ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיסה אלעיס נגד עיסה בוקילה :

בפני כבוד השופטת רונית פוזננסקי כץ

תובע

עיסה אלעיס

נגד

נתבעים

1.עיסה בוקילה
2.הכשרת הישוב ביטוחים בע"מ

פסק דין

לפניי תביעת התובע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים, אשר אירעה לטענתו עם רכב הנתבע וזאת ביום 5.1.14. מכתב התביעה עולה כי התובע מבקש שביהמ"ש יפסוק פיצויים לטובתו בשווי כולל העומד על סך של 9,055 ₪ בתוספת הוצאות משפט – הכל כפי שמפורט בכתב התביעה .

טענות התובע:
בכתב התביעה פירט התובע את אופן התרחשות התאונה באומרו כי במועד האמור רכב על אופנוע ברחוב יפת בתל אביב לכיוון צפון , בכביש שהוא דו סטרי . בהגיעו לצומת עם רחוב יהודה מרגוזה ביצע רכבו של הנתבע, אשר נסע בנתיב הנגדי, פניה פתאומית שמאלה, חסם את נתיב נסיעת התובע ו כפועל יוצא מכך לא יכול היה התובע להימנע מהתנגשות עם רכבו של הנתבע.

עוד הוסיף וטען התובע כי נוכח רשלנותו של הנתבע, ניסה התובע להסיט את האופנוע עליו רכב ככל יכולתו שמאלה בניסיון למנוע את ההתנגשות, אולם בנסיבות הנ"ל לא יכול היה לעשות כן והאופנוע עליו רכב התנגש בחלק ו הימני של רכב הנתבע .

לכתב התביעה צירף התובע מסמכים המלמדים על פציעתו כתוצאה מהתאונה, דו"ח המלמד על פנייתו למשטרה, וכן חוות דעת של שמאי מטעמו. באשר לחוות הדעת אציין כבר עתה כי נזקיו של התובע עומדים על סך של 5,830 ₪ ולצד זאת ירידת ערך של הרכב בסך של 1,029 ₪. הנזקים המפורטים בחוות הדעת הינם בעיקרם בחלקו הקדמי של האופנוע, אולם גם בצדו השמאלי, כך לעניין פאנל סף צד שמאל, ידית בלימה שמאלית, מכסה גוף צד שמאלי, מראה שמאלית מושלמת ומשענת רגל שמאלית לנוסע.

במהלך הדיון בביהמ"ש חזר התובע על גרסתו והדגים באמצעות רכבי הדגמה כיצד התרחשה התאונה. התובע טען בפניי כי הנתב ע פנה בחדות שמאלה ולמרות שניסה לברוח ואף בלם, הרי שהאופנוע שלו התנגש ברכבו של הנתבע. התובע שב ואמר כי לא ה חליק, אלא נפל בעקבות ההתנגשות וכתמיכה לכך הפנה לעובדה שחלקים קדמיים של האופנוע תוקנו או הוחלפו. יחד עם זאת במענה לשאלת ביהמ"ש אישר התובע כי האופנוע בו נהג התנגש בדלת הנהג ולא בחלק אחר של רכב הנתבע. לעובדה זו יהיה משקל בהמשך הדרך שעה שאדון בשאלת האחריות.

עוד הציג התובע בפני ביהמ"ש תמונות של הצומת באמצעות מכשיר נייד וביקש להפנות לכך שמדובר בצומת שאינו גדול ו בנוסף טען כי נסע במהירות של 45 קמ"ש.

לשאלת ביהמ"ש באם היו עדים לתאונה אמר התובע כי אכן היה עד לתאונה שישב במקום סמוך שאף פנה לנתבע ושאל אותו מדוע לא נתן זכות קדימה לתובע, אולם הוא לא זימן אותו לעדות.

נוכח מכלול האמור לעיל מבקש התובע כי ביהמ"ש יאמץ את גרסתו ויפסוק לטובתו את הפיצוי המבוקש.

טענות הנתבעות:
בכתב ההגנה של הנתבעות, נהג הרכב וחברת הביטוח, עולות שתי טענות חלופיות: האחת, כי היה על התובע להבחין בנתבע, שכן זה עצר את רכבו ורק אז החל להתקדם אולם מפאת נהיגתו הרשלנית של התובע, התרחשה התאונה. השנייה, אם אכן תתקבל טענת התובע כי רכב הנתבע חסם את נתיב נסיעתו , הרי שאין זה ברור מדוע נכנס לצומת ובעשותו כן הרי שהביא לגרימת התאונה וזאת בניגוד לתקנה 65 לתקנות התעבורה.

במעמד הדיון, טען בפניי הנתבע 1 כי עצר את רכבו עצירה מלאה וכי הוא מכיר את הצומת במשך שנים רבות ואף נוהג לע בור שם מספר פעמים ביום. הנתבע הדגים כיצד התרחשה התאונה והדגיש בפניי כי פנה רק לאחר שעצר עצירה מוחלטת וזאת למרות שאין תמרור המורה על עצירה. עוד אמר הנתבע כי העובדה שרכבו נכנס כולו אל הצומת והאופנוע נתפס מתחת לדלת האחורית של רכב ו מדברת בעד עצמה. עוד אמר הנתבע כי לא נדרש לתקן את רכבו והנזק עודו קיים (הצדדים לא צירפו תמונות המלמדות על מיקום הנזק המדויק ברכבו של הנתבע).

באשר לנתבעת 2, הרי שנציג חברת הביטוח טען בפניי כי הנזק של הנתבע 1, בין אם בדלת הקדמית ובין אם בדלת האחורית, מלמד על כך שהמונית נכנסה כולה לצומת עוד לפני שהאופנוע עליו רכב התובע נכנס אל הצומת ו מכאן יש ללמוד כי בעת כניסתו הצומת לא היה פנוי ומשכך האחריות להתרחשות התאונה, או לכל הפחות ל אשם התורם, נופל ת לפתחו.

דיון והכרעה:
התרשמתי מן העדויות אשר הושמעו בפניי, עמדתי על נסיבות התאונה, על מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות, ועיינתי בכל הראיות שהוגשו לפניי.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, מצאתי כי יש מקום לדחות את גרסת התובע וכי דין התביעה להידחות.

בפניי ביהמ"ש הונחו שתי גרסאות, האחת של התובע והשנייה של הנתבע. אמנם התובע צירף לכתב תביעתו את חוות דעתו של שמאי מטעמו , אשר ממנה עולה כי נגרמו נזק ים לאופנוע עליו רכב. ואולם, חוות דעת זו מלמדת על נזקים הן בחלקו הקדמי של האופנוע אולם גם בחלקו השמאלי, עובדה אשר אין בה כדי לסייע להכרעה במחלוקת שבפניי וזאת בכל הנוגע לשאלת האחריות. אילו נזקי האופנוע היו ממוקמים בחלקו הקדמי בלבד, כי אז אפשר היה לקבוע, וגם זאת במידה לא גבוהה של וודאות, כי האירוע התרחש כפי שטען התובע. ואולם, משגרסתו של התובע לא זכתה לתמיכה חד משמעית בחוות הדעת, הרי שאין לראות במסמך זה משום חיזוק לגרסתו של התובע דווקא.

זאת ועוד התובע לא ביקש להזמין את השמאי כעד מטעמו, ולו על מנת שיתמוך בגרסתו בכל הנוגע לשאלת האחריות. אילו היה השמאי מתייצב לעדות אפשר שחקירתו הייתה מכריעה בשאלת ייחודם של הנזקים שנמצאו על האופנוע ומחזקת את גרסתו של התובע. ואולם, כאמור, השמאי לא זומן.

בנוסף לאמור לעיל, התובע אף לא זימן את העד של טענתו ראה את התאונה ו אף העיר לנתבע בפניו של התובע באשר לכך שלא נתן זכות קדימה לתובע.

בעניין אי הבאת עד נקבע כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה שהיא לטובתו, בהישג ידו וללא הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה אז היא הייתה פועלת נגדו. רואים את הראיה שלא הובאה כמחזקת את הראיות לחובתו של הנמנע ומחלישה את הראיות לטובתו (ראה ע"א 465/88, ע"א 78/04, ע"א 9656/05).

התובע טען כי האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע, וזאת משום שהנתבע פנה בפתאומיות שמאלה ולא הותיר בידי התובע אפשרות להימנע מהתנגשות בו. ואולם, אל מול דבריו אלו של התובע, הרי שהתובע בעצמו אישר בפניי כי ההתנגשות ברכב הנתבע התרחשה בצידו הימני של הרכב. אינני רואה כי יש משמעות לשאלה באם הנזקים ברכב הנתבע ממוקמים בדלת האחורית או הקדמית. לשיטתי העובדה שהנזק ברכב הנתבע ממוקם בצידו הימני ולא בחלק הקדמי מלמדת על כך כי רכבו של הנתבע היה כבר בעומק הצומת כאשר התובע הבחין בו והתנגש בו . מכאן שאין ביכולתי לקבל את גרסתו של התובע כי הופתע מכך שהנתבע ביקש לבצע פניה שמאלה.

זאת ועוד, בניגוד לנספח 1 לכתב התביעה, שם שרטט התובע את האופן בו התרחשה התאונה והציג התנגשות של האופנוע בחלק הקדמי ימני של רכב הנתבע, הרי שבפניי טען התובע כי התנגש בדלת הקדמית של רכב הנתבע. בהחלט קיים הבדל משמעותי בין התמונה המצטיירת בנספח 1 אל מול דבריו של התובע בפניי והבדל זה פועל אף הוא לחובתו של התובע .

אמנם התובע לא צירף לכתב תביעתו תמונה של הנזק שנגרם לנתבע, ואולם כפי שציינתי לעיל, אינני סבורה כי קיימת חשיבות מכרעת לשאלה באם הנזק הינו בדלת הקדמית או בדלת האחורית בחלקה התחתון ובין הצדדים אין מחלוקת כי הנזק לרכב הנתבע הינו בצידו הימני ולא בחלק אחר של הרכב .

מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע; כאשר ה"שקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע. ל"ספק" כשלעצמו אין מקום במישור האזרחי ואת מקומו תופסת ה "שקילות". בעניין זה נקבע ב-רע"א 3646/98 כי נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי והוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. נטל הבאת הראיות הוא נטל דיוני המוטל על בעל דין להביא את ראיותיו כדי לעמוד בנטל השכנוע או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענות וראיות יריבו.

הגם נכון שעסקינן בתביעות קטנות, בהן בית המשפט מגמיש את הדרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין חלה על התובע חובה להוכיח את תביעתו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא).

הנטל החל על התובע בהקשר זה הינו להוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעתו- דהיינו את האירוע , את האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק אשר אירע לו כפועל יוצא מכך וקשר סיבתי בין הנזק לבין האירוע .

בהקשר לנטל השכנוע נקבע מפורשות בפסיקה כי :
"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו"
[ רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פד"י נז (4) 981]
במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן.
בפסה"ד בעניין ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598 נקבע בכל הנוגע למאזן ההסתברויות כי "...דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".

כפי שציינתי בפתח דבריי, ערה אני לכך כי הונחו בפניי שתי גרסאות נוגדות , ואולם הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובע. כאמור התובע לא זימן את השמאי לצורך חיזוק גרסתו, לא זימן את עד הראיה אשר יכול היה לשפוך אור באשר לאופן התרחשות התאונה ואף לא צירף תמונות של רכב הנתבע ולו אף כדי לשכנע את ביהמ"ש כי הנזק הינו בחלקו הימני הקדמי יותר של הרכב. משהתובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו, הרי שהגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה.

אני מורה בזאת כי על התובע לשלם הוצאות משפט לנתבעים בסך של 200 ₪.

בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ד, 27 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.


מעורבים
תובע: עיסה אלעיס
נתבע: עיסה בוקילה
שופט :
עורכי דין: