ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלווה שימשילשווילי נגד מדינת ישראל :

פסק-דין בתיק ע"פ 1964/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט ע' פוגלמן

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערער:
שלווה שימשילשווילי

נ ג ד

המשיבים:
1. מדינת ישראל

2. פלוני

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.2.2014 בת"פ 19388-06-13 שניתן על ידי השופט י' ליפשיץ

תאריך הישיבה:
כ' בסיון התשע"ד
(18.6.2014)

בשם המערער:
עו"ד איגור גלידר

בשם המשיבים:
עו"ד חיים שוויצר

בשם שירות המבחן:
גב' אורנית עמיר

מתורגמנית:
אניה אסאס

פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז:

1. מה צריך להיות דינו של אדם השומע דפיקות בדלת דירתו וכן קללות, ובתגובה לכך יוצא אל חדר המדרגות כשבאמתחתו סכין, מתגושש עם אלמוני הנמצא במקום ודוקר אותו? האם עומד לו סייג מאחריות פלילית מן הסוג של הגנה עצמית או הגנת בית מגורים? זו הייתה השאלה העיקרית שהועלתה בפנינו. בהמשך לכך, וככל שהתשובה על כך היא שלילית, התעוררה בפנינו השאלה מה צריך להיות עונשו של הדוקר בנסיבות האמורות.

עיקרי העובדות

2. ביום 12.5.2013 בשעות הצהריים הגיע המשיב 2 (להלן: המתלונן), שהיה באותה עת כבן 72, לביקור אצל טכנאי שיניים בעיר חיפה. המתלונן מתקשה בהליכה ומסתייע בקב לצורך כך. בנוסף, הוא סובל מהפרעות נפשיות ובכללן גם מהזיות. בתום הביקור אצל טכנאי השיניים נכנס המתלונן לבניין שבו נמצאת דירתו של המערער. המתלונן עלה במדרגות ונעצר בסמוך לדלת דירתו של המערער, אשר צפה באותה עת בטלוויזיה. המתלונן דפק על הדלת בעודו משמיע קללות. המערער שאל את המתלונן לזהותו ולסיבת הימצאותו במקום, אך בתגובה לכך המשיך המתלונן לגדף אותו. בחלוף דקות אחדות פתח המערער את דלת ביתו ויצא לחדר המדרגות כשברשותו סכין. בשלב זה, שאל המערער את המתלונן פעם נוספת לפשר מעשיו במקום. משלא נענה, הציג המערער בפני המתלונן את הסכין. המתלונן, בתגובה, השליך את הקב שבו הוא נעזר לכיוונו של המערער. המערער התחמק והקב פגע במעקה הבניין. בהמשך לכך, אחזו המתלונן והמערער זה את זה, והמערער דקר את המתלונן בבטנו באמצעות הסכין שהייתה בידו. כתוצאה ממעשיו של המערער סבל המתלונן מפציעות, לרבות מקרע בסרעפת, אשר בגינן הוא אושפז בבית-חולים ואף נזקק לניתוח.

3. מיד לאחר אירוע הדקירה חזר המערער לביתו, התלבש, נטל עמו סכום של 3,000 שקל במזומן ושב ויצא מן הדירה. בדרכו הבחין במתלונן יושב על המדרגות, כשלצדו טכנאי השיניים שהגיע למקום והזמין אמבולנס. לטענתו של המערער, אשר לא נסתרה, הוא נסע לאזור המרכז ולן בגנים ציבוריים במשך כשלושה שבועות. ביום 3.6.2013 הוא הסגיר את עצמו למשטרה.

מאפייניהם האישיים של המתלונן ושל המערער

4. בטרם נדון לגופן של טענות, מן הראוי לעמוד על נסיבותיהם ומאפייניהם האישיים של המתלונן ושל המערער, אשר זכו למשקל מרכזי בטיעוני הצדדים בפני בית המשפט המחוזי. כאמור, המתלונן הוא אדם מבוגר, שגילו כיום הוא כ-73, הסובל מסכיזופרניה פרנואידית והיה מאושפז בשל כך מספר פעמים. בית המשפט המחוזי התרשם כי המתלונן, שניכר בו כי אינו צעיר, אף אינו נמצא בקו הבריאות. למתלונן עבר פלילי הכולל הרשעה בעבירות שונות (איומים, תקיפה ועבירות מין), אשר בגינן אף ריצה עונשי מאסר בפועל. מפאת מצבו הנפשי הופסק בשנת 2011 הליך שנפתח נגדו בגין אישומים בעבירות איומים. להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת המשפט לא התעוררה השאלה בדבר המשמעות שיש לייחס למצבו הנפשי של המתלונן בבחינת יכולתו לשאת באחריות בפלילים, וממילא אף לא נקבע כל ממצא בנושא זה.

5. המערער הוא גבר בן 43 המתגורר עם בת זוגו ושני ילדיה (הבכור בן 16 והקטנה בת 14). בית המשפט המחוזי התרשם כי המערער אינו קטן מידות, כי הוא חזק באופן יחסי וכי משקלו גבוה משמעותית ממשקלו של המתלונן.

6. המערער והמתלונן לא נפגשו עובר לאירועים דנן. על כן, המערער גם לא היה מיודע בדבר מצבו הרפואי של המתלונן. עם זאת, בית המשפט המחוזי עמד על כך שבעת חקירתו במשטרה מסר המערער שכבר במהלך האירוע הוא הבין שהמתלונן אינו בריא בנפשו.

כתב האישום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

7. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) (להלן: חוק העונשין)). משפטו התקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 19388-06-13, השופט י' ליפשיץ). במסגרת המשפט נשמעו עדים מעטים, ובכללם המערער, המתלונן וטכנאי השיניים. בנוסף, בית המשפט המחוזי נדרש במשפט לשחזור של האירועים שנערך בהשתתפות המערער במסגרת חקירתו.

8. עיקרי העובדות לא היו נתונים במחלוקת בין הצדדים בבית המשפט המחוזי. ככלל, בשל הקושי לחלץ גרסה קוהרנטית מהמתלונן, התבססה המשיבה 1 (להלן: המדינה) בפני בית המשפט המחוזי על גרסתו של המערער. עם זאת, בית המשפט המחוזי נדרש להכריע בשתי מחלוקות עובדתיות שהתעוררו לפניו. המחלוקת הראשונה נגעה למספר הדקירות שדקר המערער את המתלונן. כתב האישום ייחס למערער מסכת של מספר דקירות, אך בית המשפט המחוזי אימץ את גרסתו של המערער, לפיה הוא דקר את המתלונן פעם אחת בבטנו, ואילו שאר פצעי הדקירה של המתלונן נבעו ממגע בלתי מכוון של להב הסכין בגופו. המחלוקת השנייה נסבה על השאלה באיזה שלב נטל המערער את הסכין שבה דקר את המתלונן. בעניין זה דחה בית המשפט המחוזי את הגרסה שנכללה בכתב האישום, לפיה המערער יצא תחילה מהדירה בידיים ריקות, בא בדברים עם המתלונן, ורק אז נכנס חזרה לדירה על מנת לשוב ולצאת ממנה כשבאמתחתו הסכין. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, גרסה זו אינה מתיישבת עם הודעותיו של המערער ותיאורו את השתלשלות העניינים. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי המערער פתח את דלת דירתו פעם אחת במהלך האירוע, וכשיצא ממנה כבר היה מצויד בסכין.

9. המערער טען בפני בית המשפט המחוזי כי על התנהגותו חל אחד הסייגים לאחריות פלילית – הסייג של הגנה עצמית (הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין) או הסייג של הגנת בית מגורים (הקבוע בסעיף 34י1 לחוק העונשין). במסגרת כך, טען המערער כי מלכתחילה הוא יצא מן הדירה בניסיון להרגיע את המתלונן כיוון שחשש לגורלם של בת זוגו וילדיה, אשר היו אמורים לחזור לדירה באותה עת. המערער טען עוד בהקשר זה כי משלא הצליח להרגיע את המתלונן, הוא נקט תחילה באלימות ברמה פחותה בדמות מכת אגרוף, אשר לא הועילה לנטרולו של המתלונן. כמו כן, טען המערער כי גמר אומר לדקור את המתלונן – לאחר כדקה שבה התקוטט עמו – מאחר שנעל כפכפים וחשש שמא יחליק במדרגות.

10. על השאלה מדוע לא הזעיק את המשטרה השיב המערער שסבר כי ייקח זמן רב יחסית עד שניידת משטרה תגיע למקום. כשנשאל מדוע לא ניגש למרפסת ביתו על מנת להזהיר את בני משפחתו העתידים לבוא מפניו של המתלונן, עוד קודם ליציאתו מן הדירה, הסביר המערער כי הוא קיווה שאם יצא מהבית יצליח לשכנע את המתלונן ללכת מהמקום. כשנשאל מדוע לא "הסתפק" בשליחת מכת אגרוף נוספת לעבר המתלונן, ובחר במקום זאת לדקור את המתלונן בבטנו, הזכיר המערער את החשש שהתעורר בו כי הוא עשוי להחליק ולהתגלגל במדרגות. לבסוף, כשנשאל האם היה חוזר על מעשיו השיב המערער כי כיום הוא היה מזמין משטרה.

11. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיו של המערער אינם חוסים בגדר הסייג של הגנה עצמית או הסייג של הגנת בית מגורים. אשר לסייג של הגנה עצמית, בית המשפט המחוזי קבע כי התנהגותו של המערער אינה מקיימת את היסודות הנדרשים לביסוסה של הגנה זו, כפי שנקבעו בחוק ובפסיקה (בהפניה לע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80 (2004) (להלן: עניין קליינר)). באופן ספציפי יותר, בית המשפט המחוזי קבע כי הפעולות שנקט המערער לצורך הדיפת המתלונן – ובראשן הדקירה בבטנו – לא היו נחוצות ולא היו סבירות בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי ביסס את קביעותיו אלה על שחזור האירועים שהתבצע במסגרת חקירתו של המערער במשטרה. מהשחזור למד בית המשפט המחוזי כי בעת ביצוע הדקירה המערער לא היה מצוי בסכנת נפילה מיידית, בשים לב לכך שעמד בסמוך לדלת הדירה ולא על אחת מן המדרגות בבניין. בית המשפט המחוזי אף הצביע על כך שעובר לביצוע הדקירה החזיק המערער את שתי ידיו של המתלונן מעל לראשו של האחרון, ומכאן שהמתלונן היה ממילא "מנוטרל" בשלב זה.

12. בית המשפט המחוזי הצביע על כך ש"חטאו הבסיסי" של המערער טמון בכך שנטל עמו את הסכין כאשר יצא מפתח דירתו. בהקשר זה, דחה בית המשפט המחוזי את טיעוניו של המערער לפיהם נטל את הסכין כיוון שחשש כי המתלונן חמוש בנשק ועל מנת שיוכל להפחיד אותו. בית המשפט המחוזי סבר שהטעם הראשון עליו הצביע המערער לא היה מבוסס, ואילו לגבי הטעם השני קבע כי הוא פסול מעיקרו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי חששו של המערער מחזרתם של בני משפחתו לדירה בשעה שהמתלונן שוהה בחדר המדרגות לא הצדיק נקיטת פעולה קיצונית כדקירת המתלונן. בית המשפט המחוזי סבר שבנסיבות העניין המערער יכול היה להזמין את המשטרה או ליצור קשר עם בני משפחתו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי בהתחשב ביחסי הכוחות בין השניים, יכול היה המערער לרדת לרחוב "ולהדוף" את המתלונן בדרכו לשם. בית המשפט המחוזי נדרש גם לכך שהמערער יכול היה להתרשם כי המתלונן הוא אדם מבוגר ומוגבל מבחינה פיזית. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי לא עומד לזכות המערער הסייג של הגנה עצמית.

13. בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענה כי המערער זכאי לסייג של הגנת בית המגורים. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שתנאי סף לביסוסה של הגנה זו הוא קיומם של התפרצות או של ניסיון להתפרצות לבית, בה בשעה שבמקרה דנן התנהגותו של המתלונן הסתכמה בדפיקות על דלת דירתו של המערער מעברו של חדר המדרגות בבניין. בית המשפט המחוזי סבר עוד כי אפילו היה מתקיים תנאי הסף המוזכר לעיל, הרי שביצוע הדקירה בנסיבות העניין אינו יכול להיחשב כפעולה סבירה, גם במסגרת מבחן הסבירות המרוכך שמתווה חוק העונשין ביחס להגנת בית מגורים.

14. על רקע האמור לעיל, ביום 14.11.2013 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין). כפי שצוין לעיל, בכתב האישום יוחסה למערער העבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין). אולם, בית המשפט המחוזי סבר שלא ניתן לייחס למערער כוונה מיוחדת כפי שנדרש בגדרה של אותה עבירה, ולכן הרשיע אותו בעבירה שונה לאחר שקבע שניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן מפני עבירה זו (מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).

15. ביום 19.2.2014 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער. לצורך קביעת העונש נדרש בית המשפט המחוזי לתסקיר מטעם שירות המבחן. מהתסקיר עלה כי למערער עבר פלילי הכולל הרשעה במספר עבירות אלימות (וביניהן אף עבירות של תקיפת קטין ותקיפת עובד ציבור) וכן בעבירה של ניסיון להברחת סמים לישראל, אשר בגינה הוא נדון לשש שנות מאסר. שירות המבחן ציין עוד כי המערער אינו חש חרטה או אשמה בגין מעשיו וכי הוא נוטה להזדהות עם ערכים עברייניים. בהתאם לכך, שירות המבחן סבר כי מהמערער נשקפת מסוכנות ברמה גבוהה לביצוע עבירות דומות. שירות המבחן הצביע עוד על כך שהמערער לא הביע רצון להשתלב בהליך טיפולי, ולפיכך המליץ על השתת ענישה קונקרטית ומרתיעה על המערער.

16. במסגרת הטיעונים לעונש, טענה המדינה כי בעת קביעת עונשו של המערער יש להביא בחשבון כי האירוע היה יכול להסתיים בתוצאות חמורות באופן משמעותי מאלו שנגרמו בפועל, בשל הפוטנציאל הקטלני של דקירה באזור הבטן. המדינה הצביעה עוד על חשיבותם של הערכים המוגנים שנפגעו בעצם ביצוע העבירה – הביטחון האישי ושלמות הגוף. מנגד, בא-כוחו של המערער הצביע על הנסיבות הייחודיות של האירוע, אשר מבחינות אותו מעבירות דקירה "רגילות". בא-כוחו של המערער הוסיף כי על אף שנדחו טענותיו של המערער בעניין ההגנה העצמית והגנת בית מגורים, יש לתת להן משקל בבחינת השיקולים לעונש.

17. בבואו לגזור את דינו של המערער קבע בית המשפט המחוזי, כעמדתו של בא-כוח המערער, כי המקרה דנן הוא אירוע ייחודי החורג במאפייניו מתיקי האלימות הרגילים שנדונים בבתי המשפט. לצד זאת, עמד בית המשפט המחוזי על האדישות וחוסר ההתחשבות שהפגין המערער כלפי דקירתו של אדם אחר, כפי שאלו הצטיירו מתסקיר שירות המבחן ומהתנהגותו במהלך האירוע. נוכח האמור לעיל קבע בית המשפט המחוזי מתחם ענישה שנע בין שישה חודשי מאסר לבין 24 חודשי מאסר.

18. בהמשך לכך, לצורך גזירת עונשו של המערער בתוך המתחם שנקבע, שקל בית המשפט המחוזי לקולא את העובדה שהמערער הוא בעל משפחה, כי הוא נמלט מהמקום רק לאחר שהבחין שהמתלונן זוכה לטיפול רפואי וכי הוא שיתף פעולה עם חוקריו. באשר לנסיבות לחומרא, בית המשפט המחוזי הצביע על כך שהמערער נמלט לשלושה שבועות בטרם הסגיר עצמו, וכן על עברו הפלילי והתסקיר השלילי בעניינו. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש של 14 חודשי מאסר בפועל (בניכוי הימים שבהם שהה במעצר); 8 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורו; 4 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון בתוך שלוש שנים מיום שחרורו; וכן חייב את המערער בתשלום פיצוי למתלונן בסך 5,000 שקל.

19. בית המשפט המחוזי עיכב את עונשו של המערער עד ליום 27.4.2014. עם זאת, עקב קשיים שהתעוררו במימושה של חלופת המעצר שנקבעה בעניינו, ביקש המערער להקדים את ריצוי עונשו, והוא מרצה עונש מאסר בפועל החל מיום 11.3.2014.

הטיעונים בערעור

20. הערעור שלפנינו נסב הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש שהוטל על המערער. באשר להכרעת הדין, המערער טוען כי בית המשפט שגה בכך ששלל את תחולתו של סייג ההגנה העצמית בעניינו. לשיטתו של המערער, בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של המתלונן ולעברו הפלילי. מאפיינים אלה מעידים, לטענתו של המערער, כי נשקפה לו סכנה מוחשית מן המתלונן בזמן האירוע. המערער טוען עוד כי לא היה מקום לצפות ממנו ליטול את הסיכון שמא ייפול ויתגלגל במדרגות. המערער מצביע על כך שבית המשפט המחוזי שגה בכך שהסיק כי המערער זיהה כבר במועד האירועים שהמתלונן סובל מבעיות נפשיות. בהקשר זה, טוען המערער כי בחקירתו במשטרה הוא אמנם טען כי המתלונן התנהג כ"משוגע", אך נקט במונח זה בשפת היום-יום, להבדיל מן ההגדרה הרפואית של המונח. המערער טוען עוד כי בית המשפט המחוזי שגה אף בכך ששלל את תחולת הסייג של הגנת בית מגורים בעניינו. לטענתו, חדר המדרגות של הבניין נכנס בגדרי המונח "בית מגורים". המערער טוען עוד כי הדיפתו את המתלונן – גם אם לא הייתה סבירה – אינה עולה כדי התנהגות "בלתי סבירה בעליל".

21. באשר לחומרת העונש, המערער טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא ייחס משקל מספק לנסיבות הייחודיות של המקרה דנן וכי יש להביא בחשבון את הסבל שנגרם לו בעקבות האירועים. כמו כן, המערער סבור שבנסיבותיו של תיק זה לא היה מקום להעניק פיצוי כלשהו למתלונן, בשים לב לחלקו באירועים שהובילו לדקירה. המערער טוען כי גם אם התנהגותו של המתלונן באירועים נגרמה עקב מחלתו, הרי שיש לשקול לחובתו את העובדה שהוא נמנע מקבלת טיפול רפואי-פסיכיאטרי.

22. גם בטיעוניו בפנינו הדגיש בא-כוחו של המערער את הנסיבות הייחודיות של המקרה דנן. באשר לעונש שנגזר על המערער, הוא הפנה לפסקי דין שנסבו לטענתו על נסיבות דומות ואשר בהם הוטלו עונשים חמורים פחות. בא-כוחו של המערער ביקש להתחשב גם בעובדה שחרף עברו הפלילי המערער עלה על דרך הישר, שינה את אורח חייו ובינתיים אף הקים משפחה.

23. בא-כוחה של המדינה טען לפנינו שיש להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. במסגרת כך, הצביע בא-כוחה של המדינה על עדויותיו של המערער לאורך ההליך, שמהן עולה כי הוא עצמו סבר שהיה עליו להזעיק משטרה ולא להתעמת עם המתלונן. בא-כוחה של המדינה הדגיש את גילו של המתלונן ומצבו הפיזי בזמן האירועים. כמו כן, הוא שב והצביע על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המתלונן היה "מנוטרל" עובר לאירוע הדקירה. במסגרת כך, הציג בפנינו בא-כוחה של המדינה קטע וידאו בן כדקה מתוך התיעוד של השחזור שנערך על-ידי המשטרה, אשר התמקד ברגע הדקירה.

24. בא-כוח המדינה טען עוד, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שלא ניתן להחיל בעניינו של המערער את הגנת בית המגורים, בשים לב לכך שהמתלונן לא פרץ לדירתו ואף לא ניסה לפרוץ אליה. בא-כוחה של המדינה הוסיף והפנה למקרה שבו נפסק כי דקירה אינה יכולה להיחשב כהתנהגות המקיימת את המבחנים שנקבעו לעניין הגנת בית מגורים (בהפניה לע"פ 6162/10 כבאז נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ט לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (11.6.2013) (להלן: עניין כבאז)). לבסוף, בא-כוחה של המדינה טען שאין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין תשלום הפיצוי למתלונן.

25. מתסקיר המבחן המשלים שהוגש לעיוננו עולה כי המערער לא ביצע עבירות משמעת מאז החל בריצוי עונשו. עוד צוין בתסקיר כי המערער מיועד להשתלב בקבוצת טיפול של שליטה בכעסים. שירות המבחן התרשם כי המערער לוקח אחריות חלקית על מעשיו ולעתים נראה כי הוא כלל לא מזהה שפעל באופן שגוי.

דיון והכרעה

26. לאחר שעיינו בטענותיהם של הצדדים הגענו לכלל מסקנה שיש לדחות את הערעור על שני ראשיו.

הערעור על הכרעת הדין

27. בלב הערעור על הכרעת הדין עומדת הטענה כי על עניינו של המערער חלים סייגים לאחריות פלילית – סייג ההגנה העצמית והסייג של הגנת בית המגורים. נבחן אפוא שתי הגנות אלה כסדרן. במאמר מוסגר יצוין כי במקרה זה לא נקבעו ממצאים עובדתיים בנוגע לשאלה אם ניתן לייחס למתלונן, במצבו, אחריות פלילית. על כן, לא התעוררה השאלה שמא יש מקום לתחולתה של הגנת ה"צורך" בנסיבות העניין (ראו: בועז סנג'רו הגנה עצמית במשפט הפלילי 82-73 (2000) (להלן: סנג'רו); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 393, 415 (1987)).

הגנה עצמית

28. הסייג להטלת אחריות פלילית נוכח הגנה עצמית מוגדר בסעיף 34י לחוק העונשין כדלקמן:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

על כך יש להוסיף, כי סעיף 34טז לחוק העונשין קובע כך:

"הוראות סעיפים 34י, 34יא ו-34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה".

29. בהתבסס על הוראות אלה, הוכרו בפסיקתו של בית משפט זה, כמו גם בספרות המשפטית, שישה תנאים שצריכים להתקיים על מנת לבסס קיומה של הגנה עצמית (ראו: עניין קליינר, בעמ' 92-90; ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (25.10.2006) (להלן: עניין אלטגאוז); ע"פ 131/08 זידאן נ' מדינת ישראל (20.2.2013); סנג'רו, בעמ' 230-145). התנאי הראשון הוא שמטרתה של ההגנה העצמית היא להדוף תקיפה שלא כדין. התנאי השני הוא תנאי הסכנה, היינו שעל המותקף או זולתו לעמוד בסכנה מוחשית. התנאי השלישי נסב על דרישת המיידיות, שעניינו בעיתוי התממשותה של הסכנה, היינו יש לפעול מתוך הגנה עצמית במועד שבו הסכנה ממשמשת ובאה. התנאי הרביעי הוא שהאדם הטוען לסייג של הגנה עצמית לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה. התנאי החמישי מתייחס לקיומה של נחיצות בפעולת הדיפת התקיפה, ואילו התנאי השישי דורש שהדיפת התקיפה תהיה סבירה. יצוין, כי לעתים נוצר טשטוש תחומים בין תנאי הנחיצות לבין תנאי הסבירות, בשים לב לכך שהסבירות המיוחסת לנקיטה באמצעי הגנה קשורה גם בנחיצות השימוש בו (עניין אלטגאוז, בפסקה 14 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). כמו כן, בחלק מהמקרים מתייחסת הפסיקה לדרישת הסבירות אף תוך שימוש בטרמינולוגיה של מידתיות או "פרופורציה" (ראו והשוו: עניין אלטגאוז, בפסקאות 14-13 לפסק דינה של השופטת ארבל; ע"פ 735/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לפסק דינה של המשנה לנשיא מ' נאור (29.8.2013) (להלן: עניין פלוני)).

30. כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי, התנאים שמעוררים בענייננו קושי הם תנאי הנחיצות ותנאי הסבירות.

31. במסגרת דרישת הנחיצות, על המעשה להיות נחוץ להדיפת התוקף הן מבחינה איכותית והן מבחינה כמותית: איכותית – בשים לב לחלופות קיימות אחרות לשם הדיפת התוקף; וכמותית – בשים לב למידת הכוח שמופעל לצורך הדיפת התוקף (סנג'רו, בעמ' 179; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ארבל (22.2.2007)). בהקשר זה כבר הוסבר כך:

"אדם הפועל לשם הדיפת זה שבא לתקוף אותו, ממלא למעשה את תפקידן של רשויות האכיפה, ועל כן עליו להראות כי פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא ניתן היה להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פחות פוגעניות, כגון פנייה לרשויות השלטון..." (עניין קליינר, בעמ' 90).

בעת הערכת נחיצותה של הפעולה שלגביה נטען כי היא חוסה תחת סייג ההגנה העצמית שומה על בית המשפט לבחון, בין השאר, האם ניתן היה להביא את התקיפה לכלל סיום ללא שימוש בכוח וכן את יחסי הכוחות שבין הצדדים לעימות (סנג'רו, בעמ' 185-184).

32. בענייננו, ברי כי עמדו בפני המערער חלופות פוגעניות פחות לצורך הדיפתו של המתלונן. בנסיבות העניין, דרך המלך הייתה, כמובן, פנייה למשטרה. בהקשר זה, יש להדגיש כי בתחילת האירוע הפרידה בין המערער לבין המתלונן דלת הדירה. באותם רגעים לא נשקף איום ממשי ומיידי מצדו של המתלונן למערער או לבני משפחתו. המערער לא סיפק טעמים המצדיקים את הימנעותו מפנייה לרשויות. הטענה שהעריך כי ניידת המשטרה תבושש מלבוא לא הצדיקה, כשלעצמה, נקיטת יוזמה מסוכנת של יציאה מן הדירה תוך אחיזה בסכין, וזאת כאשר לא היה צורך בפעולה מיידית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בפני המערער עמדה אף חלופה של יצירת קשר עם בני משפחתו ואזהרתם מפני עלייה במדרגות הבניין.

33. החלטתו של המערער לצאת מדירתו כשהוא מצויד בסכין היא אפוא שורש הרע במקרה שלפנינו. התנהגות זו בסיטואציה שבה המערער לא היה נתון בסכנה, לא כל שכן סכנה מיידית, רחוקה מלהיחשב "נחוצה" בנסיבות העניין. עצם הבחירה באמצעי קטלני כסכין כאופציה ראשונה היא נורמה פסולה אשר יש לעוקרה מן השורש. הסייג של הגנה עצמית לא נועד להצדיק בדיעבד נטילת החוק לידיו של אדם, שעה שעמדה לרשותו האפשרות של פנייה לרשויות או למצער לעזרה של אנשים קרובים שאותם ניתן היה להזעיק למקום.

34. יש לדחות גם את טיעוניו של המבקש בדבר נחיצותה של פעולת הדקירה בשלבים המאוחרים יותר של האירוע. לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן המערער עמד בעת הדקירה סמוך לדלת ולא על המדרגות (כך שלא נשקפה לו סכנת החלקה מוחשית) וכי עובר לפעולת הדקירה החזיק המערער את ידיו של המתלונן מעל לראשו (כך שהמתלונן היה "מנוטרל"). למעשה, המערער אף לא חלק על ממצאים אלה. כל שנטען בפנינו מטעם בא-כוחו של המערער הוא שעל-אף אחיזתו של המערער בידיו של המתלונן, האחרון המשיך להיאבק בו. אין בהסבר זה כדי להצדיק דקירה של המתלונן בבטנו, ולא כל שכן בשים לב להבדלים הפיזיים בין השניים. לסיכום עניין זה, המסקנה היא שלא מתקיים התנאי בדבר נחיצותה של פעולת הדקירה בעניינו של המערער.

35. בעוברנו לבחון את תנאי הסבירות, העולה מסעיף 34טז לחוק העונשין, יש לשקול את חומרת הסכנה הכרוכה בתקיפה אל מול מידת הכוח שהפעיל המותקף (עניין קליינר, בעמ' 91; עניין פלוני, בפסקה 8). כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אף תנאי זה לא מתקיים בנסיבות העניין. בהתחשב במצבו הפיזי של המתלונן ובעובדה שהיה "חמוש" בקב אלומיניום בלבד, פעולותיו יצרו סכנה מזערית למערער, אם בכלל. לעומת זאת, הפעולה שבה נקט המערער – נעיצת סכין בבטנו של המתלונן – משקפת אלימות ברמה גבוהה מאוד ויש בה ממד קטלני (ראו גם: ע"פ 8711/09 יאסין נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (28.6.2010) (להלן: עניין יאסין); ע"פ 4705/11 פרץ נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (29.6.2014)). עוד יצוין, כי בעת בחינת הסבירות יש ככלל לשים דגש על עצם השימוש בכוח המגן עצמו, ולא לתוצאה שנגרמה כתוצאה מהפעלת כוח זה (סנג'רו, בעמ' 211). דברים אלה יפים לענייננו, בשים לב לכך שדקירת סכין בבטנו של אדם עשויה לגרום לנזקים חמורים עוד יותר מאלה שנגרמו למתלונן, ואף חלילה למוות.

הגנת בית מגורים

36. הסייג של הגנת בית מגורים מוגדר בסעיף 34י1 לחוק העונשין, אשר מורה כדלקמן:

"(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור.
(ב) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול אם –
(1) המעשה לא היה סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס;
(2) האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

37. מעיון בנוסחו של סעיף זה נקל לראות כי אף הוא אינו חל בעניינו. עיקר טענותיו של המערער התמקדו בתנאי הסבירות, בשים לב לכך שסעיף 34י1(ב)(1) קובע, כך הוסבר, תנאי סבירות מרוכך בהשוואה לזה שנקבע ביחס להגנה עצמית. אולם, לא השתכנענו כי מעשיו של המערער עומדים גם בתנאי הסבירות הקבוע בסעיף 34י1(1). כפי שצוין לעיל, המערער עשה שימוש בכוח קטלני כאשר מנגד עמד אדם מבוגר שמגבלותיו הפיזיות היו ניכרות לכל מתבונן. דקירתו של המתלונן בנסיבות אלה עולה אפוא כדי מעשה "בלתי סביר בעליל" (ראו והשוו: עניין כבאז, בפסקה כ"ט לפסק דינו של השופט רובינשטיין). יתר על כן, בעניינו של המערער אף לא מתקיים תנאי הנחיצות שבו דנו לעיל בהקשר לסייג ההגנה העצמית – ואשר נדרש גם הוא לצורך ביסוסה של הגנת בית המגורים, כפי שעולה אף מנוסח הסעיף (ראו: יורם רבין, יניב ואקי דיני עונשין כרך ב 799 (מהדורה שלישית, 2014)). בנוסף, יש חשיבות לכך שהמתלונן לא נכנס לדירתו של המערער. דפיקותיו על הדלת, בשעת צהריים, לא עלו בנסיבות העניין כדי "התפרצות" או "ניסיון להתפרצות". למעשה, טענה זו אף לא עלתה מצד המערער. להפך – הוא טען כי דאג לשלומם של בני משפחתו שלא נמצאו באותה עת בדירה.

38. אם כן, תחולתה של הגנת בית המגורים בעניינו של המערער נשללת משום שהתנהגותו הייתה בלתי סבירה בעליל ואף לא הייתה נחוצה בנסיבות העניין. על כן, אין אנו נדרשים לדון בשאלה האם נכון היה לראות בחדר המדרגות של בניין הדירות חלק מ"בית מגורים", שאלה אשר עליה השיב בית המשפט המחוזי בשלילה בקובעו כי בנסיבות העניין לא התקיים תנאי הסף לתחולת ההגנה שעניינו כניסה או התפרצות לדירה. עם זאת, ניתן להעיר כי עמדתו של בית המשפט המחוזי מתיישבת עם הגישה העולה מן הפסיקה בארצות-הברית (ראו: מרים גור-אריה וגליה דאור "הגנה מיוחדת לבית מגורים, לבית עסק ולמשק חקלאי: סכנותיה ותחימת גבולותיה" משפט וממשל יג 141, 151 (2010) (להלן: גור-אריה ודאור)) ואף – מבלי לקבוע מסמרות – הולמת את הגישה הזהירה הראויה לפרשנותה של הגנת בית המגורים. הטעם לכך אינו טמון בגישה המקדשת את זכויות הקניין האקסקלוסיביות בדירת המגורים עצמה. אדרבה, אין מניעה להחלתה של ההגנה אף בדירת ארעי או בחדר מלון (גישה המודגשת ב-Model Penal Code האמריקאי. ראו: סנג'רו, בעמ' 317; בועז סנג'רו "הייהפך הצידוק לפטור של חסד? הגנת בית המגורים ('חוק דרומי' ופסק-הדין בפרשת דרומי) כמקרה-מבחן לרציונל המצדיק הגנה עצמית ולהלכה הישראלית" משפט וממשל יג 93, 118-117 (2010)). הדגש הוא לכאורה אחר: במרחב אשר לא נדרשת רשות מיוחדת להיכנס אליו, או שרשות כזו יכולה להינתן על-ידי רבים, ואף ללא תיאום מוקדם ביניהם, נחלשת מאוד תחושת המסוכנות והמאוימות שניתן לייחס לעצם הימצאותו של אדם אחר במקום (השוו: גור-אריה ודאור, בעמ' 151-150) – והכול בכפוף לכך שכאשר נעשה ניסיון התפרצות לדירה מתוך חדר המדרגות (להבדיל ממעבר גרידא בו) מתקיים תנאי הסף לתחולתה של הגנת בית המגורים, כמו גם לכך שדיני ההגנה העצמית "הרגילים" מוסיפים לחול בכל מקרה אף כאשר לא מתקיימים תנאי הסף לתחולתה של הגנת בית מגורים.

הערעור על גזר הדין

39. בבואנו לדון בערעור על גזר הדין, אנו נותנים דעתנו לכך שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בחומרת העונש שהושת על נאשם, אלא במקרים חריגים, שבהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או שיש בעונש שנגזר משום חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.2.1998); ע"פ 6992/08 כץ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (12.10.2009)). המקרה דנן אינו נמנה על מקרים חריגים אלה.

40. אכן, עניין לנו במקרה בעל נסיבות לא שגרתיות. באופן כללי, העימות עם המתלונן לא היה פרי יוזמתו של המערער. בספרות ובפסיקה הובעה הדעה לפיה אדם אשר חלים בעניינו חלק מתנאי ההגנה העצמית ראוי להתחשבות בנסיבות המיוחדות שהובילו למעשיו בעת גזירת עונשו (ראו: סנג'רו, בעמ' 341, 355-354; ע"פ 9062/12 חבה נ' מדינת ישראל, פסקה 25 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (10.6.2014)). גישה זו תואמת את האמור בסעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין, לפיו בעת קביעת מתחם הענישה, על בית המשפט להביא בין שיקוליו את "הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'1".

41. הלכה למעשה, בית המשפט המחוזי הביא שיקולים אלה בחשבון בעת שגזר את דינו של המערער. במסגרת כך, בית המשפט המחוזי התחשב בכך שהמערער פעל כשהיה מבולבל וכשברקע "השתוללותו" של המתלונן (פסקה 13 לגזר דינו של בית המשפט המחוזי). על כן, אין עוד מקום להתחשבות נוספת במערער על בסיס שיקולים אלה. למותר לציין, בהקשר זה, שבגין עבירות הכרוכות בדקירת סכין, בהיעדר נסיבות מיוחדות, מוטלים עונשים כבדים בהרבה מזה שהוטל על המערער (ראו למשל: עניין יאסין; ע"פ 48/12 מדינת ישראל נ' בלקוול (5.8.2012)). על כך יש להוסיף, כי אין בפסיקה שאליה הפנה בא-כוחו של המערער כדי להשליך על ענייננו – לא רק בשל העובדה שחלק ניכר מגזרי הדין שהוצגו התייחסו להרשעה במסגרת הסדר טיעון, אלא גם נוכח הבדלים מהותיים בנסיבות האישיות שאפיינו את הנאשמים בהם ביחס למערער דנן. בענייננו, עברו הפלילי המכביד של המערער, אשר כולל הרשעות בשש עבירות וביניהן גם בעבירות תקיפה, שוקל לחובתו.

42. אין מקום להתערב אף בתשלום הפיצוי הכספי למתלונן שבו חויב המערער. המתלונן נזקק לניתוח ולאשפוז כתוצאה מהדקירה, ואין הצדקה לשלול ממנו את הפיצוי הצנוע שנפסק לזכותו בגין הכאב והסבל שחווה. ניתן להוסיף כי גם בהקשר זה, דומה שבית המשפט המחוזי הביא בחשבון את הנסיבות שבמסגרתן התבצעה העבירה, ובהתאם לכך פסק פיצוי בשיעור צנוע.

43. לא ניתן לסיים מבלי להצטער פעם נוספת על כך שהפנייה ל"דרך הסכין" שבה ועולה כחלופת התנהגות שאינה בלתי שכיחה. נטילת סכין ליד כחלופה לפתרון סכסוך או אף לשם הרתעה מהווה פתיחה של תיבת פנדורה, שסופה מי ישורנו. שוב ושוב נזכיר – ומקרה זה אינו יוצא מן הכלל – כי נטילת סכין היא פעולה שתחילתה ברורה, אך בהמשך מובילה לאירועים שקשה לחזות ואינם נושאים טובה לאף אחד מן המעורבים באירוע. החברה בישראל, ובית המשפט בכלל זה, אינה יכולה להשלים עם תופעות אלה, ומצווה לעוקרן מן השורש.

44. סוף דבר: הערעור נדחה על כל חלקיו. המערער יישא אפוא בעונשו, כאמור בפסקה 18 לעיל.

ת

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

השופט ע' פוגלמן:

אני מסכים.

גם להשקפתי לא התקיימו במקרה דנן תנאי הנחיצות ותנאי הסבירות בגדר סייג ההגנה העצמית. הדברים יפים אף לעניין הגנת בית המגורים משום שהתנהגותו של המערער הייתה בלתי סבירה בעליל ולא הייתה נחוצה בנסיבות העניין. הערעור על גזר הדין אינו מגלה אף הוא עילה להתערבותנו, כפי שמבהירה היטב חברתי השופטת ד' ברק-ארז. מצטרף אני אפוא למסקנתה כי דין הערעור – על כל חלקיו – להידחות.

אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

ניתן היום, ‏ח' בתמוז התשע"ד (‏6.7.2014).



ת


מעורבים
תובע: שלווה שימשילשווילי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: