ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בשאר ברגותי נגד היועץ המשפטי לממשלה :

החלטה בתיק רע"ב 1443/04
בבית המשפט העליון

בפני: כבוד השופט מ' חשין

כבוד השופט א' ריבלין

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:
בשאר ברגותי

נ ג ד

המשיב:
היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע בעע"א 2981/03 מיום 28.1.04 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' פלפל, נ' הנדל ור' כץ

תאריך הישיבה:
כ"ד בניסן תשס"ד (15.4.04)

בשם המבקש:
עו"ד זכי כמאל

בשם המשיב:
עו"ד יובל רויטמן

החלטה

השופט מ' חשין:

בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעע"א 2981/03 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים. ועדת השיחרורים שכוננה על-פי הסמכות שבחוק שיחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (החוק או חוק השיחרור) החליטה לשחרר את המבקש - אסיר שפוט - שיחרור מוקדם ממאסרו. היועץ המשפטי לממשלה ערער על החלטת השיחרור, ובית-המשפט המחוזי בבאר-שבע החליט, ברוב דעות, לקבל את הערעור ולבטל את החלטת השיחרור. על פסק-דין זה האחרון הבקשה שלפנינו.

2. ואלה עיקרי הדברים שלעניין: המבקש, תושב אל-בירה, הועמד לדין לפני בית-המשפט הצבאי בבית-אל בביצוע עבירה של אי-מניעת עבירה, עבירה לפי הסעיפים 51, 59 ו-92 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), תש"ל-1970 (הצו). וכך מורה אותנו סעיף 59 לצו:

אי מניעת עבירה
59. אדם שידע או שהיה לו יסוד סביר לחשוד כי אדם אחר עובר או מתכונן לעבור עבירה על דין או תחיקת ביטחון שעונשה עולה על שלוש שנות מאסר ולא מסר הודעה על כך מיד למפקד צבאי או לתחנת המשטרה הקרובה או לכל קצין צה"ל או לא פעל באופן סביר אחר כדי למנוע את עשייתה, או המשכתה או השלמתה ייאשם בעבירה על צו זה.

העונש הקבוע בצידה של עבירה זו הוא חמש שנות מאסר (סעיף 92 לצו).

על-פי האמור בכתב האישום המתוקן, נהג המבקש לארח בביתו את אחמד ברגותי, שומר ראשו ונהגו של מנהיג פלג "תנזים" של פת"ח בגדה, מרואן ברגותי. אחמד ברגותי עצמו הוא חבר במנגנון הצבאי של הפת"ח - "גדודי חללי אל-אקצא" - האחראי לביצוע מאות פיגועים קטלניים. אחמד ברגותי עצמו השתתף עצמו בביצוע פיגועי ירי נגד חיילי צה"ל, ודיווח על כך למבקש.

3. האירוע העיקרי שעליו נסוב האישום התרחש ביום 20.1.02. אותו יום התארח אחמד ברגותי (ברגותי) בביתו של המבקש. ברגותי דיווח למבקש כי חבריו ב"גדודי חללי אל-אקצא" הם שביצעו את הפיגוע בחדרה וכן פיגועים קטלניים נוספים. לאחר-מכן שוחח ברגותי במכשיר הפלאפון עם פלוני, ובמהלך השיחה שאל את המבקש אם יוכל להמשיך ולשוחח עם פלוני ממכשיר הטלפון שבבית המבקש, הואיל ומדובר בנושא שאינו לשיחה בפלאפון ומחשש לציתות. המבקש הסכים לבקשה ופלוני התקשר לביתו של המבקש. המבקש שמע את תוכן השיחה ואת שנאמר בה. בין היתר שמע המבקש כי ברגותי שואל שאלות בנוגע להגעתו של אדם מסוים ולציודו של אותו אדם בנשק. לאחר שנסתיימה השיחה, סיפר ברגותי למבקש כי ביומיים הקרובים יתבצע פיגוע בירושלים, כי המפגע יגיע מאיזור שכם לרמאללה ולאחר-מכן ייצא לבצע פיגוע התאבדות בירושלים. המבקש שאל את ברגותי כיצד יגיע המפגע משכם לרמאללה וזה השיב לו כי המפגע יגיע בדרך הרגילה. ברגותי הוסיף וסיפר למבקש, כי מבצע הפיגוע הוא בחור יפה ולכן לא תהיה לו בעיה לצאת לירושלים. כן הוסיף, כי יש בעלי תעודות זהות ישראליות מזויפות היכולים לצאת מהאיזור ולבצע פיגועים בישראל. עוד בנוסף סיפר ברגותי למבקש על פיגועים נוספים שביצעו חברי חולייתו, ועל דרך הביצוע של אותם פיגועים. לדברי ברגותי, בעקבות הריגתו של רא'אד כרמי, פעיל הפלג הצבאי של הפת"ח – "גדודי חללי אל-אקצה" - החליטו "גדודי חללי אל-אקצה" על מלחמה נגד ישראל לביצועם של פיגועים רבים. הפיגוע המתוכנן יבוצע אף הוא כנקמה על הריגתו של אותו רא'אד כרמי.

4. יומיים לאחר אותו מיפגש, ביום 22.1.02, בוצע פיגוע-ירי בצומת הרחובות יפו והמלך ג'ורג' בירושלים. בפיגוע זה נהרגו שתי נשים, אורה סנדלר ז"ל ושרה המבורגר ז"ל, ונפצעו עשרות אנשים. לאחר הפיגוע, ובעת שהמבקש היה במקום עבודתו בבית החולים "מוקאסד", התקשר אליו ברגותי לוודא כי המבקש שמע על הפיגוע. המבקש ידע כי המדובר בפיגוע אותו תיכנן ברגותי והשיב בחיוב.

עד כאן - דברו של כתב-האישום המתוקן.

5. המבקש הודה באשמה ובעובדות המתוארות לעיל, והורשע על-ידי בית-המשפט הצבאי בבית-אל בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. בית-המשפט הצבאי דן את המבקש למאסר בפועל כימי מעצרו ולתשעה חודשי מאסר על-תנאי. כן הוטל על המבקש קנס כספי בסך 5,000 ש"ח.

6. התובע הצבאי ערער על קולת העונש לפני בית-המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש. בית-המשפט הצבאי לערעורים, בפסק-דין ארוך ומנומק כהלכה, ניתח את רכיבי העבירה של "אי מניעת עבירה", במנותו את השיקולים הנלווים לעבירה ואת הנסיבות הספציפיות במקרה הנוכחי. לסוף קבע בית-המשפט כי יש להחמיר בעונשו של המבקש ולגזור עליו "את העונש המירבי הקבוע בחוק". כך גזר בית-המשפט הצבאי על המבקש חמש שנות מאסר, מהן שלוש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. וכך סיכם בית-המשפט את דבריו בגזר-הדין:

המשיב לא יזם את הפיגוע המחריד אשר אירע בלב-לבה של ירושלים, ואף אין הוא נושא באחריות למותם של שתי נשים ולפציעתם של עוד עשרות. יחד עם זאת, מידע מדויק אודות פיגוע רצחני זה הגיע לידיו מבעוד מועד, ובידו היה למונעו. המשיב החזיק במפתח לחייהם ולגורלם של אותם עשרות אזרחים חפים מפשע, אך בחר הוא שלא לעשות מאומה.

לא רק חובה מוסרית, כאדם וכרופא, רבצה עליו למנוע פשע נתעב זה, אלא אף חובה חוקית המעוגנת בדיני האזור. מחובותיו אלא בחר המשיב להתעלם, ועל כך ראוי הוא לעונש.

נסיבותיו של מקרה זה, כפי שפורטו באריכות ועליהן לא אשוב, הינן מן החמורות, ואם ישנו מקרה המצדיק השתת העונש המירבי הקבוע בחוק, הרי שכזה הוא ענייננו. בכל הכבוד, העונש אשר גזר בית-משפט קמא, רחוק הוא עד מאוד מלהלום את חומרת מחדלו של המשיב, ואת התוצאות האיומות אשר הביא במחדלו זה, ועל כן אין עונש של שנת מאסר יכול לעמוד.

לא מצאתי כל נימוק המצדיק הקלה משמעותית בעונשו. את הנזק אשר נגרם לעתידו המקצועי הביא המשיב על עצמו, בהחלטתו לסטות מהנורמות הבסיסיות המחייבות כל אדם - אם צלם אנוש בו.

אשר-על-כן, הנני גוזר למשיב את העונש המירבי הקבוע בחוק, 5 שנות מאסר, מהן יהיו 3 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי....

7. המבקש החל מרצה את עונשו, ולקראת תום שני שלישים מתקופת המאסר עלה עניינו לפני ועדת השחרורים לדיון בנושא שיחרור מוקדם מכוח חוק השיחרור. ועדת השיחרורים שמעה את המשיב, את ב"כ המבקש ואף את המבקש עצמו אשר אמר דברים אלה לפניה: "אם חברי הוועדה שואלים אותי האם אני מתחרט על אי המעשה שלי שבגינו נתתי את הדין, אני משיב כי אני מרגיש שאני מצטער על מה שקרה. קיבלתי עונש חמור. למדתי שיעור חמור, שעלי לבחור את חברי ולשאול אותם שאלות נוקבות ועלי להישאר בתחום עולמי ולא לפגוע בעבודתי בבית-החולים ולחיות בשלום".

8. ועדת השחרורים החליטה לשחרר את המבקש שיחרור מוקדם, וכה אמרה, בין השאר, בהחלטתה: "לאחר שחברי הוועדה שמעו את תשובת האסיר לשאלה שנשאל ולאחר שחברי הוועדה שקלו את כל העובדות שהוצגו בפניהם הגיעו חברי הוועדה למסקנה כי מחדלו של האסיר, בגינו נתן את הדין, וכל המידע שהוצג בפני הוועדה אינו מלמד כי האסיר יהווה סכנה ביטחונית לביטחון מדינת ישראל אם ישוחרר בהתאם להוראות החוק. חברי הוועדה בדעה שכאשר מדובר במעשה על דרך של מחדל, מן הראוי לתת לעובדה זו משקל יתר לעומת הרשעה בעבירה שהיא על דרך המעשה ונטילת שותפות בביצועו. אשר על כן החליטה הוועדה להיעתר לבקשה ולהורות על שחרורו של האסיר בתום ריצוי שני שליש מאסר".

9. היועץ המשפטי לממשלה עתר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע נגד החלטתה של ועדת השיחרורים ובית-המשפט המחוזי החליט ברוב דעות כי יש לקבל את ערעורה של המדינה וכי נכון לבטל את החלטתה של ועדת השיחרורים לשחרר את המבקש שיחרור מוקדם. וכך קבע, בין השאר, הנשיא פלפל, אליו הצטרפה השופטת יפה-כ"ץ:

... נראה לי שעל המשיבה מס' 1 [ועדת השיחרורים] היה לקבל את טענת העותרת ש"על רקע האקלים הביטחוני הנוכחי, במיוחד לאור חומרת העבירה, קיים חשש כבד, כי האסיר ישוב למעגל האלימות, יסכן את הציבור ויסכן את ביטחון המדינה".

לעניות דעתי לא היה מקום שהמשיבה מס' 1 תקבע שכאשר המדובר ב"מחדל" – העבירה פחות חמורה מעבירה שבוצעה על דרך המעשה. במצב הביטחוני הנורא השורר כיום במדינת ישראל לא יעלה על הדעת לשחרר בשיחרור מוקדם אסיר, שידע על פיגוע חבלני שעומד להתבצע בעיר הבירה ולא דיווח על כך ובגלל אי הדיווח נרצחו חפים מפשע ורבים נפצעו.

שחרורו של המשיב מס' 2 על-תנאי יכול לשדר מסר לציבור, שבתי המשפט אינם מתייחסים בחומרה מספיק לעבירה שהמשיב מס' 2 עבר וכי ניתן לעבור עליה לסדר היום. שחרורו של המשיב מס' 2 בנסיבות הזמן והמקום הינו בלתי סביר במידה קיצונית ועל כן מן הראוי לקבל את העתירה ולבטל את השחרור.

10. השופט הנדל, שופט המיעוט, סבר כי יש לדחות את הערעור ונימוקו העיקרי נסמך על ההלכה המורה כי בית-המשפט יתערב בהחלטה של רשות מינהלית רק במקום שזו לוקה בחוסר סבירות קיצוני. לדעתו של השופט הנדל יכולה היתה ועדת השיחרורים להגיע לתוצאה אחרת מהתוצאה שהגיעה אליה, אלא שגם מסקנתה מסקנה סבירה ואפשרית היא. ובלשונו של השופט הנדל:

לא אסתיר כי ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת מזו אליה הגיעה הועדה. ניתן לחלוק על התייחסותה לעבירת מחדל. ניתן להתייחס בחומרה רבה לאי מניעת פשע ובמיוחד כאשר עסקינן באי מניעת רצח חפים מפשע. ברם, תתכן גישה אחרת. כאן המקום לציין כי בתיק הר-שפי נ' מדינת ישראל כבוד השופט ריבלין וכבוד השופט טירקל הביעו את דעתם שהיה ראוי כי החובה המשפטית שמטיל הסעיף של אי מניעת פשע בחוק העונשין "תימחה מספר החוקים שלנו ותוותר בגדר חובה מוסרית בלבד" (ע"פ 3417/99 פ"ד נה(2) 813). על דעה זו אפשר לחלוק ואפשר לסייגה. אך נדמה שאין מנוס מלהכיר בה כגישה לגיטימית. (ההדגשה במקור - מ' ח')

פסק-הדין שהשופט הנדל נסמך עליו הוא פסק-הדין שניתן בפרשת הר שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735. בהערת-אגב נציין, כי ההשקפה שהעבירה של אי-מניעת פשע ראוי לה כי "תימחה מספר החוקים שלנו ותיוותר בגדר חובה מוסרית בלבד", היתה, אמנם, עמדתו של השופט טירקל (ראו פרשת הר-שפי, שם, 806, 808, 809), ואולם שלא כדבריו של השופט הנדל, השופט ריבלין הביע עמדה הפוכה בתכלית. וכלשונו (שם, 813):

אין אני סבור - כחברי השופט י' טירקל - שראוי היה כי החובה המשפטית שמטיל הסעיף תימחה מספר החוקים שלנו ותיוותר בגדר חובה מוסרית בלבד.

השופט הנדל סיכם את חוות-דעתו בקובעו כי הוועדה "שקלה את שחרור המשיב על-פי המבחנים הקבועים בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי. הפריזמה של מסוכנות היא הקובעת. מסוכנות משמע הצפי להמשך התנהגות עבריינית. בראייה זו לא אוכל לומר שהוועדה לוקה בחוסר סבירות קיצונית המחייבת התערבות".

11. על פסק דין זה של בית-המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפנינו למתן רשות ערעור.

12. אין חולקים כי שתי הוראות חוק הן השליטות על ענייננו. הוראת-חוק אחת היא זו שבסעיף 3 לחוק השיחרור, ולפיה:

שחרור על-תנאי -תקופת מאסר מעל ששה חודשים
3. ... לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר ... אלא אם שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור.

הוראת-חוק שניה היא זו שבסעיף 9 לחוק השיחרור, ולפיה:

שיקולי הועדה
9. בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה:

1) העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט, והקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה

לעניינו-שלנו ייאמר, כי בשים-לב לעבירה שבה הורשע, השאלה האחת האמורה להכריע בעניינו של המבקש מסיבה עצמה על הסיכון הצפוי משיחרורו לשלום הציבור ולבטחון המדינה. ועדת השיחרורים סברה כי אין נשקף מן המבקש סיכון; בית-המשפט המחוזי סבר - ברוב דעות - אחרת; ועל רקע זה נדרשים אנו להכריע בבקשה לרשות לערער המונחת לפנינו.

13. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשיגרה. רשות ערעור תינתן רק במקום בו מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות, או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 9837/03 פלוני נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו (טרם פורסם), והאסמכתאות בו. השאלה העומדת לפנינו היא אם-כן, האם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מגלה לפנינו בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (רע"ב 10164/03 אבישי נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). או אחרת: האם החלטתו של בית-המשפט המחוזי - בין לעצמה בין בהתערבותו של בית-המשפט בהחלטתה של ועדת השיחרורים - מגלה טעות המחייבת את התערבותנו? ודוק: אין אנו שואלים עצמנו אם מסכימים אנו עם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. שואלים אנו עצמנו אך אם נפלה באותו פסק-דין טעות המזכה אותנו בהתערבות בו.

14. שאלה זו לא הקלה עימנו, ואולם היגענו לכלל מסקנה כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אינו מגלה טעות הנמנית עם אותן טעויות המזכות מבקש ברשות ערעור. לא קמה אפוא עילה למתן רשות ערעור בענייננו, ודין בקשת רשות הערעור להידחות.

השופט א' ריבלין:

אני מסכים.

השופט ס' גובראן:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט מ' חשין.

היום, א' באייר תשס"ד (22.4.2004).


מעורבים
תובע: בשאר ברגותי
נתבע: היועץ המשפטי לממשלה
שופט :
עורכי דין: