פיטורים".
משהתפטר התובע מעבודתו ונחתם הסכם בין הצדדים, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים וסעדים נוספים הנובעים מסיום עבודתו בנתבעת.
עוד טענו כי הם מעולם לא התנכלו לתובע או למי מהעובדים על רקע התארגנות, והפחתות השכר שבוצעו היו על רקע היעדרותו מהעבודה במסגרת הפרות המשמעת שביצע.
מטעם התובע העיד התובע בעצמו, מר דני אוחיון, יו"ר מרחב השפלה בהסתדרות (להלן: "מר אוחיון"), מר נחום וכן מר אנטולי ארמן, אשר הועסקו בנתבעת בתקופת העסקתו של התובע.
מטעם הנתבעים העיד הנתבע וכן מר ניב ניסן, בנו של הנתבע ומהנדס המפעל. עוד העיד מר שמשון בוריה, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמנהל החשבונות של הנתבעת (להלן: "מר בוריה").

דיון והכרעה

לשאלת היריבות עם הנתבע 2
נקדים ונדון בתביעת התובע כנגד הנתבע, אשר שימש, כאמור, כמנהל המפעל.
כלל יסוד הוא בדיני החברות כי "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" .
יחד עם זאת, לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נקבעו חריגים, אשר מטרתם למנוע מצבים בהם החיץ בין אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה לבין בעלי המניות, משמש על מנת להסתתר מן הדין או להתל בנושים, וזאת על ידי הרמת המסך וייחוס חובות החברה לבעלי המניות.
באופן מסורתי, הרים בית המשפט את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות ובאישיותה המשפטית הנפרדת:
"יסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או, התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי-המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים בשימוש לרעה במסך ההתאגדות".

דוקטרינת הרמת המסך עוגנה בסעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 הקובע, כי בית המשפט ירים את מסך ההתאגדות אם ראה כי בנסיבות העניין נכון וצודק לעשות כן; כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
לאחר שבחנו את מכלול הראיות הגענו כלל מסקנה, כי במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבע וחיובו באופן אישי בחובות הנתבעת, שכן התובע לא הצביע על עילה בגינה יש לחייב את הנתבע באופן אישי. ממכלול הראיות עולה, כי הקשר בין התובע לנתבע נבע מהיותו מנהל בנתבעת ותו לא. אשר על כן, בהעדר עילה, אנו דוחים את תביעתו של התובע כלפי הנתבע.

לשאלת סיום יחסי העבודה
אין חולק כי בין הצדדים נחתם הסכם, הנושא תאריך 1.12.09 אשר זוהי לשונו:
"2,000 שקל מקבל עזרא עבור שירותים
עזרא במפעל ושונות בחוץ במידה ויש עבודות מחוץ למפעל עזרא יקבל לפי שעות.
אני משלם 6,000$ לעזרא על מנת הסכמה עד סוף חודש 30/11/2009. אני משלם חודש זה כל הימים מלא.
הוסכם על ידי עזרא ודוד".
בתחתית העמוד צוין: "קיבלתי את המגיע לי ואין שום קבלן טענות ומענות" ולצידו חתימתו של התובע.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים קשורה לפרשנותו של ההסכם ולשאלה האם התובע פוטר או התפטר.
לטענת התובע, הרקע לחתימה על המסמך הייתה דרישתו של הנתבע, בסמוך לאחר הפגישה בהסתדרות כי התובע יחדל מלהחתים את כרטיס הנוכחות ואי תשלום שכר בגין עבודתו במפעל. לגרסתו, הוא נאלץ לחתום על מסמך זה אשר משמעו הוא כי התובע ימשיך לעבוד בתמורה לסך 2,000 ₪ לחודש ללא זכויות נוספות בתמורה לבונוס בגובה 6,000$ ובנוסף יהיה זכאי למשכורת חודש 11/2009 ללא הפחתות.
לטענת התובע, הוא חתם על מסמך זה ביום 19.11.09 והמשיך לעבוד עד לקרות האירוע המוחי, כאמור, ביום 24.11.09, לאחריו פוטר.
מנגד הטעימה הנתבעת, כי התובע התפטר מעבודתו לאחר ביצוע הפרות משמעת בניסיון לקבלת מכתב פיטורים וזאת, על רקע רצונו להפוך לעצמאי ולסיים את עבודתו בנתבעת. על כן, בעקבות הודעתו על התפטרותו, נערך בין הצדדים הסכם לפיו התובע מקבל סך 6,000$ לחיסול כל תביעותיו. עוד סוכם כי התובע יספק שירותים למפעל כעצמאי בתמורה ל- 2,000 ₪ כנגד חשבונית מס.
נקדים ונציין כי התקשינו ליתן אמון בגרסאותיהם של שני הצדדים אשר היו בלתי רהוטות ובלתי סדירות. עם זאת, לאחר שבחנו את מכלול הראיות בתיק הגענו לכלל מסקנה כי יש לבכר את גרסתה של הנתבעת במובן זה, ששוכנענו כי ההסכם עליו חתמו הצדדים הינו למעשה הסכם סיום יחסי עבודה. להלן נפרט טעמינו לכך.

הרקע לחתימה על ההסכם
לטענת התובע, הרקע לחתימה על ההסכם הייתה דרישתו של הנתבע, בסמוך לאחר הפגישה בהסתדרות, כי התובע יחדל מלהחתים את כרטיס הנוכחות תוך שציין כי הוא לא יקבל שכר על ימי עבודתו.
בעוד שלפי גרסה זו החתימה על ההסכם הייתה כחלק מהתנכלות הנתבע לתובע וניסיונו לפגוע בגובה שכרו, הרי שבחקירתו הנגדית, טען התובע לראשונה כי התמורה בסך 6,000$ נתקבלה בתמורה להסכמתו לעבוד בהיקף של חצי משרה בשכר בגובה 2,000 ₪ וזאת, עקב מצבה הכלכלי הקשה אליו נקלע המפעל ובלשונו: "הייתי לחוץ בכסף, הוא לא שילם לי הרבה זמן כסף, הייתי במצב שאני חייב לקחת כסף.... אמרתי אין בעיה המצב קשה של החברה אני אלך לקראתו, ככה סיכמתי עם הנתבע".
כשנשאל התובע כיצד גרסתו, ממנה משתמע כי הצדדים למעשה שינו את תנאי העסקתו מתיישבת עם העובדה שצוין במסמך כי הוא קיבל את כל המגיע לו וכי אין לו טענות, השיב: "כנראה שהוא הוסיף את המילים האלה. אין לי מושג מה זה" והוסיף כי בעת שחתם על ההסכם לא הופיעה השורה הזו.
מכאן, כי בניגוד לגרסת התובע כי המדובר היה בהפחתה חד צדדית של השכר בשל פעילותו בהקמת ארגון עובדים, הרי מעדותו עולה כי המדובר היה בהפחתת היקף המשרה והשכר בהתאם, זאת, נוכח מצבו הכלכלי של המפעל. עוד עולה, כי התובע הסכים לתנאים שכביכול הוצגו על ידי הנתבעת, וכי ההסכם לא נכפה עליו כטענתו.
בניגוד לגרסה התובע, העיד הנתבע בחקירתו הנגדית כי במשך שנתיים ביקש התובע מכתב פיטורים וזאת בשל רצונו להפוך לקבלן עצמאי. עוד העיד כי לפי ההסכם התובע היה זכאי ל-2,000 ₪ תמורת שירותים שונים וכי הוא קיבל 6,000$ "כדי שלא יהיו לי בעיות" .

לשון ההסכם
מקריאת ההסכם עולה כי לשונו בלתי נהירה ולא מאפשרת לעמוד על הסכמת הצדדים במלואה. עם זאת, מלשון ההסכם עולה כי התובע יקבל 2,000 ₪ בחודש תמורת "שירותים", שכרו בגין עבודה מחוץ למפעל ישולם לפי שעות עבודה וכן לתובע ישולם סך 6,000$. אשר לחודש 11/2009- אין מחלוקת בין הצדדים כי הוסכם ביניהם על תשלום מלא של חודש זה.
התובע העיד כי הוא קיבל 6,000$ "כדי שאסכים לעבור לחצי משרה ואקבל 2,000 ₪ בחודש" כשנשאל למה הכוונה שירותים, השיב באופן סתום "זה התפקיד שלי במפעל. אני עושה שירותים במפעל". כשנשאל מה תפקידו במפעל, השיב "משחזן כלים".
לא שוכנענו כי הסכום בסך 6,000$ שולם לתובע "כבונוס", בתמורה להסכמתו לעבור לעבוד בהיקף משרה מופחת, טענה אשר הוכחשה על ידי הנתבע ולא הוכחה בכל ראיה. לכך יש להוסיף כי התובע לא סיפק הסבר מניח את הדעת מהם ה"שירותים" המצוינים במסמך ומדוע מצוין כי הוא מוותר על טענותיו כלפי הנתבעת.
לכל האמור יש להוסיף כי בתצהירו העיד התובע, כי מצויה בידו הקלטה מיום 19.11.09, בו נחתם ההסכם בין הצדדים. בחקירתו, כשנשאל האם יש בהקלטה לשפוך אור על הסיכום בינו לבין הנתבע השיב כי היא מוכיחה שהנתבע השפיל אותו ואמר לו שאין לו מה לחפש יותר במפעל .
התובע נמנע מלצרף את ההקלטה כראיה לביסוס טענתו ו לפיכך, הרי שיש בכך כדי להחליש את גרסתו, וזאת לאור ההלכה, לפיה הימנעות מהבאת ראיות "מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה..." .
לאור האמור לעיל, אנו מבכרים את גרסת הנתבעת לעניין הפירוש שיש ליתן להסכם בין הצדדים. גרסה זו מתיישבת עם לשון ההסכם ועם הנסיבות שהובילו לחתימתו.

היחסים בין הצדדים
לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי שוכנענו כי היחסים בין הצדדים עלו על שרטון. אין חולק כי לאחר הפגישה בהסתדרות הזמין הנתבע לתובע משטרה. בעוד שלטענת התובע המדובר היה בהתנכלות בשל ניסיון ההתארגנות, לטענת הנתבע הסיבה לכך הייתה הפרות משמעת של התובע ומכירת תפוזים, קלמנטינות וביצים בשטח המפעל.
כך או כך, הרי שהתובע העיד: "הוא הזמין לי משטרה, לאחר כל הבלגן עם ההסתדרות. אמרתי שיתן לי מכתב פיטורים ואני אצא".
ובהמשך:
"אמרתי שאני לא אצא בלי מכתב פיטורים.... הוא אמר לי שאני יכול לשבת במפעל וגם ככה לא אקבל כסף.
ש. ומה עשית?
באותו יום נשארתי במפעל וגם למחרת וגם למחרת.
ש. אבל לפני זה כבר חתמתם אל (צ"ל- על- א.ש) הנייר?
לא. זה היה לקראת הסוף, לדעתי באמצע נוב'. לפני האירוע המוחי חתמנו על נספח א'".

מהאמור עולה כי בטרם החתימה על ההסכם, יחסי העבודה בין הצדדים לא היו תקינים והשניים פעלו לסיומם. מכאן מתבקשת המסקנה, המתיישבת עם גרסת הנתבעת, כי אין המדובר היה בחתימה על מסמך המסדיר תנאי העסקה חדשים מאלו שסוכמו (תוך המשך יחסי עובד מעביד) וממילא אין המדובר במתן בונוס כלשהו לתובע. ברי, כי בנסיבות הללו, המדובר היה במסמך הפסקת יחסי העבודה ומתן תמורה לתובע כנגד זכויותיו.
ביסוס לכך מצאנו בעובדה כי אף לגרסת התובע, הוא לא יצר קשר עם הנתבע לאחר סיום מחלתו. אמנם התובע העיד כי הוא פנה לרו"ח של החברה והוא השיב לו כי הוא מפוטר, אולם לא מצאנו כל ביסוס לגרסה זו. מר בוריה העיד כי מלבד הבירור לגבי הכספים המגיעים לתובע, הוא לא יכול להעיד האם השניים דיברו ביניהם על סיום יחסי העבודה.
עולה אפוא כי התמורה בסך 6,000$ הייתה כנגד הזכויות המגיעות לתובע, כפי שצוין בתחתית ההסכם. עם זאת, ועל אף ששוכנענו כי לא התקיים יסוד הכפייה כטענת התובע שיהא בה כדי לאיין את הוויתור, הרי שאין אנו סבורים כי יש ליתן תוקף לוויתורו של התובע על זכויותיו.
הלכה פסוקה היא כי " רק במקרים בהם ברור באופן חד משמעי כי העובד היה מודע לחלוטין לזכויותיו ולפירוטן והחליט לוותר עליהן יינתן משקל לחתימת כתב הויתור".
לא שוכנענו כי בנסיבות הללו התובע ידע במדויק את הסכומים המגיעים לו או ידע בדיוק על מה הוא מוותר. מסקנה זו מתחזקת נוכח עדותו לפיה הוא היה זקוק לכסף ולכן החליט לחתום על ההסכם.
מששוכנענו כי הצדדים הסכימו על סיום יחסי העבודה, הרי שאנו סבורים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בקיזוז הסכום ששולם לו כ"גמר חשבון".

הסעדים להם זכאי התובע
פיצויי פיטורים - התובע עתר לתשלום בסך 43,710 ₪ (4,371X 10 שנים). הנתבעת לא חלקה על חישוב זה ולא הציגה כל תחשיב מטעמה. משקבענו כי יחסי העבודה נסתיימו עם החתימה על ההסכם, הרי שסך תקופת העסקתו של התובע הינה 9 שנים ו- 11 חודשים. מכאן, כי התובע זכאי היה לסך 43,316 ₪ ( 9.91 X 4,371 ₪). משאין מחלוקת כי התובע קיבל סך 22,650 ₪, הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע סך 21,060 ₪ בגין פיצויי פיטורים. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.09 ועד לתשלום בפועל.
הודעה מוקדמת - כמפורט לעיל, התובע לא השכיל להוכיח כי הוא פוטר לאלתר מעבודתו כי אם יחסי העבודה הסתיימו לאחר שנחתם הסכם המסדיר את סיום יחסי העבודה. משכך, אין התובע זכאי לרכיב זה ודין תביעתו להידחות.
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין- אשר לתביעה זו, הרי שנפסק כי יסוד ההסכמה בסיום יחסי העבודה שומט את הטענה בדבר פיטורים שלא כדין:
"בנסיבות אלה של סיום עבודה בהסכמה, גם אם היוזמה להפסקת העבודה נעשתה ע"י המעביד, לא מתעוררת שאלת פיטורים שלא כדין, כי לא היו כאמור, פיטורים, אלא סיום יחסי עובד-מעביד בהסכמה. גם אם נצא מנקודת המוצא שמדובר ב"פיטורים מוסכמים", לא ניתן לומר, שפיטורים אלה נעשו שלא כדין, משום שאלמנט ההסכמה מכשיר, בנסיבות הקיימות, את הליך הפיטורים"

דברים אלו יפים לענייננו. משקבענו כי יחסי העבודה הסתיימו בהסכמה, הרי שאין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ותביעתו ברכיב זה נדחית.

פגיעה בחופש ההתארגנות
לטענת התובע, בסמוך לאחר הפגישה בהסתדרות, החל הנתבע לפגוע בזכויות העובדים שהשתתפו בפגישה ובכללם התובע, לרבות על דרך של הפחתת שכר, הוצאה לחל"ת, קיצוץ שכר עבודה וכיו"ב. כן הוסיף וציין, כי לאחר התנכלות ממושכת, פוטרו כל עובדי הנתבעת אשר נכחו בפגישת ההסתדרות, ללא שימוע וללא פיצויי פיטורים. על כן, עתר התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הרעת תנאי עבודתו והפגיעה בו בשל ניסיונו להתאגד במסגרת ארגון עובדים.
הנתבעת הכחישה את טענות התובע והטעימה, כי איש מטעמה מעולם לא התנכל לתובע או לכל עובד אחר ולא מנע מהם להתארגן במסגרת ארגון עובדים.
רבות נכתב על מעמדה של זכות ההתארגנות כזכות חוקתית. סעיף 33 ח' לחוק הסכמים הקיבוציים, התשי"ז- 1957 קובע כי: "לכל עובד הזכות לפעול למען התארגנות עובדים בוועד עובדים ובהתארגנות עובדים, להיות חבר בוועד עובדים ובארגון עובדים ולפעול במסגרתם".
בהתאם, קובע סעיף 33י לחוק, כי מעסיק לא יפטר עובד ולא ירע את תנאי עבודתו, בין היתר, בשל חברות בארגון עובדים או פעילות לצורך הקמתו של ארגון כזה.
בפסק דין הוט נקבע כי " בנסיבות של טענה לפיטורים על רקע התארגנות, נטל השכנוע המוטל על כתפי המעביד הוא נטל שכנוע מוגבר. זאת נוכח מעמדה של זכות ההתארגנות כפי שמצאה ביטויה בתיקונים האחרונים לחוק ההסכמים הקיבוציים"
אנו סבורים כי בשל תכלית העברת נטל הראיה ותכלית החקיקה שמקורה בהגנה על עובד בשל פעילותו או חברותו בוועד עובדים, כללי העברת הנטל אל המעסיק חלים גם במקרה שלפנינו ובתנאי כי התובע יוכיח כי הנתבעת פגעה בתנאי עבודתו.
התובע סומך את טענותיו על כך, כי בסמוך לפגישה עם ההסתדרות הרעה הנתבעת את תנאי העסקתם של העובדים שהשתתפו בפגישה ואף הביאה לסיום עבודתם. לטענתו, הרקע לחתימה על ההסכם בו נאלץ להפחית את שכרו היה ניסיון ההתארגנות.
כמפורט לעיל, לא שוכנענו כי הרקע לחתימת ההסכם היה התנכלותה של הנתבעת לתובע תוך הפחתה חד צדדית של שכרו. בנוסף, בניגוד לגרסת התובע, עיון בתלושי השכר (החלקיים) של התובע אינו מגלה כי הנתבעת הפחיתה בשכרו או פגעה באופן כלשהו בתנאי העסקתו.
התובע לא סיפק גרסה עובדתית או ראייתית באילו תאריכים הוא הוצע לחל"ת ובאיזה היקף שעות או ימים שכרו נפגע. לכך יש להוסיף, כי אף במכתביו של ב"כ התובע, מיום 27.10.09 ומיום 16.11.09 לא מצאנו כל טענה בדבר פגיעה בחופש ההתארגנות.
באופן דומה, אף העדים מטעם התובע לא הציגו כל ראיה שיש בה כדי ללמד כי שכרם נפגע באופן זה או אחר בשל ניסיון ההתארגנות. כך לדוגמא כשנשאל מר נחום האם ביכולתו להציג דוגמא אחת לפגיעה בשכר, השיב: "לא. כרגע לא. אני באתי להעיד" וכן "יש לי בבית. עוה"ד לא נתן לי הוראה להביא אותה אם הוא היה אומר לי הייתי מביא". "יש לי בבית מכתב שהוא פרסם. אני לא הבאתי אותו כי לא אמרו לי שאני צריך להביא" ו "יכול להיות שיש לי בבית" ועוד. אף מר ארמן אנטולי לא הציג כל מסמך מטעמו המעיד על הורדת שכר.
מבלי לגרוע מהאמור, גם לו נקבל את טענת התובע בדבר פגיעה בתנאי השכר, הרי שעיון בעדותו של התובע מגלה כי אף לשיטתו, הרעת תנאי עבודתו לכאורה קדמה לניסיון הקמת ארגון עובדים. מעדותו של מר נחום מצטיירת תמונה דומה. התובע לא הוכיח כי הנתבעת החריפה את יחסה כלפיו עקב ניסיון ההתארגנות.
אף לגופו של עניין לא שוכנענו כי הטענות בדבר הפגיעה בחופש ההתארגנות הוכחו כדבעי.
מר אוחיון, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כיו"ר מרחב השפלה, העיד בתצהירו כי במהלך שנת 2009 הגיעו לידיו פניות רבות מעובדי הנתבעת לעניין פגיעה בשכרם ובזכויותיהם ועל כן נקבעה פגישה בעניין הקמת ארגון עובדים. בשל אותה פגישה, הטעים, פוטר מר נחום ובהמשך, יתר העובדים שנכחו בפגישה, בשל ניסיונם להתאגד במסגרת ארגון עובדים. בשל התנהלותם של הנתבעים, פתחה ההסתדרות בהליכים כנגדם.
אלא, שבחקירתו הנגדית, הודה מר אוחיון כי אין ברשותו כל מסמך לביסוס טענתו. כך, לדוגמא, כשנשאל מר אוחיון האם הוא יכול להציג את המכתבים ששלחה ההסתדרות לנתבעת בעקבות פניות העובדים הללו, השיב: "אם הייתי נדרש לעשות זאת הייתי עושה זאת, הייתי מביא קלסר" כשנתבקש להציג את העלון שנתן למר נחום להפצה בקרב העובדים, השיב "אין לי אותו כאן. אם הייתי יודע הייתי שומר" ובהמשך: "לא עלה בדעתי לצרף גם לא שמרתי אותו". כשנשאל האם העלון נשלח לנתבעת השיב: "לא יודע... יכול להיות. אני לא שלחתי".
כשנשאל מר אוחיון האם יש בידו אסמכתא כלשהי לפניה ששלחה ההסתדרות לנתבעת משנת 2009 השיב כי אין לו מכתב כזה. כשנשאל האם הוא הוציא מכתב מטעמו בעניין האירועים שקרו לטענתו בשנת 2009 או בעניין מניעת התארגנות עובדים הודה כי לא נשלח מכתב בעניין לנתבעת.
זאת ועוד. בניגוד לגרסתו בתצהיר לפיה כל העובדים שנכחו בישיבה פוטרו, בחקירתו הנגדית העיד כי לא נאמר לו כלל שהם פוטרו כי אם "הם רק אמרו שהם סולקו משטח המפעל" ובהמשך הוסיף "אני לא אמרתי שהם פוטרו". מר ניב ניסן העיד כי 2 מתוך 3 האנשים אותם ראה ביום הפגישה עם ההסתדרות עדיין מועסקים במפעל. טענה זו לא נסתרה.
תמוה בעיננו הכיצד חרף טענותיו החמורות של מר אוחיון כלפי הנתבעת, לא הוצגה בפנינו כל ראיה בכתב שיש בה כדי ללמד על התנהלות הנתבעת ועל ההליכים שנקטה ההסתדרות בעניין. נוכח האמור וכן בשל הסתירות שנתגלו בין עדותו בתצהיר לחקירתו הנגדית, לא מצאנו כי יש ליתן משקל לעדותו של מר אוחיון.
אשר למר נחום, השאלה האם הוא פוטר בשל ניסיון ההתארגנות אם לאו מצויה במחלוקת שבין הצדדים. מחלוקת זו נידונה בבית דין זה ונסתיימה בפשרה. אשר לנסיבות בהם סיים התובע את עבודתו העיד מר נחום, כי הכל מפי השמועה שכן הוא לא נכח במפעל כלל. אשר על כן, לא מצאנו בעדותו כדי לתמוך בגרסת התובע.
באופן דומה, לא היה בעדותו של מר אנטולי ארמן כדי לבסס גרסה זו. ראשית, מעדותו עולה כי הוא הועסק חצי שנה לאחר ניסיון ההתארגנות וכי הוא סיים את עבודתו נוכח שינוי שעת התחלת העבודה בבוקר. שנית, אשר לסיום עבודתו של התובע העיד כי הוא לא זוכר בדיוק וכי "נדמה לו" שבגלל האירוע המוחי אותו חווה הוא לא חזר לעבוד.
לא נעלמה מעיננו עדותו של מר ניסן לפיה לאחר הפגישה בהסתדרות הוא פיטר את התובע, את אנטולי ארמן ועובד נוסף בשם יבגני. אלא, שנוכח קביעותינו לעיל לא מצאנו את גרסתו מהימנה, מה גם שבהמשך העיד כי פיטוריהם נבעו מכך שהם הפסיקו לעבוד כליל וכי התובע נהג למכור תפוזים וקלמנטינות בשעות העבודה. לכך יש להוסיף כי גרסתו אף סותרת את עדותו של מר ארמן כמפורט לעיל, לפיה הוא סיים את עבודתו נוכח שינוי שעת העבודה בבוקר.
מכל האמור לעיל, אנו סבורים כי לא הוכח בפנינו כי הנתבעת פגעה בתנאי עבודתו של התובע או פיטרה אותו על רקע ניסיון ההתארגנות. משכך, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה.

תוספת יוקר
לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו תוספות יוקר במהלך עבודתו, בניגוד לאמור בהסכם הקיבוצי וצו ההרחבה. לפיכך, עתר התובע לתשלום בגין תוספת יוקר 2.1% בשנת 2003 בסך 91.7 ₪ ו- 2% בשנת 2004 בסך 87.4 ₪.
הנתבעת טענה מנגד כי התובע קיבל את מלוא התשלומים בגין תוספת יוקר וצירפה כתמיכה לטענתה דוח ריכוז נתוני שכר לשנים 2003-2004. הנתבעת לא הפנתה לסעיף הרלוונטי בדוח, ולא מצאנו כי לתובע שולם סכום כלשהו בגין תוספת זו. משתחשיבו של התובע לא נסתר, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך 179.1 ₪ בגין תוספת יוקר.

תוספת וותק
התובע עתר לתשלום תוספת ותק בסך 10,663 ₪ בגין 7 השנים האחרונות להעסקתו.
הנתבעת טענה מנגד, כי התובע אינו זכאי לתוספת זו אשר כלולה בשכרו. עוד טענה, כי מאחר והמפעל מונה יותר מ- 20 עובדים, צו ההרחבה הרלוונטי הוא של ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות התעשיינים להסתדרות בו אין התייחסות לתוספת וותק כלל.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי דין תביעתו של התובע להידחות ברכיב זה. התובע לא הצביע על המקור הנורמטיבי לזכאותו, לא פירט איזו הוראה רלוונטית חלה בעניינו וכן לא הציג כל תחשיב מטעמו המפרט כיצד נתקבל הסכום הנתבע. אשר על כן, אין בידינו להיעתר לתביעתו של התובע ברכיב זה.

דמי מחלה וביטוח מחלה
התובע טען כי בניגוד לצו ההרחבה, הנתבעת נמנעה מלהפריש לזכותו 2.5% משכרו בגין ביטוח מחלה, אשר תכליתו הוא הבטחת תשלום שכר בגין ימי מחלה. עוד הוסיף וטען, כי משך כל תקופת העסקתו הנתבעת מעולם לא שילמה לו ימי מחלה.
על כן, עתר התובע לחייב את הנתבעת להעביר לקרן דמי מחלה סך 2.5% משכרו למשך שבע שנות עבודתו האחרונות וכן לתשלום בגין 172 ימי מחלה אותם צבר לטענתו, משך שנות העסקתו.
הנתבעת הטעימה מנגד, כי התובע בוטח קרן דמי מחלה ובעת שחלה קיבל את מלוא התשלומים להם היה זכאי. משבוטח התובע כאמור, הנתבעת הייתה פטורה מתשלום דמי מחלה לתובע.
מר בוריה העיד בחקירתו כי המפעל מחויב לבטח את כלל העובדים בביטוח מחלה, ולכן גם התובע נכלל במסגרת העובדים המבוטחים. במסגרת זו הוסיף, כי כל עובד שנמצא בתקופת מחלה ממציא אישורים רפואיים אשר נשלחים לחברת הביטוח, וככל שהיא מאשרת ומעבירה תשלום בגין אישורים אלה למפעל, מזכה מר בוריה את חשבון העובד. לעניין מחלתו של התובע בחודש ינואר- פברואר 2009 העיד כי התובע לא השלים מסמכים רפואיים כנדרש על ידי חברת הביטוח. כתמיכה לטענתו צירף מסמך אשר סומן כנת/ד.
בהחלטה מיום 30.5.12 התרנו הגשת תצהיר משלים מטעם התובע לעניין המסמך שהוגש. חרף האמור, התובע בחר שלא להציג כל גרסה לעניין זה.
בחקירתו הנגדית, אישר התובע כי הנתבעת העבירה לו תשלומים שהתקבלו בחברת הביטוח "עד למקרה נשוא האירוע".
משאין חולק כי המדובר בתאריכים החל מיום 9.1.09, ומשטענת הנתבעת כי התובע לא המציא את האישורים הנדרשים לא נסתרה, הרי שאין בידינו לקבל את תביעת התובע ברכיב זה.
בדומה נדחית תביעתו להפרשות בגובה 2.5% משכרו. במקום בו היה על מעביד לבטח עובד בביטוח דמי מחלה והוא לא עשה כן, עליו לשלם ישירות לעובד את דמי המחלה. העובד אינו זכאי לפיצוי ששוויו 2.5% משכרו בגובה ההפרשות לקרן.
אשר על כן דין תביעת התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן ביטוח מחלה, להידחות.

ימי בחירה
לטענת התובע, בהתאם להוראות צו ההרחבה, הוא היה זכאי ליום בחירה בשנה. חרף האמור, הנתבעת לא שילמה לו בגין יום זה. אשר על כן, עתר התובע לתשלום בגין ימי בחירה משך 7 שנות העסקתו האחרונות.
הנתבעת טענה מנגד כי התובע קיבל את מלוא זכאותו. כראיה לביסוס טענתה, צירפה הנתבעת דוח ריכוז נתוני שכר ממנו עולה כי התובע קיבל תשלום בגין יום בחירה בשנים 2003-2004 וכן בשנים 2006-2008.
מכאן, כי לכל היותר זכאי התובע לתשלום בגין יום בחירה בשנת 2005 ובשנת 2009. בהעדר תחשיב נגדי, אנו קובעים כי התובע זכאי לסך 397.4 ₪ (198.7 ₪ X 2).

פדיון חופשה שנתית
התובע עתר לתשלום פדיון 63 ימי חופשה שנתית בעד שלוש שנות עבודתו האחרונות. לשיטתו, הנתבעת השתמשה ביתרת החופשה ככל העולה על רוחה, לעיתים לתשלום ימי מחלה ולעיתים ניכתה על חשבון ימי עבודה.
הנתבעת טענה מנגד כי התובע קיבל את מלוא התשלום לו היה זכאי בגין חופשה שנתית, כפי המפורט בתלושי השכר.
בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 מעביד חייב לנהל פנקס חופשה בו יירשמו, בין היתר , מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. כמו כן, הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה ש העובד ניצל ובדבר ימי החופשה שנצברו לזכותו, מוטל על המעסיק.
דוח ריכוז נתוני שכר שצורף לתצהירו של מר בוריה מלמדנו כי לתובע שולמו בגין דמי חופשה בשלושת השנים האחרונות להעסקתו סך 13,661 ₪ כדלקמן: בשנת 2007- 4,709 ₪; בשנת 2008 – 2,617 ₪; בשנת 2009- 6,335 ₪.
למעט טענתו בדבר קיזוז ימים אלו בחופשת מחלה ותשלום בגין שעות עבודה אשר עבד בפועל, לא סתר התובע נתונים אלו ולא הציג נתונים אחרים מטעמו. נכון הדבר, כי הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה, אולם אנו סבורים כי דוחות אלו, אשר לא נסתרו כאמור, מהווים ראיה לתשלום חופשה. התובע לא הוכיח כי הנתבעת ניכתה לו מימי המחלה על חשבון חופשה או על חשבון עבודה בפועל.
נוכח המפורט, שוכנענו כי לתובע שולמה מלוא זכאותו ודין תביעתו ברכיב זה להידחות.

דמי הבראה
לטענת התובע, הנתבעת שילמה לו בגין 4 ימי הבראה בשנה בלבד בעוד שבהתאם לדין ולצו ההרחבה הוא היה זכאי ל- 7 ימים בהתאם לוותק במקום העבודה.
מריכוז נתוני השכר של התובע עולה כי בשנת 2008 קיבל התובע סך 3,550 ₪ ובשנת 2009 סך 1,987 ₪. משהוכח בפנינו כי התובע קיבל את מלוא זכאותו על פי הדין, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה.

שכר עבודה
לטענת התובע, הנתבעת הפחיתה משכרו בימים בהם עבד בפועל וכן הוציאה אותו לחל"ת בהודעה חד צדדית זאת, בניגוד להסכמתו. אשר על כן עתר התובע לתשלום סך 11,072 ₪ שהופחת לטענתו משכרו.
התובע צירף רשימה ובה פירוט החודשים שלטענתו הפחיתה הנתבעת משכרו וגובה הסכום שהופחת. אלא, שעיון בתלושי השכר לחודשים הללו אינו מגלה כל הפחתה בשכר. הלכה פסוקה היא כי תלושי השכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם. התובע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי ללמד על הפחתה בשכרו. בהעדר הוכחה, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה.

אחזקת רכב
התובע טוען כי הנתבעת נמנעה מלשלם לו אחזקת רכב בגין חודש 11/09. הנתבעת הכחישה טענה זו והטעימה כי לתובע שולם אחזקת רכב כדין.
עיון בריכוזי השכר שצורפו על ידי הנתבעת מלמד כי לתובע לא שולם בחודש 11/2009 בגין רכיב זה. אשר על כן, בהעדר חישוב נגדי, אנו מקבלים את תחשיב התובע וקבעים כי הוא זכאי לסך 612 ₪ בגין אחזקת רכב לחודש 11/2009.

סוף דבר
הנתבעת תשלום לתובע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין את הסכומים הבאים:
בגין פיצויי פיטורים סך 21,060 ₪.
בגין תוספת יוקר סך 179.1 ₪ .
בגין יום בחירה סך 397.4 ₪.
בגין אחזקת רכב סך 612 ₪.
סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.2009 ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף לאמור, אנו קובעים כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 5,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ד, (27 יולי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

הרצל גבע
נציג ציבור עובדים

אורן שגב, שופט

שאול שני
נציג ציבור מעבידים


מעורבים
תובע: עזרא אהרון
נתבע: חברת נידקו בע"מ
שופט :
עורכי דין: