ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עלי זובידאת נגד מדינת ישראל :

פסק-דין בתיק ע"פ 4595/13
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופט א' שהם

המערער בע"פ 4595/13:
עלי זובידאת

המערער בע"פ 5955/13:
מוחמד ג'ברין

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעורים על גזרי הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.6.2013 בת"פ 5007/12 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' סלע; ומיום 23.6.2013 בת"פ 5009/12 שניתן על ידי כבוד השופטת ח' הורוביץ

תאריך הישיבה:
ח' באייר התשע"ד
(8.5.2014)

בשם המערער בע"פ 4595/13:
עו"ד אברהים כנאענה

בשם המערער בע"פ 5955/13:
עו"ד אור שפירו-סהר

בשם המשיבה:
עו"ד שרית משגב

בשם שירות המבחן:
גב' ברכה וייס

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

שני ערעורים שעניינם פרשה אחת, אך הוכרעו בנפרד בבית המשפט המחוזי. ע"פ 4595/13 הוא ערעורו של עלי זבידאת (להלן: המערער 1) על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע) בת"פ 5007/12 מיום 17.6.2013. ע"פ 5955/13 הוא ערעורו של מוחמד ג'ברין (להלן: המערער 2) על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ח' הורוביץ) בת"פ 5009/12 מיום 23.6.2013. על כל אחד מהמערערים נגזר עונש של 42 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי.

כתב האישום

1. נגד המערערים הוגשו כתבי אישום מתוקנים במסגרת הסדר טיעון, שתכנם זהה (להלן: כתב האישום). על פי עובדות כתב האישום, על רקע סכסוך בין משפחתו של המערער 1 ומשפחה אחרת, קשרו שני המערערים ביום 28.7.2012 קשר להגיע לחצר ביתו של המתלונן, בן אותה משפחה, בסכנין (להלן: המתלונן; להלן: הבית), ולבצע ירי מאקדח בכוונה להפחיד או להקניט את המתלונן ו/או משפחתו. בהמשך לקשר, ולצורך קידומו, הם הצטיידו באקדח ובתחמושת, ובאותו היום הגיעו ברכב אל חצר הבית, כשהאקדח ברשותם. בעודם נוסעים ברכב, הם נכנסו לחצר הבית, בזמן שהמתלונן ובני משפחתו ישבו במרפסת הבית בקומת הקרקע. המערער 2 ירה מבעד לחלון הרכב מספר יריות, וכתוצאה פגעו מספר קליעים בקירות הבית ובחלון, וגרמו נזק. בעקבות מעשים אלה הואשמו המערערים בעבירת נשיאה והובלת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ירי באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; וקשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; כולן בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

ע"פ 4595/13 – ערעורו של המערער 1

2. המערער 1 הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום והורשע ביום 17.1.2013. לבקשת בא כוחו הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינו. מתסקיר שירות המבחן עלה כי המערער 1 לקח אחריות חלקית על מעשיו באירוע. הוא טען כי המעשים אינם מאפיינים את דפוסי התנהגותו, ונבעו מכך שאחיו הותקף על ידי בני משפחת המתלונן ומשפחתו סבלה מאיומים על ידי המתלונן. בעקבות כך שיתף המערער 1 את המערער 2 בתחושותיו הקשות, והם נסעו יחד לבית המתלונן. שם לטענתו הפתיע אותו המערער 2, שלף אקדח וירה בו באויר. עוד טען כי התלונן בפני המערער 2 על התנהגותו. עוד צוין בתסקיר כי המערער 1 ביקש להשתלב בהליך טיפולי וכי ההליך הפלילי הרתיע אותו מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד. קצינת המבחן העריכה כי המערער 1 הוא אדם הנוטה להגיב באופן אימפולסיבי שאינו מותאם לסיטואציה שבפניו, במקרה של פגיעה בכבודו ובתדמיתו האישית. עם זאת, העריכה כי הסיכוי להישנות עבירות דומות בעתיד נמוך, והמליצה כי יושת עליו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות וכן יוטל עליו צו מבחן לשנה וחצי.

3. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער 1 ביום 17.6.2013. בגזר דינו עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המערער. בית המשפט הילך במתווה שנקבע בתיקון 113 לחוק העונשין, ודן בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות, מידת הפגיעה בהם, אותה הגדיר כרבה ובמידת האשם של המערער 1. עוד עמד בית המשפט על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, לרבות התכנון שקדם להן והנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוען. באשר למדיניות הענישה הנהוגה, ציין בית המשפט המחוזי את העונשים הקבועים בצד העבירות שנעברו, וכן התייחס לפסיקה שהביאו הצדדים בה קשת רחבה של עונשים, ממספר חודשי עבודות שירות ועד ארבע שנות מאסר בפועל. לבסוף קבע את מתחם העונש ההולם בין שלושים חודשי מאסר בפועל לבין חמש שנות מאסר בפועל. בקובעו את העונש של המערער 1 בתוך המתחם, עמד בית המשפט המחוזי על הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות – גילו, נסיבותיו האישיות, עברו הפלילי (לחובתו הרשעה אחת, שהתיישנה בין מועד הכרעת הדין לבין מועד גזר הדין), הודאתו וסולחה שנערכה בין משפחתו לבין משפחת המתלונן. בית המשפט המחוזי התייחס להמלצת שירות המבחן, אך החליט לא לאמצה. לבסוף, גזר את עונשו של המערער 1 כמפורט ברישה.

ע"פ 5955/13 – ערעורו של המערער 2

4. ביום 11.4.2013, במהלך שמיעת ההוכחות בעניינו, חזר בו המערער 2 מכפירתו הראשונית, הודה בעובדות כתב האישום, והורשע בעבירות שיוחסו לו. לבקשת בא כוחו הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינו. מתסקיר שירות המבחן עלה כי רקעו האישי של המערער 2 קשה עד מאוד, אחותו ואביו נרצחו (בזמנים שונים), ואחיו שנקם את הירצחה של אחותו מרצה עונש מאסר עולם. עוד עלה מהתסקיר כי המערער 2 לקח אחריות מלאה למעשיו, וכי קצינת המבחן התרשמה שחרטתו וצערו כנים. עם זאת, המערער 2 טען כי האקדח שייך למערער 1, שביקש ממנו לעזור לו לנקום במתלונן ובמשפחתו. שירות המבחן סבר כי המערער 2 ניהל אורח חיים נורמטיביים, אך גדל באווירה עבריינית, ומתקשה להשלים עם האירועים שחוותה משפחתו ולבטא רגשותיו, שמא הדבר יפורש כחולשה מצידו. המלצת שירות המבחן הייתה להציב לו גבולות ברורים ולהורות לשירות בתי הסוהר לשלבו בהליך טיפולי, המותאם למצבו.

5. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער 2 ביום 23.6.2013, לאחר שניתן גזר דינו של המערער 1. בא כוח המשיבה טען כי אין להבחין בין השניים, שפעלו בצוותא, ואילו באת כוח המערער 2 טענה כי יש להבחין ביניהם, כיוון שמערער 2 לא תכנן את העבירה ולא סיפק את הנשק, לזכותו עבר נקי, וכי המערער 1 היה מודע למצבו הנפשי של המערער 2 וניצל אותו לצרכיו. גם בגזר הדין בעניינו של המערער 2, הילך בית המשפט המחוזי במתווה שקבע תיקון 113 לחוק העונשין, תוך שהתייחס ונסמך על גזר הדין בעניינו של המערער 1. בית המשפט המחוזי קבע את מתחם העונש ההולם גם במקרה זה בין שלושים חודשי מאסר בפועל לבין חמש שנות מאסר בפועל. באשר לעונשו של המערער 2 בתוך המתחם, קבע בית המשפט כי אין מקום לעונש שונה מזה שנקבע למערער 1, והשיקולים לקולה וחומרה שכל אחד מהצדדים ציין, הביאוהו למסקנה שיש לגזור עליו עונש זהה, ולפיכך גזר עליו את העונש המפורט ברישה.

הערעורים

6. המערער 1 טען בערעורו שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק הן לנסיבות ביצוע העבירה והן לנסיבותיו האישיות, והחמיר עמו באופן החורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות אלה. באשר לנסיבות ביצוע העבירה טען כי חלקו היה קטן מזה של המערער 2, אשר היה בעליו של האקדח, החזיק בו כל העת ואף עשה בו שימוש. עוד בהקשר זה טען כי נגרר אחרי המערער 2 לביצוע העבירות ושודל על ידו לכך. באשר לנסיבותיו האישיות, טען המערער 1 כי לא ניתן משקל מספק לכך שהוא שיתף פעולה עם חוקריו, הודה בהזדמנות הראשונה במעשיו ואף הביא להפללת המערער 2. בנוסף, טען כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לעברו הנקי. לנוכח טיעוניו, ביקש המערער 1 כי עונשו יופחת לעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, זאת גם בהתאם לתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו.

7. המערער 2 טען בערעורו כי היה מקום לאבחן את עונשו לקולה ביחס לעונש שהושת על המערער 1. בהקשר זה, הדגיש כי המערער 1 היה הרוח החיה מאחורי מעשה העבירה, והוא הביאו לביצוע העבירה, תוך הפצרות, איומים וניצול מצבו הייחודי. עוד הדגיש שאף בית המשפט המחוזי עמד על מרכזיותו של המערער 1 בביצוע העבירות, וציין התרחשויות בבוקר יום ביצוע העבירות, שלא הופיעו בכתב האישום ולטענתו מוכיחות כי תכנון הביצוע היה של המערער 1, והוא היה מוציא לפועל את תכניתו עם המערער 2 וגם בלעדיו, והצביע כי אף המערער 1 ראה בו אך כעוזר ולא כשותף מלא. כן טען המערער 2 כי מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו הוא מתחם מחמיר יתר על המידה ביחס לעבירות ונסיבות ביצוען, ובהקשר זה עמד על כך שהושפע מאחֶר בביצוע העבירות, לא תכנן את ביצוע העבירות, כלי הנשק לא היה שייך לו, והירי לא נועד לפגוע באדם. עוד טען כי עונשו בתוך המתחם צריך להיקבע ברף התחתון ולא במרכזו כפי שנעשה, וזאת בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, לרבות נסיבותיו האישיות הקשות, עברו הנקי, הודאתו למרות קיומם של קשיים ראייתיים, פגיעת העונש בו ובמשפחתו וקשייו במאסר לרבות אי השתתפותו בתכנית שיקום על אף רצונו והמלצת שירות המבחן.

תסקירי שירות המבחן

8. בעניינו של המערער 1, תסקיר שירות המבחן שהוגש לנו ביום 1.5.2014 שהתבסס על דוח סוציאלי מבית הסוהר בו הוא מרצה את עונשו ועל שיחה עימו, הצביע על כך שהוא עודנו לוקח אחריות חלקית לביצוע העבירות, וטוען כי לא ידע על קיום הנשק. המערער 1 השתלב בעבודה בבית הסוהר וכן בקבוצה טיפולית להעלאת מודעות להתנהגות עבריינית. נמצא כי הוא אסיר חיובי, המנסה להבין, תוך קבלת עזרה, את המניעים לביצוע העבירות.

9. בעניינו של המערער 2, תסקיר שירות המבחן שהוגש לנו ביום 1.5.2014, שהתבסס על דוח סוציאלי מבית הסוהר בו הוא מרצה את עונשו, הצביע על כך שהוא נמצא בבית סוהר זה אחרי שהועבר מהקודם בו ריצה את עונשו בשל עבירת משמעת. בבית הסוהר הנוכחי הוא טרם שולב בעבודה, אך הוא מביע רצון לקשר עם גורמי הטיפול, באמצעות שיחות ובקשות השתלבות. טרם נמצאה עבורו מסגרת מתאימה.

תגובת המשיבה

10. המשיבה טענה בפנינו כי מעשה העבירה חמור, ומדובר בסכסוך שהוסלם על ידי סיכון חייה של משפחה שלמה בשל מעשי המערערים. עוד טענה שאף שהעונש הקבוע בצד העבירה המרכזית (עבירת ירי באזור מגורים) נמוך, הענישה מבטאת את מכלול החומרה של המעשים, כפי שמתבטאת בעבירות האחרות, ואין מקום להקל בה. עם זאת, ציינה באת כוח המשיבה כי התקשתה למצוא פסיקה בה הענישה עלתה על זו שבענייננו, אך יש להתחשב בכך שהירי על מקומות מאוכלסים הפך להיות "מכת מדינה".

דיון והכרעה

11. הלכה ידועה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו והשוו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.2013); ע"פ 5316/13 מסאלחה נ' מדינת ישראל (9.12.2013)). מצאנו כי הערעורים שלפנינו מצדיקים את התערבותנו בשל חומרת העונש החריגה ביחס לנסיבותיהם של המערערים שאינן קשורות בביצוע העבירה.

12. הצדדים הסכימו בפנינו כי העבירה העיקרית בה הואשמו המערערים היא עבירת ירי במקום מגורים, עבירה שהעונש הקבוע לה בחוק הוא שנת מאסר אחת. לפני שנדון בעניינם הפרטני של המערערים ובטענות הצדדים, מצאנו לייחד מספר מילים לעניינה של עבירה זו, הקבועה בסעיף 340א לחוק העונשין.

13. עבירה זו נוספה במתכונתה הנוכחית לספר החוקים במסגרת תיקון מס' 12 לחוק העונשין, התש"ם-1980, ס"ח 112 (להלן: תיקון מס' 12). עד אז מוקמה העבירה בסעיף 490(9) לחוק העונשין והעונש שנקבע בצידה עמד על מאסר של חודש ימים ותשלום ההוצאות הכרוכות בתיקון הנזק שנגרם מהעבירה. בהצעת החוק לתיקון מס' 12 (הצעת חוק לתיקון חוק העונשין (תיקון מס' 9), התשל"ט-1979, ה"ח 180) נומק השינוי בעבירה, שהעונש שהוצע לקבוע בצידה עמד על שלוש שנות מאסר, בכך ש"העבירה של יריה באזור מגורים אין מקומה בין העבירות הקלות, מה גם שרבו כיום התופעות של יריות סרק למטרת איומים והפחדה, כשלא נלוות אליהן מלות איום או סחיטה, מוצע לכן לקבוע עבירה, בין העבירות של פחזנות פלילית, שתביא לידי ביטוי את חומרת המעשה" (שם, בעמ' 186). בדיון בכנסת בהצעת החוק בקריאה ראשונה הביעו חברי כנסת שונים את מורת רוחם מההחמרה העונשית בתיקון מס' 12 (ד"כ 87, 1222–1234 (התש"ם)). בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, טרם שהועבר התיקון לאישור בקריאה שנייה ושלישית במליאה, נדון הסעיף בקצרה על ידי חברי הוועדה. בעוד ששאלת המינוח המשפטי להצדקה לירי ("ללא הסבר סביר" שנקבע לבסוף לעומת "ללא הצדקה" או "ללא עילה כשרה" שנדחו) שאינה מענייננו כאן, נדונה בהרחבה, שאלת העונש הקבוע בצד העבירה אוזכרה בקצרה:

"ח"כ מ. וירושבסקי: קודם כל עונש מאסר של שלוש שנים גבוה מדי.
ח"כ מ.ל. מרון: אני מציע לקבוע שנה מאסר.
[...]
הוחלט: במקום 'מאסר שלוש שנים' יבוא 'מאסר שנה אחת'" (פרוטוקול ישיבה מס' 187 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-9, 7 (25.2.1980)).

14. כך, ללא דיון מעמיק באשר למשמעות הפחתת הענישה, נקבע עונש של שנה אחת בצד העבירה האמורה, חלף העונש המוצע, ונוסח זה אושר בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת. לא בלי התלבטות, סבורים אנו כי ראוי שהמחוקק ייתן דעתו לעונש קבוע נמוך זה, הן ביחס לעונשים הקבועים בצד עבירות נשק אחרות, והן לנוכח החמרת הענישה בבתי המשפט כלפי עבירות נשק, ועמדתה של המשיבה, הטוענת לענישה מחמירה בעבירות מסוג זה בתיק לפנינו וגם בתיקים אחרים. אף יצוין כי באת כוח המשיבה טענה בפנינו שמדובר ב"מכת מדינה".

15. אף כי בסעיף זה ניתן להרשיע גם בגין ירי במקום מגורים במסגרת חתונות או שמחות, כפי שמקובל במגזרים אחדים בחברה הישראלית, לא בכך עסקינן, אלא בירי שנועד לשמש כלי נוסף להפחדה ואיומים, ירי שמייצר סיכון ממשי לשלום הציבור ובטחונו. גם אם אינו מכוון לפגיעה, אין אנו יודעים מה יכול להיות סופו של ירי זה וסבורים אנו שראוי כי המחוקק יידרש לכך (לעניין רף הענישה וחומרת עבירות אלה בפסיקה ראו למשל: ע"פ 4995/11 חן נ' מדינת ישראל (6.5.2012); ע"פ 4945/13 מדינת ישראל נ' סלימאן (19.1.2014) (להלן: עניין סלימאן); לעמדה לפיה ההחמרה ראויה גם ירי באזור מגורים המוגדר כ"יריות שמחה", ראו: ע"פ 4460/11 מדינת ישראל נ' פאיד (28.11.2011)).

16. ומהכלל אל הפרט. עניינם של המערערים לא רק בעבירה לפי סעיף 340א לחוק העונשין, שהרי הורשעו גם בעבירת נשיאת נשק שהעונש הקבוע בצידה עומד על שלוש שנות מאסר; בעבירת איומים שגם העונש הקבוע בצידה עומד על שלוש שנות מאסר; ובעבירת קשירת קשר לביצוע פשע, שהעונש הקבוע בצידה הוא העונש הקבוע בצד העבירות שהקשר נקשר לשם ביצוען, שלוש שנות מאסר. כיוון שמדובר באירוע אחד דינם נגזר כמכלול ולא בגין כל עבירה בנפרד, ומצאנו כי נכונה עמדתה העקרונית של המשיבה לפיה חומרת המעשים אינה מועטה. באשר לעבירת נשיאת נשק, כפי שציינו לעיל, בית משפט חזר ועמד על חומרתה ועל הסכנה הנשקפת ממנה ומעבירות נשק אחרות לשלום הציבור ולביטחונו, אף אם סיכון זה לא התממש בסופו של דבר. בענייננו, מדובר בכלי נשק שהביא להסלמתו של סכסוך בין משפחות, שאך בנס הסב נזק לרכוש בלבד ולא הביא ל"סיבוב הסלמה" נוסף (ראו למשל: ע"פ 4400/13 עבאסי נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (3.2.2014); ע"פ 5323/12 אבו ליל נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (17.6.2014)). מדיניות הענישה שנקבעה בעבירות נשק כוללת ככלל רכיב עונש מאסר בפועל אף במקרה של הרשעה ראשונה, ולכן אין בידינו לקבל את טיעונו של המערער 1 שיש להשית עליו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, על אף המלצת שירות המבחן בעניינו בבית המשפט המחוזי (ראו פסקה 2 לעיל; וכן ראו: ע"פ 6989/13 פרח נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (25.2.2014) (להלן: עניין פרח)). לעניין טענות המערער 1 באשר למשקל ההמלצה האמורה, נזכיר שהמלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט ושיקול הדעת הסופי לעניין העונש נתון לבית המשפט (ראו למשל: ע"פ 6960/09 שגיב נ' מדינת ישראל (8.11.2009)).

17. כל אחד מן המערערים טען כי יש לאבחן את העונש שנגזר עליו מזה שנגזר על השני בשל חלקו המופחת בביצוע העבירות. ככלל, מקובלת עלינו התפישה לפיה בעבירה שנעברה על ידי מספר מבצעים בצוותא, אין מקום לאבחן ולברור את חלקו המדויק של כל אחד בביצוע העבירה ולהענישו רק על בסיסו. עם זאת, כאשר שותף אחד דומיננטי או פסיבי יותר מהאחר, סבורים אנו כי נכון יהיה לבצע אבחנה כאמור, באופן שהולם את עיקרון האינדיבידואליות בענישה (לביטויה של תפישה זו ראו: ע"פ 4796/12 דודוב נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (23.12.2013) (להלן: עניין דודוב)).

18. היות ששני המערערים לפנינו היו שותפים לביצוע העבירות, הם אחראים איש למעשיו של רעהו במנותק משאלת תרומתם האישית לביצוע, וכך הורשע גם המערער 1 בירי במקום מגורים אף שהמערער 2 הוא זה שביצע את הירי בפועל. לא מצאנו גם שניתן לקבוע כי מי מהמערערים היה דומיננטי יותר מהאחר באופן שמחייב אבחנה מדוקדקת של חלקו המדויק בעבירה, לקולה או לחומרה. אף שמתוך עובדות הפרשה ניתן לדלות שהמניע לביצוע מעשי העבירה היה של המערער 1 ולמערער 2 לא היה קשר לסכסוך, היה זה המערער 2 שירה בנשק החם במקום המגורים. בהקשר זה נעיר שטיעונים אלה נשמעו לעניין העונש בלבד, והמערערים סתרו אחד את טענותיו של השני לעניין זה. לדעתנו, כל אחד מהמערערים נטל חלק משמעותי בביצוע, גם אם מדובר ב"תפקידים" שונים, ולכן לא מצאנו פגם בכך שנקבע לשניהם מתחם עונש הולם זהה. לסיכום, אף שנסיבות ביצוע העבירות על ידי השניים שונות, מתחם העונש ההולם המתקבל בשקלול נסיבות ביצוע העבירות, כל אחד בעניינו, זהה (השוו: עניין דודוב, פסקה 11).

19. נציין גם כי לא מצאנו פגם במתחם העונש ההולם שנקבע ונע בין שלושים חודשי מאסר בפועל לחמש שנות מאסר בפועל. נזכיר כי מדיניות הענישה הנהוגה אינה השיקול היחיד בקביעת מתחם העונש (ראו למשל: ע"פ 1127/13 גברזגיי נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (15.1.2014), ולכן לא די בכך שהובאה לפנינו פסיקה בה קיימת ענישה נמוכה יותר מהמתחם שנקבע, ודאי שלא בעניינן של עבירות הנשק, שבשנים האחרונות מסתמנת מגמה של החמרה הדרגתית בעונשים בגינן. דעתנו כי ראויה מגמה זו, כפי שגם ביארנו בעמדתנו בעניין סעיף 340א (ראו גם: עניין סלימאן, בפסקה 14). עוד יצוין שבעניין קרוב (אם כי חמור יותר, כיוון ששם נפגע המתלונן מהירי) אושר לאחרונה מתחם עונש הולם בין שנתיים לשש שנות מאסר בפועל שקבע בית המשפט המחוזי, תוך שבית משפט זה עמד על הענישה שנמצאת בגדרי המתחם האמור (ע"פ 2044/13 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (18.2.2014); ראו לעניין זה גם: עניין סלימאן).

20. באשר לעונש שנקבע בתוך המתחם מצאנו כי על אף הדברים האמורים לעיל, בשל הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה יש מקום להקל בעונש שהושת על שני המערערים. בעברו הרחוק למערער 1 אמנם עבירה פלילית, אך אין היא מהווה עבר מכביד. בנוסף יש לזקוף לזכותו את הודאתו המיידית, תסקירי שירות המבחן החיוביים ואת הסולחה שנערכה בין המשפחות (להשפעתה האפשרית של הסולחה על העונש, ראו למשל: עניין פרח, בפסקה 14). באשר למערער 2, אף שלא עשה זאת מיד, הוא הודה לבסוף בעבירות שיוחסו לו וחסך זמן שיפוטי מסוים, עברו נקי ונסיבותיו האישיות הקשות, לרבות הפגיעה במשפחתו בשל מאסרו. עוד בעניינו יש לציין לקולה את אי שילובו בתכנית שיקום בבית הסוהר, למרות שעולה מטענותיו כי הוא ביקש ועודנו מבקש להשתלב בתכניות שונות, אך טרם נמצא לו פתרון הולם. לפיכך, החלטנו כי נכון יהיה להעמיד את עונשם של שני המערערים ברף התחתון של מתחם העונש ההולם ולהפחיתו לשלושים חודשי מאסר בפועל.

21. סוף דבר, הערעורים מתקבלים בחלקם. עונש המאסר של המערערים יופחת לשלושים חודשי מאסר חלף העונשים שהושתו עליהם בבית המשפט המחוזי. שאר רכיבי העונש יוותרו על כנם. עותק מפסק הדין יישלח ליועץ המשפטי לממשלה.

ניתן היום, ח' בתמוז התשע"ד (6.7.2014).




מעורבים
תובע: עלי זובידאת
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: