ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין O.W. BUNKER MALTA LIMITED נגד האניה EMMANUEL TOMASOS M/V :

החלטה בתיק ע"א 2675/14
בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשת:
O.W. BUNKER MALTA LIMITED

נ ג ד

המשיבה:
האניה EMMANUEL TOMASOS M/V

בקשה לעיכוב ביצוע

בשם המבקשת:

בשם המשיבה:
עו"ד דן סלע

עו"ד גבריאל דיסני

החלטה

בקשה לעיכוב שחרור כספי פיקדון בסך 1,661,623 ש"ח שהופקד בבית המשפט לימאות בתיק ת"ח 45897-02-12, עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו מיום 25.2.2014 של בית המשפט לימאות בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול).

1. לבית המשפט לימאות בחיפה הוגשה תביעה לתשלום תמורה בגין אספקת דלק לאֳניה M/V EMMANUEL TOMSOS (להלן: האניה או המשיבה). במוקד המחלוקת עמדה השאלה האם המבקשת היא ספק הדלק אשר להבטחת נשייתו בגין הדלק שסופק ניתן להטיל על האניה שיעבוד ימי, והאם יש בידה עילה ל"תביעת חפצא" (Claim In Rem) נגד האניה. במסגרת התביעה, טענה המבקשת כי היא סיפקה דלק לאניה, באמצעות "ספק מקומי", ועבורו היא לא קיבלה כל תמורה. לפיכך עתרה המבקשת לחייב את האניה בתשלום התמורה בצירוף ריבית והוצאות משפט, והעמידה את סכום התביעה על סך של 1,661,623 ש"ח.

בד בבד עם הגשת התביעה, אשר הוגשה בעת שהאניה עגנה בנמל אשקלון, עתרה המבקשת למעצרה של האניה. ביום 25.5.2012 ניתן צו למעצרה של האניה. לאחר שהופקדו על ידי בעלי האניה ערבויות מתאימות ובהן הפיקדון האמור, ניתנה ביום 27.2.2012 פקודה לשחרורה.

2. בית המשפט לימאות דחה את התביעה וקבע כי למבקשת אין עילה לתביעת חפצא או למימוש שיעבוד ימי נגד האניה. נקבע, בין היתר, כי הספק הזכאי ליהנות משעבוד ימי על האניה הוא אותו ספק אשר התקשר בהסכם תקף עם האניה, בין אם הוא סיפק את המצרכים בעצמו ובין אם באמצעות אחרים. לאחר שבית המשפט בחן את מסמכי ההתקשרות השונים, הוא קבע כי בין המבקשת לבין האניה, או מי מטעמה, לא נכרת כל הסכם לאספקת הדלק, ולפיכך לא רובץ על האניה חוב למבקשת. על כן דחה בית המשפט את התביעה וקבע כי הערבויות שהופקדו חלף מעצרה של האניה יוחזרו לה.

3. על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור ובצידו בקשה לעיכוב שחרור כספי הפיקדון. בהחלטתי מיום 26.5.2014 ניתן צו ארעי לעיכוב שחרור כספי הפיקדון. יצוין, כי בית משפט קמא עיכב את שחרור הכספים עד למתן החלטה אחרת על-ידו, בכפוף להפקדת סך 50,000 ש"ח על-ידי המבקשת. ביום 12.5.2014 דחה בית המשפט את הבקשה כי העיכוב יעמוד בתוקפו עד לסיום הליכי הערעור, והותירו בתוקף עד ליום 22.5.2014. הבקשה דנא הוגשה ביום 25.5.2014 ואז ניתן צו ארעי המעכב את שחרור הפיקדון (שנותר מופקד).

במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכויי ערעורה טובים. לטענתה מחומר הראיות עולה כי היא זו שרכשה את הדלקים, סיפקה אותם לאניה ולא קיבלה על כך כל תמורה. נטען כי קביעות בית המשפט בפסק הדין אינן מתיישבות עם ההלכה הנוהגת לפיה מי שהעביר אספקה לאניה זכאי לכך שהאניה גופא תשמש בטוחה לתשלום עבור האספקה, וכל עוד לא התקבל התשלום בגינה הרי שקמה לו זכות תביעה IN REM נגד האניה.

לצד האמור טוענת המבקשת, כי אם החזר הפיקדון לא יעוכב והיא תזכה בסופו של יום בערעור היא עשויה לעמוד בפני "קושי גדול ביותר" להיפרע מהאניה. בעניין זה טוענת המבקשת כי יש להביא בחשבון כי האניה היא חפץ המשייט ברחבי העולם, ללא כתובת קבועה והמבקשת אינה יכולה לצפות את מקום המצאה העתידי והאם היא תעגון במדינות המכירות בפסקי הדין של מדינת ישראל והחתומות עמה על אמנה לאכיפת פסקי דין. בעניין זה אף נטען כי יש להביא בחשבון את יכולתם של בעלי האניה, אשר אינם צד להליך, ליצור עובדות בלתי הפיכות, בדרך של מכירתה או שעבודה של האניה, אשר ישפיעו על היכולת להיפרע מהאניה. צוין כי האניה רשומה על שם חברה ליברית שהיא חברת OFF-SHORE, אשר האניה היא נכסה היחיד. על כן טוענת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתה. שכן, לטענתה, אם ישוחרר הפיקדון היא תהא חשופה לנזקים בלתי הפיכים בעוד שעל נזקי האניה, ככל שיהיו, ניתן לפצות בכסף.

4. המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה. לטענתה הפיקדון הופקד חלף מעצר האניה, ועל כן יש לבחון האם קיימת הצדקה להמשך מעצרה לתקופת הערעור, לאחר שתביעתה של המבקשת נדחתה. לטענתה, מעצר אניה הוא צעד דרסטי בעל משמעות כלכלית מרחיקת לכת, שכן נשללת מבעלי האניה וממפעיליה האפשרות להשתמש בנכס יקר ערך המהווה את ליבת עסקיהם, ואף עשויות להיגרם הוצאות גבוהות הנובעות מעגינתה הממושכת של האניה בנמל המעצר, לצד חשיפה לתביעות של צדדי ג' אשר עשויים להיגרם להם נזקים ממעצרה של האניה. לעניין סיכויי הערעור - נטען כי אלו אינם טובים, שכן אף אם התביעה היא תביעה חפצא, כך שמהבחינה הדיונית מופנית התביעה נגד האניה, הרי שהיה על המבקשת לבסס עילת תביעה נגד בעלי האניה או מפעיליה, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, עילת תביעה כזו לא בוססה. כן נטען, כי קביעת בית המשפט ביחס לזהות ספק הדלקים היא קביעה עובדתית וככזו ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה. מכל מקום, טוענת המשיבה כי טענות המבקשת בדבר שיעבוד ימי שנוצר ביחס לאניה מהוות שינוי חזית אסורה שכן טענות בעניין זה לא נכללו בתוספת התביעה ולא התבקש סעד שעניינו אכיפת שיעבוד ימי.

לעניין מאזן הנוחות טוענת המשיבה, כי בשונה מבקשה למעצר אניה בבית המשפט לימאות, בגדרה לא נדרש להוכיח הכבדה משמעותית על ביצוע פסק הדין, בשלב הערעור, לאחר שתביעת המבקשת נדחתה, יש לבחון את הבקשה באופן דומה לבחינת בקשה להותרת עיקול זמני לתקופת הערעור. לטענת המשיבה, המבקשת לא הצביעה על נתונים ספציפיים אשר יש בהם ללמד כי אם ישוחרר הפיקדון צפויה הכבדה בביצוע פסק הדין, למעט ההנחה כי היא לא תוכל לשים ידה על האניה. לטענת המשיבה, העובדה שמדובר באניה הנעה בין נמלים שונים אינה גורמת לכך שאכיפת פסק הדין תיעשה בלתי אפשרית. שכן, בעידן הטכנולוגי-מודרני ניתן לדעת בכל רגע נתון את מיקומה של האניה, יעדיה ומועדי הגעתה אל היעדים השונים. בעניין זה נטען, כי כבר נפסק כי עובדת היותו של בעל דין תושב חוץ אינה מהווה כשלעצמה הכבדה על ביצוע פסק הדין. כמו כן טוענת המשיבה כי האניה מנוהלת על ידי חברה סולבנטית המפעילה אוניות נוספות ברחבי העולם ומצבה הפיננסי איתן. לצד זאת נטען, כי הותרת הפיקדון בקופת בית המשפט פוגעת בתזרים המזומנים של האניה ולפיכך היא בעלת השפעות פיננסיות משמעותיות. עוד הוסף, כי מנהלת האניה מוכנה לאשר ולהצהיר – בכפוף לשחרור מיידי של הפיקדון – כי "פסק דין שיינתן נגד האניה ייחשב כפסק דין שניתן נגדה או נגד בעלת האניה, וככל שהדבר דרוש היא לא תתנגד לצירופה כבעל דין בהליך הפורמאלי".

בהחלטתי מיום 25.6.2014 הוריתי למבקשת להגיב על הצעתה האחרונה של המשיבה. בתגובתה דחתה המבקשת את הצעת המשיבה מנימוקים שונים אשר עיקרם הוא כי כספי הפיקדון הופקדו בגדר תביעת חפצא ואין מקום במסגרת זו להמיר את זכותה של המבקשת באניה עצמה בהתחייבותו של צד שלישי.

דיון והכרעה

5. לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דינה של הבקשה להתקבל, בכפוף לתנאים שייקבעו.

הבקשה דנא – לעכב את שחרורם של כספי הפיקדון שהופקדו חלף מעצרה של האניה – היא למעשה בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. כפי שפורט לעיל, עם הגשת התביעה לבית המשפט לימאות הוגשה בקשה למעצרה של האניה. במסגרת המשפט הימי קיימת אפשרות ייחודית להגיש לבית המשפט לימאות תביעה חפצית נגד כלי השיט עצמו, בשונה מהגשת תביעה נגד בעליו. מטרתה של תביעת חפצא אשר במסגרתה נתונה לבית המשפט לימאות סמכות למעצרה של אניה, היא מתן אפשרות לנושה לגבות את חובו מהאניה עצמה על ידי מכירתה (ע"א 296/71 האנייה "מיטרה אסימינה" ובעליה נ' חברת הלפור בע"מ, פ"ד כה(2) 632, 638-637 (1971)). תכליתה של אפשרות ייחודית זו קשורה בצורך להבטיח את תפעולם התקין של כלי השיט המפליגים בימים ובאוקינוסים הרחק ממקום מושבם של בעליהם, ובצורך להגן על אינטרסים ציבוריים כלליים כמו הצלת חיי אדם בכלי השייט (ע"א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ פ"ד מד(3) 45, 54 (1990)). בגדר כך, תשלום חובה של האניה לספקי מוצרים ושירותים החיוניים להפעלת האניה (בהתאם להוראות הדין) מובטח באניה עצמה, ואלה אינם צריכים לתובעו מבעלי האניה שמקום מושבם, זהותם וחוסנם הכלכלי אינם בהכרח ידועים (יצחק י' מינץ משפט ימי: מקורות, דינים ופסיקה 130-129 (1966)). על כן, מימוש זכות החפצא באניה עצמה, מותנה במעצרה עם הגשת התביעה. בית המשפט לימאות מוסמך לעצור אניה שנתבעה בתביעת חפצא, אם עלה בידי התובע להראות כי עומדת לו עילה לכאורה נגד האניה (רע"א 851/99 T. Van Doosselaere, עו"ד נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800, 808 (2003)).

6. כאמור, בענייננו, הוצא צו למעצרה של האניה. חלף מעצרה הופקד על ידי בעליה סכום התביעה בצירוף הוצאות משפט וריבית. בסיום ההליך, נדחתה תביעת המבקשת, ועתה היא עותרת להותרת הכספים בקופת בית המשפט על מנת שלא יסוכל ההליך הערעורי. כפי שפורט לעיל, המבקשת עומדת בבקשתה על הנסיבות השונות הקשורות בכך שהמשיבה היא אניה אשר מקום מושבה אינו קבוע ואשר יש בהן להכביד באופן ממשי על מימוש פסק הדין, אם יתקבל ערעורה.

7. תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מסמיכה את ערכאת הערעור להעניק סעד זמני לתקופת הערעור. בפסיקה נקבע כי על המבקש סעד זמני להראות כי סיכויי ערעורו טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם לא יינתן הסעד המבוקש יכביד הדבר על ביצוע פסק הדין אם יתקבל הערעור (ראו למשל: ע"א 8226/03 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לילוף (9.10.2003); ע"א 4031/14 בחוס נ' געפרי, פסקה 6 (30.6.2014)). אעיר בקצרה, כי בעבר סמכות זו עוגנה בתקנה 471 אשר דרשה כי מתן סעד זמני לתקופת הערעור ינומק ב"טעמים מיוחדים שירשמו". בבסיס דרישה זו עמדה ההנחה:

"כי לאחר שטענותיו של מבקש הסעד הזמני התבררו ותביעתו נדחתה בערכאה הדיונית – בעקרון אין בנמצא תשתית מוצקה להיענות לבקשתו. גישת הפסיקה היתה כי משנדחתה תביעתו של מבקש הסעד הזמני, פוחתת ההצדקה למתן הסעד הזמני ונקודת האיזון משתנה, ככלל, לטובת המשיב" (ע"א 427/13 דעוס נ' דופני, פסקה 14 (28.08.2013); ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 382 (מהדורה שלישית, 2012)).

אני שותף לעמדה כי גם לאחר ביטולה של תקנה 471 והעדר דרישה בדבר "טעמים מיוחדים שירשמו" בתקנה 467 בנוסחה החדש, לא השתנה המבחן המהותי, על שני רכיביו, בו נדרש מבקש הסעד הזמני לעמוד. היינו, עליו להראות כי סיכויי ערעורו טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, זאת לצד מערכת "יחסי הכוחות" בין הרכיבים הללו, כפי שהדבר נקבע בפסיקה שקדמה לתיקון. זאת משום שבמסגרת הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור יש להביא בחשבון כי תביעתו של מבקש הסעד הזמני נדחתה על ידי הערכאה הדיונית, ועל כן לא בנקל תעניק ערכאת הערעור את הסעד המבוקש (השוו: ע"א 7090/13 נתני נ' בוסקילה, פסקה 3 (20.5.2014)), וממילא במסגרת בחינה זו מתמלאת דרישת ההנמקה המפורשת שנכללה בתקנות קודם לתיקון.

8. סבורני, כי ניתן לדמות את הסעד המתבקש במקרה דנא – עיכוב שחרור כספי הפיקדון שהופקדו במסגרת בירור התביעה נגד האניה - לצו עיקול שניתן על ידי הערכאה הדיונית, ובעל הדין שתביעתו נדחתה מגיש ערעור על פסק הדין ובצידו בקשה להותרת צו העיקול על כנו לתקופת הערעור. על אף השוני שבין שני הסעדים הללו, הרי שהמשותף לשניהם הוא שבית המשפט מורה כי נכס מסוים (בעניינו – הכסף שהופקד) יופקע משימוש בעליו ו"יוקפא" על מנת להבטיח את מימוש פסק הדין אם תתקבל התביעה. אמנם, עם מתן פסק דינה של הערכאה הדיונית משתנה מאזן הכוחות, בעיקר נוכח השינוי בכל הנוגע לסוגית סיכויי התביעה הנובע מעצם דחייתה בפסק דין, ואולם גם במסגרת הדיון בערעור יכולה ערכאת הערעור ליתן צו עיקול זמני. נפסק כי בבקשה מעין זו יש ליתן משקל, בין היתר, למצבו הכספי של הזוכה, למצבו הכספי של המערער ולמידת הפגיעה היחסית שתגרם לצדדים כתוצאה מהעיקול (ע"א 1356/09 בנק מזרחי-טפחות בע"מ נ' צוף יער בניין והשקעות בע"מ, פסקה 5 (25.3.2009); ע"א 1982/11 חבר נ' סויסה, פסקה 7 (2.5.2011)).

9. לעניין סיכויי הערעור אציין, מבלי שתהא בכך קביעה נחרצת ופסקנית, כי ככל שהערעור מכוון כלפי ממצאי העובדה שקבעה הערכאה הדיונית ביחס לזהות ספק הדלקים, על פניו לא נראה כי סיכויי ערעורה של המבקשת גבוהים במיוחד. עם זאת בית משפט קמא פסק כי: "העדיפות הניתנת בדין לספקי מצרכים ובהם ספקי דלק, מוגבלת למי שהתקשר בהסכם האספקה עם האניה ואינה ניתנת לכל שאר הגורמים בשרשרת האספקה", עליהם נמנתה המבקשת שלא היה לה הסכם עם האניה (פסקה 25). מעיון בבקשה ובתשובה עולה כי, לכאורה, סוגיה זו טרם נדונה בבית משפט זה ומטעם זה איני מוכן לשלול את האפשרות כי טענותיה של המבקשת בעניין זה תתקבלנה, אם כי בית משפט קמא ביסס את מסקנתו האמורה על שורת נימוקים שלא בנקל ניתן יהיה לבטלם.

10. בענייננו, ההכבדה הנטענת בביצוע פסק הדין (למקרה שהערעור יתקבל) אינה נעוצה דווקא במצבה הכלכלי של המשיבה (לגביו נטען באופן בלתי מספק וללא אסמכתאות כנדרש), אלא במאפייניה כאניה שמקום המצאה אינו קבוע ולא תמיד הוא ידוע. לא ניתן לבטל את האפשרות שהאניה תעגון בנמלי מדינות שאינן מכירות בדין הישראלי או שאינן חתומות עם ישראל על אמנה לאכיפת פסקי דינה. כמוזכר לעיל, כדי להתמודד עם קשיים אלו יצר המשפט הימי את האפשרות הייחודית של תביעת חפצא נגד האניה גופא. על כן, לטעמי, במסגרת מכלול השיקולים הנשקלים בבקשה למתן סעד זמני בערעור יש להביא בחשבון את עקרונות המשפט הימי ותכליתם על מנת שאלו יוגשמו אף בתקופת הערעור. עם זאת, יש לזכור כי תוקפם יכול שיהא מתון יותר, שכן תביעת המבקשת כבר נבחנה על ידי הערכאה הדיונית ונדחתה על ידה (מה גם שמדובר בערכאה שלה מומחיות מיוחדת במאטריה הנדונה).

ואולם, סבורני, כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה יש לראות באניה ככל בעל דין זר, באופן שאין במאפיין זה כשלעצמו כדי ללמד על פוטנציאל להכבדה על מימוש פסק הדין שיינתן נגדו. אומנם, אף אם באופן קטגורי היותו של בעל דין זר אינו מצדיק כשלעצמו מתן צו עיקול לתקופת הערעור, נפסק כי "המדובר – תמיד – בשאלת תלוית נסיבות, שדומני שאין להכריע בה באופן גורף", והודגש כי על הבחינה להיות מהותית "על פי יכולתו של זוכה פוטנציאלי לממש את זכייתו" (רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC פסקה יט (4.1.2007)). אניה אינה בעל דין זר "רגיל", שכן מקום הימצאה העתידי אינו ידוע ואינו קבוע וקיים לגביה חשש שבמקום הימצאה העתידי לא ניתן יהיה לאכוף את פסק הדין הישראלי שינתן בעניינה.

לפיכך, האיזון בין מכלול השיקולים השונים במקרה דנא, בהתחשב בגובה הסעד המתבקש, זהות המשיבה ומאפייניה מצדיק היעתרות לבקשה, בכפוף לאמור בפסקה 12 להלן.

11. בשולי הדברים אוסיף, כי אין להסיק מהאמור שדין כל בקשה למתן סעד זמני לתקופת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לימאות בתביעה שהוגשה נגד אניה להתקבל. סבורני, כי יש מקום אף בבקשות מעין אלו לתת משקל לסיכויי הערעור, זהות הצדדים, מקום מושבם, חוסנם הכלכלי (ככל שהובאו לגביו ראיות), היקף הסעד המתבקש וכדומה. לצד שיקולים אלו יש ליתן משקל לייחודיותו של המשפט הימי ולהגשמת מטרותיו אף לתקופת הערעור.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב שחרור כספי הפיקדון שהפקידה המשיבה בבית המשפט לימאות מתקבלת. הפיקדון האמור ייוותר בקופת בית המשפט עד לסיום הליכי הערעור בבית משפט זה, או עד למתן החלטה אחרת, בכפוף לאמור להלן.

12. כדי להבטיח את נזקי המשיבה עקב עיכוב כספה, למקרה שערעורה של המבקשת יידחה או שהעיכוב בהחזרת הפיקדון יבוטל מכל סיבה שהיא, תפקיד המבקשת בקופת בית המשפט עד ליום 16.7.2014 סכום של 150,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית. אם לא יופקד סכום זה עד למועד האמור, המשיבה תהא זכאית למשוך את כספי הפיקדון. מובהר כי הסכום האמור יופקד בנוסף לסך של 50,000 ש"ח שכבר הופקדו על-ידי המבקשת על-פי החלטת בית משפט קמא ויישארו מופקדים עד לסיום הליכי הערעור, אף זאת להבטחת נזקי המשיבה כאמור לעיל.

אין צו להוצאות בגדר ההליך דנא.

ניתנה היום, ‏ט' בתמוז התשע"ד (‏7.7.2014).


מעורבים
תובע: O.W. BUNKER MALTA LIMITED
נתבע: האניה EMMANUEL TOMASOS M/V
שופט :
עורכי דין: