ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פנינה פיילר נגד שר הפנים :

העותרים

  1. פנינה פיילר
  2. דרור פיילר

ע"י ב"כ עו"ד גבי לסקי

נגד

המשיב
שר הפנים
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק-דין

העתירה
1. לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת המשיב, שר הפנים, לדחות את בקשת העותרת, אזרחית ישראל, לאשר את כניסתו לישראל של בנה, העותר – אזרח שוודיה אשר ויתר על אזרחותו הישראלית; זאת לנוכח צווי הרחקה תלויים ועומדים בעניינו, אשר הוצאו לאחר שהשתתף בשלושה משטים לעבר רצועת עזה, ונעצר על-ידי רשויות האכיפה.

הרקע העובדתי
2. עותרת 1 הִנה אזרחית ישראל, כבת 90 ( להלן – העותרת). עותר 2 הוא בנה של העותרת, אשר ויתר על אזרחותו הישראלית לפני למעלה מ-30 שנים ונושא אזרחות שוודית ( להלן – העותר).

בחודש מאי 2010 השתתף העותר במשט אשר כוּנה " משט המרמרה" – שבמסגרתו הפליגו ששה כלי שייט לעבר רצועת עזה, בשעה שמדינת ישראל הטילה על האזור סגר ימי; ולאחר התקפה אלימה של משתתפי המשט נגד חיילי צה"ל שהונחתו על הספינה, שבעטיה נהרגו תשעה אנשים ואחרים נפצעו – השתלט צה"ל על כלי השייט, ועצר את כל המשתתפים במשט (ראו: בג"ץ 4169/10 עדאללה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי ואח' נ' שר הביטחון ואח' (2.6.10), בפסקאות 2-1 ; להלן – משט המרמרה). בכלל זה, הוצא צו הרחקה נגד העותר ביום 31.5.10, שבו נאסר עליו לחזור לישראל כל עוד לא בוטל הצו, והעותר סרב לחתום עליו ( להלן – צו ההרחקה הראשון).

3. חרף הוראות צו ההרחקה האמור הגיע העותר לישראל ביום 7.11.10 , בטיסה; אולם כניסתו סורבה בשדה התעופה והוא שב לארצו.

ביום 30.3.11 פנה העותר, באמצעות באת-כוחו עו"ד גבי לסקי, לממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים, "בבקשה להסרה מרשימת מנוּעי הכניסה לישראל ותיאום כניסה"; שבין-היתר נטען בה, כי העותר מעולם לא ניסה להיכנס לישראל באופן לא חוקי, וגם לא עשה זאת, שכן מי שהביאוהו לישראל, בניגוד לרצונו, היו כוחות הביטחון הישראלים במסגרת השתלטותם על המשט. בהחלטה מיום 5.4.11 סורבה הבקשה, תוך שצוין, כי צו ההרחקה הוּצא נגד העותר לתקופה של עשר שנים הואיל ופעל נגד מדינת ישראל; כי עליו לשאת באחריות ובתוצאות הפעילות; וכי אין מקום לבטל את צו ההרחקה ולאשר את כניסתו ארצה. בזיקה להחלטה זו שלחה עו"ד לסקי פנייה נוספת לממונה על ביקורת הגבולות, ביום 27.4.11, בשם מרשתה – העותרת, ובה ביקשה לשקול מחדש את ההחלטה. בהחלטה מיום 2.5.11 קבעה הממונה על ביקורת הגבולות כי החלטתה מיום 5.4.11 עומדת בעינה והיא אינה רואה מקום לשנותה.

4. בחודש יולי 2011 השתתף העותר במשט נוסף לרצועת עזה, שבמהלכו נעצר על-ידי ספינת חיל הים הישראלי, ביום 19.7.11 , בגין הפרת החלטת ממשלה בדבר הסגר הימי, ונערך לו שימוע לפני ממונה ביקורת גבולות. בסופו של יום הוצא נגדו צו הרחקה נוסף, באותו מועד, שתוקפו לעשר שנים.

ביום 15.8.11 שלח העותר, באמצעות באת-כוחו, לשר הפנים דאז, בקשה לביטול צו ההרחקה שהוצא נגדו; וטען, כי הואיל וכוחות הביטחון הישראליים הם אלו שהביאו אותו לשטח ישראל במסגרת השתלטותם על משט המרמרה, הרי שההחלטה להוציא נגדו צו הרחקה ולמנוע את כניסתו לישראל הִנה בלתי סבירה ובלתי מידתית, שכן מעולם לא נכנס, ולא ניסה להיכנס לתחומי מדינת ישראל באופן בלתי חוקי. עוד צוין, כי ההחלטה פוגעת באופן בלתי סביר ובלתי מידתי בזכותם של העותרים לחיי משפחה; ובנוסף התבקש מענה מהיר ככל האפשר, לנוכח מצבה הרפואי של העותרת וגילה המתקדם. משלא נתקבלה החלטה, פנו העותרים לבית-משפט זה, במסגרת עתירה מינהלית, שבה ביקשו לבטל את צווי ההרחקה ולאפשר את כניסתו של העותר לישראל. במסגרת הדיון בעתירה נתחוור כי פניית העותרים מיום 15.8.11 לא נתקבלה במשרד הפנים; ולבסוף נמחקה העתירה לבקשת העותרים ( עת"מ 35129-07-12 דרור פיילר ואח' נ' משרד הפנים (25.10.12); להלן – העתירה הראשונה).

5. חמישה ימים עובר לדיון בעתירה הראשונה, שבגדרו ניתן פסק-הדין האמור, השתתף העותר במשט נוסף לעבר רצועת עזה, השלישי במספר, שגם במסגרתו נעצר בגין הפרת צו של גורם צבאי מוסמך בכך שפרץ את הסגר הימי על חופי עזה. עם מעצרו ביום 20.10.12 הובא העותר לשימוע, ובו טען כי לא נכנס לשטח צבאי סגור שכן הספינה נעצרה ששה מייל לפני שהגיעה לאזור הסגור; כי נחטף על-ידי חיילי צה"ל שנהגו בברוטאליות; כי אינו מוכן לענות לשאלות נוספות; וכי הוא מעוניין לדבר עם עורך-דינו ועם קונסול שוודיה בישראל. בסמוך לאחר מכן הוצא נגד העותר צו הרחקה שלישי, ובו נכתב – בין-השאר – הן בעברית והן באנגלית: " צו ההרחקה יהיה בתוקף ל-10 שנים מיום הוצאתו ובהתאם לסעיף 13( ג) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 ( להלן – חוק הכניסה לישראל), מי שניתן עליו צו הרחקה חייב לצאת מישראל ולא לשוב אליה כל עוד לא בוטל הצו".

6. ביום 21.2.13 פנתה העותרת באמצעות באת-כוחה לממונה על ביקורת הגבולות, בבקשה לשקול מחדש את כניסתו של העותר לישראל, זאת לנוכח חלוף הזמן מאז קבלת ההחלטה האחרונה בעניין, וכן לאור גילה המתקדם של העותרת. בתשובה מיום 26.2.13 נמסר, כי על העותרת להגיש בקשה חדשה ללשכת רשות האוכלוסין באזור מגוריה, בהתאם לנוהל שבגדרו מתבקשת הזמנת העותר. ביום 15.8.13 פנתה העותרת באמצעות באת-כוחה למחלקת אשרות בלשכת מינהל האוכלוסין בנתניה, בבקשה דחופה להנפקת אשרת כניסה לישראל לעותר, לצורך ביקור והשתתפות באירוע לכבוד יום הולדתה ה-90 של העותרת, שחל ביום 9.9.13; זאת לנוכח גילה המתקדם של העותרת, חשיבות האירוע המשפחתי האמור וכן חלוף הזמן מעת מתן ההחלטה האחרונה בעניין העותר. יודגש, כי במכתב זה לא נתבקש ביטולם של צווי ההרחקה העומדים נגד העותר, אלא אשרת כניסה לישראל לצורך הספציפי האמור. בקשה חוזרת הוגשה ביום 28.8.13, משלא נתקבל מענה. בהיעדר תשובה, פנתה העותרת ביום 2.9.13 בהשגה דחופה לוועדת ההשגה לזרים, שבה הלינה על אי-מתן החלטה בבקשותיה. יו"ר ועדת ההשגה לזרים קבע בהחלטתו מיום 2.9.13, כי לאור עיתוי הבקשה, קצרה ידה של ועדת ההשגה מלהעניק לעותרת סעד אפקטיבי שיאפשר את כניסת העותר לישראל עד ליום 9.9.13, וכי לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות הגשת כתב תשובה מטעם המשיב בהשגה – משרד הפנים – בתקופה הקצרה מ-30 יום. צוין, כי הטעמים המפורטים בבקשה אינם " במדרג ההומניטארי הגבוה", מה-גם שנגד העותר עומד צו הרחקה שריר ותקף, כך שלצורך קבלת האשרה עליו לחלוף על-פני משוכה גבוהה; כאשר עד למועד האירוע המשפחתי שלשמו מתבקשת כניסת העותר – חלים שני ימי עבודה בלבד, בשל ראש השנה.

7. לנוכח האמור, פנו העותרים ביום 3.9.13 בעתירה מינהלית נוספת לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, בבקשה לקבלת החלטה בבקשותיהם לאפשר את כניסתו של העותר לישראל לקראת יום הולדתה של העותרת, ביום 9.9.13 ( להלן – העתירה השנייה).

ביום 8.9.13 הודע לעותרת, כי בקשתה מיום 15.8.13 לאשרת כניסה עבור העותר, "נבחנה על-ידי שר הפנים – מר גדעון סער, אשר החליט לדחותה, וזאת מאחר שלא נמצא כי נסיבות הבקשה מצדיקות התרת כניסתו של בנך [ העותר] לישראל, חרף שני צווי ההרחקה מישראל התלויים ועומדים בענייננו". נגד החלטה זו, מופנית העתירה שלפניי.

לאור החלטת המשיב מיום 8.9.13, נמחקה באותו מועד ההשגה שהגישה העותרת לוועדת ההשגה לזרים; וכן נמחקה העתירה השנייה, לבקשת העותרים ( עת"מ 9400-09-13 פנינה פיילר ואח' נ' משרד הפנים ואח' (10.9.13)).

8. להשלמת הרקע העובדתי, יצוין, כי בכתב-העתירה נטען שהעותרת סובלת מבעיות בריאותיות שונות; ובהקשר זה צורף לעתירה מכתב שחרור מהמחלקה הגריאטרית במרכז הרפואי " מאיר" בכפר-סבא מיום 30.4.12, לאחר אשפוזה של העותרת לתקופה בת כשבועיים, בגין חולשה, שיעול טורדני וחשש לדלקת ריאות. ממכתב השחרור עולה, בין-היתר, כי העותרת מטופלת בתרופות בגין מחלות שונות; אולם היא צלולת דעת ועצמאית, ומתגוררת לבדה בביתה. בצד זאת נתחוור מכתב-התשובה, כי העותרת ביקרה בחו"ל שש פעמים בחמש השנים האחרונות, במשך שבועות ספורים בכל פעם; כאשר בנסיעתה האחרונה ביקרה בשוודיה במשך כשלושה שבועות, בחודש יוני 2013, קרי – חודשים ספורים לפני הגשת העתירה, וממילא כשנה לאחר אשפוזה כאמור.

טענות הצדדים
9. העותרים טוענים, כי השימועים שנערכו לעותר בטרם הוצאת צווי ההרחקה בעניינו היו פורמאליים בלבד וריקים מתוכן, כך שלמעשה נפגעה זכות הטיעון שלו, באופן המצדיק את ביטול הצווים. כן גורסים הם, כי צווי ההרחקה ניתנו תוך חריגה מסמכות, שכן חוק הכניסה לישראל לא נועד להסדיר את הטיפול במי שהובא לישראל על-ידי רשויות המדינה, כפי שאירע בענייננו. הם מדגישים בהקשר זה, כי תנאי להפעלת סמכות ההרחקה מישראל הוא כניסה או שהייה בישראל בניגוד להוראות החוק, אולם לעותר לא הייתה כל כוונה להיכנס לישראל או לשהות בה עובר להוצאת צו ההרחקה נגדו, שכן הוא הובא לישראל בניגוד לרצונו על-ידי שלוחי המדינה; וכי בנסיבות אלו לא ניתן לראות בו כמי ששהה בה שלא כדין, באופן המקים סמכות לפי חוק הכניסה לישראל. בנוסף גורסים העותרים, כי ההחלטה נושא העתירה הִנה שרירותית ובלתי סבירה, שכן המשיב לא הביא בגדרה את השיקולים הרלבנטיים בעניין בקשתו של העותר, דהיינו – האם קיים חשש ספציפי שהעותר יסכן את שלום הציבור או את ביטחון המדינה, או ינסה להאריך את שהייתו בישראל באופן בלתי חוקי. לטענתם, חלף זאת, הסתפק המשיב בקיומם של צווי ההרחקה התקפים בעניינו של העותר; אולם צווים אלו הִוו את הבסיס להגשת הבקשה, ומכאן שהם אינם יכולים להוות את הטעם לדחייתה. כן מוסיפים הם, כי מניעת כניסתו של העותר לישראל נגועה בשיקולים זרים, ואינה מבוססת על חוק הכניסה לישראל, אלא בשל " פעילות נגד מדינת ישראל"; אולם לא ייתכן שפעילות מחאה פוליטית לא-אלימה תהווה עילה למתן צו הרחקה. כמו-כן גורסים העותרים, כי ההחלטה מסבה פגיעה בלתי מידתית בזכותם לחיי משפחה, בשים לב לגילה המתקדם של העותרת ומצבה הבריאותי; מה-גם שתקופה בת עשר שנים שבה נאסר על העותר להיכנס לישראל הִנה קיצונית ביותר.

10. המשיב מעלה שורה של טענות שבעטיין יש להורות על סילוק העתירה על הסף. כך נטען, כי העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים קיצוני, הואיל והעותר עושה דין לעצמו, בשים לב לכך שהלה הורחק מישראל שלוש פעמים באמצעות צווי הרחקה, ניסה להיכנס לישראל מנתב"ג תוך התעלמות מהוראות צו ההרחקה ולקח חלק במשט אלים ופרובוקטיבי נגד ישראל, כמו-גם בשני משטים נוספים שהסתיימו ללא פגע; והכל באופן המצדיק את דחיית העתירה, בשים לב להלכה הקובעת כי בית-המשפט לא ייתן סעד לעותר המפר את החוק שבקשר אליו מתבקש הסעד. עוד מטעים המשיב בהקשר זה, כי העתירה מציגה תמונה לפיה העותרת הִנה קשישה וחולה אשר לכאורה אינה יכולה לבקר את בנה מחוץ לישראל, אולם מדובר במצג שווא, בשים לב לכך – שהעותרת נסעה לחו"ל מספר פעמים בשנים האחרונות, ואף בסמוך לפני הגשת העתירה; שהמסמכים הרפואיים המצורפים לעתירה הונפקו כשנה וחצי לפני הגשתה, כאשר מצוינות בהם תופעות שאינן חריגות לאדם בגילה של העותרת, מה-גם שהעותרת שוחררה ללא המלצות מיוחדות מלבד מעקב של רופא המשפחה; ושהעותרת פעילה בארגונים שונים שבחסותם היא נוסעת מעת לעת לכפרים באזור יהודה ושומרון. לאור האמור גורס המשיב, כי העותרים יכולים להמשיך ולהפגש בשוודיה, כפי שעשו עד כה, או במדינות שכנות כמו ירדן ומצריים, שביקור בהן לא יחייב את העותרת לטוס. בנוסף טוען המשיב, כי העתירה לוקה בשיהוי כבד בכל הנוגע לתקיפת צווי ההרחקה, בשים לב שהצו האחרון מבין השלושה ניתן כשנה עובר להגשת העתירה. לגופו של עניין מודגש, כי לשר הפנים נתון שיקול דעת רחב לעניין מתן אשרות כניסה לישראל, מכוח ריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשטחה, והוא אף הופטר במפורש בדין מלנמק את החלטותיו בעניין זה; כאשר בענייננו נקודת המוצא היא כי העותר אינו רשאי לשוב לישראל, אלא אם קיבל היתר לכך, שכן צווי ההרחקה שניתנו בעניינו קובעים זאת במפורש, בהתאם לסעיף 13( ג) לחוק הכניסה לישראל. המשיב טוען, כי לנוכח האמור ההחלטה נתקבלה בסמכות, מה-גם שצווי הרחקה שהוצאו בגדר משט המרמרה עמדו בביקורת שיפוטית בבג"ץ; כי בניגוד לטענות העותר נערכו לו שימועים בעל-פה, שבהם סירב לשתף פעולה, וממילא העותרים פנו למשיב בכתב ושטחו טענותיהם, ובכך מימשו באופן מלא את זכות הטיעון; וכי לא נפל כך פגם בהחלטה, לכן יש לדחות את העתירה גם לגופה.

המסגרת הנורמטיבית
11. טענות העותרים בעתירה מופנות הן נגד צווי ההרחקה שניתנו בעניינו של העותר; והן נגד ההחלטה שלא לאפשר לעותר להיכנס לישראל, לאור צווים אלו.

סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל מורה, כי הסמכות להענקת רישיונות ישיבה בישראל ל"מי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודה עולה", נתונה לשר הפנים או מי שהוסמך על-ידו. שיקול הדעת בהענקת רישיונות ישיבה רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה ( בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 (1972); ובג"ץ 75/ 88 קנדל נ' משרד הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992)).

הסמכות להוציא צווי הרחקה קבועה בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל:

"(א) מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה – שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן;
(ב) הרחקתו מישראל של שוהה שלא כדין תהיה על פי צו הרחקה שניתן עליו בידי שר הפנים;...
(ב1) ...
(ג) מי שניתן עליו צו הרחקה חייב לצאת מישראל ולא לשוב אליה כל עוד לא בוטל הצו;
(ד) ..."

לשר פנים נתונה, אפוא, סמכות להורות על הרחקתו מישראל של אדם אשר שוהה במדינה שלא כדין; ועל המורחק אסורה הכניסה לישראל כל עוד לא בוטל הצו. כפי שציינה המדינה, בנוהל המסדיר את " הטיפול במתן אשרות כניסה מסוג ב/2 (ביקור), בבקשות המוגשות בלשכות הרשות ממדינות המחוייבות באשרת כניסה" (נוהל 5.4.0001) קובע סעיף ב.2.1, בכל הנוגע לזרים ששהו בעבר בישראל: "זר שהורחק מישראל יוכל לשוב ולהיכנס לארץ רק לאחר עשר שנים מיום יציאתו. במקרים חריגים בסמכות מנהל הלשכה לאשר כניסתו קודם לכן , וזאת לאחר התייעצות עם מחלקת אשרות ברשות" ( ההדגשות הוספו).

12. החלטתו של שר הפנים בעניינים אלו, הִנה, ככל החלטה מינהלית, החלטה שבשיקול-דעת. תפקידו של בית-המשפט המינהלי, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, הִנו " לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 סאלם מונא ואח' נ' משרד הפנים (12.9.05). בית-המשפט המינהלי אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית, לא אמור לבצע במקומה את מטלותיה ואל לו להעמיד את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה ( עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים (17.3.05), ובג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים (23.9.07)). בית-המשפט אף לא מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו של משרד הפנים, כי אם רק מעביר אותן תחת שבט ביקורתו השיפוטית ( בג"ץ 2028/05 חסן אמארה נ' משרד הפנים (10.7.06)). כך גם בעניין הוצאת צווי הרחקה, כפי שפסק בית-המשפט העליון: "בעניינים הנוגעים למדיניות, בסמכותנו לבחון את חוקיות הצווים, ההנחיות והפעולות שהרשות המבצעת מקיימת בהתאם למדיניותה, אך לא לנו לבחון את תבונת החלטותיה" (עע"מ 7022/10 Mairead Maguire נ' משרד הפנים (4.10.10)).

דיון והכרעה
13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה.

ראש לכל, אינני נדרש להכריע בשאלת חוקיות צווי ההרחקה שהוצאו נגד העותר, ולוּ מן הטעם שטענות העותרים בעניין זה לא הועלו בבקשתה האחרונה של העותרת למשיב מיום 15.8.13, וממילא שר הפנים אף לא הכריע בהן, בהחלטתו נושא העתירה מיום 8.9.13. אמנם, בבקשה מוקדמת יותר ששלח העותר לשר הפנים, ביום 13.8.11, ביקש הוא, בין-היתר, להורות על ביטול צווי ההרחקה שהוצאו נגדו ( בשים לב לכך שבעת הגשת בקשה זו עמדו בעניינו שני צווים כאמור); אולם במסגרת העתירה הראשונה – שהוגשה בהיעדר החלטת המשיב בבקשה האמורה – הובהר כי בקשה זו כלל לא התקבלה במשרדי המשיב. ממילא, הבקשה הנ"ל לא הוגשה ביחס לצו ההרחקה השלישי נגד העותר, שהוצא במהלך הדיון בעתירה הראשונה, חמישה ימים לפני שהתקיים בה דיון וניתן בה פסק-דין. זאת ועוד, העותרים ממילא טוענים בעתירה שלפניי, כי העתירה הראשונה נמחקה לבקשתם לנוכח הסכמת הצדדים שלפיה יגישו העותרים בקשה חדשה למשיב, לאחר שנתחוור כי בקשתם מיום 15.8.11 לא הגיעה למענה, כאמור; וכך גם עולה ממכתבה של הממונה על ביקורת הגבולות והמעברים מיום 26.2.13.

הנה כי כן, הבקשה היחידה אשר עמדה לנגד עיניו של שר הפנים הִנה בקשתה של העותרת מיום 15.8.13 – " בקשה דחופה להנפקת אשרת כניסה לישראל לבנה דרור פיילר [העותר] לצורך ביקור משפחתי". כאמור לעיל, במסגרת הבקשה לא טענה העותרת דבר ביחס לחוקיות צווי ההרחקה, ואך העלתה טעמים שלאורם ביקשה לשקול מחדש את בקשתה להתיר את כניסתו של העותר לישראל לצורך ביקור ספציפי.

הלכה היא, כי בית-המשפט לא יידרש לטענות שלא הופנו לרשות המוסמכת קודם לכן ( בג"ץ 1947/10 עבד אלטיף חוסין נזאל נ' שר הפנים (29.6.11)), ומשכך – אין מקום לדון בטענות נגד חוקיות צווי ההרחקה.

14. ומכאן לטענות בדבר ההחלטה נושא העתירה, שלא לאפשר לעותר להיכנס לישראל לנוכח צווי ההרחקה העומדים נגדו. כאמור בסקירה הנורמטיבית שלעיל, נקודת המוצא לדיון בעניינו של העותר – אשר הוא בבחינת זר, הואיל וויתר על אזרחותו הישראלית – היא שכניסתו לישראל אסורה כל זמן שצו ההרחקה בעניינו עומד בתוקפו, וסטייה מכך תתאפשר רק במקרים חריגים בלבד; זאת, בכפוף לשיקול הדעת הרחב הנתון לשר הפנים, או למי שהוסמך לכך מטעמו. כאמור, שיקול דעתו של שר הפנים בעניינים אלו רחב ביותר.

סבורני, כי ההחלטה נושא העתירה באה בגדר מתחם הסבירות ולא קמה כל עילה להתערב בה. בקשותיה של העותרת לאפשר את כניסתו של בנה לישראל מתבססות על גילה המתקדם ומצבה הרפואי, אולם ניכר כי אלו אינם מונעים ממנה לטוס ולבקר את בנה בשוודיה, כפי שעשתה ארבעה חודשים עובר להגשת העתירה; וממילא, כפי שפורט בכתב-התשובה ולא נסתר על-ידי העותרים – העותרת ביקרה בחו"ל שש פעמים בחמש השנים האחרונות, מבלי שנטען כי מצבה הרפואי או גילה המתקדם מונעים את המשך יציאותיה מהארץ בעתיד. יתרה מכך, בכל הנוגע לטענות בדבר מצבה הרפואי של העותרת, צורף לכתב-העתירה אך מכתב שחרור מהמרכז הרפואי " מאיר", שנערך למעלה משנה וחצי לפני הגשת העתירה, והוא מעיד על אשפוזה של העותרת בגין חשש לדלקת ריאות בלבד, שלאחריו שוחררה ללא כל המלצות רפואיות, פרט למעקב על-ידי רופא המשפחה.

בנסיבות אלו, ולנוכח צווי ההרחקה העומדים נגד העותר, החלטת המשיב שלא לראות במצבה הבריאותי ובגילה המתקדם של העותרת כעילה להתיר כיום את כניסתו של העותר לישראל לצורך המפגש ביניהם – אינה חורגת ממתחם הסבירות. כאמור בכתב-התשובה, העותרים יכולים להמשיך ולהתראות מחוץ לגבולות המדינה, כפי שעשו עד כה, וממילא לא נטען כי הם אינם יכולים לעשות זאת.

ער אני לכך שגילה של העותרת אכן מתקדם, אולם נכון למצב הדברים דהיום, אין עילה להתערב בהחלטה נושא העתירה.

התוצאה
16. אשר על כל האמור לעיל – העתירה נדחית.

העותרים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 6,000 ₪.

המזכירות תמציא עותק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' תמוז תשע"ד, 01 יולי 2014, בהיעדר הצדדים.

יורם נועם, שופט


מעורבים
תובע: פנינה פיילר
נתבע: שר הפנים
שופט :
עורכי דין: