ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין תומר אזולאי נגד מדינת ישראל :

החלטה בתיק רע"פ 3551/04
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

בפני: כבוד השופטת ד' ביניש

המבקש:
תומר אזולאי

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 7643/03 שניתן על ידי כבוד השופט א' אפעל-גבאי

החלטה

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.1.04 (השופטת א' אפעל-גבאי) אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים מיום 22.5.03 (השופט א' חן).

המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 115 קמ"ש במקום 60 קמ"ש בדרך עירונית, בקרבת בית ספר ובשעה בה סיימו תלמידים את לימודיהם, ונגזרו עליו עונש של 10 חודשי פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים, 45 ימי מאסר על תנאי למשך 3 שנים וקנס על סך 1,500 ₪. עיקר הדיון בערכאה זו התמקד באופן בדיקת הכיול שביצעה השוטרת אשר הפעילה את מכשיר הלייזר באמצעותו נמדדה מהירות נסיעת המבקש. בית המשפט קבע כי מפעילת המכשיר הייתה מיומנת, המכשיר היה תקין וכי בדיקתו בוצעה בתנאים המתאימים.

בערעורו לבית המשפט המחוזי טען בא-כוח המבקש, כי על אף קיומו של מתקן כיול בו סומן "קו כיול" במרחק של 60 מטר כנדרש בנוהל ההפעלה של המכשיר, היה על השוטרת לוודא בעצמה כי אכן מדובר במרחק האמור. משלא עשתה כן, כך נטען, מוטל ספק בתקינותו של מכשיר הלייזר ובמהימנות הבדיקה. עוד טען כי ידיעתו של שופט התעבורה בעניין הנדון איננה מהווה "ידיעה שיפוטית". שופטת בית המשפט המחוזי דחתה טענות אלו בקובעה, לגופו של עניין, כי בית המשפט לתעבורה הנו בית משפט בעל מומחיות מיוחדת אשר נרכשה על-ידו מתוקף עיסוקו היום-יומי רב השנים בתיקי תעבורה. לפיכך, כך נקבע, יכול היה בית המשפט לעשות שימוש בידיעתו המיוחדת מתיקים רבים שהתנהלו בפניו כי קיים בירושלים קטע מובנה באורך של 60 מטרים לצורך ביצוע מדידות הכיול על ידי שוטרי משטרת התנועה. לידיעה זו, כך צוין, נצטרפה עדותה של השוטרת לפיה ביצעה את בדיקת הכיול באותו המתקן. את ערעורו של המבקש על חומרת העונש דחתה השופטת בשל סבירות העונש נוכח נסיבות העניין.

בבקשתו בפניי חזר בא-כוח המבקש על הטענה אותה השמיע בפני בית המשפט המחוזי, בדבר מהימנות הבדיקה אותה ערכה השוטרת והיות קיומו של "קו כיול" במרחק של 60 מטרים במתקן הכיול בידיעה שיפוטית של בית המשפט לתעבורה. עוד טען בא-כוח המבקש כי יש מקום להוכיח קיומו של יסוד נפשי בעבירה של אחריות קפידה לצורך הטלת עונש מאסר על תנאי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר שהונח בפניי, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות על הסף משום שעניינו של המבקש, אשר נדון בשתי ערכאות, אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, המצדיקה קיומו של דיון ב"גלגול שלישי" בפני בית-משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). הראשונה מבין טענותיו של המבקש – בדבר הידיעה השיפוטית לעניין מרחק המדידה - נבחנה לעומקה על-ידי בית המשפט קמא אשר נימוקו הענייני לדחייתה איננו מצריך בחינה נוספת. באשר לטענתו השנייה, הרי שלא נטענה בפני בית המשפט קמא ומכל מקום, אין בה ממש. סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, קובע עונש של עד שנתיים מאסר בגין נהיגה במהירות שיש בה, בנסיבות המקרה, סכנה לציבור. לא יכול להיות ספק בכך שנהיגה במהירות של 115 קמ"ש בדרך עירונית, בקרבת בית ספר בשעה בה חוצים תלמידים את הכביש, יש בה כדי לסכן את הציבור. לכך יש להוסיף כי, כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט לתעבורה, משנת 1993 עבר המבקש לא פחות מ – 34 עבירות בהן נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף, אי שמירת מרחק, ו – 11 עבירות מהירות, בנוסף לזו שנדונה בענין נושא הבקשה. לא די בכך, הרי שגם לאחר ביצוע עבירה זו, נתפס המבקש כשהוא נוהג במהירות מופרזת. משכך הם פני הדברים, אין לומר כי בית המשפט החמיר בעונשו של המבקש כשגזר עליו, בין היתר, גם עונש מאסר על תנאי.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

ניתנה היום, א' באייר התשס"ד (22.4.2004).


מעורבים
תובע: תומר אזולאי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: