ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מיכה רוקנשטיין נגד מדינת ישראל :

פסק-דין בתיק ע"פ 6864/03

בפני: כבוד השופט מ' חשין

כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופטת מ' נאור

המערער בע"פ 6864/03:
המערער בע"פ 6878/03:
מיכה ("פפה") רוקנשטיין
מאיר חביב

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 15.6.2003, בת"פ 40058/02, שניתן על ידי כבוד השופט א' שהם

תאריך הישיבה:
כ"ט באדר תשס"ד
(22.3.2004)

בשם המערער בע"פ 6864/03:

בשם המערער בע"פ 6878/03:
עו"ד גיורא זילברשטיין

עו"ד ששי גז

בשם המשיבה:
עו"ד תמר פרוש

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

מבוא
1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' שהם), הרשיע את המערערים מיכה רוקנשטיין (להלן – "רוקנשטיין") ומאיר חביב (להלן – "חביב"), בביצוען של שתי עבירות: קשירת קשר לבצע פשע ושוד מזוין בחבורה, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1) ו-402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בעקבות ההרשעה, גזר בית המשפט לרוקנשטיין 11 שנות מאסר, מתוכן הוא עתיד לשאת בפועל ב-9 שנים והיתרה על-תנאי, וכן הופעל, בחופף, עונש מאסר על-תנאי בן שנה אחת שעמד נגד מערער זה. לחביב גזר בית המשפט 9 שנות מאסר, מתוכן 7 שנים בפועל, והיתרה תהיה על-תנאי.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי משיגים בפנינו שני המערערים, וערעורם מכוון בראש ובראשונה כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד העונש.

2. האישום

בכתב אישום משותף שהוגש נגד שני המערערים נטען, כי הם קשרו לבצע שוד במלטשת היהלומים "שפיצר-כהן", הנמצאת בבניין ברחוב אהליאב ברמת-גן. על פי גרסת המשיבה, הקדימו המערערים וחיבלו בעצמם או באמצעות אחרים, במצלמה שהיתה קבועה בקומה השלישית של הבניין, היא הקומה בה נמצאת המלטשה. בתאריך 30.1.02, בשעה 06.45 לערך, הגיעו המערערים לבניין המלטשה מתוך כוונה להוציא את זממם אל הפועל. תחילה הגיע לבניין רוקנשטיין, אשר עלה במעלית לקומה הרביעית של הבניין, ולאחר זמן-מה הגיע לשם גם חביב, שאותה שעה היה לבוש במעיל "דובון" ובידו החזיק תיק שחור. גם חביב עשה את דרכו לקומה הרביעית, שם המתינו הוא ושותפו לבואם של עובדי המלטשה. משאלה הגיעו, ירדו המערערים מהקומה הרביעית כשפניהם רעולות בכובעי גרב, על ידיהם כפפות, והם אוחזים באקדחים, ודרשו מהעובדים לפתוח את דלת המלטשה. לאחר שנכנסו המערערים פנימה, הם הורו לנוכחים לשכב על הרצפה, ודרשו מאחד העובדים לפתוח את הכספת, ובהמשך רוקנו את תכולתה - יהלומים ששוויים הוערך בסכום של כ-300 אלף דולר - לתיק שחור, ולאחר מכן נמלטו השניים מהזירה.

3. בבניין בו נמצאת המלטשה קבועות 4 מצלמות. האחת, שכונתה בהכרעת דינו של בית משפט קמא "מצלמה מס' 4", מצויה מחוץ לבניין והיא קולטת את הנכנסים והיוצאים מאותו מקום. השנייה, אשר זכתה לכינוי "מצלמה מס' 2", מותקנת בקומת הכניסה, והיא צופה לעבר פתח הבניין ודלת המעלית. השלישית, "מצלמה מס' 1", מותקנת בקומה השנייה, והיא צופה לעבר המדרגות המקשרות בין הקומות. הרביעית, "מצלמה מס' 3", קבועה בקומה השלישית בה נמצאת המלטשה נושא הדיון, ומצלמה זו לא פעלה בעת השוד.

ראיות המשיבה כנגד המערערים, אשר הכחישו כי נטלו חלק בשוד, התבססו בעיקר על אשר קלטו עדשותיהן של המצלמות. מתוך הראיות עולה כי ביום 29.1.02 (יום קודם לשוד) עוד פעלה מצלמה מס' 3, אולם בשעה 06.45 של אותו יום נראה אדם נוגע בקיר שלידה, והנחת המשיבה, אשר התבססה על עדותו של עד התביעה אבי אביב, מי שמתמחה במערכות אבטחה ואשר חברתו התקינה את המצלמות בבניין, היא כי בשלב זה חובלה המצלמה. להלן האירועים הנוספים שנקלטו על ידי המצלמות האחרות ביום 30.1.2002, הוא יום ביצוע השוד, על פי סדר התרחשותם:

א. בשעה 06.45 הגיעו שניים מעובדי מלטשת "שפיצר-כהן", אבי הררי ויוסף כהן, ועלו למקום עבודתם.

ב. בשעה 06.46.07 הגיע רוקנשטיין לבניין, ואותה שעה היה לבוש במיזע, חלקו בצבע בהיר וחלקו בצבע כחול כהה, כשראשו וידיו היו גלויים (ראו התמונה ס/1). בהמשך נראה מערער זה ניגש למעלית, אולם בניגוד לדרכם של הבריות, הוא לחץ על כפתור המעלית תוך שהוא טורח לעטוף את אצבעו בשרוול המיזע, ובדיעבד אישר רוקנשטיין כי מטרתו היתה להימנע מלהותיר טביעות אצבע, אף כי ללא זיקה לעבירות שיוחסו לו.

ג. בשעה 06.47.04 הגיע לבניין אדם נוסף, חובש כיפה שחורה על ראשו, פניו מעוטרות בזקן, והוא לבוש במעיל "דובון" (להלן: "המזוקן", ראו התמונה ס/2). אותו אדם נשא בידיו תיק שחור, והוא החל עולה במדרגות הבניין, וכחלוף שניות (06.47.37) הוא נצפה חולף על פני מצלמה מס' 1 שבקומה השנייה.

ד. סמוך לאחר מכן הגיע לבניין אברהם שטרנג, שעשה דרכו למלטשה אחרת הפועלת בקומה השלישית ("מלטשת יעקובוב"), ומאחר וזו טרם פתחה את שעריה, המתין שטרנג לבואם של העובדים. בשלב זה ירדו מהקומה הרביעית שני רעולי פנים כשהם מחזיקים באקדחים, ודרשו משטרנג ועובד נוסף של מלטשת "שפיצר-כהן", יעקב שם טוב, שהגיע גם הוא כדי להתחיל את יום עבודתו, לבקש מאלה הנמצאים בתוך המלטשה לפתוח את הדלת, וכך היה.

ה. בשעה 07.06.22 נראה "המזוקן" יוצא מהבניין, כשהפעם ראשו חבוש בכובע גרב שחור ועל ידיו כפפות, ובידיו נשא את התיק השחור.

ו. לאחר כ-25 שניות, בשעה 07.06.47, נראה אדם נוסף, שלראשו חבש כובע גרב שחור וידיו היו נתונות בכפפות, כשהוא יוצא מהבניין בריצה. אדם זה זוהה בברור כרוקנשטיין באמצעות המיזע שלבש.

4. רוקנשטיין לא הכחיש כי באותו בוקר פקד את הבניין בו נמצאת המלטשה, אך לטענתו עשה זאת למטרה אחרת ולא לביצוע שוד. באשר לחביב, זה הכחיש את גרסת המשיבה לפיו הוא האדם המזוקן שבתמונה ס/2. גרסאות המערערים לא זכו לאמונו של בית המשפט המחוזי. באשר לרוקנשטיין נקבע, כי אף שעובדי המלטשה העידו כי שני השודדים לבשו מעילים, ואף שרוקנשטיין לא צולם בכניסתו לבניין וביציאתו ממנו כשהוא לובש מעיל, יתר הראיות שהובאו על ידי המשיבה די בהן לבסס את הרשעתו. באשר לחביב - בפני בית המשפט העיד מטעם הגנה פרופ' יאסר איסקן, אשר הביע את הדעה כי ניתן לקבוע ברמת ודאות גבוהה שחביב אינו השודד המזוקן. עדותו של מומחה זה נדחתה על ידי השופט המלומד של בית משפט קמא, בין היתר, משום שהעדיף את התרשמותו-שלו ממראה פניו ומבנה גופו של חביב, אותם מצא זהים לאלה של השודד המזוקן.

5. כאמור, התקשו המערערים להשלים עם הרשעתם, ובערעוריהם בפנינו הם טענו את אלה:

א) באשר לרוקנשטיין, הפנה בא-כוחו המלומד, עו"ד ג' זילברשטיין, לעדויותיהם של עובדי המלטשה ולפיהן לבשו שני השודדים מעילים. עובדה זו, כך נטען, יש בה כדי להפריך את החשד שדבק בשולחו, הואיל ובשום שלב של האירועים לא נצפה רוקנשטיין לובש מעיל אלא מיזע בלבד. ועוד נטען, כי גם האפשרות שרוקנשטיין נפטר בדרך כלשהי מהמעיל לאחר ביצוע השוד, אינה עומדת במבחן הביקורת, הואיל ובבניין נערכו חיפושים מדוקדקים אחר אותו מעיל, אולם אלה לא העלו דבר. עו"ד זילברשטיין היה ער לכך ששולחו לא דבק בגרסה אחידה במהלך חקירתו ובעדותו בבית המשפט, אולם טען כי גם אם יוגדרו חלק מתשובותיו של רוקנשטיין כשקרים, אין בכך כדי להשלים את החסר בראיות המשיבה. גם לבריחתו של המערער מהזירה בריצה מהירה מציע עו"ד זילברשטיין שלא לזקוף לחובת שולחו, הואיל והוא נקלע על-כורחו לאירוע מפתיע ומפליל, ולאור עברו הפלילי חשש המערער שיפול עליו החשד כי נטל חלק במעשה השוד.

ב) באשר לחביב, טען בא-כוחו המלומד, עו"ד ש' גז, כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר החליט לבסס את ההרשעה על התרשמותו-שלו ממראה פניו של מערער זה, תוך השוואה למראה פניו של השודד המזוקן. ועוד נטען, כי איכותן של התמונות שצולמו בזירה לוקה במספר חסרונות המקשים על הזיהוי, במיוחד על ידי מי שזה אינו עיסוקו, והכוונה לאיכות התמונות, לזווית הצילום, והעובדה כי פניו של המזוקן נחשפו למצלמה במשך כשתי שניות בלבד. בא-כוח המערער סבור עוד, כי גם אם היה בית המשפט מוסמך לבסס את ממצאיו גם על מראה עיניו, בנסיבותיו של תיק זה היה נכון להימנע מכך, הואיל ומדובר בזיהוי המעורר קשיים שרק מומחה לדבר יכול להתגבר עליהם. כך או כך, הוסיף בא-כוח המערער וטען, המשיבה לא הציעה לבית המשפט עדות מומחה מטעמה אשר תסתור את עדותו של פרופ' איסקן, וגם זה הנו נימוק שלא לדחות את עדותו של מומחה ההגנה. מאותם טעמים סבור בא-כוחו של חביב, כי אין לייחס משקל יתר לזיהוי הספונטאני של מערער זה על ידי אנשי משטרה בפניהם הוצגו התמונות שקלטו המצלמות בזירה. ובאשר לעובדה כי עקבותיו של חביב נעלמו למספר חודשים לאחר השוד, טען בא-כוחו, כי שולחו נהג כך על רקע תלונת-שווא שהגישה נגדו אשתו, בגין אירוע שהתרחש ביניהם כ-10 ימים לפני אירוע השוד. לבסוף נטען, כי גם את שתיקתו של חביב בחקירתו אין לזקוף לחובתו, הואיל ובפיו היה הסבר סביר לכך, לאמור, הוא נכווה בעבר מהתנהגות שוטרים שעה שאלה בדו נגדו ראיות מפלילות.

דיון

6. הראיות עליהן התבססה הרשעתם של המערערים הן בעיקר נסיבתיות, וכידוע, ביחס לאלה קבעה ההלכה הפסוקה, כי בית המשפט יוכל לבסס עליהן את הרשעתו של נאשם, רק לאחר שבחינה על דרך ההיגיון, ניסיון החיים והשכל הישר, מובילה למסקנה כי זו התוצאה היחידה המתחייבת מהן. ועוד נקבע, כי ראיות נסיבתיות משולות לפסיפס, וככאלו כוחן בכך שהן משלימות זו את זו עד ליצירתה של התמונה השלמה. מקום שהמסקנה המרשיעה אינה היחידה האפשרית, תוכרע הכף לזכות הנאשם, ולו מחמת הספק (לסוגיית "הראיות הנסיבתיות" ראו לדוגמה ע"פ 6096/94, 6527 מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 732, 736; ע"פ 224/88 איזראלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 661, 668; ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 565, 570; ע"פ 4086/91, 4138 מימון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1), 868, 873).

נבחן עתה את הראיות עליהן ביססה המשיבה את האישום נגד המערערים, ונראה אם יש באלו כדי לבסס את המסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי. נפתח בעניינו של רוקנשטיין.

7. נקודת המוצא לדיון בעניינו של רוקנשטיין היא, שבבואו לבניין המלטשה ובצאתו ממנו הוא לבש מיזע בצבעים של כחול ואפור, ולא מעיל. לעובדה זו נודעת חשיבות לאור תיאור לבושם של שני השודדים, כפי שזה נשמע מפיהם של אלה אשר היו במלטשה בעת השוד. אבי הררי העיד, כי השודדים חבשו כובעים לראשם, ובלשונו (ראו עמ' 78 לפרוטוקול הדיון): "כובעי הגרב היו שחורים, אני חושב. הם לבשו מעילים כהים, אם איננו טועה אחד לבש מעיל צבאי כהה או שחור. השני אני חושב גם אני לא בטוח ...". כדי להסיר ספק נשאל העד בחקירתו הנגדית אם "השודדים לא באו עם חולצות אלא עם מעילים", ועל כך השיב בחיוב.

יעקב שם-טוב העיד (ראו עמ' 81): "זה ששם את האקדח על הרצפה אסף את הקופסאות לתוך תיק שחור גדול שהם הוציאו כנראה מתחת למעיל ... הם לבשו מעילים שחורים". ובעמוד 82 הוסיף העד: "אני לא זוכר איזה מכנסיים ונעליים הם לבשו, מעילים שחורים". עו"ד זילברשטיין הציג בפני העד במהלך החקירה הנגדית את תצלומו של רוקנשטיין בכניסתו לבניין (ס/1), ושאלו כיצד הוא מגדיר את מה שלבש המערער, ותשובת העד היתה: "זה סווצ'ר. זה לא מה שראיתי באותו יום".

גם לעובד נוסף של המלטשה, יוסי כהן, הוצגה התמונה ס/1, והוא השיב (ראו עמוד 83): "זה לא היה הבגד אותו ראיתי אצל השודדים, היה להם מעיל". תשובה דומה נשמעה גם מפיו של שלמה ורשאי (ראו עמוד 91), לאמור: "השודדים לבשו מעילים", ובאשר למה שנראה בתמונה ס/1 השיב ורשאי: "לא ראיתי את זה. אולי זה היה אבל אני לא ראיתי. מה שאתה מראה לי זה לא מעיל".

8. מעדויות אלו מצטיירת תמונה ברורה לפיה שני השודדים לבשו מעילים בעת ביצוע זממם, וכאמור, טען עו"ד זילברשטיין, כי עובדה זו לבדה מפריכה את גרסת המשיבה לפיה נטל שולחו חלק בשוד. באת-כוחה המלומדת של המשיבה, עו"ד ת' פרוש, הודתה בהגינות רבה, כי אין בפיה הסבר לעובדה שבכניסתו של רוקנשטיין לבניין ובצאתו ממנו, לא נראה לובש מעיל, וגם ההשערות שהעלה בית משפט קמא בהכרעת דינו (המעיל הושלך מבעד לחלונות הבניין או הוסתר בתיקו של השודד האחר), הינן בגדר השערות בלבד שלא אומתו. עם זאת, סבורני כי העדרו של הסבר לעניין המעיל אינו יכול להיות סוף הדיון בערעור זה בשאלת מעורבותו של רוקנשטיין בשוד, אלא תחילתו בלבד, בבחינת נקודת מוצא, הואיל ובפני בית משפט קמא הוצגו עובדות מפלילות אחדות, אשר להשקפתי כולן יחד מחייבות את המסקנה שהחשד אשר דבק ברוקנשטיין, לא היה חשד שווא. להלן אסביר את דברי:

א. רוקנשטיין הגיע לבניין כ-21 שניות לפני בואו של השודד המזוקן, והוא עזב את המקום, בריצה, כ-25 שניות לאחר צאתו של השודד המזוקן.

ב. בבואו לבניין, טרח המערער שלא להותיר טביעות אצבע ולחץ על כפתור המעלית רק לאחר שעטף את אצבעו בשרוול המיזע (לעניין זה ראו דבריו בעמוד 108: "אני מאשר שהפשלתי את השרוול על ידי כדי לא להותיר טביעות אצבע באזור המעלית").

ג. בהתבסס על מספר ההבהובים של נורת המעלית בה עלה רוקנשקטיין, קבע בית משפט קמא, כי רוקנשטיין עלה לקומה הרביעית של הבניין ולא לקומה הראשונה, שם נמצא משרד הנסיעות אליו היו מועדות פניו על פי גרסתו. וכאן המקום להזכיר כי שני השודדים ירדו מהקומה הרביעית לביצוע זממם.

ד. רוקנשטיין הגיע לבניין כשראשו וידיו גלויים, אולם בהסתלקו משם הוא נראה כשלראשו כובע גרב ועל ידיו כפפות, ואלה פריטים בהם השתמשו גם השודדים. הסברו לעניין זה, היינו, שדווקא בתוך הבניין חש לפתע בצינה ועל כן חבש את הכובע ועטה על ידיו את הכפפות, נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ואינני סבור כי שגה בכך.

חלקן הארי של העובדות אותן מניתי, לא היה שנוי כלל במחלוקת, והעניין האחד בו נדרשה הכרעת בית המשפט, היתה השאלה לאיזו קומה עלה רוקנשטיין. כאמור, בעניין זה הועדפה גרסת המשיבה, ולא מצאתי כי הוכחה עילה להתערבותנו בממצא זה. העולה מכך הוא שבפנינו סדרה של עובדות מפלילות, וגם אם את כל אחת מהן ניתן ליישב על ידי השערות והסברים הנשמעים הגיוניים, אתה מתקשה להתעלם מכך שבהצטרפן לפסיפס שלם, הן מצביעות על רוקנשטיין, ובמידה הנדרשת בפלילים, כמי שנטל חלק בביצוע השוד. מטבע הדברים, לא נעלמה מעיני העובדה שאינה שנויה במחלוקת, כי בכניסתו לבניין וביציאתו ממנו, לא נראה רוקנשטיין לובש מעיל. אולם סבורני כי אין בכוחה של עובדה זו להעלות ספק סביר באשמתו, ומסקנה זו מתחייבת מכל אחד ממצאיו הבאים של בית המשפט המחוזי, ומכולם יחדיו:

א. לאורך כל לוח הזמנים החשוב לענייננו, לא קלטו המצלמות שפעלו בבניין ומחוצה לו אדם זר נוסף, זולת חביב, הנכנס או יוצא משם כשהוא לובש מעיל "דובון".

ב. את האפשרות שאחד השודדים נמלט מבעד לפתח המילוט של המקלט, הגדיר בית המשפט המחוזי כ"קלושה", ובפיו היה הסבר לכך: "המקלט היה מלא, אותה עת, גרוטאות רבות וחשכה מוחלטת שררה במקום. כמו כן, נצפה פתח המילוט של המקלט על ידי מצלמה מס' 4" (ראו עמוד 340).

ג. גם את האפשרות שהשודד הנוסף נמלט דרך חלון כלשהו בבניין, הגדיר בית המשפט כ"השערות פורחות באוויר", והיתה לו סיבה להתייחס אליהן כך, הואיל ונמצא כי אותם חלונות קבועים בגובה רב וצרים למעבר, ובית המשפט הוסיף: "הדעת אינה נותנת כי השודד הנוסף ימלט עצמו דרך החלונות, כאשר זמן קצר ביותר לאחר השוד, הגיעו למקום כוחות משטרה. זאת ועוד, ספק רב אם ניתן לצאת מאותם פתחים אל הרחוב" (עמוד 341).

במצב זה אמנם נותרה "סוגיית המעיל" ללא תשובה, אולם כששוקלים כנגדה את העובדות המפלילות אותן מניתי, אין ספק כי הכף נוטה לחובת רוקנשטיין. וכאן המקום להדגיש את אשר קבעה ההלכה הפסוקה לא אחת, לאמור, בית המשפט אינו מתיימר לפסוק על פי וודאות מוחלטת, והתביעה נדרשת להוכיח את הנטען על ידה מעבר לכל ספק סביר בלבד (ראו ע"פ 2518/94, אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 481, 496; ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4), 653, 661). אני סבור שהמשיבה הצליחה לגבור על משוכה זו, ומכאן ואילך עבר הכדור למגרשו של רוקנשטיין, אשר היה יכול לאיין את משקלן המצטבר של הראיות המפלילות בהסברים אשר יניחו את דעתו של בית המשפט. אולם, לא כך נהג מערער זה, שהרבה להתפתל בין גרסאות שונות, עד שנדמה כי גם עתה הוא עדיין חוכך בדעתו באיזו מהן לדבוק לצורכי הגנתו.

9. רוקנשטיין נעצר בשעות הלילה של תאריך האירוע, ושעות ספורות לאחר מכן נרשמה מפיו הודעה בה טען, כי לא ביקר כלל בשעות הבוקר בבניין המלטשה. אולם זו לא היתה גרסתו האחרונה, הואיל ומשהבין כי בידי המשטרה ראיות לכך שהיה בבניין (ראו עמוד 109: "אחרי שהראו לי את התמונות מה יש לי להכחיש"), הוא מסר כי התכוון להיפגש עם אדם כלשהו במשרד הנסיעות הנמצא בקומה הראשונה של הבניין, וזה היה אמור למסור לידו דרכונים. אולם, גם בשלב זה עמד רוקנשטיין על דעתו כי ביקורו בבניין לא היה בשעות הבוקר המוקדמות במהלכן התבצע השוד, וטען כי עשה זאת בשעה 10.00 או 11.00, תוך שהוא מדגיש כי לא השתמש כלל במעלית. יתרה מכך, במהלך דיון שהתקיים בבית משפט השלום בבקשת המשיבה להארכת מעצרו של רוקנשטיין, עלתה מפיו של בא-כוחו, עו"ד זילברשטיין, גרסה נוספת לפיה התכוון שולחו לבצע התפרצות למשרד הנסיעות (ראו פרוטוקול הדיון ת/6, בעמ' 2). מעדותו של רוקנשטיין בבית המשפט עלה בברור כי הוא היה מקורה של אותה גרסה שנשמעה מפיו של בא-כוחו, אולם הפעם התייחס רוקנשטיין לגרסה זו בביטול, ובלשונו: "אמרתי את זה באילוזיה. מה זה רציתי לשדוד את משרד הנסיעות? מה אני שודד ניירת? אמרתי את זה סתם. כמו שאמרתי הרבה דברים בציניות, אפשר לקחת את זה ברצינות?" (ראו עמוד 128).

טרחתי ועיינתי בכל עדותו של רוקנשטיין בפני בית המשפט המחוזי, והתמונה שהצטיירה לנגד עיני היתה של מי שהיו בפיו גרסאות רבות, אותן בדה על פי צורכי הזמן והמקום, ולעתים גם על פי זהות השואל. כך לא נוהג מי שמפעמת בלבו תחושת חפות, שהרי גרסתו של זה היא אחת ואין בלתה. אולם נראה כי שקריו של רוקנשטיין לא היו צריכים להפתיע איש, הואיל ומפיו-שלו נשמע ההסבר הבא שיש בו ללמד עד כמה אין הוא חש שהחובה להעיד אמת חלה גם עליו: "אני 14 שנים בבית סוהר, אני לא אדם מהרחוב שעובר ברמזור אדום. אני פרצתי. אני אומר את האמת, כל פעם שעוצרים אותי אני משקר בעדות" (ראו עמוד 119). לאור תשובה זו בפרט, ועדות רוקנשטיין בפני בית המשפט המחוזי, בכלל, אני סבור כי בדין קבע השופט המלומד את אלה:

"נאשם זה ... אינו בוחל באמירת שקר, הן בחקירה והן בבית המשפט ... אף מבלי דבריו המפורשים של הנאשם, ניתן לקבוע, כי הנאשם התבלט בחוסר מהימנותו, ואין לייחס לדבריו כל אמינות שהיא, אלא אם ניתן להצביע על תימוכין בראיות אובייקטיביות" (ראו עמוד 335).

ראייה מסוג זה היתה עשויה להיות העדתו של מי שהוזכר על ידי רוקנשטיין כאדם אותו היה אמור לפגוש במשרד הנסיעות, אולם המערער בחר להימנע מלנקוב בשמו, אף שהמשיבה הבטיחה לו חסינות.

10. חוסר אמינותו של רוקנשטיין, מחד, ואישור להתנהגותו המפלילה מאידך, זוכות לתמיכה בשתי עובדות נוספות: העלמותה של החולצה שלבש בעת האירוע, והכחשת קשריו עם חביב.

שוטרים ערכו חיפוש בביתו של המערער, בין היתר, במטרה לתפוס את החולצה הנראית על גופו בתמונה ס/1, אולם מאמציהם לא נשאו פרי. משהתבקש רוקשנטיין במהלך חקירתו לסייע באיתור החולצה, השיב את התשובה המוזרה הבאה: "שאני אתן לך את החולצה אני צריך להיות השודד, אני לא השודד ... יכול להיות שודד שדד עם חולצה כזו ... יכול להיות שהוא נכנס לשדוד את המלטשה היתה לו חולצה כזו" (בהודעה ת/36). אודה כי התקשיתי להבין כיצד יש בבליל מלים זה כדי להסביר את חוסר רצונו הבולט של רוקנשטיין לסייע באיתורה של החולצה אותה לבש ביום הביקור בבניין המלטשה, ונראה כי גם המערער עצמו היה ער לקושי זה, ועל כן פנה למוצא אחר כאשר טען כי הוא ראה את אחד השוטרים (זהבי) אוחז בחולצה, והוסיף כי אפשר ששוטר זה נמנע מלקחתה, הואיל וסבר שהיא אינה החולצה אותה הוא מחפש (ראו עמוד 105). הסבר זה לא זכה לאמונו של בית המשפט, ואינני סבור כי הוא שגה בכך, הואיל ומפיו של רוקנשטיין-עצמו נרמז, ככל הנראה בהיסח הדעת, ההסבר ל"תעלומת החולצה", לאמור: "אם עשיתי את השוד אני מעלים אותם, ואם לא הבגדים בבית" (ראו עמוד 106).

באשר לקשריו עם חביב טען רוקנשטיין, כי תחילתה של ההיכרות ביניהם לפני שנים רבות, אולם הוסיף (ראו ת/33) כי הקשר ביניהם נותק זה מזמן, ובלשונו: "לא ראיתי את מאיר חביב שנים. לא ראיתי אותו הרבה זמן לפני שעצרתם אותי". אולם גם בעניין זה לא דייק רוקנשטיין, וזאת בלשון המעטה, הואיל ובמהלך החקירה התברר כי במהלך חודש ינואר, הוא החודש בו בוצע השוד, התקיימו שיחות טלפון רבות בין שני המערערים. בעקבות כך העלה רוקנשטיין, לראשונה, את הגרסה לפיה שיחותיו עם חביב נסבו אודות הלוואה שנתן לו. ואתה תוהה שוב, מדוע צריך היה רוקנשטיין להכחיש את קיומן של השיחות, ולמצער את מתן ההלוואה, אם מדובר בעניינים תמימים שאין בהם כדי להפלילו?

11. גם בבואי לסכם את הדיון בהרשעתו של רוקנשטיין, נותרה "סוגיית המעיל" שלבש וכיצד אבדו עקבותיו, ללא מענה. במצב זה, ובהיעדר ראיות נוספות, היתה עומדת בפני הערכאה הראשונה אפשרות אחת – לקבוע כי עובדה זו כה מכרעת היא, עד שתוצאה מרשיעה אינה יכולה לדור עמה בכפיפה אחת. אולם, כאמור, המצב שונה בתכלית, הואיל ועובדת אי-מציאתו של המעיל כמו מתגמדת ונמוגה לנוכח שורה של עובדות מפלילות, שאינן יכולות להשתלב עם תוצאה אחרת זולת זו שרוקנשטיין נטל חלק בשוד. ובמלים אחרות, אף שאין בידנו דרך להשלים את "פאזל" האירועים עד תומו, התמונה העולה מ"פאזל" לא-מושלם זה ברורה לחלוטין, היינו, שטענת המשיבה לפיה נטל רוקנשטיין חלק בשוד המלטשה, הוכחה מעל לכל ספק סביר, ומכאן דעתי כי הרשעתו של מערער זה בדין יסודה.

12. הרשעתו של חביב – צפייה ברצף התמונות שהופקו על ידי המצלמות אשר היו קבועות בבניין, אינן מותירות ספק כי האדם הנראה בתמונה ס/2 נטל חלק בשוד. אדם זה, שהיה לבוש במעיל "דובון", נכנס לבניין כשפניו וידיו גלויות ובידו תיק שחור. לאחר 19 דקות הוא יצא מהבניין במהירות, והפעם היה על ראשו כובע גרב שחור, ידיו היו נתונות בכפפות, והוא נשא עמו את התיק השחור, אשר ככל הנראה הכיל את שלל השוד. במצב זה השאלה היחידה בה נדרשה הכרעתו של בית המשפט המחוזי, היתה אם נכונה גרסת המשיבה לפיה האדם הנראה בס/2 הוא חביב. לעניין זה הפנתה המשיבה לזיהויו הספונטני של חביב על ידי אנשי משטרה אשר הכירו אותו במסגרת עבודתם, וביניהם, ירמיהו כוזרי (ראו עדותו בעמוד 89), ואהוד דיין (ראו עמוד 68). זה האחרון חקר את חביב בעניין אחר בחודש דצמבר 2001, ואז צולם המערער ותמונתו הוצגה לבית המשפט (ראו ת/51), ממנה עולה כי שבועות ספורים בלבד לפני השוד, היו פניו עטורים בזקן שחור ולראשו חבש כיפה שחורה, כשם שנראה השודד המזוקן בענייננו. הדגשתי את המאפיינים הללו, הואיל ולאחר השוד נעלמו עקבותיו של חביב, וכל המאמצים לאתרו ולעצור אותו לא נשאו פרי עד ליום 1.8.2002. גם בשלב זה ניסה חביב להתחמק ממעצר על ידי שימוש בזהות שאולה ("אמנון איתן"), ולצורך כך אף השתמש בתעודת זהות מזויפת, אולם לבסוף הודה בזהותו האמיתית, וטען כי נהג כך עקב תלונה שהגישה אשתו נגדו על רקע סכסוך שנתגלע ביניהם. בהמשך הוסיף חביב והסביר, כי מחשש שייעצר בגין תלונתה של אשתו, אף גילח את זקנו במטרה לשנות את חזותו, אולם הסבר זה לא קנה אחיזה בלבה של הערכאה הראשונה המופקדת על הכרעה בשאלות של מהימנות לאור התרשמותה מהעדים המופיעים בפניה. וכך אמר בית המשפט בהתייחסותו לעדותו של חביב בכלל, ולמניע לבריחתו הממושכת, בפרט (ראו עמוד 331):

"הנאשם הותיר בי רושם עגום ביותר, של מי שאינו בוחל בדבר שקר, כל עוד יש בכך כדי לשרת את מטרותיו. אינני נותן אמון בדבריו של נאשם זה, ואין בידי לקבוע כל ממצא עפ"י דבריו, כל עוד אין לכך תימוכין בראיות אובייקטיביות. בתיאורו את הסכסוך שהתגלע עם בת זוגו ... יש גרעין של אמת. ואולם, גרסתו כי בשל סכסוך זה, וחששו מריבוי תלונות במשטרה, החליט הנאשם "לרדת למחתרת" כדבריו, לשנות את חזותו, להצטייד במסמכי זיהוי מזוייפים, ולהתנתק מבנו וממשפחתו, איננה ראוייה להתייחסות רצינית ... התחמקותו של הנאשם ממעצר, נובעת כל כולה ממעורבותו בביצוע השוד ופרסום תמונתו ופרטיו באמצעי התקשורת".

אינני סבור כי הוכחה עילה להתערב במסקנותיו אלו של בית המשפט המחוזי (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918). אדרבא, נראה כי תמיכה באותן מסקנות מצויה בעובדה כי גם לאחר שנעצר, ובמהלך כל משפטו (ולמעשה גם בעת שמיעת הערעור בפנינו, בחודש מרץ 2004), לא חזר חביב לגדל את זקנו. ומותר היה לתהות אם עניין זה מקרי הוא או שמקורו בכוונת חביב להקשות על בית המשפט במתן תשובתה לשאלה המכרעת בעניינו - אם קיימת זהות בין מראה פניו למראה פניה של דמות השודד "המזוקן" הנראה בתמונה ס/2.

13. הראייה העיקרית מטעם ההגנה בסוגיית הזיהוי היתה עדותו של פרופ' יאסר איסקן, שמומחיותו באנתרופולוגיה. עד זה העריך כבלתי-סבירה, ברמת וודאות של 90-80%, את הטענה שהאדם הנראה בתמונה ס/2 הוא חביב, וזאת על פי מספר הבדלים שמצא בין תמונותיהם של השניים. כאמור, סבור בא-כוחו של חביב, כי משעדותו של פרופ' איסקן לא נסתרה על ידי מומחה מטעם המשיבה, היה על בית המשפט לאמצה ולהימנע מלבסס את ההרשעה על התרשמותו-שלו הואיל וזהו מסוג המקרים שלפעולת הזיהוי דרוש יידע שהוא נחלתם רק של אלה שמקצועם בכך.

בסוגיה זו של זיהוי על פי תמונות תוך השוואה למראה פניו של נאשם, כבר נקבע כי "כעיקרון אין על בית המשפט להתנזר מהתרשמות ישירה, בהשוואה בין תמונה (או תמונות) של הנאשם לדמות הנאשם העומד לפניו, ואין בדרך זו של קבלת ראיה משום פסול. שאלת משקלו של זיהוי אשר כזה הינה פועל יוצא של מכלול הנסיבות במקרה הספציפי (ובכלל זה: חלוף הזמן מאז צולמו התמונות, איכותן, ושינויים שחלו בפניו של הנאשם)" (ע"פ 347/88 דימאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 221, 330). דברים אלה נכונים לא רק ביחס להליכים המתקיימים בפני הערכאה הדיונית, אלא גם בפני ערכאת הערעור, וכך נהג בית משפט זה בע"פ 508/89 רובין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 340, 343. אותה הלכה אומצה גם בע"פ 2635/98 בן-דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4), 529, שם הודגש (ראו עמוד 539) כי בבצעו זיהוי על פי טביעת עינו, לא הופך בית המשפט לעד, הואיל וכל אשר הוא עושה מצטמצם להתרשמות באמצעות חושיו מהראיות החפציות שהובאו בפניו. עם זאת נקבע כי בית המשפט צריך לנהוג בזהירות כשהוא משתמש בכוחו זה, ובלשון כבוד השופט י' קדמי (שם, בעמוד 541).

בית המשפט המכריע במחלוקת על פי 'התרשמותו' מראיה חפצית, חייב לנקוט זהירות יתרה, בהתחשב בכך ש'התרשמותו' אינה נבחנת בכור המבחן של החקירה שכנגד; ושנית - כאשר מדובר ב'זיהוי', כבמקרה דנן, ייטיב בית-המשפט לעשות אם 'יכשיר' את עצמו לזיהוי ע"י רכישת 'היכרות קרובה עם הגורם הטעון זיהוי, 'קול' או 'קלסתר פנים'. ה'הכשרה המוקדמת' אינה משמשת רק בסיס להכרעה, אלא גם גורם ראשון במעלה למניעת טעויות".

הבדיקה שביצע פרופ' איסקן התבססה על התצלומים ס/2 ות/51, התקליטור ת/21, והעיתון ס/9 (בו מופיעה תמונתו של חביב). בדיקה מסוג זה המתבססת על טביעת עין בלבד אינה כרוכה במומחיות מיוחדת, ולפיכך, גם אם לא הובאה עדות של מומחה מטעם המשיבה, אין בכך כדי להכשיר את הדרך לקבלתה של עדות איסקן וחוות דעתו ללא עוררין. דברים אלה נכונים בבחינת קל וחומר לאור העובדה שהעד לא טרח להעמיק בבדיקתו, ובדרך זו להשתית את מסקנותיו על בסיס מוצק יותר. כוונת הדברים לכך, שגם על פי השקפתו של פרופ' איסקן עצמו השיטה האידיאלית לבדיקה היא זיהוי הנעשה על ידי השוואת התמונות מול האדם החי (ראו עמוד 171 לפרוטוקול). דא עקא, הוא פגש את חביב לראשונה, רק בבית המשפט (ראו עמוד 167). זאת ועוד, העד הסביר כי באותה "שיטה אידיאלית" מעמידים את האדם החי בזוית זהה לתמונה שבמחלוקת, ועל השאלה מדוע לא נהג כך במקרה הנוכחי, השיב פרופ' איסקן (ראו עמוד 171):

"ביקשתי מהסנגור להמציא לי תמונות נוספות, וביקשתי גם ממנו למצוא לי אנשים עם שער ושפם יחודיים. אני יכולתי לקבל רק תמונה אחת של הנאשם שאותה ניתן היה להשוות לתמונתו של החשוד. מבחינה לוגיסטית זה היה בלתי אפשרי לעשות כן על ידי, כיוון שהסנגור לא יכול היה לספק לי את הדבר ... ביקשתי זאת והסנגור אמר שזה בלתי אפשרי."

העד הוסיף (ראו עמוד 171) כי ביקש מהסנגור שחביב יצולם במה שמוכנה בפיו "תנוחת פרנקפורט הוריזונטל", היינו, תנוחה שבה הראש נמצא בצורה אופקית, והפנים בנטייה מסוימת שתאפשר מדידת זוויות של הפנים. ועוד ביקש המומחה מהסניגור (ראו עמוד 179), לקבל תמונות של חביב ללא כיפה או עם כיפה שחורה (כפי שמופיע בס/2), אך מטעמים השמורים עמה לא טרחה ההגנה למלא את בקשותיו אלו של פרופ' איסקן.

את הטענה בדבר "קשיים לוגיסטיים", דחה בית המשפט המחוזי שהוסיף והבהיר כי אם היה מתבקש לאפשר להגנה לצלם את חביב פעם נוספת בכניסה לבניין המלטשה, היה נעתר לכך. אולם בקשה כזו לא הוגשה, ואם בכך לא די, כיצד ניתן להסביר את מחדלו של המומחה שעה שנמנע מלהיפגש, ערב מסירת עדותו בבית המשפט, עם חביב עצמו כדי להתרשם ממראהו, במטרה לוודא שהמסקנות אותן ניסח בחוות דעתו, בהסתמך על התמונות בלבד, נכונות הן.

לנוכח כל אלה, אינני סבור כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את מסקנותיו של פרופ' איסקן, ולהעדיף על פניהן את התרשמותו-שלו. זו האחרונה התבססה על השוואת תמונתו של חביב (ס/51) עם זו של "השודד המזוקן" (ס/52), וכן על אותה "היכרות קרובה עם הגורם הטעון זיהוי" (בלשון ע"פ 2635/98 הנ"ל), היכרות אותה רכש השופט המלומד של בית משפט קמא במשך 15 הישיבות שקוימו בעניינו של מערער זה, ובמהלכן התרשם ממראהו של חביב, הבעות פניו ותגובותיו. אינני סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בדרך בה הלך, אדרבא, לאחר שעיינתי וחזרתי ועיינתי גם אני בתמונות ס/12, ס/51 ובתקליטור ת/21 עובר לדיון, ולאור התרשמותי ממראהו של חביב במהלך הדיון, סבורני כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה חביב הוא האדם שצולם בס/2 נכונה היא, גם על פי אמות המידה הנהוגות בפלילים. מסקנה זו מקבלת משנה חיזוק בזיהוי הספונטני על ידי שני שוטרים שראו את תמונתו של חביב, וכן בהתנהגותו המפלילה של מערער זה במשך החודשים הרבים שחלפו מאז השוד ועד למעצרו, במהלכם שינה את חזותו במידה ניכרת.

14. העולה מכל האמור הוא שהרשעתם של שני המערערים מבוססת היטב, וזו התוצאה היחידה המתבקשת מהראיות שהניחה המשיבה על שולחנה של הערכאה הראשונה. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעורים על הכרעת-הדין. כך הייתי נוהג גם בעניין העונש.

נדמה כי אין צורך להדגיש עד כמה חמור המעשה בו חטאו המערערים, ומה רבה היא התעוזה הכרוכה בביצועו, ובשני אלה, חומרת המעשה והתעוזה, יש ללמד יותר מכל על הסכנה הגלומה בשניים לציבור. ראייה נוספת לסכנה זו היא עברם הפלילי של המערערים. באשר לרוקנשטיין די אם נדגיש כי בשנת 1991 הוא נדון למאסר ממושך בעקבות ביצוע שוד של מלטשת יהלומים אחרת. יתרה מכך, בחודש ספטמבר 2000 הורשע רוקנשטיין בקבלת נכסים שהושגו בפשע (יהלומים שנשדדו), ואת העבירה הנוכחית ביצע המערער בעוד מאסר על-תנאי שנגזר באותו תיק מרחף מעל לראשו. גם חביב אינו מפגר אחר שותפו בתחום זה של הרשעות קודמות, ומדובר במי שנוסו נגדו דרכי ענישה שונות, אך למרבה הדאבה באף אחת מהן לא היה כדי לשכנעו לשנות את אורחותיו.

בנסיבות אלו לא היה עוד מנוס מלשוב ולהורות על כליאתם של השניים לתקופה ממושכת, ועל כן לא גיליתי בעונש עילה כלשהי אשר תצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

אני מציע אפוא לחברי לדחות את שני הערעורים.

השופט מ' חשין:

אני מסכים.

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.

ניתן היום, ז' באייר תשס"ד (28.4.2004).

ת


מעורבים
תובע: מיכה רוקנשטיין
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: