ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאזן דוויק נגד הרב יצחק רלב"ג :

החלטה בתיק ע"א 5522/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערערים:
1. מאזן דוויק

2. הייא דוויק

3. נביל דוויק

4. וליד דוויק

5. אליאס זמיס דוויק

6. כמיס עבדלמוגני דוויק

נ ג ד

המשיבים:
1. הרב יצחק רלב"ג

2. מרדכי זרביב

3. אבי שפרמן

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.5.2012 ב-ת"א 9403-07 שניתן על ידי כבוד השופט א' פרקש

תאריך הישיבה:
י"א בתמוז התשע"ד
(9.7.2014)

בשם המערערים:
עו"ד עאמד עווידה; עו"ד חוסאם סיאם

בשם המשיבים:
עו"ד שרון אבני; עו"ד שירה כהן

פסק דין

המשנה לנשיא מ' נאור:

1. במרכזו של הליך זה בניה של שתי קומות שנעשתה על ידי המערערים ללא היתר על גבי גג בית בסילוואן השייך, כפי שנקבע בפסק הדין מושא הערעור, להקדש משה בנבנישתי שהמשיבים הם נאמניו. התביעה שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים נסמכה על בעלותם הנטענת בנכס ועל עילה של הפרת חובה חקוקה. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' פרקש) קבע, לאחר שמיעת ראיות, כי ההקדש הוא אכן, כפי שנטען, הבעלים של הנכס. עוד קבע כי הנתבעים-המערערים עוולו כלפי ההקדש את העוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). על כן, בית המשפט המחוזי הורה למערערים להרוס את שתי הקומות שבנו על גג הבית, וכן להימנע מביצוען של עבודות בניה ופיתוח בנכס. מכאן הערעור שלפנינו.

העובדות החשובות לענייננו

2. סיפור המעשה, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, סובב בעיקרו סביב נכסי יהודים במזרח ירושלים. סיפורו של הנכס מושא הערעור כרוך ושלוב בתולדותיה של התקופה: הנכס, כך נקבע, היה שייך להקדש עוד מהמאה ה-19. בשנת 1946, משלא נותרה עוד אפשרות להחזיק בנכס עקב יחסי היהודים והערבים באזור זה, ביקשו נאמני ההקדש להשכיר את הנכס לערבים. לפיכך, בשנת 1946, השכיר ועד ההקדש את הנכס (הכלול במתחם שבו חלקות נוספות) לתקופה של שלוש שנים לאחד ושמו ג'לאג'ל. בתמורה היה ג'לאג'ל אמור לשמור על הנכס, לתקן את הגדרות ולשפץ את הבתים במתחם באופן חלקי. כיוון שמדובר היה בנכס של הקדש, ההשכרה נעשתה בהסכמת הרבנות בירושלים.

3. מאוחר יותר נותק, כידוע, הכפר סילוואן מישראל וצורף לירדן. ג'לאג'ל ואשתו מכרו חלקים מהמתחם והשכירו חלקים ממנו לערבים. המנוח, כמיס דוויק, מורישם של המערערים, קנה מג'לאג'ל בתום לב את הנכס בשנת 1964. בהמשך, נכנס הממונה הירדני על נכסי האויב לתמונה, וקרא לג'לאג'ל לבוא ולהסביר כיצד הגיע הרכוש לידיו. אחרי מספר זימונים שלא נענו, הובא ג'לאג'ל לממונה בידי המשטרה. ג'לאג'ל טען בפני הממונה שיש לו מסמכים, אך לא המציאם לממונה. בשנים 1966-1965 נרשם הנכס בפנקסי מס רכוש הירדני על שם הממונה הירדני על נכסי אויב.

4. לאחר מלחמת ששת הימים הוקנה הנכס לאפוטרופוס הכללי יחד עם נכסים אחרים (להרחבה בעניין המצב המשפטי של נכסי יהודים ביהודה, בשומרון ובמזרח ירושלים ראו: איל זמיר ואיל בנבנשתי 'אדמות-היהודים' ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח-ירושלים (1993); להרחבה לגבי נכסי יהודים במזרח ירושלים ראו שם בעמודים 97-87; להרחבה לגבי נכסי יהודים ביהודה ובשומרון ראו: בג"ץ 3103/06 ולירו נ' מדינת ישראל (6.2.2011); ובעקבותיו ע"א 6684/13 הרן נ' מדינת ישראל (6.7.2014)). בספטמבר 2002 שוחרר הנכס בידי האפוטרופוס הכללי לטובת ההקדש.

דיון והכרעה

הבעלות בנכס

5. עיקר המחלוקת בבית המשפט המחוזי נסבה סביב שאלת הבעלות בנכס. טענת המערערים הייתה כי המשיבים לא הוכיחו את בעלות ההקדש באותו נכס בו מתגוררים המערערים. בית המשפט המחוזי קבע, לאחר שהונחו לפניו מסמכים ישנים, ולעתים אף ישנים נושנים, כי המשיבים אכן הוכיחו את זכויותיהם בנכס. מסקנתו זו התבססה במידה רבה על חוות דעת מקיפה שמסרה הגב' צביה לוי מלשכת רישום המקרקעין בירושלים. חוות דעת זו ניתנה לבקשת הצדדים ובהסכמתם, ודווקא ביוזמת ב"כ המערערים. לגב' לוי הועברו כל המסמכים שבידי הצדדים והיא אימתה אותם מול מסמכים מקוריים. האפוטרופוס הכללי גם נתן אפשרות לעיין בתיק האפוטרופוס הנוגע לנכס.

6. בית המשפט סמך ידו על עדותה של הגב' לוי ועל ממצאיה, ובכך אין כל פסול. נהפוך הוא: הבקשה כי המסמכים יבדקו על ידי גב' לוי הייתה, כאמור, בקשה מוסכמת. בית המשפט התרשם – וקשה שלא להתרשם – מבקיאותה של העדה. אינני רואה יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט, לפיה הנכס בו מתגוררים המערערים שייך להקדש. זהו ממצא שבעובדה המעוגן היטב בראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי. המערערים, בטיעוניהם המנוסחים בלשון בוטה, ללא הצדקה, חוזרים על טענות שנדחו בבית המשפט המחוזי. טענות אלה אין בידי לקבל. קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה ההקדש הוא בעליו של הנכס, נותרת אפוא על כנה. אולם, אישוש ממצא זה איננו סוף פסוק. יש לפנות לכמה שאלות משפטיות נוספות המתעוררות במקרה שלפנינו.

סיווג המקרקעין

7. המערערים טוענים כי בית המשפט שגה בכך שהתייחס למקרקעין כאל מקרקעין מוסדרים, בניגוד למצב הדברים לאשורו. על כן, לטענתם, נפלה בפסק הדין טעות בסיסית המשליכה על כל הממצאים שנקבעו בו. אכן, במקום אחד בפסק הדין – בקשר לשאלת ההתיישנות (אליה אשוב מיד) – נאמר "כיוון שמדובר במקרקעין מסוג 'מירי' מוסדרים חל שילובם של סעיפים 20 לחוק הקרקעות העותומני, עם סעיף 22 לחוק ההתיישנות...". כאן אכן נפלה טעות. אולם פסק הדין כולו, למעט קטע זה, מבוסס על כך שאין המדובר במקרקעין מוסדרים. אחרת – לא היה צורך בכל השקלא וטריה שבפסק הדין בנושא הבעלות.

שאלת ההתיישנות

8. ומכאן, במישרין לשאלת ההתיישנות: המערערים טוענים כי כיוון שתקופת ההתיישנות במקרקעין לא מוסדרים היא 15 שנה, וכיוון שהם מחזיקים בנכס משנת 1964 – התביעה נגדם התיישנה. טענת ההתיישנות לא הועלתה על ידי המערערים בהזדמנות הראשונה ודי בכך כדי לדחותה על הסף. על עניין זה עמד סגן הנשיא י' עדיאל בהחלטת ביניים שניתנה בתיק זה ביום 30.6.2008 (בש"א 2320/08, פסקה 7). משלא הועלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה די בכך כדי לא להיזקק לה בהליך זה (ראו למשל: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 174 (2003); ע"א 3451/07 קאופמן נ' כהן, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת א' חיות (18.2.2010)). זאת בנפרד ובמנותק מההנמקה שניתנה לעניין זה על ידי בית המשפט המחוזי.

9. ודוק: הסעד שהתבקש בהליך זה עסק אך ורק בבניה שעל גג הבית. הדרישה (שהתקבלה) לסלק בניה זו הייתה מכוח העוולה של הפרת חובה חקוקה. מסקנתי היא, ואפרט זאת מיד, כי בעניין זה יש לקבל את ערעור המערערים. אינני מחווה כל דעה בשאלה אם טענת ההתיישנות או טענה אחרת תוכל להועיל למערערים בהליך אחר, אם המשיבים ינקטו בהליך כזה בעניין המבנה.

הפרת חובה חקוקה

10. אשר להפרת החובה החקוקה: לפנינו סיטואציה יוצאת דופן, שעוד לא זכתה לליבון בפסיקה. תכליתם של דיני התכנון והבניה ושל תוכניות המתאר השונות אינה רק להגן על האינטרס הציבורי, אלא גם להקנות הגנות ספציפיות לטובת אדם מסוים או סוג של בני אדם (ראו: ע' בר-שירה "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין – העוולות השונות 25 (ג' טדסקי עורך, 1979) (להלן: בר-שירה); ע"א 273/80 מדינה נ' כהן, פ"ד לז(2) 29, 41 (1983) (להלן: עניין מדינה); ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281, 283 (1983); ע"א 7727/01 קרנש נ' נחומי, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג כהן (29.12.2002)). אכן, הפסיקה הכירה בהפרות של דיני התכנון והבניה – בין אם בדרך של בניה ללא היתר, ובין אם בדרך של בניה בניגוד לתוכנית מתאר – כבסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה, אולם זאת במסגרת תביעתו של השכן כנגד הבונה או במסגרת תביעתו של מי שביקש וקיבל היתר בניה הנוגד את תוכנית המתאר ושהסתמך עליו כנגד הרשות (ראו: ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה, פ"ד מו(5) 727, 744 (1992) (להלן: עניין קני בתים בע"מ)). זהו אינו המצב במקרה שלפנינו.

11. בענייננו מדובר בהליך הננקט ביוזמת הבעלים, שאינו מתגורר במקום, מכוח בעלותו. בכתב התביעה צוין כי עבודות הבניה בוצעו ללא קבלת רשות מהתובעים, ללא ידיעתם וללא היתר בנייה. עוד צוין, כי הדבר נעשה מתוך "כוונה ברורה להעמיד את התובעים ואת הרשויות הרלבנטיות בפני עובדות מוגמרות" (סעיף 6 לכתב התביעה). אמנם, בכתב התביעה נטען בנוסף כי מעשי המערערים-הנתבעים מהווים מטרד לציבור ומטרד ליחיד כלפי התובעים, אך הדברים נטענו באופן סתמי. יש אפוא מקום להידרש לתנאים לקיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה, וליישומם בנסיבות המקרה דנן.

12. התנאים הנדרשים לכינון עוולה של הפרת חובה חקוקה מפורטים במסגרת סעיף 63 לפקודת הנזיקין, ואלו הם: החיקוק מטיל חובה על המזיק; המזיק הפר את החובה; החיקוק נועד, לפי פירושו הנכון, לטובתו או להגנתו של הניזוק; ההפרה גרמה לו נזק; והנזק הוא מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. אולם העוולה לא תקום מקום שהחקיקה התכוונה לשלול את הסעד הנזיקי.

13. המשיבים טוענים כי המערערים הפרו את החובה המוטלת עליהם מכוח דיני התכנון והבניה בכלל, ובפרט את ההוראות הקבועות בסעיף 145 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), ואת ההוראות הקבועות בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: התקנות) – הוראות אשר מסדירות את אופן קבלתו של היתר בניה. עולה, אם כן, השאלה האם הוראות החיקוק נועדו לטובתם או להגנתם של המשיבים: דיני התכנון בכללותם נועדו להגן על האינטרס הציבורי, לשמור על תנאים סביבתיים נאותים, למנוע מפגעים הנובעים מבניה לא מפוקחת וכן לאזן בין הקניין הפרטי לאינטרס הציבורי (ראו: עניין קני בתים בע"מ, עמוד 744; בג"ץ 3132/92 מושלב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז הצפון, פ"ד מז(3) 741, 750 (1993); ע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נו(4) 913, 938 (2002)). אין להוציא מכלל אפשרות כי הוראות מסוימות בדיני התכנון והבניה נועדו, בין השאר, לטובתם או להגנתם של הבעלים. אך ענייננו אינו בדיני התכנון והבניה כמכלול (ראו: עניין מדינה, עמוד 41). עלינו לבחון את החיקוק הספציפי שהופר, היינו סעיף 145 לחוק – האם סעיף זה נתכוון להגנתם של המשיבים? תכליתם העיקרית של הליכי הרישוי ומתן היתרי בניה היא לוודא כי הליכי הבניה בפועל יתאמו את התכניות החלות על המקרקעין (ראו למשל: ע"א 1216/98 אבוטבול נ' ועדת ערר מחוז המרכז, פ"ד נה(5) 114, 124 (2001); עע"ם 8489/07 ריכטר נ' ועדת המשנה הנקודתית של הועדה המחוזית (23.11.2009)). יש לציין בהקשר זה כי כחלק מהליכי קבלת היתר הבניה הקבועים בתקנות נדרשת, בין היתר, חתימתו של בעל הזכות בנכס, בהתאם להגדרות המתאימות בתקנה 2א לתקנות. עם זאת, דומה כי תכלית הדרישה לקבלת היתר בניה הקבועה בסעיף 145 אינה הגנה על הבעלים וכי הוראות התקנות, המסדירות את הבקשה ואת מתן ההיתר, אינן רלוונטיות במקרה שבו כלל לא התבקש היתר.

14. ועוד: הנזק לו טענו המשיבים, לעמדתי, אינו סוג הנזק אותו נתכוון החיקוק למנוע, ואפרט. המשיבים טענו בכתב התביעה כי "קשה להמחיש במילים את עוצמת הפגיעה והיקף הנזקים שנגרמו לתובעים בביצוע הבנייה החורגת" (פסקה 10 לכתב התביעה). התייחסות נוספת לסוג הנזק והיקפו – אין. בית המשפט קמא פסק כי הנזק שנגרם למשיבים מתבטא בפגיעה בזכותם של המשיבים להחליט מה ייעשה בנכס. נקבע כי מדובר בפגיעה ממשית, קניינית וכספית, שאינה ניתנת להערכה בשלב זה. אף אם נצא מנקודת הנחה כי למשיבים נגרם הנזק הנטען, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי העוולה מתקיימת במקרה דנן. הדגש ביחס לתנאיה של עוולת הפרת חובה חקוקה אינו מושם על עצם גרימת הנזק, כי אם על גרימת נזק מן הסוג אותו נתכוון החיקוק למנוע. השאלה אינה אם נגרם נזק אם לאו, אלא האם דרך התרחשותו של הנזק הייתה בצורה אליה התכוון החיקוק (ראו: בר-שירה, עמוד 35).

15. לפיכך, השאלה היא האם הנזק מצוי בתחומי הפגיעה שאותה חזה המחוקק בקובעו את ההוראות באשר להיתר הבניה. נראה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה (ראו והשוו: ע"א 711/82 י. בלומנטל בי"ח בע"מ נ' תיכון, פ"ד לט(2) 477, 485 (1985)). פגיעה באוטונומיה הקניינית אינה סוג הנזק שהתכוון המחוקק למנוע כאשר קבע את ההוראה המופיעה בסעיף 145 לחוק. היתר בניה נועד, כאמור, לוודא כי הבניה תואמת את התוכניות הקיימות במקרקעין. משכך, הוא לא נועד למנוע נזק בלתי מסוים הנגרם לבעלים מפגיעה באוטונומיה הקניינית. הצורך בחתימת בעל הזכויות בנכס, בהתאם לתקנות, מהווה תנאי לכך שהועדה תדון בבקשה להיתר, ואינו עומד בתכלית הדרישה לקבלת היתר שבסעיף 145 לחוק. משהגעתי למסקנה זו, אינני נדרשת לשאלה האם החיקוק התכוון לשלול את הסעד הנזיקי במקרה דנן.

16. אשר על כן, מסקנתי היא כי לא מתקיימים במקרה שלפנינו היסודות הדרושים להקמת עוולה של הפרת חובה חקוקה. אין בכך כדי לפגוע בזכויות המשיבים מכוח דינים אחרים, אולם דומה כי בשימוש שעשו המשיבים בעוולה של הפרת חובה חקוקה הם לא הלכו בדרך המלך. משכך, אינני קובעת אם למערערים עומדות טענות אפשריות אחרות, כגון טענה של התיישנות, היה ותוגש תביעה לפי דין אחר.

סוף דבר

17. אף שאין להתערב בממצא לפיו הנכס שייך להקדש, יש לקבל את הערעור ולקבוע כי יש לבטל את הסעד שנקבע בפסק הדין מכוח העוולה של הפרת חובה חקוקה.

18. המשיבים יישאו בהוצאות המערערים בסך 40,000 ש"ח.

המשנָה לנשיא

השופט י' עמית:

אני מסכים.

השופטת ד' ברק-ארז:

אני מסכימה.

ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור.

ניתן היום, ‏כ"ט בתמוז התשע"ד (‏27.7.2014).

המשנָה לנשיא

ת


מעורבים
תובע: מאזן דוויק
נתבע: הרב יצחק רלב"ג
שופט :
עורכי דין: