ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רפיק גודת עאבד נגד מדינת ישראל :

פסק-דין בתיק ע"פ 4930/02

בפני: כבוד השופט א' ריבלין

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופטת מ' נאור

המערער:
רפיק גודת עאבד

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.4.2002 בתיק פ' 340/01 שניתן על ידי כבוד השופט ר' שפירא

תאריך הישיבה: ח' באייר תשס"ד (29.4.2004)
בשם המערער: עו"ד אבי חימי
בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט א' ריבלין:

1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בשורה של עבירות – הריגה, חבלה חמורה, חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, גניבת רכב, נהיגה ברכב ללא רשות הבעלים, נהיגה ללא רישיון, אי-ציות לשוטר, ושהייה בלתי-חוקית בישראל.

העבירות בוצעו – כך נקבע בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי – לאחר שהמערער גנב מונית ונהג בה במהירות רבה בכביש בין עירוני, בלא שהיה בידו רישיון נהיגה. במהלך נהיגתו בוצע מרדף אחריו בידי שוטרים שהבחינו בו, והמערער ביקש להימלט מידיהם. הוא ניסה לפגוע בניידת משטרה שדלקה אחריו ונסעה במקביל אליו, וזאת תוך הסטת המכונית בה נהג – לעברה. בהמשך דרכו פגע ברכב נוסעים שנסע בכביש, והגיע למחסום שהספיקה המשטרה להקים. במחסום עצר רכב נוסעים אחר, והמערער, שנהג במהירות רבה, התנגש בו, גרם למותה של הנהגת, ולפציעת בתה, שישבה ברכב, באורח קשה ביותר. במהלך ההתנגשות האחרונה והקטלנית הזו, נגרמו נזקים גם למונית בה נהג, ולרכב נוסף של המשטרה.

בית המשפט המחוזי גזר על המערער 20 שנות מאסר, מהן 18 לריצוי בפועל, והורה על הפעלת עונשי מאסר מותנה, שהיו תלויים ועומדים נגדו – כשהם חופפים זה לזה אך מצטברים לעונש שנגזר עליו בתיק זה.

2. הערעור מופנה הן כנגד ההרשעה במקצת מן העבירות והן כלפי חומרת הענישה. המערער סבור כי לא היה מקום להרשיע אותו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין), בגין פגיעתו ברכב המשטרה וברכב הפרטי, זאת בשל שלא הוכח היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת לפגוע באדם, להבדיל מן הפגיעה ברכב. כמו כן טוען המערער כנגד הרשעתו בביצוע עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 333 בצירוף סעיף 335 לחוק העונשין. הוא סבור, כי ראוי היה להעמיד את הרשעתו על עבירת גרימת חבלה חמורה – בלבד (בניגוד לסעיף 333 לחוק). לעניין זה טוען המערער, כי הנסיבות המחמירות אותן ציין בית המשפט קמא, לאמור – ביצוע העבירה כשהעבריין נושא נשק חם או קר – אינן מתקיימות, בשל שלא ניתן לראות במונית בה נהג משום "נשק" לעניין הוראת סעיף 335 לחוק, שכן השימוש בה לא נעשה במטרה לפגוע באמצעותה. המערער זנח את ערעורו, ככל שהוא נוגע לעבירת ההריגה.

לעניין העונש, מדגיש בא-כוח המערער את נסיבותיו האישיות הקשות, את העובדה כי בפועל יקשה עליו לצאת לחופשה בשל מקום מגוריו בעזה, את גילו הצעיר ואת העובדה שהוא הורשע במגוון של עבירות מקבילות בגין המעשים שביצע.

3. דין הערעור להידחות, ככל שהוא נוגע לעניין ההרשעה. שאלה ראשונה היא, האם נעברה בענייננו העבירה לפי סעיף 333, שאינה כוללת יסוד של כוונה, בנסיבות המנויות בסעיף 335 לחוק, לאמור - "כשהעבריין נושא נשק חם או קר". לעניין הביטוי "נשק מסוכן או פוגעני," המופיע בסעיף 329 לחוק העונשין, נפסק כבר כי כאשר מדובר בחפץ "תמים", יש לבחון האם הוא בעל פוטנציאל לגרום חבלה, וכי "אין חולק כי פוטנציאל הפגיעה הטמון ברכב הוא גדול ביותר". על כן נפסק, לעניין סעיף 329 הנ"ל, כי הרכב הוא בבחינת "נשק מסוכן" (ע"פ 1184/00 מחמוד גמאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159). בפרשה אחרת (ע"פ 194/94 מדינת ישראל נ' יעקב בסנו, תק-על 95(2) 1545) היה נכון בית המשפט העליון לראות בשימוש שנעשה באגרטל שהוטח על ראשו של אדם, משום שימוש ב"נשק קר", בשל שחפץ תמים במהותו, הפך לנשק קר במהלך שימוש אלים בו. עוד קודם לכן, בע"פ 187/76 מדינת ישראל נ' אסרף, פ"ד לא(1) 150, נקבע כי כל כלי או מכשיר העלול להמית או לחבול, הוא בחזקת "נשק קר", וכי "אחריתו של כלי, מבחינת השימוש, מלמדת על ראשיתו מבחינת סיווגו לצורך החוק". השימוש שעשה המערער ברכב, במקרה זה, היה שימוש בו ככלי משחית. בכך די כדי לקיים את ההרשעה בעבירה לפי סעיף 335 לחוק.

אשר להרשעה לפי סעיף 329 לחוק, כאן יש צורך לבחון האם השימוש שנעשה בכלי הרכב, שהוא, כאמור, בעל פוטנציאל לגרום חבלה (ע"פ 1184/00 הנ"ל), נעשה בכוונה לגרום לאדם חבלה חמורה. המערער נהג ברכבו במהירות "מטורפת", כהגדרת המאשימה, של 160 קמ"ש לפחות, הסיט את רכבו במהירות הזו, במכוון, לעבר רכב של משטרה נהוג על-ידי שוטר. לאחר מכן, על אף שהבחין במחסום, והבחין גם בשוטרים המכוונים אליו נשק, כיסה, כעדותו במשפט, את פניו בידיו, וניסה לעקוף את המחסום מימין, כשהוא מתנגש חזיתית ברכב שבו נסעה המנוחה. אין ספק, כי המערער ביקש לסכל פיזית את האפשרות של השוטרים להמשיך במרדף אחריו, ומכל מקום, לא יכולה להיות מחלוקת כי הוא ראה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי. צפייה זו כמוה ככוונה, כאמור בסעיף 20(ב) לחוק העונשין. הערעור כלפי ההרשעה נדחה, איפוא.

4. באשר לעונש: העונש שנגזר על המערער הוא אכן עונש חמור, אך בנסיבות החמורות של המקרה הוא, בעיקרו, עונש ראוי. המערער נטל חיים של עוברת אורח תמימה, ושינה לעד את חייה של אחרת, שנסעה עמה. הוא פגע בשוטרים, פגע בכלי רכב שנסעו בכביש, הכל כשהוא נוהג במהירות גבוהה ביותר בלא רישיון נהיגה. קודם לכן נכנס לישראל בלא היתר וניצל את שהותו בה לביצוע עבירות פליליות. בית המשפט המחוזי ציין, כי הוא מביא בחשבון העונש גם את העובדה שהמערער הורשע בעבירות מקבילות, ובצדק הדגיש כי יש להתייחס במסגרת הענישה לכל אחד מקורבנותיו של המערער – בנפרד. יחד עם זאת, אנו מצידנו היינו מוסיפים משקל לעובדה שמקצת מהעבירות בהן הורשע המערער "מוצלות" על-ידי העבירות החמורות יותר, ובמובן זה אנו מקבלים את הערעור וקובעים, כי עונשי המאסר המותנים ירוצו כולם באורח חופף לעונש שהוטל בתיק זה, באופן שבסך הכל ירצה המערער 18 שנות מאסר בפועל, מיום תחילת מעצרו. יתר הוראות גזר הדין יוותרו בעינן.

ניתן היום, ח' באייר תשס"ד (29.4.2004).

ט ת


מעורבים
תובע: רפיק גודת עאבד
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: