ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מזל אוחנה נגד מדינת ישראל :

פסק-דין בתיק ע"פ 7126/03
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

בפני: כבוד השופט א' מצא

כבוד השופט י' טירקל

כבוד השופט א' גרוניס

המערערת:
מזל אוחנה

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
מיום 22.7.03 בתפ"ח 1022/02 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא ד' בר אופיר והשופטים ש' דותן וש' ברוש

תאריך הישיבה:
י"א באדר תשס"ד
(4.3.04)

בשם המערער:
עו"ד ד' ליבאי, עו"ד א' רום ועו"ד ג' עשת

בשם המשיבה:
עו"ד ר' לוי גולדברג

פסק-דין

השופט א' מצא:
מאבק עיקש על האחיזה בסכין מטבח, בין המערערת לבין בעלה המנוח, הסתיים בכך שהסכין ננעצה בצווארו של המנוח וגרמה למותו. בשל חלקה בגרימת האירוע הקטלני הורשעה המערערת ברצח בכוונה תחילה ונידונה למאסר עולם. ערעורה שלפנינו מופנה כנגד צדקת הרשעתה בעבירת רצח.

2. האירוע התרחש בבית המשפחה סמוך לשעה תשע בערב. זמן-מה קודם לכן חזר המנוח מאילת, בה שהה במשך יומיים לצורכי עבודתו. לאחר ארוחת הערב הכינה המערערת את שתי בנותיהם הקטינות לשינה. בעוד הבנות ממתינות לאביהן, שייכנס לחדרן לאחל להן "לילה טוב", צלצל הטלפון. אחת הבנות, שנטלה את השיחה, הודיעה למערערת כי "זה סבא", ובהוראת המערערת העבירה הילדה את הטלפון למנוח, ששוחח עם אביו שיחה ארוכה. משהסתיימה השיחה שאלה המערערת את המנוח עם מי שוחח בטלפון. המנוח מאן להשיב לשאלתה ועל רקע זה פרץ ביניהם ויכוח קולני. בית-המשפט המחוזי התרשם, כי ויכוחים מסוג זה - שלעתים אף גלשו לתגרות-ידיים ביניהם - לא היו תופעה נדירה בביתם. הקשר הקרוב שקיים המנוח עם אביו היווה עילה שכיחה לחיכוכיהם הבלתי-פוסקים. במערכת יחסיהם של המערערת והמנוח היה לזה רקע: בראשית דרכם המשותפת התגוררו בני הזוג בדירת הוריו של המנוח. בין הוריו לבין שניהם שררה מתיחות, וזו גרמה למתחים גם ביחסים שבין שניהם. אף מעברם לדירת-מגורים נפרדת לא ריפה את המתח. זמן-מה אחר-כך נפטרה אימו של המנוח. בכורח הנסיבות נאלצה המערערת לארח, מפעם לפעם, את חמיה, והדבר הסב לה מורת-רוח.

אף את המריבה שפרצה בינה לבין המנוח בערב האירוע ייחסה המערערת למתחים שנוצרו ביניהם על רקע קשרי המנוח עם אביו. אף שידעה עם מי האריך המנוח בשיחת הטלפון (הלוא שמעה מבתה מי המתקשר) הציקה לו בשאלות עם מי שוחח; והמנוח, שהיטיב להעריך כי היא מציקה לו בשאלות אך כדי לבטא את מורת-רוחה מקשריו הקרובים עם אביו, סירב במפגיע להשיב לשאלותיה. אך הפעם גלשה מריבתם לתגרה אלימה. השניים ניצבו זו מול זה במטבח. המערערת אחזה בסכין, שלדבריה נטלה ממשטח העבודה בכוונה תמימה להכניסה למקומה במגרת הסכו"ם, אלא שהמנוח - שראה כי היא אוחזת בסכין - דרש ממנה למסור לו את הסכין. משסירבה, אחז בידה וניסה לחלץ מידה את הסכין. היא התנגדה לו והתעקשה להוסיף ולהחזיק בסכין. בעוד הם מושכים את הסכין, זו בכה וזה בכה, ננעצה הסכין בצווארו של המנוח. קילוח דם אדיר פרץ מצווארו. הסכין ניתקה מצווארו ונפלה ארצה, והוא התמוטט. למראה החיזיון המזוויע פרצה המערערת בזעקות לעזרה, ניסתה לעצור את פרץ דמו של המנוח בעזרת מגבת, התקשרה בטלפון למשטרה אך לא הייתה מסוגלת להסביר מה אירע והיכן. לשמע צעקותיה נכנס לדירה שכן. הסכין כבר הונחה על-ידי המערערת בכיור המטבח. השכן נטל מידה את הטלפון ומסר למוקד המשטרה, שכבר היה על הקו, את הכתובת שאליה נקראים השוטרים להגיע ולהזעיק עזרה רפואית. תוך זמן קצר הגיעו למקום ניידת של המשטרה וכן אמבולנס; אך לעת הזאת כבר נפטר המנוח מפצעו.

3. במהלך החקירה, וכן בעדותה בבית-המשפט, התקשתה המערערת להסביר את קורות שלבו האחרון של האירוע. לשוטרים שהגיעו לדירתה סמוך לאחר המקרה מסרה כי המנוח "דקר את עצמו", ועל גרסה זו חזרה גם באמרות שמסרה בחקירה. בעדותה בבית-המשפט הסבירה כי אינה יודעת אל נכון כיצד חדרה הסכין לצווארו של המנוח. היא הכחישה מכול וכול את טענת המאשימה, כי היא אשר נעצה את הסכין בצווארו וכי עשתה כן בכוונה לגרום למותו. היא ביקשה לשכנע כי מה שאירע לא היה בגדר עשייה רצונית אלא תאונה שהסתיימה באורח טרגי. הנחתה הייתה, כי אגב מאבקה עם המנוח הרפתה מן הסכין; והסכין, אשר נשמטה מידה, "עפה" ונתקעה בצווארו של המנוח. היא הדגישה כי לא ראתה את הסכין "עפה" - אלא שהיא משערת שכך אירע - ולא ידעה להסביר כיצד אירע שהסכין לא נפלה ארצה אלא "עפה" לעבר צווארו של המנוח, שהיה גבוה ממנה בכ-20 ס"מ לערך.

4. בית-המשפט המחוזי דחה את גרסת המערערת, בהיותה מנוגדת לחוקי הפיסיקה ועל כן בלתי-אפשרית. אילו נכון היה שהמערערת הרפתה מן הסכין, ציין בית-המשפט, הסכין הייתה נופלת ארצה ולא יכלה היא "לעוף" מעלה, לעבר צווארו של המנוח - שכאמור היה גבוה מן המערערת - ולהיתקע בצווארו. טענת המערערת, כי לא נעצה את הסכין בצווארו של המנוח, אף לא עלתה בקנה אחד עם הממצא שנקבע בנתיחה שלאחר המוות, ולפיו חדרה הסכין לצווארו של המנוח עד לעומק של כ-13-11 ס"מ. המומחה מטעם התביעה הסביר, כי אף שהסכין חדרה מבעד לרקמה רכה, החדרתה לעומק זה חייבה הפעלת מידה מסוימת של כוח פיזי. כן נקבע, שכיוון החדרת הסכין היה מלמעלה למטה, מאחור קדימה ומימין לשמאל. ונתונים אלה שוללים, לדעת המומחה, את האפשרות שהסכין פגעה בצווארו של המנוח, וחדרה לעומק צווארו כפי שחדרה, לאחר ש"עפה" מידה של המערערת בעוד זו ניצבת פנים אל פנים מול המנוח. סניגורה של המערערת חזר והציג את האפשרות כי המנוח דקר את עצמו. בית-המשפט שלל אפשרות זאת. ראשית, מפני שהמערערת, בעדותה, לא חזרה עוד על גרסה זו, אותה השמיעה סמוך לאחר המקרה ובשלב החקירה; ושנית, מפני שלמעשה מכוון של דקירה עצמית לא נמצאה כל אינדיקציה בראיות, ואילו פגיעה אקראית בעצמו אינה מתיישבת עם החדרת הסכין כה עמוק לתוך הצוואר.

מסקנת בית-המשפט המחוזי הייתה, כי המערערת נעצה את הסכין בצווארו של המנוח. בית-המשפט העריך, כי בעוד המנוח אוחז בידה, בניסיון לחלץ ממנה את הסכין, הצליחה המערערת להשתחרר מאחיזתו והנחיתה את הסכין בחלק האחורי של צווארו. בית-המשפט קבע, שנגד המערערת הוכחו כל יסודות הכוונה תחילה. מדברי המערערת עצמה עלה, כי משהתלהטה מריבתם ניסה המנוח להרגיעה בדברי נועם, אלא שהיא התקשתה להירגע. מדברים אלה הסיק בית-המשפט כי למעשה הקטלני לא קדם קינטור. אחיזת הסכין על-ידי המערערת העידה, לדעתו, על התקיימות יסוד ההכנה. ואילו על דבר קיומה של החלטה להמית למד בית-המשפט מהתעקשותה של המערערת להוסיף ולהחזיק בסכין וכן - ובעיקר - מאופי המעשה שעשתה המערערת. החדרת סכין למעמקי צווארו של המנוח, קבע בית-המשפט, מקימה נגד המערערת חזקה עובדתית, כי עשתה את המעשה לאחר שהחליטה להמית את המנוח; וחזקה זו לא הצליחה המערערת לסתור. בית-המשפט סבר, כי את הגרסה שהמנוח "דקר את עצמו" - אותה השמיעה באוזני השכן והשוטרים שנכנסו לדירה מיד לאחר האירוע - גיבשה המערערת עוד בטרם דקרה את המנוח למוות. בהערכה זו, וכן בעובדה שלאחר המעשה הייתה המערערת מסוגלת להרים מן הרצפה את הסכין בה דקרה את המנוח ולהניחה בכיור המטבח, נמצאה לבית-המשפט תמיכה למסקנתו, כי המערערת אכן החליטה להמית את המנוח ועשתה כן בקור-רוח. בית-המשפט לא התעלם מהתנהגות המערערת לאחר המעשה; זעקותיה לעזרה וניסיונה לחסום במגבת את פרץ הדם מצווארו של המנוח. בהתנהגות זו, קבע, יש אך כדי להעיד כי בדיעבד ניחמה המערערת על מה שעוללה. אלא שחרטתה על המעשה הנורא שעשתה, ושבאה לידי ביטוי בניסיונה הנואש להשיב את רוחו של המנוח, אינה סותרת את המסקנה הנלמדת מן הראיות כי בעת שנעצה את הסכין בצווארו התכוונה להמיתו ורצתה במותו.

5. הסניגור המלומד טען לפנינו, כי בית-המשפט שגה בפרשו את אמירות המערערת - כי המנוח "דקר את עצמו" וכי הסכין שנשמטה מידה "עפה" לעבר צווארו - על-פי מובנן המילולי; שאילו ירד לסוף כוונתה של המערערת, קרוב אף להניח כי לא היה מבחין בין האמירות, כאילו ייצגו שתי גרסות עובדתיות השונות זו מזו. על-פי הבנת הסניגור, בפי המערערת הייתה גרסה אחת ויחידה והיא, כי במהלך מאבקם על האחיזה בסכין משך המנוח את הסכין מידה בחוזקה, עד שהרפתה מן הסכין, ואז - בתנופת המשיכה לעבר גופו - נעץ את הסכין בצווארו במו-ידו. לכך, לדבריו, התכוונה המערערת באומרה כי מששמטה את הסכין מידה, הסכין "עפה" לעבר צווארו של המנוח, ולכך גם התכוונה באומרה כי המנוח "דקר את עצמו". בתיאור זה של ההתרחשות, טען הסניגור, אין דבר שהוא מופרך או בלתי-אפשרי, והוא משקף היטב את אשר טענה המערערת מלכתחילה, כי מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה ממעשה רצוני או מכוון, אלא כתוצאה מתאונה. קבלת גרסתה של המערערת, טען הסניגור, עשויה הייתה להצדיק את הרשעתה בגרימת מוות ברשלנות, אך לא בעבירה שיש עמה מחשבה פלילית. לחלופין טען הסניגור, כי גם אם אין מקבלים את גרסת המערערת, לגבי דרך עלילותה של ההתרחשות הקטלנית, אלא קובעים לחובתה כי היא אשר נעצה את הסכין בצווארו של המנוח, הרי שבראיות הנסיבתיות שהובאו לפני בית-המשפט לא היה כדי לבסס את מסקנתו כי המערערת החליטה להמית את בעלה ורצתה במותו.

6. מקובלת עלינו עמדת הסניגור, כי הראיות שהובאו במשפט לא הניחו תשתית בטוחה להרשעת המערערת בעבירת רצח בכוונה תחילה. קורות ההתרחשות, שהסתיימה בדקירת המנוח למוות, לא נתבררו די צורכן, והסתום בהן רב מן הגלוי. מצאנו טעם רב בטענת הסניגור, כי בית-המשפט המחוזי שגה בפרשו את אמירותיה של המערערת, כי הסכין "עפה" וכי המנוח "דקר את עצמו", על-פי מובנן המילולי. אך איננו נכונים לקבל, כי בכך בלבד נעוץ שורש קביעתו של בית-המשפט, שגרסת המערערת, כי לא מידה אלא מידו נדקר המנוח, איננה ראויה לאמונו. לפיכך, לא מצאנו עילה מספקת להתערב בקביעת בית-המשפט, כי המערערת אכן דקרה את המנוח. אך כאמור, אנו מקבלים את טענת הסניגור, כי הראיות הנסיבתיות שעליהן ייסד בית-המשפט את הכרעתו לא הקימו תשתית בטוחה לביסוס הרשעתה של המערערת בעבירת רצח בכוונה תחילה.

החדרת הסכין לצווארו של המנוח נעשתה אגב מאבק בין בני-הזוג על האחיזה בסכין. שיחת הטלפון הארוכה שניהל המנוח עם אביו הציתה את אש המריבה בין בני-הזוג. אגב חילופי הדברים ביניהם נטלה המערערת את הסכין, שהייתה מונחת על משטח העבודה. בסכין זו, סיפרה המערערת, חתכה קודם לכן את הירקות לסלט שהכינה לארוחת הערב; ועתה, כך לדבריה, ביקשה להחזירה למקומה במגרה. אך למנוח ככל הנראה נדמה, כי היא אוחזת בסכין במטרה לאיים עליו. על כן דרש ממנה להניח את הסכין ולמוסרה לידיו, וסירוב המערערת למלא את דרישתו הוביל למאבק האלים ביניהם על האחיזה בסכין. בין שמאמינים למערערת, כי אך התכוונה להחזיר את הסכין למקומה במגרה ובין שאין מאמינים לה, איננו סבורים כי יש יסוד לקבוע כי נטלה את הסכין בכוונה לדקור באמצעותה את המנוח. המסקנה הנגזרת מכך היא כי המערערת דקרה את המנוח אגב המאבק ביניהם על האחיזה בסכין. מעשה הדקירה מעמיד את המערערת בחזקתה, כי הייתה מודעת לאפשרות שתיגרם תוצאה הקטלנית, ומעלה כי ביחסה לתוצאה האמורה נהגה בקלות-דעת, כמשמעה בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין. בכך יש כדי לבסס את אשמתה בעבירת הריגה ברמה הנמוכה של המחשבה הפלילית הנדרשת לשכלולה.

7. את מסקנתו, כי המערערת החליטה להמית את המנוח ורצתה במותו, ביסס בית-המשפט המחוזי, בעיקר, על הכוונת הסכין לעבר צווארו והחדרתה לעומק הצוואר. המנוח היה גבוה מן המערערת ב-20 ס"מ לערך. לנוכח הפרש הגובה ביניהם, הכיוון בו הוחדרה הסכין (מלמעלה למטה ומאחור קדימה) העיד, לדעת בית-המשפט, כי הפגיעה בצוואר לא הייתה מקרית, אלא שהמערערת כיוונה את הסכין לעבר צווארו של המנוח ונעצה אותה פנימה. דעתנו היא, שלקביעה זו אין אחיזה איתנה בראיות. בבדיקה הפתולוגית נתגלו סימני שריטה בפניו של המנוח; והמערערת לא חלקה כי בתגרות שפרצו ביניהם מפעם לפעם אכן נהגה לשרוט בציפורניה את פניו של המנוח. המערערת לא שללה בעדותה את האפשרות כי גם במהלך התגרה נשוא הדיון עשתה כן; ואין זה רחוק מן הדעת להניח, כתסריט אפשרי, כי אגב מאבקו במערערת ובמטרה להתחמק מציפורניה, סמוך לפני שנדקר, היטה המנוח את גופו קדימה. יצוין האפשרות שהמנוח התכופף, אף שהוזכרה על-ידי הפתולוג מטעם התביעה, כלל לא נבחנה על-ידי בית-המשפט המחוזי. אך די בהנחה שכך אירע - תסריט שלדעתנו לא נשלל - כדי ליישב את כיוון חדירת הסכין לתוך צווארו של המנוח גם עם האפשרות שהמערערת לא כיוונה את הסכין לעבר הצוואר דווקא וכי פגיעתה בחלק זה של גופו הייתה אקראית. גם החדרת הסכין לעומק הצוואר איננה שוללת אפשרות זאת. לרוע המזל, פגעה הסכין ברקמה רכה, ולהחדרת הסכין לעומק של עד 13 ס"מ לא נדרשה (אף לפי גישתו של המומחה מטעם התביעה) הפעלת כוח פיזי ניכר.

גם בנסיבות האחרות שעליהן הסתמך בית-המשפט המחוזי, כמו העובדה שלאחר פגיעתה במנוח נתנה המערערת את דעתה לאסוף את הסכין מן הרצפה ולהניחה בכיור, ואמירתה באוזני השכן והשוטרים שהגיעו לדירה, כי המנוח "דקר את עצמו", אין כדי לתמוך במסקנה כי המערערת החליטה להמית את המנוח וביצעה בקור-רוח את החלטתה. איסוף הסכין מן הרצפה יכול, במידה לא פחותה של הסתברות, להוות פעולה "מכנית", או להעיד על אובדן עשתונות ובלבול. גם מאמירת המערערת, כי המנוח "דקר את עצמו", לא ניתן להסיק - כדרך שסבר בית-המשפט המחוזי - כי המערערת החליטה להמית את המנוח וכי בטרם תוציא לפועל את מזימתה, שקלה והחליטה מראש מה תספר כשתידרש להסביר כיצד נגרם מותו.

ולבסוף: הנסיבות הנוספות שהוכחו, המצב בבית המשפחה בשעת האירוע והתנהגות המערערת סמוך לאחריו, לא זה בלבד שאינן מחזקות את מסקנת בית-המשפט המחוזי כי המערערת החליטה להמית את המנוח, אלא להיפך, לכאורה מעידות הן כי למערערת לא הייתה כוונת קטילה. כזכור, המריבה בין בני-הזוג פרצה בשעת ערב מוקדמת יחסית, סמוך לאחר שהמערערת סיימה לטפל בבנותיהן הקטינות לקראת הלילה ובעוד הבנות נערכות בחדרן לשינה. ענייננו בבני-זוג, שחרף המתחים ששררו ביניהם, שמפעם לפעם הביאו למריבות קולניות ואף לתגרות-ידיים, הוסיפו לקיים מסגרת משפחתית ודאגו לשלום בנותיהם. האפשרות שבעוד בנותיה שוכבות בחדרן, החליטה המערערת לרצוח את אביהן, לפחות לכאורה איננה סבירה. התנהגות המערערת לאחר שהמנוח נפגע והתמוטט, זעקותיה לעזרה וניסיונה לעצור את פרץ הדם מצווארו בעזרת מגבת, בוודאי ביטאו (כפי שקבע בית-המשפט המחוזי) חרטה עמוקה על תוצאותיה הנוראיות של התגרה ביניהם. אך לכאורה יש בה גם משום תמיכה לגרסתה הבסיסית והבלתי-נסתרת של המערערת, כי לא התכוונה להמית את המנוח ולא רצתה במותו.

8. סיכומו של דבר הוא שאנו מחליטים לקבל את הערעור בחלקו. הרשעתה של המערערת בעבירת רצח מתבטלת, ותחתיה הננו מרשיעים את המערערת בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שנעברה על-ידה במצב נפשי של פזיזות מסוג קלות-דעת. כפועל-יוצא מן האמור, מוחזר ההליך לבית-המשפט המחוזי לדיון במידת העונש ולמתן גזר-דין חדש. עד לקביעת עונשה תישאר המערערת במעצר, המוארך בזה על-ידינו, מכוח סמכותנו לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, בתשעים ימים שמניינם מהיום, או עד למתן גזר-הדין במשפטה, לפי המוקדם מבין המועדים.

השופט י' טירקל:
אני מסכים.

השופט א' גרוניס:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.

ניתנה היום,א' באייר תשס"ד (22.4.04).


מעורבים
תובע: מזל אוחנה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: