ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ד"ר יאלי הרן נגד מדינת ישראל :

פסק-דין בתיק רע"א 6684/13

לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופטת א' חיות

המבקשים:
1. ד"ר יאלי הרן

2. גדעון הרן

3. ד"ר משה וינברג

4. תמר ריינר

5. מלכה ליננברג

6. יואל קלמס

נ ג ד

המשיבים:
1. מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה

2. המועצה המקומית גבעת זאב

3. עזבון המנוחה חיה גלמונד ז"ל

4. יצחק ברדריאן

5. חיים קהתי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.7.13 בע"א 21835-06-11 שניתן על-ידי השופטים כנפי-שטייניץ, ד"ר מרזל ורומנוב

תאריך הישיבה: ד' בסיון התשע"ד (2.6.14)
בשם המבקשים: עו"ד ג' וינברג; עו"ד ל' קוייפמן; עו"ד א' אלבז
בשם המשיבה 1: עו"ד ש' גולן
בשם המשיבה 3: עו"ד ב' אבלין
בשם המשיב 3: עו"ד י' דויטש

בבית המשפט העליון

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים כנפי-שטייניץ, ד"ר מרזל ורומנוב) מיום 28.7.13 בע"א 21835-06-11 וע"א 23308-06-11, בגדרו התקבל ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיאה מוסק) מיום 28.4.11 בת"א 12203-08. הורתה של הבקשה בתביעה לסילוק יד שהגישו המבקשים כנגד משיבה 2 (להלן המועצה המקומית) ממקרקעין המצויים באזור יהודה ושומרון, השייכים – בחלקם – למבקשים, יורשי יהודי ושמו יצחק גברילוביץ ע"ה, שרכש את המקרקעין (עם אחרים) בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל.

ב. המחלוקת בין הצדדים נסבה – כאמור – על מקרקעין המצויים באזור יהודה ושומרון (להלן האזור). על כן, ובטרם נסקור את ההשתלשלות שהביאתנו הלום, נעמוד על המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית; הואיל ופוסעים אנו בקרקע חרושה, יובאו הדברים בתמצית.

המסגרת הנורמטיבית

ג. החל משנת 1948 ועד 1967 האזור היה נתון לשליטת ממלכת ירדן, ובשנת 1950 הושלם תהליך סיפוחו אליה. על האזור הוחלה החקיקה הירדנית, ובין היתר הוחלו פקודת המסחר עם האויב 1939 (להלן פקודת המסחר עם האויב) וצו המסחר עם האויב (אפוטרופוס) 1939 (להלן צו המסחר עם האויב). פקודת המסחר עם האויב הסמיכה (סעיף 9) את השלטונות הירדניים למנות אפוטרופוס על נכסי האויב ולהקנות לו בצוים את רכוש האויב. ביסוד הוראה זו תכלית כפולה: ניתוק הקשר בין האויב לנכסיו, והגנה על נכסים אלה עד להסדר שלום (בג"ץ 3103/06 ולירו נ' מדינת ישראל (2011), בפסקה 21 (להלן עניין ולירו, בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה); א' זמיר א' בנבנישתי אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים (1993) 41-39 (להלן זמיר ובנבנישתי)). מכוח הפקודה הוצא צו המסחר עם האויב, אשר הסדיר באופן מפורט את סמכויותיו ותפקידו של האפוטרופוס על רכוש אויב. בשנת 1950 פורסם מנשר 55 אשר הכריז על תושבי מדינת ישראל כאויב. מנשר זה אִיפשר את החלת פקודת המסחר עם האויב על רכוש הישראלים בתחומי האזור (עניין ולירו, בפסקה 17). בשנת 1967, עם תפיסת האזור על-ידי צה"ל, פורסם צו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מס' 59), תשכ"ז-1967. צו זה הסמיך (סעיף 2) את הממונה על הרכוש הממשלתי (הממונה על-ידי המפקד הצבאי באזור) ליטול חזקה בכל רכוש ממשלתי באזור ולנקוט כל צעד הנראה לו נחוץ לשם כך; בגדר רכוש ממשלתי נכלל, לפי סעיף 1 לצו, גם רכוש שהיה שייך למדינת אויב או הוקנה לה או היה רשום על שמה. לפי סעיף 1א לצו שכותרתו "הסרת ספק", רכוש אשר עובר ליום 7.6.67 חלו עליו הוראות סעיפים 9(1)(ד)(i) או (iii) לפקודת המסחר עם האויב או כל צו שהוצא או שניתן היה להוציא מכוחן או כל רכוש שחל על בעליו מנשר 55 הוא רכוש ממשלתי. בעניין ולירו נאמר (פסקה 22), כי הממונה הירדני ניהל בפועל את נכסי האויב גם ללא צוי הקניה, וכי הבסיס המשפטי לכך מצוי בהוראת סעיף 9(1)(ד)(iii) לפקודת המסחר עם האויב ובסעיף 13 לצו המסחר עם האויב; ראו גם זמיר ובנבנישתי, בעמ' 55, המציינים כי "גם פרקטיקה של ניהול ללא צוי הקניה היתה קיימת", וכן שם לעניין הבסיס המשפטי לניהול נכסים ללא הקנייתם. בעניין ולירו נפסק (פסקאות 25 ו-32), כי גם רכוש שנוהל על-ידי הממונה הירדני, אף אם לא הוקנה לו בצו הקניה, ייחשב רכוש ממשלתי ירדני שהועבר לחזקת המפקד הצבאי ולניהולו לפי הצו בדבר רכוש ממשלתי מספר 59.

ד. עוד נפסק בעניין ולירו (פסקאות 27 ו-29), כי הקניית נכסי אויב לממונה הירדני הובילה לניתוק הקשר בין הבעלים המקורי לבין הנכס, אך עם זאת במסגרת הסדר שלום ניתן להחיות זכויות אלה; ראו גם זמיר ובנבנישתי, בעמ' 44-42. בעניין ולירו נפסק (פסקה 53), כי "במצב הרגיל, שבו מעמדם של הנכסים נותר 'נכסי אויב', הממונה הישראלי אינו אמור לשחררם לבעליהם המקוריים, אלא גורלם אמור להתברר במסגרת הסדרי שלום", וכי (פסקה 54) "פתרון בעיית נכסי היהודים באזור יהודה ושומרון מקומו במסגרת משא ומתן מדיני ובגדרי הסדר מוסכם שיושג באזור".

ומן הרקע הנורמטיבי – לענייננו.

רקע והליכים קודמים

ה. ואלה תולדות ההליך, כעולה מן המסמכים שבתיק: המבקשים הגישו, בשנת 1996, תביעה כנגד המועצה המקומית (ת"א 17976/96), בה נטען כי הם הבעלים של חלק ממקרקעין בשטח של כ-45 דונם, הרשומים בלשכת המקרקעין ברמאללה כספר 1 דף 9, והמצויים – כך נטען – בלב הישוב גבעת זאב. זאת – מכוח ירושת המנוח יצחק גברילוביץ' ע"ה סב המבקשים. בתביעה התבקש סילוק ידה של המשיבה מן המקרקעין. המועצה המקומית טענה, בין היתר, כי המקרקעין הוקנו לממונה על הרכוש הממשלתי באזור בהיותם רכוש ממשלתי. בפסק דין מיום 25.1.04 נעתר בית משפט השלום (השופט מוסק) לתובענה. בפסק הדין נאמר, כי (פסקה 29) על מנת להפוך את המקרקעין לרכוש ממשלתי נדרש צו הקניה, וכי (פסקה 19) אין מסמך המקנה את המקרקעין באופן ספציפי לממונה. מסקנתו של בית המשפט היתה (פסקה 34), כי "בהעדר צו הקניה, לא הפך הרכוש לרכוש ממשלתי", ועל כן יש לקבוע כי המקרקעין לא הוקנו לממונה. בית משפט השלום דחה את טענתה של המועצה המקומית כי המקרקעין הופקעו כדין, וקבע גם כי תכנית המתאר החלה על המקרקעין אינה מקימה למועצה המקומית זכות שימוש בהם.

ו. על פסק הדין עירערה המועצה המקומית בבית המשפט המחוזי (ע"א 5118/04). משיב 1, היועץ המשפטי לממשלה, הודיע על התייצבותו בערעור זה לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור (פסקה 9), היועץ המשפטי ביקש לצרף ראיות חדשות – תעודת עובד ציבור שניתנה על-ידי מתאם רישום המקרקעין מת"ק רמאללה ממשרד קמ"ט רישום מקרקעין איו"ש, לה צורף לוח זכויות לא סופי של המקרקעין, וכן היטל של מפה על גבי צילום אויר של השטח בו מצויים המקרקעין – המלמדות לשיטתו "כי בניגוד לממצאיו של בית משפט קמא, המקרקעין הוקנו לממונה על הרכוש הממשלתי". בפסק דינו מיום 6.11.06 התיר בית המשפט המחוזי (השופטים שידלובסקי-אור, ענבר וכנפי-שטייניץ) את הגשתן של הראיות החדשות; נאמר (פסקה 17), כי "הראיות הנוספות אוצרות בחובן כוח להוביל להפיכתה של הקערה על פיה". בפסק הדין נאמר (פסקה 17), כי מתעודת עובד הציבור עולה שהמקרקעין שבמחלוקת כוללים לכאורה את החלקות שמספריהן 18, 27, 44 ו-47, וכי במסגרת הליכי הסדר נרשמה חלקה 18 על שם הממונה הירדני על נכסי האויב. בהתחשב באופיין של הראיות החדשות, הורה בית המשפט המחוזי על השבת התיק לבית משפט השלום לצורך שמיעת עדויות ובחינה מחודשת של הממצאים והמסקנות שבפסק הדין מיום 25.1.04.

ז. התיק הושב איפוא לבית משפט השלום, ופסק דינו ניתן ביום 28.4.11 (בגדר ת"א 12203-08). נאמר (פסקה 13), כי גם לאחר גבייתן של הראיות החדשות ושמיעת עדויות נוספות לא הוכח קיומו של צו הקניה לגבי המקרקעין, וכי מהראיות עולה שלא נרשמה במקום כלשהו הערה בדבר הקניית המקרקעין לממונה. עוד נאמר בפסק הדין, כי "גם אם המקרקעין היו מוקנים לממונה, הרי אין הדבר שולל את בעלות התובעים בקרקע. לממונה הזכות להחזיק במקרקעין ולפעול בהם לטובת הבעלים בלבד". בפסק הדין צוין, כי העד מטעם המדינה הציג בתצהירו לוח זכויות לא סופי של רישום המקרקעין, ממנו עולה לכאורה כי חלק מן המקרקעין (חלקות 18 ו-42) נרשמו – בגדרו של הליך הסדר שהותלה – על שם הממונה. בהקשר זה נאמר (פסקה 23), כי "העובדה שהממונה על נכסי האויב נרשם כבעל זכויות בחלקות 18 ו-42 בלוח הזכויות הלא סופי, אין לה שום משמעות משלא הומצא צו ההקניה". בית המשפט דחה גם את טענת המשיבים, כי נעשתה בשעתו החלפת קרקעות, וחלקה 42 נרשמה בלוח הזכויות הלא סופי על שמו של הממונה הירדני (יחד עם חלקה 18), וזאת במקום יתר החלקות שבמקרקעין, שלא נרשמו. בית המשפט שב ודחה את טענת ההפקעה שהועלתה על-ידי המשיבים. על יסוד האמור קבע בית משפט השלום, בשנית, כי על המועצה המקומית לסלק ידה מן המקרקעין.

ח. הן המדינה הן המועצה המקומית ערערו על פסק הדין (ע"א 21835-06-11, ע"א 23308-06-11). בפסק דין מיום 28.7.13 נעתר בית המשפט המחוזי לערעורים. בית המשפט עמד על כך (פסקה 45), לפי פסק הדין בעניין ולירו, יש לראות גם ברכוש אויב – כהגדרה הירדנית – שנוהל על-ידי הממונה הירדני רכוש ממשלתי ירדני שהועבר לחזקת המפקד הצבאי ולניהולו, ועל-כן קיימות שתי חלופות לראות במקרקעין באזור המצויים בבעלותם של יהודים רכוש ממשלתי, שהועבר לחזקת הממונה הישראלי תוך ניתוק זיקתם לבעליהם המקוריים: האחת, הקנייתם בצו הקניה לממונה הירדני; השניה, ניהולם על ידי הממונה הירדני ללא צו הקניה. הואיל ולא היתה מחלוקת בין הצדדים כי צו הקניה לא הוצג, התמקד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחלופה השניה.

בפסק הדין נאמר (פסקה 56), כי "סקירת הפסיקה מעלה כי אכן, כטענת המשיבים, במקרים שונים נלמד ניהולם של המקרקעין ע"י הממונה הירדני מהשכרת או החכרת המקרקעין ע"י הממונה", אולם אין המדובר ברשימה סגורה. נאמר (פסקה 57), כי נוכח תכליתם של פקודת המסחר עם האויב וצו המסחר עם האויב "פעולות משפטיות שנועדו לשמור על זכויות הממונה במקרקעין ולמנוע השתלטות זרים עליהם, מהוות חלק מן השמירה על המקרקעין במסגרת ניהולם", וכי "בכלל פעולות אלה נמנית גם הגשת תביעות ע"י הממונה הירדני בהליכי הסדר, על מנת להבטיח רישום המקרקעין על שמו ולא על שם אחרים".

עוד נאמר בפסק הדין, כי בחינת הראיות במקרה דנא מלמדת שהמקרקעין אכן נוהלו על ידי הממונה הירדני. בהקשר זה נדרש בית המשפט לרישומו של הממונה בלוח הזכויות הלא סופי של חלקה 18; נאמר, כי הגם שמדובר בתביעה לרישום – במובחן מרישום ממש – יש בתביעה זו כדי להעיד שהממונה "איתר את המקרקעין, זיהה אותם כאדמות יהודים ותבע רישום על הזכויות על שמו". בית המשפט ציין, כי ספק אם נמצא בסיס לטענת חילופי הקרקעות שהועלתה על ידי היועץ המשפטי, אולם די ברישומו של הממונה (בלוח הלא סופי) כבעלים של חלקה 18, שהיא חלק הארי של המקרקעין, כדי לקבוע שהמקרקעין נוהלו על ידי הממונה, ולמצער להעביר את הנטל לסתור אל שכם המבקשים, נטל שבו לא עמדו. בית המשפט ציין, כי לממונה עומדת חזקת התקינות המנהלית. בשולי הדברים הוסיף בית המשפט, כי לגישתו מצב שבו מקרקעין לא הוקנו לממונה הירדני ולא נוהלו על-ידיו הוא מצב נדיר, וכי גם עיתוי הגשת התביעה – כמעט 30 שנה לאחר תפיסת האזור על-ידי כוחות צה"ל – תומך במסקנה, כי די ברישום בלוח הזכויות בלא סופי כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לסתור אל המבקשים.

הבקשה

ט. מכאן בקשת רשות הערעור, המופנית בעיקרה כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המקרקעין נוהלו על-ידי הממונה הירדני. נטען, כי די בכך שעסקינן בעניין בעל היבטים חוקתיים – הפגיעה בזכות הקניין של המבקשים, כדי ליתן רשות ערעור. לטענת המבקשים, גם קביעתו של בית המשפט קמא כי רישומו של הממונה הירדני בלוח הזכויות הלא סופי מלמד על ניהולם של המקרקעין על-ידיו מצדיקה היעתרות לבקשה, באשר – לפי הטענה – מדובר בשינוי והרחבה של חלופות הניהול שהוכרו עד כה. נטען, כי עד כה הכירה הפסיקה בניהול בפועל כניהול, והדבר מתחייב נוכח תוצאתה של הכרה זו – נטילת קרקע מבעליה, וכי פעולות משפטיות שנועדו לשמור על הנכס אינן באות בגדר ניהול. עוד נטען, כי אף אם נניח, שהתביעה לרישום זכויות הממונה הירדני בחלקה 18 מלמדת על ניהול, אין בכך כדי ללמד כי כל המקרקעין נוהלו על-ידיו. בהקשר זה נטען, כי חלקות 27, 44 ו-47 נרשמו בלוח הזכויות הלא סופי על שם אנשים פרטיים. לטענת המבקשים, בצו ההפקעה שהוצג בבתי המשפט הקודמים צוין כי המקרקעין רשומים "על שם מקומיים". עוד נטען, כי הואיל ועסקינן בלוח זכויות לא סופי שהותלה, היה על המשיבים להוכיח כי הוא משקף את השלבים שקדמו לפרסומו. נטען, כי הגם שהמועצה המקומית תפסה אך את חלקה 44, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתייחס לכל המקרקעין, ובכך – לפי הטענה – חרג בית המשפט מסמכותו. המבקשים טוענים גם, כי יש מקום להיעתר לבקשה על-מנת למנוע עיוות דין, ובאשר בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לטענות שונות שהועלו על-ידיהם.

י. בתגובת המועצה המקומית נטען, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, לא כל שכן כאשר עסקינן בגלגולו החמישי של ההליך, לאחר שתי התדיינויות בבית משפט השלום ושתי התדיינויות בבית המשפט המחוזי. נטען, כי ההלכה היא שגם במקרקעין בבעלותם של יהודים, שלא הוקנו לממונה הירדני אולם נוהלו על-ידיו, ניתן לראות רכוש ממשלתי שהועבר לחזקת הממונה הישראלי, וכי רישום הממונה הירדני בלוח הזכויות הלא סופי מצביע על ניהול המקרקעין על-ידיו. המועצה המקומית טוענת כי הבקשה דנא מעלה שאלה הנוגעת ליישומה של ההלכה הנוהגת, וככזו אינה מצדיקה רשות ערעור.

יא. גם היועץ המשפטי לממשלה טוען בתגובתו, כי בית המשפט המחוזי יישם הלכות פסוקות בכל הנוגע לסיווגם של מקרקעין כרכוש ממשלתי. נטען, כי אפשרות קיומם של מקרקעין שלא הוקנו לממונה הירדני ולא נוהלו על-ידיו היא רחוקה, וגם בכך יש שלא להיעתר לבקשה. עוד נטען, כי טענתם העקרונית של המבקשים בדבר הפגיעה בזכות הקניין שלהם נדונה – ונדחתה – בפסק הדין בעניין ולירו. לטענתו של היועץ המשפטי, הרשימה הכלולה בצו בדבר רכוש ממשלתי אינה רשימה סגורה, והיא כוללת "מגוון פעולות הנובעות מהרציונל של שמירה על זכויות הממונה", ובכללן – שמירה על הנכסים. נטען, כי הכרה בשמירה על נכסים כפעולת ניהול עולה בקנה אחד עם אחת מתכליותיה של פקודת המסחר עם האויב – שמירה על נכסי האויב. באשר לטענת המבקשים בדבר חריגה מסמכות טוען היועץ המשפטי, כי בבית המשפט המחוזי טענו המבקשים שסעד הפינוי המבוקש מתייחס למלוא המקרקעין, וכך גם נטען בכתב התביעה שהגישו בבית משפט השלום.

יב. בתשובת המבקשים לתגובות המשיבים נטען, כי קיומה של טעות ברורה בפסק הדין מצדיק רשות ערעור. לגוף הדברים נטען, כי אין זה ייתכן ש"פעולה ערטילאית ספק משפטית, ספק נכונה עובדתית, אשר לא נתמכה בראיות, תהוה ניהול".

יג. המשיב הפורמלי 3, שגם לו זכויות במקרקעין, הצטרף, בתגובתו מיום 9.12.13, לטענותיהם של המבקשים.

יד. בהחלטה מיום 29.12.13 הועבר התיק לדיון בפני הרכב.

הדיון בפנינו

טו. בדיון ביום 2.6.14 שבו הצדדים על טענותיהם. בא כוח המבקשים טען, כי הואיל ומדובר בפגיעה בזכות הקניין שלהם, הספק בהקשר ניהולם של המקרקעין צריך לפעול לטובתם. עוד טען בא כוח המבקשים, כי במקרים קודמים שבהם הכירה הפסיקה בפעולות ניהול, המדובר היה בפעולות אקטיביות, וכי בצו הפקעה משנת 1982 נאמר כי המקרקעין רשומים על שם תושבים מקומיים. באת כוח היועץ המשפטי טענה כי המדיניות כיום היא שלא לשחרר מקרקעין. לטענתה, עצם הגשת תביעה לבעלות על-ידי הממונה הירדני מלמדת ומצביעה על ניהול. באת כוח המועצה המקומית שבה על טענותיה. אודה כי במהלך הדיון נטינו שלא להיעתר לבקשה, ואולם שבנו ועיינו כפי שיפורט להלן.

הכרעה

טז. לאחר העיון אציע לחברי לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ולקבל את הערעור בחלקו, באופן שייקבע כי חלקות 27, 44 ו-47 אינן רכוש ממשלתי שהועבר להחזקתו וניהולו של הממונה הישראלי, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לבירור טענותיהם של המשיבים בכל הנוגע להפקעתן של חלקות אלה, הכל כפי שיפורט.

יז. בפתח הכרעתנו נציין, כי לא מצאנו להלום את טענתם של המבקשים, לפיה בית המשפט חרג מסמכותו בהתייחסו בפסק דינו לכל החלקות שבמקרקעין (סעיפים 37-29 לבקשת רשות הערעור). ראשית, בכתב התביעה המתוקן שהגישו המבקשים בבית משפט השלום (נספח ד' לבקשת רשות הערעור) התבקש (בסעיף 26), סילוק ידה של המועצה המקומית מן המקרקעין; המקרקעין הוגדרו, בסעיף 1 לכתב התביעה המתוקן, כ"שטח של 44.837 דונם הנמצאים בלב הישוב גבעת זאב דהיום והרשומים בטאבו רמאללה, ספר 1, ביתוניה, דף 9". צא ולמד, כי המבקשים הם שתחמו, בכתב תביעתם, את היקף ושטח המקרקעין נשוא הדיון, ולא הבחינו בין החלקות השונות. שנית, בדיון בבית המשפט המחוזי בערעוריהם של המועצה המקומית והיועץ המשפטי טען בא כוח המבקשים, עו"ד וינברג, כי "בכתב התביעה המתוקן המקרקעין מוגדרים 'כל ה-44 דונם'. הסעד הוא לפנות את המקרקעין מכל הבריכה, החפצים וכו'. לכן הכוונה לכל השטח. אין התייחסות לחלקה זו או אחרת" (עמ' 11 שורות 4-2 לפרוטוקול הדיון מיום 8.7.13). על רקע זה נראה, כי המבקשים טענו – בערכאות הקודמות ובבקשת רשות הערעור – דבר והיפוכו, ופשיטא כי אין הם רשאים לעשות כן, בחינת השתק שיפוטי. יש לציין, כי גם בעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה חלה התפתחות בנוגע להיקף המקרקעין נשוא התביעה; כך, בעוד שבערעורו בבית המשפט המחוזי טען היועץ המשפטי כי בית משפט השלום חרג מסמכותו בהתייחסו לכל המקרקעין (סעיפים 22-18 להודעת הערעור), הנה בתגובתו לבקשת רשות הערעור דנא נטען כי "אין ממש בטענת המבקשים כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בקבעו כי כלל המקרקעין הם רכוש ממשלתי" (סעיף 7). למותר לציין, כי הכלל האוסר על העלאת טענות והיפוכן חל גם על היועץ המשפטי לממשלה, ויש שיאמרו, ואולי יהא הצדק עמם – בפרט על היועץ המשפטי לממשלה. מכל מקום, כאמור, לא ראינו להיעתר לטענותיהם של המבקשים בהקשר זה.

נפנה איפוא לדון בטענה שבלב הבקשה – האם בדין נקבע בבית המשפט המחוזי, כי המקרקעין הם רכוש ממשלתי המצוי בחזקתו של הממונה הישראלי.

יח. כאמור, לפי המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית, שנסקרה לאחרונה בעניין ולירו, כמפורט מעלה, קיימות שתי חלופות שמכוחן ניתן לראות במקרקעין באזור יהודה ושומרון, המצויים בבעלותם של יהודים, רכוש ממשלתי שהועבר לחזקת הממונה הישראלי, תוך ניתוק זיקתם לבעליהם המקוריים לעת הזאת: האחת, הקנייתם בצו הקניה לממונה הירדני; השניה, ניהולם על ידי הממונה הירדני ללא צו הקניה. נוכח זאת, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו – בניגוד למסקנתו של בית משפט השלום – כי אי-הצגתו של צו הקניה אינה סותמת את הגולל על הטענה כי המקרקעין הם רכוש ממשלתי.

יט. הבקשה נסבה בעיקרה על קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי רישומו של הממונה הירדני כבעלים בלוח הזכויות הלא סופי מלמד על ניהול המקרקעין על-ידיו. לפי הטענה, מדובר בהרחבה של הפסיקה עד הנה שהכירה בניהול, אשר התמקדה בניהול בפועל. סבורני, כי במישור העקרוני אין ניתן לקבל טענה זו. מטבע הדברים, קשת המקרים בהם ייקבע קיומו של ניהול מקרקעין אינה ניתנת לתחימה מראש, באופן קטגורי, והדבר – במובהק – הוא תלוי נסיבות. אין להגביל את שיקול דעתם של בתי המשפט על דרך תחימתן של פעולות הניהול ל"רשימה סגורה", ויש לאפשר הכרה, במקרים המתאימים, בפעולות מסוימות כפעולות ניהול אף אם לא הוכרו בעבר, כמובן בקפידה ובזהירות הנדרשים. גם בא כוח המבקשים, בדיון בבית המשפט המחוזי, הסכים "כי הופיעה בפסיקה המילה 'ניהול בפועל' אבל אין רשימה סגורה" (עמ' 22 שורות 28-27 לפרוטוקול הדיון מיום 8.7.13). על רקע זה נראה, כי טענותיהם של המבקשים בהקשר זה נסבות – כפי שטוענים המשיבים – על יישומה של ההלכה שנפסקה בעניין ולירו (ופסקי דין נוספים שקדמו לה), וככזו – אין הבקשה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי לפי ההלכה הנוהגת.

כ. אוסיף, ולוא כדי להפיס את דעתם של המבקשים, כי גם לגופו של עניין חוששני כי אין ניתן להיעתר לטענה לפיה לא הוכיחו המשיבים את ניהול המקרקעין על-ידי הממונה הירדני. סבורני, כי במישור העקרוני רישומו של הממונה הירדני בלוח זכויות שאינו סופי עשוי להעיד וללמד על ניהול. ואסביר.

ראשית, איני סבור – כאמור – כי רשימת המקרים שבהם הכירה הפסיקה בניהול היא רשימה סגורה, שאין אחריה ולא כלום. עסקינן באזור שעבר תהפוכות שלטוניות, ואין צורך בראיות מיוחדות כדי להניח שלא אחת שררו בו מקטעי זמן "אפורים" שבין מלכות למלכות, ועל כן יכלה הפעילות השלטונית להתבטא בדרכים שונות ומשונות.

שנית, מסקנה זו עולה בקנה אחד עם אחת מתכליות ההוראות העוסקות בהקנית מקרקעין לממונה הירדני – שמירה והגנה על הנכסים (עניין ולירו, בפסקאות 21, 27), והיא גם נלמדת מהגדרת "ניהול" שבסעיף 1 לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מס' 59), תשכ"ז-1967, לפיה ניהול הוא, בין היתר, כל פעולה הקשורה בשמירה על רכוש. תביעה לרישום בעלות היא פעולה המיועדת לשמור על המקרקעין; ראו גם זמיר ובנבנישתי, בעמ' 155. יצוין, כי זה מכבר נפסק ש"פעולה של הממונה הירדני בהגשת התנגדות לפקיד הסדר באה כדי 'לשמור על זכויות האויב' ... או 'להגן על זכויות היהודים' ..." (ע"א 602/82 יורשי עומר כליל עבדאללה אבו-ניע נ' מנדלבאום, פ"ד לז(3) 281, 289, מפי השופט גולדברג). איני סבור, כי בהקשר זה יש נפקות להבחנה בין התנגדות של הממונה לתביעתו של פלוני לרישומו כבעלים במסגרת הליכי הסדר כבעניין אבו-ניע, לבין תביעתו של הממונה הירדני לרישומו כבעלים במסגרת הליכי הסדר, כבענייננו.

שלישית, בית משפט זה פסק, כי לממונה הירדני עומדת חזקת התקינות המינהלית במובנה המשפטי הרגיל (ראו ע"א 499/78 נבולסי נ' מועצת בתי העלמין היהודיים, ירושלים, פ"ד לג(3) 679, 681; ע"א 459/79 הועד הכללי לכנסת ישראל נ' אל איובי, פ"ד לד(4) 188, 194; עניין ולירו, בפסקה 22). יש לצאת איפוא מן ההנחה, כי בהגישו תביעת בעלות במסגרת הליכי ההסדר פעל הממונה הירדני כדין, קרי – הגשת התביעה במסגרת הליכי ההסדר נעשתה בנוגע למקרקעין שנוהלו על-ידיו. חוששני, כי לא עלה בידיהם של המבקשים לסתור הנחה זו, בכל הנוגע למקרקעין שלגביהם הוגשה התביעה. כך גם מורנו השכל הישר.

רביעית, בעניין ולירו נאמר (בפסקה 25), כי "רכוש שיש ספק לגביו האם הוא ממשלתי או פרטי, חזקה כי הוא ממשלתי עד שהוכרע מעמדו". על-כן, אף אם נניח כי קיים ספק לגבי ניהול המקרקעין על-ידי הממונה הירדני, ספק זה אינו נוטה לטובתם של המבקשים.

כא. על יסוד כל אלה סבורני, כי בהיבט העקרוני אין מניעה להכיר ברישומו של הממונה הירדני כבעלים בלוח זכויות שאינו סופי – כניהול. ודוק – מכאן אין מתחייבת המסקנה כי רישום כאמור ילמד בהכרח על ניהול, ואין מדובר בחזקה חלוטה. השאלה האם במקרה הקונקרטי הרישום מלמד על ניהול אינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי. לא נעלמה מעינינו העובדה, כי המחלוקת באשר לניהול התעוררה אך בבית המשפט המחוזי, אולם אין בכך כדי להוציא את ענייננו, בהיבט הדיוני, מגדרי ההלכות הנקוטות ברשות ערעור בגלגול שלישי (ראו בש"א 4511/05 עירית בת ים נ' גני יפית חברה לבניין והשקעות בע"מ (2005)).

על רקע זה נשאלת השאלה – מדוע בכל זאת סבורני כי יש מקום להתערבות?

כב. בית המשפט המחוזי קבע כאמור (פסקה 59 לפסק דינו), כי די ברישומו של הממונה בלוח הזכויות כבעליה של חלקה 18 שהיא חלק הארי של המקרקעין (31 דונם מתוך כ-45) כדי לקבוע שהממונה ניהל את כלל המקרקעין. קביעה זו מוקשית בעיני, באשר איני סבור שמרישום לא סופי המלמד על ניהולה של חלקת מקרקעין אחת ניתן להשליך על חלקות מקרקעין אחרות; במלים אחרות, על הטוען להקנייתם של מקרקעין מסוימים לממונה הירדני או לניהולם על-ידיו להביא ראיות לדבר בהתייחס לכל המקרקעין. רוצה לומר, גם בהנחות המיטיבות עם הממונה קרי, הנחת ניהול אף בהיעדר הקניה והנחת ניהול נוכח הליכי הסדר, אין למתוח את השמיכה מעבר לגבולות המצע וקצר המצע מהשתרע. ודוק – בענייננו מדובר בפער של כ-14 דונם, שבודאי אינו פער של מה בכך. בכל הכבוד, חוששני כי אין ניתן להלום את ההשלכה שעשה בית המשפט המחוזי, באשר זו מעוררת בלי משים תחושה של אי צדק; ונזכור – בפגיעה בזכויותיהם הקנייניות של המבקשים עסקינן.

כג. בהליכים הקודמים טענו המשיבים, כי הממונה הירדני תבע את רישומן של חלקות 18 (שבמחלוקת) ו-42, וכי האחרונה היותה תחליף לחלקות 27, 44 ו-47. אלא שבית משפט השלום דחה (פסקאות 22 ו-24 לפסק דינו) את טענת החלפת הקרקעות שהועלתה, ובית המשפט המחוזי ציין (פסקה 59) כי "שאלה היא האם נמצא בסיס מספק לאמץ את טענת חילופי הקרקעות שהועלתה". לפיכך, אין המשיבים יכולים להיבנות מטענה זו.

כד. ועוד: בצו הפקעה שהוצא בשנת 1982 (נספח א' לתגובת המועצה המקומית), המתייחס ל"תוואי לקו מים ובריכת מים לגבעון" בשטח של 6 דונם (לפי הנטען בסעיף 31 לבקשת רשות הערעור, בריכת המים מצויה בחלקה 44), נאמר כך (סעיף 2) – "בעלות – קרקע מוסדרת באדמות הכפר ביתוניא רשום טאבו על שם תושבים מקומיים". לכאורה, מדובר בדיבור בשני קולות, שהרי אם המקרקעין רשום בטאבו ע"ש מקומיים, הם לא הוקנו לממונה הירדני ולא נוהלו על-ידיו. הגם שבבקשת רשות הערעור הועלו טענות באשר לכך (בסעיפים 146-145), המשיבים לא נדרשו לסוגיה זו. סבורני, כי גם בכך יש כדי לחזק את מסקנתי.

כה. מן המקובץ עולה כי בנסיבות אין ניתן לקבוע שכלל המקרקעין, להבדיל מחלק הארי שלהם, נוהלו על ידי הממונה הירדני, וממילא אין ניתן לומר כי כלל המקרקעין הוא רכוש ממשלתי, אשר הועבר לחזקתו וניהולו של הממונה הישראלי. אציע איפוא לחברי להיעתר לבקשת רשות, לדון בה כערעור ולקבוע כי חלקים מחלקות 27, 44 ו-47, המצויים בבעלותם של המבקשים, אינם מהוים רכוש ממשלתי.

כו. ואולם, המסקנה אליה הגעתי אינה בבחינת סוף פסוק, שכן יש לברר את טענותיהם של המשיבים בנוגע להפקעת המקרקעין. טענות אלה נדחו בבית משפט השלום, אולם לא נדונו בבית המשפט המחוזי נוכח המסקנה אליה הגיע באשר לניהולם של המקרקעין. הוא הדין לעניין טענת חילופי המקרקעין שנדחתה בבית משפט השלום ונותרה בשאלה בבית המשפט המחוזי. אציע איפוא לחברי להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שידון בטענותיהם של המשיבים הנוגעות להפקעת המקרקעין ולחילופי המקרקעין ובהן בלבד.

טרם חתימה

כז. כעולה מתגובת המדינה לבקשת רשות הערעור ומדברי באת כוחה בדיון לפנינו, מדיניותה המוצהרת היא כי אין ניתן להורות על שחרור קרקעות בבעלותם של יהודים, אשר נקבע לגביהם כי הם רכוש ממשלתי, מחמת שהוקנו לממונה הירדני או מחמת שנוהלו על-ידיו. בדיון בפנינו עוררנו את השאלה האם אין מקום להקמת מנגנון לבחינתם של חריגים למדיניות זו, בדומה – למשל – למנגנון הקבוע בסעיפים 29-27 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, כגון במקרים המעוררים תחושה של חוסר צדק, מקרים הומניטריים וכיוצא באלה; יש לזכור, כי על דרך הכלל קיים קושי להלום יישומה של מדיניות ללא חריגים – "מדיניות נעדרת חריגים כמוה כמכונת-מסבים בלא שמן להסיכה. מה זו האחרונה לא תפעל ותישרף במהרה, כן דין המדיניות" (בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 794, מפי השופט – כתארו אז – חשין); והמקרה שלפנינו, בו מדובר על אדמות יהודים המצויות בישוב יהודי, גבעת זאב, עשוי להעיד. אנו סבורים, כי על הגורמים הרלבנטיים לתת דעתם לשאלה זו, ויפה שעה אחת קודם.

כללם של דברים

כח. על יסוד האמור, אציע לחברי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבלו באופן חלקי, כמפורט בפסקאות כ"ה-כ"ו מעלה. בנסיבות אציע שלא ייעשה צו להוצאות.

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, ‏ח' בתמוז התשע"ד (‏6.7.2014).



ת


מעורבים
תובע: ד"ר יאלי הרן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: