ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אריאל ארביב נגד יעקב קרני :

פסק-דין בתיק ע"א 5806/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

בפני: כבוד השופטת (בדימ') ד' דורנר

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופטת א' חיות

המערערים:
1. אריאל ארביב

2. קטי ארביב

נ ג ד

המשיב:
יעקב קרני

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בה"פ 122/96 מיום 23.5.02 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג-סג"נ

בשם המערערים:
עו"ד בועז אבן-חיים

בשם המשיב:
עו"ד אריאל שמר

פסק-דין

השופטת א' חיות:

כללי

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד סגן הנשיא ג' קלינג), מיום 23/5/02, בו נדחתה תובענת המערערים להצהיר על בטלותם של שני הסכמים שנקשרו בינם לבין המשיב וחברה שבשליטתו, בעילות של כפייה ועושק.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1. המערער 1 (להלן: המערער), שימש כסוכן נסיעות בחברת סיגנל טורס בע"מ שבשליטת המשיב (להלן: החברה) וסיים את עבודתו בה במחצית השניה של שנת 1993. ביום 18.11.93 נחתם הסכם בין המערער לבין החברה (להלן: ההסכם הראשון) בו הודה המערער בכך שבמהלך עבודתו ובגינה התגלו בחברה אי-סדרים כספיים וחסר בסך של 65,000$. כן הודה המערער כי עליו להחזיר סכום זה לחברה. לפנים משורת הדין, הסכימה החברה במסגרת ההסכם הראשון להעמיד את החוב על סך של 45,000$ ובלבד שישולם על-ידי המערער בשלושה תשלומים במהלך החודשים דצמבר 1993- פברואר 1994. עוד נקבע בהסכם הראשון כי אם לא יפרע המערער את החוב כשיעורו המופחת יעמוד לפירעון מלוא סכום החוב בסך 65,000$, ואליו יתווספו הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 9,000$ וכן הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן צויין בסעיף 6(ה) של ההסכם הראשון, כי היה והמערער יפר את התחייבויותיו על-פי אותו הסכם "החברה תהא רשאית לפנות לכל גוף ו/או גורם לשם מימוש זכויותיה".

2. המערער לא פרע ולו את התשלום הראשון מבין שלושה התשלומים שעליהם הוסכם בהסכם הראשון. לפיכך, הגיש המשיב תלונה במשטרה נגד המערער על מרמה ועל גניבת הסכום החסר בסך 65,000$. כשבוע לאחר הגשת התלונה, ביום 28.12.93, נחתם בין המשיב מצד אחד ובין המערער ואשתו, המערערת 2, מצד שני, הסכם נוסף (להלן: ההסכם השני) לפיו התחייבו המערערים למכור למשיב את זכויותיהם להירשם כבעלים בדירת מגורים שברחוב הפודים 8 ברמת-גן; זאת במחיר שייקבע על ידי שמאי מקרקעין אשר ייבחר מתוך רשימת שמאים של בנק לאומי לישראל בע"מ. כן הוסכם כי מן התמורה שעל המשיב לשלם למערערים עבור הדירה יופחת חובו של המערער לחברה בשיעור של 45,000$, וכן יופחתו ממנה חובות הרובצים על הדירה ותשלומים החלים על העסקה, אותם יוכל המשיב לשלם בשם ועבור המערערים ולנכותם, כאמור, מסכום התמורה. עוד הוסכם כי תעמוד למערערים זכות ראשונים לרכוש מידי המשיב את הדירה ברכישה חוזרת וזאת תוך 60 ימים מיום העברת הבעלות בדירה על שם המשיב. במקרה כזה, כך נקבע בהסכם, ייקבע המחיר לרכישה החוזרת על ידי אותו שמאי שקבע את מחיר הדירה לצורך מכירתה למשיב.

3. שווי הדירה לצורך מכירתה למשיב על-פי ההסכם השני נקבע בחוות דעת שמאית מיום 31.12.93, והועמד על סך של 112,000$. בהתאם לתנאי ההסכם השני, סילק המשיב חוב של המערערים אשר בגינו רבצה משכנתא על הדירה וכן נשא בכל התשלומים וההוצאות לצורך מימוש עסקת המכר והעברת הדירה על שמו. על-פי סעיף 4.1 להסכם השני היה על המערערים לפנות את הדירה ולמסור את החזקה בה לידי המשיב לא יאוחר מיום 15.4.94. משלא עשו המערערים כן, הגיש נגדם המשיב ביום 17.11.94 תביעה לסילוק יד בבית-המשפט השלום בתל-אביב. רק משננקטו נגד המערערים הליכי הוצאה לפועל לסילוק יד מהדירה, על-פי פסק-דין שניתן נגדם בתביעה הנ"ל, בהיעדר הגנה, שלחו המערערים בנובמבר 1995, באמצעות בא כוחם, מכתב אל המשיב, בו העלו לראשונה טענה בדבר ביטול שני ההסכמים שנערכו בין הצדדים בשל פגמים שנפלו, לדבריהם, בכריתתם. בד בבד עם משלוח המכתב הגישו המערערים בקשה לביטול פסק הדין לסילוק יד שניתן נגדם בהיעדר הגנה, כאמור, ובית-משפט השלום נעתר להם.

4. בתחילת שנת 1996, ועוד בטרם בוטל פסק הדין לסילוק יד, הגישו המערערים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב המרצת פתיחה (להלן: התובענה), ובה עתרו לסעד הצהרתי הקובע כי שני ההסכמים כאחד דינם להתבטל, משום שלטענתם נחתמו בנסיבות של איומים ולחץ שהופעלו על המערער כי תוגש נגדו תלונה במשטרה; משום שתנאי ההסכם השני גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל; ומשום שתנאים אלה הוכתבו להם תוך ניצול המצוקה שאליה נקלע המערער בנסיבות העניין, מבלי שניתן למערערים עותק מן ההסכם ומבלי שניתן להם לעיין בו בטרם חתמו עליו. המערערים הדגישו לעניין זה בייחוד את התנאי הקבוע בסעיף 4.4 להסכם השני ולפיו עליהם לשלם למשיב פיצוי בסך 500$ לכל יום איחור בפינוי הדירה. כמו כן, עתרו המערערים לסעד הצהרתי הקובע כי המערער ועל אחת כמה וכמה המערערת, אינם חייבים לחברה או למשיב סכום כלשהו.

5. בית-המשפט המחוזי דחה את התובענה בקובעו כי אף ששני ההסכמים "אינם כלילי השלמות", לא הוכחו בנסיבות העניין פגמים מסוג כפייה ועושק שיש בהם כדי לבסס עילה לביטול איזה מן ההסכמים. אשר לטענת העושק, הוסיף בית-המשפט וקבע כי בכל אחד מן ההסכמים נכללו תנאים המעידים על כך שזכויות המערער או המערערים, לפי העניין, הובאו בחשבון. כך באשר להפחתה המשמעותית מסכום החוב שבאה לידי ביטוי בכל אחד מן ההסכמים וכך באשר לזכות שניתנה למערערים לחזור ולרכוש את הדירה במחיר שייקבע על-ידי שמאי. עוד קבע כי בית-משפט קמא כי מכל מקום ראוי לדחות את התובענה בשל אי-מתן הודעת ביטול בתוך זמן סביר, כנדרש על-פי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים).

המערערים לא השלימו עם הכרעתו זו של בית משפט קמא ומכאן הערעור שבפנינו. להשלמת התמונה יצוין כי גם לאחר מתן פסק הדין הותיר בית משפט קמא על כנו צו מניעה זמני שניתן, המשמר עד להכרעה בערעור את המצב הקיים, לפיו מחזיקים המערערים בדירה.

טענות הצדדים בערעור

4. המערערים חוזרים וטוענים כי דין ההסכמים להתבטל בשל האיומים שהופנו נגד המערער, בין היתר בהגשת תלונה למשטרה, והביאו אותו להודות במעשים אותם לא ביצע. איומים אלה עולים לטענת המערערים כדי כפייה. כמו כן, תנאיו הגרועים של ההסכם השני והחתימה עליו ללא עיון מוקדם בו, מעידים, לטענתם, על המצוקה הנפשית שבה היו נתונים, מצוקה אשר ניצולה עולה כדי פגם מסוג עושק. לעניין העיכוב בהגשתה של הודעת הביטול טוענים המערערים, כי הפחד והשיתוק שבו היו נתונים לנוכח הלחץ שהפעיל עליהם המשיב והחשש מפני אובדן פרנסתם ודירתם, מנעו מהם לפעול בשלב מוקדם יותר.

מנגד, סומך המשיב את ידו על פסק דינו של בית-המשפט קמא, ולטענתו הוכח כי המערער הוא האחראי לאי-הסדרים הכספיים שנתגלו בחברה, ועל כן פעל המשיב באופן סביר למימוש הזכויות העומדות לו בנסיבות העניין. המשיב מצביע על הסעיפים המקלים בשני ההסכמים, אשר מפחיתים את חובו של המערער לעומת הנזק שגרם בפועל, על הסדרי התשלום ההוגנים של החוב הכלולים בהם וכן על האפשרות שניתנה למערערים לרכוש בחזרה את הדירה לאחר שיוחזר החוב. כל אלה מעידים, לטענת המשיב, כי בניגוד לנטען על ידי המערערים ההסכמים אינם נגועים בעושק או בכפייה.

5. יצוין כי בינתיים, וכחודשיים לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור, הגיעו הצדדים להסכם פשרה בהליכי התביעה לסילוק יד התלויה ועומדת בפני בית משפט השלום. על פי הסכם פשרה זה במידה שיידחה הערעור שבפנינו, יפנו המערערים את הדירה תוך 30 ימים, ימסרו את החזקה בה לידי המשיב, ישלמו לו סך של 20,000$ כפיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם השני, וכן ישלמו סכום של 500$ לחודש עבור התקופה שמיום הפינוי הקבוע בהסכם השני ועד ליום מסירת החזקה בפועל. עוד הוסכם כי הסכם הפשרה, ופסק הדין שאישר אותו, יבוטלו במידה שערעורם של המערערים יתקבל.

דיון

6. המערערים טוענים, כאמור, שיש להצהיר על בטלות ההסכמים בשל פגמים מסוג עושק וכפייה שנפלו בכריתתם.

סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן:חוק החוזים) קובע את זכותו של צד לבטל חוזה שנכרת בכפייה, וזו לשונו:

(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה.

הסעיף אינו מגדיר מהי כפייה, למעט הקביעה כי כוח או איום יכולים להוות כפייה, ולמעט הוראת ס"ק (ב) לפיה אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה מהווה כפייה. הגדרות ריבוי ומיעוט אלה, על אף חשיבותן הרבה, אין בהן כדי להציב מבחן ברור באשר לשאלה מהו לחץ אשר משהופעל על צד לחוזה מהווה כפייה. בהקשר זה מקובל לומר ככלל, כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה, אינו מקים את העילה (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 236 (להלן: שלו, דיני חוזים); ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג) 898 (להלן: פרידמן וכהן, חוזים)). יחד עם זאת כלל זה כפוף לסייגים (שם, 945), וההכרעה בשאלה האם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה תלויה, בסופו של דבר, במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

הפגם מסוג עושק קבוע בסעיף 18 לחוק החוזים, אשר זו לשונו:

מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.

עילת הביטול מסוג עושק מושתתת על שלושה יסודות הקבועים בסעיף 18 הנ"ל (ע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון פ"ד לו(1) 762 להלן: עניין סאסי): א. מצבו של המתקשר (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון) ב. התנהגות הצד השני (ניצול מצבו של המתקשר) ג. תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. בדומה לעילת הכפייה, גם בבסיסה של עילת העושק עומד פגם ברצון הנעוץ במצוקה של הצד המתקשר או בחולשה שלו, אך בעוד שבעילת הכפייה נדרש שהמצוקה או החולשה תנבענה מלחץ שהפעיל הצד השני או מי מטעמו, בעילת העושק אין דרישה כזו, ודי שהצד השני ניצל את קיומן. הבדל נוסף הינו במידת הפגם ברצון, ויש הסבורים כי על פי עילת העושק די בפגם "מתון" מזה הנדרש בעילת הכפייה (פרידמן וכהן, חוזים 979). עם זאת, על מנת שתקום עילת ביטול מסוג עושק דרוש תנאי נוסף והוא כי תנאיו של החוזה שהולדתו בניצול, גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (שם 894). ככל שתנאי החוזה בלתי סבירים יותר, ניתן להסתפק בפגם ברצון "מתון" יותר (שם 981), אך לא כל מצוקה או חולשה מצדיקים את המסקנה כי נתקיימו יסודותיה של העילה, וכדברי השופט י' טירקל בעניין סאסי 767:

לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גורמים קלי ערך מסוג "הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים" (סוטה, ז, א [א]) לא די בהם. גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה.

7. האם במקרה שלפנינו ניתן לומר כי בכריתת החוזה נפלו פגמים מסוג כפייה ועושק? נטל ההוכחה לגבי קיומם של הפגמים חל על הטוען להם (ע"א 146/81 נאשף ואח' נ' נאשף פ"ד לח(3) 309, 312), ובמקרה שלפנינו שותפה אני למסקנתו של בית המשפט המחוזי כי נטל זה לא הורם על ידי המערערים. אשר לעושק, המערערים לא הוכיחו כי תנאי ההסכמים גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. אמנם כפי שציין בית המשפט המחוזי ההסכמים אינם כליל השלמות, וגם החיפזון בו נחתם ההסכם השני מעורר קושי, אך במכלול לא הוכח כי תנאי ההסכם השני גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. לצד התניה בהסכם השני הקובעת פיצויים בסך 500$ לכל יום של איחור במסירת החזקה בדירה, תניה שהינה אכן בלתי סבירה לחלוטין, קיימות תניות רבות שהינן לטובת המערערים. כך הועמד החוב על סך של 45,000$ בלבד, למרות שהמערער הודה כי הוא חייב סכום של 65,000$. ערכה של הדירה לצורך ההסכם השני נקבע על ידי שמאי מקרקעין מוסמך, וכן הוסכם כי יתרת התמורה עבור הדירה, לאחר ניכוי חובו של המערער ולאחר תשלום חובות הרובצים על הדירה וכן תשלומים הנוגעים לעסקה, תושב למערערים ואף נקבע לכך מועד- 60 יום ממועד מכירתה על ידי המשיב. עוד הוסכם כי המערערים יוכלו לרכוש את דירתם בחזרה בערכה כפי שייקבע על ידי אותו השמאי.

במאמר מוסגר יצוין כי בניגוד לטענה שהעלו המערערים בהקשר זה בהשלמת טיעוניהם, העובדה שהמשיב רשם על הדירה משכנתא לטובת בנק אמריקאי ישראלי בע"מ, בגין הלוואה שנטל מן הבנק בסך 90,000$, אינה מסכלת בהכרח את הזכות שעמדה למערערים לרכישה חוזרת, שכן משכנתא זו ניתן לפדות באמצעות התמורה שהיה על המערערים לשלם למשיב במסגרת הרכישה החוזרת. כמו כן ראוי לציין כי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה) התשל"א – 1970 (להלן: חוק החוזים (תרופות)) מסמיך את בית המשפט להפחית פיצוי מוסכם שאותו קבעו הצדדים לחוזה מקום שבו פיצוי זה איננו עומד בכל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. העובדה שהמחוקק העניק פתרון ותרופה "נקודתית" מקום שבו הפיצוי המוסכם הינו בלתי סביר, מלמדת כי עצם קביעתו של פיצוי כזה (במקרה שלנו - 500$ בגין כל יום איחור במסירת החזקה), אין בה משום אינדיקציה מכרעת לקיומו של פגם בכריתת החוזה, המצדיק את ביטולו. אשר להסכם הראשון, גם בהסכם זה נקבע סכום מופחת של החוב, וכן נקבעה בו פריסה של תשלומים. בהתחשב בכל האמור לעיל, וכן בהתחשב בכך שההסכם השני לפיו שימשה הדירה אמצעי לפירעון החוב, נקשר רק לאחר שהמערער כשל מלקיים את ההזדמנות שניתנה לו לפרוע את החוב על פי ההסכם הראשון, אין מקום לטענה לפיה תנאי ההסכמים גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, ודי בכך כדי לדחות את הטענה בדבר קיומו של פגם מסוג עושק.

8. אשר לטענה בדבר קיומו של פגם מסוג כפייה. המערערים לא הוכיחו כי הופעל עליהם לחץ פסול מצד המשיב, מצד החברה או על ידי מי מטעמם. המשיב הזהיר אמנם את המערער כי יפנה למשטרה ויתלונן על הגניבה הנטענת אך אינני סבורה כי בנסיבותיו של המקרה שבפנינו מהווה הדבר איום פסול העולה כדי כפייה (השוו: ע"א 784/81 שפיר נ' אפל ואח' פ"ד לט(4) 149, 158; שלו, דיני חוזים, 239). משנתגלה החסר, ומשנתברר, כי המשיב מייחס חסר זה לאי הסדרים שנתגלו בעבודת המערער, כפי שהעידה מנהלת החברה הגברת ערגה שניאורסון, רשאי היה המשיב להזהיר את המערער כי יפנה למשטרה אם לא יושב הסכום החסר. עוד יש לזכור כי התלונה למשטרה הוגשה לפני כריתת ההסכם השני. בנסיבות אלה, אין מקום לומר כי קמה למערערים עילת ביטול בגין פגם מסוג כפייה בכריתת החוזה.

9. זאת ועוד, תמימת דעים אני עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה אפילו היו המערערים מוכיחים כי קמה להם בנסיבות המקרה עילה לביטול ההסכמים בשל פגם בכריתתם, לא היה בכך כדי להוליך לקבלת התובענה ולהענקת הסעד שאליו חתרו המערערים והוא מתן צו הקובע את דבר בטלותם של ההסכמים.

סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי:

ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.

במקרה שלפנינו שלחו המערערים את הודעת הביטול כשנתיים לאחר חתימת ההסכמים, ורק בעת שנמסר לידיהם צו לפינוי מהדירה על פי פסק הדין שניתן נגדם בהעדר הגנה. פרק זמן זה אינו יכול להיחשב "זמן סביר" בנסיבות המקרה דנן (השוו: ע"א 719/78 איליט בע"מ ואח' נ' אלקו בע"מ פ"ד לד(4) 673), וכבית משפט קמא אף אני לא מצאתי ממש בהסברי המערערים כי חששו מן המשיב ולכן לא פנו לביטול ההסכמים קודם לכן. עוד יצוין כי המערער ידע שהמשיב פדה במהלך אותה תקופה שיעבודים שרבצו על הדירה ורשם אותה על שמו. בנסיבות אלה דומה כי לא זו בלבד שהודעת הביטול נשלחה בתוך פרק זמן שאיננו סביר, אלא שהתנהלותו של המערער יש בה משום הפעלת זכות שלא בתום לב.

10. והערה לסיום - הסכם הפשרה שאליו הגיעו הצדדים במסגרת התביעה לסילוק יד, קובע כי הפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי הדירה יעמוד על סך של 500$ דולר לכל חודש של איחור, תחת סך של 500$ לכל יום של איחור, כפי שנקבע בהסכם השני. ממילא מתייתר הצורך להידרש להפחתת סכום הפיצוי המוסכם האמור, מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות), סעד שאף לא נתבקש לכתחילה בהליכים נשוא הערעור.

סוף דבר, לו דעתי נשמעה היינו דוחים את הערעור, תוך חיוב המערערים בהוצאות המשיב בסך 30,000 ₪.

ת

השופטת (בדימ') ד' דורנר:

אני מסכימה.

ת (בדימ')

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ת

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות.

ניתן היום, ‏א' אייר, תשס"ד (22.04.04).

ת (בדימ') ט ת


מעורבים
תובע: אריאל ארביב
נתבע: יעקב קרני
שופט :
עורכי דין: