ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רו"ח אהרון זוהר נגד מרטין לוין :

החלטה בתיק דנ"א 304/14 בבית המשפט העליון

לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

המבקש:
רו"ח אהרון זוהר

נ ג ד

המשיבים:
1. מרטין לוין

2. אן לוין

3. כונס הנכסים הרשמי

בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 1297/11 מיום 29.12.2013 שניתן על ידי כבוד השופטים ח' מלצר, נ' הנדל ו-א' שהם

בשם המבקש: עו"ד איתן ארז; עו"ד יואב בן פורת
בשם המשיבים 2-1: עו"ד רוי בר-קהן; עו"ד קלרה פונרוב
בשם המשיב 3: עו"ד טובה פריש

בית המשפט המחוזי קבע כי קיים ספק של ממש אם מתקיימים במקרה זה התנאים הקבועים בחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי-חוץ או החוק) לאכיפת הצו האנגלי. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן להכיר בצו האנגלי הכרה אגבית מכוח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, קרי, הכרה מוגבלת לצורך הבקשה הנוכחית בלבד שעניינה מימוש נכס ספציפי. עוד נקבע, כי לפי כללי ברירת הדין במשפט הבינלאומי הפרטי בישראל, הדין החל על העברת זכויות במקרקעין המצויים בישראל של מי שהוכרז כפושט רגל במדינה זרה, הוא הדין הישראלי. על רקע זה, קבע בית המשפט כי מסירת הדירה לבני הזוג לוין היא בגדר הענקה פסולה שדינה להתבטל על-פי פקודת פשיטת הרגל. בני הזוג לוין לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעור לבית משפט זה.

החלטה

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 1297/11 לוין נ' זוהר (29.12.2013), שבו נקבע פה אחד, אך מנימוקים שונים, כי לא ניתן להכיר בצו פשיטת רגל שהוצא באנגליה, על-מנת לממש נכסים של החייב המצויים בישראל.

רקע

1. ביום 7.10.2009 ניתן כנגד איש עסקים אנגלי בשם ניקולאס לוין צו פשיטת רגל על-ידי בית המשפט הגבוה לצדק בלונדון לענייני פשיטת רגל (להלן: החייב ו-הצו האנגלי, בהתאמה). בהמשך מינה בית המשפט האנגלי נאמנת לנכסיו של החייב.

2. מכיוון שבבעלותו של החייב נכסים בישראל, הגישה הנאמנת בקשה לבית המשפט המחוזי בישראל לאכיפת הצו האנגלי ולמינוי כונס נכסים בישראל. כן הגישה הנאמנת בקשה למינוי כונס נכסים זמני, בקשה לה נענה בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי מינה את רו"ח אהרן זוהר – הוא המבקש בהליך שלפניי – ככונס נכסים זמני למרבית נכסי החייב בישראל.

4. בית המשפט המחוזי (השופט ד' מינץ) דן תחילה בשאלה אם ניתן להכיר בצו האנגלי או לאוכפו, לשם מתן הוראות בדבר מימוש הדירה. בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה זו מכיוון שלצו האנגלי – שהוא בגדר פסק-חוץ – אין ככלל כוח משל עצמו בישראל, ולכן עליו לעבור הליך קליטה על ידי בית משפט בישראל. קליטה זו יכולה להיעשות בדרך של אכיפת פסק החוץ או בדרך של הכרה בפסק החוץ. ההבדל בין מסלולים אלה נעוץ בטיב פסק החוץ שאותו מבקשים לקלוט. פסק-חוץ המטיל חיוב אישי נועד לאכיפה, ואילו פסק-חוץ שאינו מטיל חיוב אישי, כדוגמת פסק-חוץ הקובע סטאטוס (כגון צו ירושה או אימוץ), יכול להיקלט באמצעות הכרה בו.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיים ספק של ממש אם מתקיימים במקרה זה התנאים הקבועים בחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי-חוץ או החוק) לאכיפת הצו האנגלי. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן להכיר בצו האנגלי הכרה אגבית מכוח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, קרי, הכרה מוגבלת לצורך הבקשה הנוכחית בלבד שעניינה מימוש נכס ספציפי. עוד נקבע, כי לפי כללי ברירת הדין במשפט הבינלאומי הפרטי בישראל, הדין החל על העברת זכויות במקרקעין המצויים בישראל של מי שהוכרז כפושט רגל במדינה זרה, הוא הדין הישראלי. על רקע זה, קבע בית המשפט כי מסירת הדירה לבני הזוג לוין היא בגדר הענקה פסולה שדינה להתבטל על-פי פקודת פשיטת הרגל. בני הזוג לוין לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעור לבית משפט זה.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

5. הערעור התברר בפני השופטים ח' מלצר, נ' הנדל ו-א' שהם. השאלה שעמדה במוקד פסק הדין בערעור הייתה אם ניתן להכיר בצו פשיטת רגל שהוצא בחוץ לארץ, על מנת לממש נכסים של החייב המצויים בישראל. זאת, לאחר שנקבע בפסק הדין כי לנוכח אופיו המיוחד או המעין קנייני של צו פשיטת הרגל, מסלול האכיפה אינו המסלול המתאים לקליטתו בישראל.

כונס הנכסים הרשמי התייצב לדיון בערעור והשמיע טענותיו בסוגיה שבנדון. עמדתו הייתה כי ככל שיוחלט כי יש מקום לקלוט את הצו האנגלי בדרך של הכרה בו, אין לעשות כן מבלי לתת את הדעת גם לעניינם של הנושים המקומיים של החייב. בדיון על-פה ציינה באת-כוח כונס הנכסים הרשמי עו"ד פריש כי ככל שישנם נושים מקומיים בישראל, ניתן לבצע פרסום ולהזמינם להגיש בקשה מתאימה. עו"ד פריש הוסיפה וציינה כי לגישתה, אין מניעה להסתמך על הצו האנגלי לצורך מימוש נכסים בישראל.

6. בפסק הדין עמד בית משפט זה על התנאים להכרה בפסק-חוץ. תנאים אלה קבועים בסעיף 11 לחוק אכיפת פסקי-חוץ:

הכרה בפסקי-חוץ
11. (א) בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה:

(1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ;
(2) ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג;
(3) ההתחייבות אינה חלה אלא על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל;
(4) נתמלאו בו תנאי ההסכם.

(ב) אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית משפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן.

(ג) בהליכים לענין הכרה בפסק-חוץ לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיף 6(ב) ו-(ג).

7. בפסק הדין מושא הבקשה עמד בית המשפט על כך שבתוך מסלול ההכרה הבחין המחוקק בין שני מסלולי משנה: הכרה ישירה (סעיף 11(א) לחוק), והכרה אגבית (סעיף 11(ב) לחוק). הכרה ישירה מצריכה קיומה של אמנה דו-צדדית בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן פסק החוץ, וכן כי באותה אמנה התחייבה ישראל להכיר בפסק-חוץ מאותו סוג. בענייננו, כך נקבע, התנאים להכרה ישירה מכוח החוק אינם מתקיימים (על פרשנות התנאים להכרה ישירה בפסק-חוץ הקבועים בסעיף 11(א) לחוק ראו גם: ע"א 4525/08 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' New Hampshire Insurance Co (15.12.2010) (להלן: עניין בז"ן)). אמנם, בין ישראל לבריטניה נכרתה אמנה "...בדבר הדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי-דין בעניינים אזרחיים" (כתבי אמנה 750, כרך 22; להלן: האמנה); ואולם, מאמנה זו מוחרגים ענייני פשיטת רגל ועניינים אחרים. עוד נקבע כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי ניתן להכיר בצו האנגלי הכרה אגבית. נקבע כי הכרה אגבית מכוח סעיף 11(ב) לחוק תתאפשר רק כאשר בית המשפט עוסק בעניין המצוי מלכתחילה בסמכותו, ואגב אורחא נדרש להכריע בשאלה הקשורה בפסק-חוץ, לצורך אותו עניין. בענייננו, כך נקבע, ההכרה בפסק-חוץ הכרחית לצורך ביסוס סמכותו של בית המשפט לדון בשאלה העיקרית – ביטול הענקת הדירה – ומשכך, לא ניתן לומר שההכרה בפסק החוץ היא אגבית.

לאחר שנמצא שלא ניתן להכיר בצו האנגלי מכוח חוק אכיפת פסקי-חוץ, פנה בית משפט זה לבחינת שאלה נוספת והיא אם ניתן להכיר בצו האנגלי בדרך אחרת: הכרה ישירה שלא מכוח החוק, אלא בדרך פסיקתית. בשאלה זו הייתה תמימות דעים בין שופטי ההרכב כי בענייננו אין מקום להכרה מסוג זה, אם כי ניכרו הבדלים בנימוקיהם למסקנה האמורה:

השופט נ' הנדל קבע בפסק דינו כי לא ניתן לבצע הכרה ישירה "פסיקתית" בצו פשיטת רגל. במסקנתו זו נסמך השופט הנדל על פסק הדין בע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561 (1995) (להלן: הלכת אגם), שבו נפסק כי הכרה או אכיפה של פסק-חוץ תיתכנה רק מכוח החוק. השופט הנדל עמד על כך שהלכת אגם ניתנה ביחס לפסק-חוץ מסוג צו ירושה, אולם היא רלוונטית גם למקרה שהתברר בערעור. השופט הנדל ציין כי אף-על-פי שבפסיקה נשמעו הסתייגויות מסוימות מהלכת אגם, אין מקום בענייננו לסטות ממה שנפסק שם. לדעתו יש להעדיף כי הנושא יוסדר בחוק ולא בדרך של חקיקה שיפוטית, זאת בפרט נוכח מורכבות ההסדרים בהליכי חדלות פירעון. השופט הנדל הדגיש כי במשפט המשווה (אותו סקר סקירה רחבה ומאלפת) קיימת אפשרות להכיר בפסקי-חוץ שעניינם חדלות פירעון, אך הדבר הוסדר בחקיקה מפורטת ומורכבת. כן ציין כי הכרה ישירה "פסיקתית" בהליכי חדלות פירעון טומנת בחובה השלכות רוחב פוטנציאליות רבות – על החייב, על נושיו ועל צדדים שלישיים נוספים. על כן קבע השופט הנדל כי אין מקום להשלים את החסר בענייננו בדרך פסיקתית, אך הוסיף והעיר כי מן הראוי שהעניין יישקל על-ידי המחוקק. השופט א' שהם הצטרף לפסק דינו של השופט הנדל. השופט שהם נתן משקל בהכרעתו לכך שהאמנה החריגה במפורש את נושא ההכרה ההדדית בפסקי-חוץ שעניינם פשיטת רגל (ועניינים נוספים). השופט ח' מלצר הביע הסתייגות מהלכת אגם והעיר כי בשונה מעמדתו של השופט הנדל, דעתו היא כי תיתכן הכרה ישירה "פסיקתית" בפסקי-חוץ שעניינם חדלות פירעון. אולם, לנוכח העובדה שהלכת אגם טרם שונתה, ציין השופט מלצר כי "לא אבקש לקבוע פה מסמרות" בסוגיה זו. השופט מלצר הוסיף וציין כי לגישתו, גם בהנחה שניתן לקלוט פסק-חוץ בדרך של הכרה ישירה "פסיקתית", כאשר קיימת אמנה דו-צדדית רלוונטית אין מקום להכיר בפסק-חוץ מעבר לאמור באמנה. על-כן, לדעתו, אם נושאים מסוימים הוצאו במפורש מתחולתה של האמנה, כבענייננו, אין מקום לעקוף את האמנה בדרך של הכרה "פסיקתית" בנושאים אלו.

8. בסופו של דבר הוחלט פה אחד לקבל את הערעור; לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי בדבר מימוש הדירה באילת; ולקבוע כי אין להתיר לנאמנת באמצעות כונס הנכסים הזמני לממש את הדירה באילת.

מכאן הבקשה לדיון נוסף שהוגשה מטעם כונס הנכסים הזמני על נכסי החייב, רו"ח זוהר.

הבקשה לדיון נוסף והתגובות לה

9. לטענת המבקש, רו"ח זוהר, בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, אשר מפאת חשיבותה וקשיותה יש הצדקה לקיים דיון נוסף בה. רו"ח זוהר הסכים כי פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף עולה בקנה אחד עם הלכת אגם, אולם לטענתו יש בו משום חידוש שכן הוא "חוסם", לטענתו, כל אפשרות לחרוג או לסטות מהלכת אגם בעתיד. וזאת, אף-על-פי שבפסיקה ובספרות עליהם עמד בהרחבה נשמעו הסתייגויות מהלכה זו. בהקשר זה טען רו"ח זוהר כי יש ליתן משקל לעמדתו של השופט מלצר בפסק הדין מושא הבקשה לדיון הנוסף, אשר הביע אף הוא הסתייגות מהלכת אגם, וכן לכך שפסקי דין שונים שניתנו בערכאות הדיוניות יצרו בפועל שינוי בהלכת אגם. לטענת רו"ח זוהר, תוצאת פסק הדין קשה, שכן משמעותה היא שחייבים יוכלו להבריח את נכסיהם לישראל בחסות הדין הישראלי, מבלי שנושיהם בחו"ל יוכלו להיפרע מהם. רו"ח זוהר מצא תמיכה לגישתו גם בכך שעמדתו של כונס הנכסים הרשמי בתיקים אחרים הייתה כי במקרים המתאימים יש מקום לקליטתם של פסקי-חוץ שעניינם חדלות פירעון בדרך של הכרה ישירה "פסיקתית" (ראו, למשל, את עמדת כונס הנכסים הרשמי שהובאה בפסק הדין ב-ה"פ (מחוזי י-ם) 3798-07-11 הייד נ' מרש (4.12.2012)).

10. בני הזוג לוין התנגדו לבקשה. לטענת בני הזוג לוין, בפסק הדין לא נפסקה הלכה חדשה, אלא מדובר ביישום של הלכה קיימת – הלכת אגם – על נסיבותיו של המקרה הקונקרטי. עוד נטען, כי גם בהנחה שנפסקה הלכה חדשה, אין בה חשיבות או קושי מיוחד המצדיקים קיומו של הליך חריג ונדיר כהליך של דיון נוסף. כן טענו בני הזוג לוין כי יש לקחת בחשבון את העובדה שפסק הדין ניתן פה-אחד. בני הזוג לוין הוסיפו וטענו לגוף העניין כי האמנה בענייננו יוצרת הסדר שלילי, אשר אינו מאפשר הכרה בפסקי-חוץ שעניינם פשיטת רגל. לבסוף, נטען כי גם אם ניתן היה להכיר בפסק-חוץ מחוץ לגדרי החוק, לא ניתן היה להכיר בצו הקונקרטי בענייננו שכן הוא לא עומד בתנאים להכרה בפסק-חוץ. על כן, טענו בני הזוג לוין כי דין הבקשה להידחות.

11. כונס הנכסים הרשמי, שהיה כאמור צד להליכים מושא הבקשה לדיון נוסף, התנגד אף הוא לקבלת הבקשה לדיון נוסף. עמדתו היא כי לפסק הדין חשיבות משפטית רבה בדיני חדלות פירעון. ואולם, בהינתן שפסק הדין יישם הלכה קודמת, היא הלכת אגם, ולא קבע הלכה חדשה – אין הצדקה לגישתו של כונס הנכסים הרשמי לקיים דיון נוסף.

הכרעה

12. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בקביעתו כי במקרה דנן לא ניתן להכיר בצו האנגלי בדרך של הכרה ישירה מחוץ לגדרי החוק, לא קבע בית משפט זה הלכה חדשה, אלא יישם הלכה קודמת – הלכת אגם – על נסיבותיו של המקרה דנן. בהלכת אגם, שעליה הסתמך בית משפט זה בפסק דינו, נקבע כי "אכן, הכרת מישרין בפסק-חוץ – להבדילה מאכיפתו – אמורה להיעשות זהיר-זהיר, ולא יוכר פסק-חוץ במישרין, אלא בהתקיים ארבעה תנאים המנויים זה בצד זה בסעיף 11(א) לחוק..." (עמוד 571). כלומר, הלכת אגם קובעת כי הכרה בפסק-חוץ תיתכן רק מכוח חוק אכיפת פסקי-חוץ, וכי לא ניתן לבצע הכרה ישירה בפסק-חוץ בדרך פסיקתית, מחוץ לגדרי החוק. בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף לא סטה בית המשפט מהלכה זו, אלא קבע כי יש מקום להחילה על פסקי-חוץ הנוגעים להליכי פשיטת רגל. על דרך העיקרון, יישום של הלכה קיימת על נסיבותיו של עניין קונקרטי, כמו גם פיתוחה הפסיקתי, אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף (ראו, למשל: דנ"א 8349/03 יואב רובינשטיין ושות' חברה לבנין פיתוח ומימון בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 5 (28.6.2004)).
13. עם זאת, הייתי שוקלת, בנסיבות אחרות, להתיר דיון נוסף. על הלכת אגם נמתחה ביקורת בפסיקה ובספרות. כך, למשל, בע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3) 1 (2004) (להלן: עניין פלוני) ציין הנשיא א' ברק בפסק דינו, אליו הצטרפתי בהסכמה:

"השאלה הניצבת לפנינו כעת היא אם המשיבה יכולה לבקש הכרה ישירה מחוץ לחוק אכיפת פסקי-חוץ... כפי שציין השופט א' גולדברג עצמו [בפסק הדין בעניין אגם – מ"נ]: 'יימצאו מי שיטענו כי תוצאה זו שאליה הגענו..., אינה רצויה, ומשמעותה כי פסקי-חוץ בתחום משפטי שלם אינם ניתנים...להכרה'... ואכן, תוצאה זו אינה רצויה והיא גם תוצאה קשה. ספק אם היא מתבקשת מתכליתו ומלשונו של חוק אכיפת פסקי-חוץ... סעיף 11 לחוק, בנוסחו המקורי, לא התייחס כלל לאפשרות של הכרה ישירה. זו הוספה בחוק אכיפת פסקי חוץ (תיקון מס' 2), תשל"ח-1977. עד אז ביקשו צדדים, כעניין שבשיגרה, הכרה ישירה שלא על-פי החוק. אין דבר בהיסטוריה החקיקתית של התיקון המלמד על הרצון להפוך את מסלול ההכרה הישירה שבחוק למסלול בלעדי. נוסף על כך, כפי שמציין סעיף 2 לחוק: 'לא ייאכף בישראל פסק-חוץ אלא לפי חוק זה'. הסעיף מתייחס לאכיפה ולא להכרה, ואף לגבי אכיפה נפסק כי ניתן לאכוף פסקי-דין זרים בהליך של תביעה על-פי הפסק שלא על-פי החוק... גם נימוקים מהותיים מצדיקים יכולת להכיר באופן ישיר בפסקי חוץ גם אם אין הסכם עם מדינת חוץ המסדיר את הנושא. עמם ניתן למנות את השאיפה לשים קץ להתדיינויות; הרצון לעשות צדק עם הצד שזכה במשפט; טיפוח יחסי גומלין של עזרה הדדית עם מערכות משפט ושיטות משפט זרות ועוד... אכן, נראה כי הגיעה העת לחשוב מחדש על אודות תוקפה של הילכת אגם... עם זאת אין המקרה שלפנינו מצדיק קביעת מסמרות לגבי תוקפה" (עמודים 15-14; ההדגשות הוספו – מ"נ).

ביקורת מפורטת על הלכת אגם נמצאת גם במאמרו של מנשה שאוה "הכרה ישירה של פסק-זר בישראל והכללים החלים עליה" קרית המשפט ב 35, 47-42 (2002). ראו גם את התייחסותו של בית המשפט בעניין בז"ן לנושא זה (פסקה 20 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). עיינו עוד: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 415-412 (מהדורה שלישית, 2010); סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך א 519-516 (2013); חגי כרמון פסקי חוץ בישראל: הכרה ואכיפה 194-176 (2011). במרוצת השנים אף ניתן למצוא בחלק מפסקי הדין שניתנו בערכאות הדיוניות סטייה מהלכת אגם (ראו, לדוגמה: ה"פ (מחוזי ת"א) 408/00 tower air inc נ' רשם החברות (החלטה מיום 28.5.2000); אך ראו מנגד פסיקה שבה נדחתה האפשרות של הכרה ישירה פסיקתית בפסק-חוץ: ה"פ (מחוזי ת"א) 4576-09-11 פלוני 1 (באמצעות פלונית 2) נ' עו"ד אלמוני (14.5.2012)).

לא ראיתי מקום להרחיב עוד בעניין הלכת אגם. אינני שוללת כאמור שנקיים בעתיד בנסיבות מתאימות דיון בהרכב מורחב בהלכת אגם. הסכמתי לפסק דינו של הנשיא ברק בעניין פלוני בו כבר הובעה הסתייגות מסוימת מהלכה זו. אולם, דיון בהרכב מורחב צריך להיעשות רק במקרה המתאים להכרעה, והמקרה שלפנינו איננו מתאים לדעתי להכרעה בשאלת נכונותה וגדריה של הלכת אגם. טעם הדבר נעוץ בכך שלפי דעת שניים מתוך שלושת השופטים שישבו לדין פרשנותה הנכונה של האמנה שבין ישראל לבריטניה היא החרגת האפשרות להכיר בפסקי חוץ בעניינים של פשיטת רגל, באופן המונע הכרה "פסיקתית" בפסקי חוץ מסוג זה. השופט מלצר ציין בפסק דינו כי לדידו, מקום שבו קיימת אמנה עם מדינת חוץ, כמשמעה בסעיף 11(א)(1) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, לא תינתן הכרה בפסק חוץ מעבר לאמור באמנה. כמו כן, לדעתו, כאשר האמנה מוציאה במפורש נושאים מסוימים מתחולתה, כבענייננו, אין בעיקרון מקום "לעקפה" בדרך של חקיקה שיפוטית. השופט שהם הביע עמדה דומה, וציין כי מכיוון שהאמנה החריגה במפורש את נושא ההכרה ההדדית בפסקי דין שעניינם פשיטת רגל, "אינני רואה כל סיבה וטעם ל'כפות' הכרה מעין זו בדרך פסיקתית, למרות כוונתם המוצהרת של הצדדים לאמנה". קביעה זו, שהיא המכנה המשותף לשניים מתוך שלושת השופטים שישבו בדין, מייתרת את הדיון בהלכת אגם. לא מצאתי בבקשה לדיון נוסף הסתייגות של המבקש מהמסקנה שהסיק בית המשפט, על דעת רוב שופטיו, מהמתחייב מן האמנה. גם אם ניתן לפרש את האמנה אחרת – מדובר בהכרעה פרטנית. על כן המקרה שלפנינו איננו המקרה המתאים להרהר אחר הלכת אגם. אין טעם לקבוע דיון נוסף כשגורל הבקשה יהיה תלוי בטעם אחר, שאיננו הנושא שהתבקש בהליך שלפניי להביאו לדיון, הוא נכונותה וגדריה של הלכת אגם. אין לקבל את הטענה שהעלה המבקש שלפיה בפסק הדין מושא הבקשה "נחסמה" לחלוטין האפשרות להכיר בפסקי-חוץ בדרך פסיקתית בעתיד. גם לא לנו להציע למבקש דרכים אלטרנטיביות כיצד "להגיע" לנכסי החייב בישראל.

14. גם בהנחה כי יש בפסק הדין חידוש הלכתי, ואף בהנחה – מבלי לקבוע מסמרות – כי ניתן היה להגיע לתוצאה שונה מהתוצאה שאליה הגיע בית המשפט בפסק דינו, לא די בכך על-מנת להצדיק דיון נוסף. "לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פסקה 6 (11.10.2005); ראו גם: דנ"א 7639/12 עוגן נדל"ן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 7 (3.12.2012)). אכן, מפסק הדין עולה כי המצב המשפטי הנוהג בישראל בעניין הכרה בפסקי-חוץ מעורר קשיים, והדברים נכונים במיוחד באשר לפסקי-חוץ בעניין חדלות פירעון. כפי שציין השופט הנדל בפסק דינו, לנוכח המציאות הכלכלית והמשפטית בימינו, מן הראוי כי המחוקק ייתן דעתו לנושא זה. אולם, גם בכך אין די על-מנת להצדיק דיון נוסף (ראו והשוו: דנג"ץ 6319/10 מני נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 4 (26.10.2010)). לא מצאתי אפוא כי המקרה שלפניי נמנה על אותם מקרים נדירים וחריגים המצדיקים דיון נוסף. אף המלצתי היא כי המחוקק יידרש להערותיו של בית המשפט בפסק הדין (ראו והשוו: שם, פסקה 5).

15. לא יהיה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ב בתמוז התשע"ד (‏20.7.2014).

המשנָה לנשיא


מעורבים
תובע: רו"ח אהרון זוהר
נתבע: מרטין לוין
שופט :
עורכי דין: