ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמרי רון-טל נגד אליהו חברה לביטוח :

בפני כבוד השופטת דנה אמיר

תובעים

1.עמרי רון-טל
2.אלינור רון טל

נגד

נתבעים

1.אליהו חברה לביטוח
2.יוסי והבה
3.הפניקס חברה לביטוח בעמ

פסק דין

בפניי תביעה קטנה בסך של 19,331 ₪ שעניינה תאונת דרכים, במהלכה פגע רכבו של הנתבע 2 ברכבם של התובעים.
בפתחי הדברים אציין, כי הנהג ברכב הינו נתבע 2 בעצמו ולא אבי מועלם, כפי שצויין בכתב התביעה.
אין מחלוקת כי תאונה זו נגרמה באשמתו של נתבע 2 והוא האחראי לקרות התאונה. אין גם מחלוקת כי רכבם של התובעים נמכר ללא שתוקן.

רקע וטענות הצדדים
לטענת התובעים, ביום 4.8.06 נהגה התובעת 2 ברכבה ברחוב פנקס בתל אביב.
בעת שעצרה ברמזור אדום בצומת הרחובות פנקס וויצמן, התנגש הרכב הפוגע, בו נהג נתבע 2, בחלקו האחורי של הרכב הנפגע (להלן: "התאונה"). לאחר מספר דקות אבי התובעת 2 הגיע למקום. הנתבע 2 התנצל בפניהם והודה כי התאונה נגרמה באשמתו המלאה.
בהמשך, התובעים פנו אל סוכנות הביטוח "ספרטה" על מנת שתטפל במקרה התאונה. בשלב זה, סבור היה סוכן הביטוח מטעמה, כי חברת הביטוח "הפניקס", הנתבעת 3, מבטחת את רכב התובעים ורכב הנתבע 2. לפיכך, פנה סוכן הביטוח אל הנתבעת 3 והיא הפנתה את התובעים לשמאי מטעמה לקבלת חוות דעת שמאית, מר משה פסו. לעניין זה, טוענים התובעים, כי הנתבעת 3 לא הבהירה לתובעים כי זכותם על פי דין לבחור שמאי בעצמם.
ביום 27.8.06 ביצע השמאי בדיקה לרכב והגיש חוות דעת בה נקבע כי הנזק שנגרם לרכב הינו בסך 8,465 ₪ . בחוות הדעת צוין כי סכום זה אינו כולל מע"מ ואינו כולל ירידת ערך צפויה בשיעור של 4%. בחוות הדעת חושבו מחירים על פי חלקי חילוף לרכב שאינם מקוריים וחלקם מקוריים אך משומשים, וזאת לטענת התובעים, במקום לחשב את הנזק בהתבסס על מחירם של חלקי חילוף חדשים ומקוריים.
בחוות הדעת נקבעה ירידת ערך של 4%, ירידת ערך טכנית, כאשר לטענת התובעים, ירידת הערך המסחרית, גבוהה באופן ניכר.
בעבור חוות דעת שמאית נשאו התובעים בעלות של 1,103 ₪.

ביום 5.9.06 פנה סוכן הביטוח של התובעים אל הנתבעת 3 בדרישה לתשלום פיצויים בגין התאונה כדלקמן:

  1. נזק ע"פ דו"ח שמאי 8,465 ₪.
  2. שכ"ט שמאי 1,103 ₪.
  3. ירידת ערך 0 ₪.
  4. שונות 0 ₪.

התובעים טוענים כי מכתב זה מלמד כי סוכן הביטוח, "ספרטה" והנתבעת 3 טעו לחשוב באותה עת, כי הנתבעת 3 היא המבטחת של הרכב הפוגע וכי הנתבעת 3 הייתה באותה עת בניגוד עניינים, מאחר וטעתה לחשוב כי היא המבטחת של הרכב הפוגע ושל הרכב הנפגע.
התובעים מבהירים ומפרטים את התנהלותה החמורה של הנתבעת 3 בהקשר זה. לטענתם הנתבעת 3 לא הבהירה להם כי באפשרותם לפנות לקבלת חוות דעת שמאי מטעמם וכן דאגה לקבל חוות דעת שמאית שקבעה אומדן נזק נמוך ואף לא נדרשה באמצעות שלוחה, סוכן חברת "ספרטה", להוסיף את ירידת הערך בגובה 4%, כפי שנקבעה בחוות דעתו של השמאי כאמור.

בהמשך התברר כי הנתבעת 1 היא המבטחת של הנתבע 2 ומכתבו של סוכן הביטוח הועבר לנתבעת 1 בבקשה לתשלום בגין התאונה. על פי חוות הדעת השמאית, הנתבעת 1 הייתה אמורה לשלם לתובעים סך של 9,568 ₪ בתוספת מע"מ וירידת ערך. דא עקא, הנתבעת 1 הסכימה לשלם לתובעים סך של 7,028 ₪, מאחר וסירבה לשלם מע"מ וירידת ערך, לאחר החלטתם של התובעים שלא לתקן את הרכב. זאת ועוד, את התשלום לתובעים התנתה הנתבעת 1 כי עליהם לחתום על כתב סילוקין

הצדדים ניהלו התכתבות, התובעים ביקשו כי הנתבעת 1 תשלם את מלוא הסכום , אך זו נמנעה מלהשיב לטענותיהם וכתנאי לעמדתה דרשה לקבל מהתובעים "הסכם מכירה" ו-"טופס למסירת פרטים". לבסוף, הנתבעת 1 שילמה לתובעים סך של 7,028 ₪.
התובעים לא תיקנו את רכבם וביום 21.2.07 נמכר הרכב בתמורה של 12,000 ₪.

התובעים תובעים סכום פיצויים לצורך השבת המצב לקדמותו, לרבות תשלומי הצמדה וריבית ותשלום בגין ריבית מיוחדת, העומד על סך של 19,331 ₪, לפי הפירוט כדלקמן:

  1. שכר טרחת שמאי בסך של 1103 ₪.
  2. נזק ישיר לרכב הנפגע, על פי הערכת שמאי, בסך של 8,465 ₪.
  3. תוספת מע"מ, 17%, לנזק הישיר בסך של 1,439.05 ₪.
  4. ירידת ערך אובייקטיבית בסך של 1,142 ₪.
  5. ירידת ערך מסחרית בסך של 5,154 ₪.
  6. לחילופין, טוענים התובעים, כי מוטל על הנתבעים 1 ו-2 לפצות את התובעים באופן שיאפשר להם התקנת חלקים מקוריים בלבד ברכב, בסך של 3,016 ₪, או להשיג חלקי חילוף שאינם מקוריים השווים בערכם לחלקים מקוריים.
  7. הצמדה וריבית (רגילה) בסך של 3,797 ₪, מיום 13.3.07 ועד ליום הגשת התביעה מאי 2013.
  8. ריבית מיוחדת בסך של 4,899 ₪.

מנגד, הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי תביעה זו הוגשה בשיהוי גדול מיום האירוע ועד להגשת כתב התביעה ובכך נגרם נזק ראייתי לנתבעים ומקשה עליהם להתגונן כראוי. כמו כן טוענים, כי פיצו את התובעים על מלוא נזקיהם המוכחים ואינם מוכנים לשלם עבור נזקים מופרכים ולא מוכחים.
עוד טוענים, כי המחלוקת בין הצדדים הינה גובה הנזק. ביום 26.6.06 התקבלה במשרד הנתבעת 1 דרישה לתשלום על סה"כ של 9568 ₪, ביום 29.10.06 התקבלה הודעה של הנתבע 2 לאופן קרות התאונה וביום 6.11.06 העבירה הנתבעת הצעת פיצוי לתובעים. עוד טוענים, כי בהתאם לחוות דעת שמאי הנתבעים לא נדרשו לשלם מע"מ בכתב הדרישה, וגם לא מחויבים לשלם מע"מ לרכב שלא תוקן ונמכר, בטענה שנקבע לא אחת כי המע"מ הינו סכום אותו גובה בעל העסק עבור מדינת ישראל, במקום שסכום זה לא שולם, אזי התובע אינו זכאי לקבלו. לטענת הנתבעים 1 ו-2 יש לדחות את טענות התובעים ואת ניסיונם להטיל דופי בהתנהלות הנתבעת 2. לטענתם, הנתבעים שילמו לתובעים על מלוא נזקיהם המוכחים, כאשר לא נדרשו לשלם מע"מ במכתב הדרישה הראשון שנשלח אליהם ואף לא מחוייבים לשלמו מאחר והרכב לא תוקן.
הנתבעים 1-2 אף מציינים כי על אף שהתובע מלין על חוות דעת השמאי מטעמו לא צרף חוות דעת נגדית באשר לשוויו של התיקון. בנוסף, ולאור פניית התובעים לתשלום בגין ירידת ערך, ביקשה הנתבעת 1 נתונים נוספים ואלה לא הועברו לידיה והיא אף פנתה לקונה החדש של הרכב אך זה סירב למסור הפרטים. עוד טוענים כי הסכימה הנתבעת 1 לשלם את מלוא עלות התיקון כפי שקבע השמאי, אך אי תיקון הרכב ומכירתו במחיר מופחת, אינה מהווה עילת תביעה כנגד הנתבעים.
זאת ועוד, לטענת הנתבעים 1 ו-2 הרכב הנדון היה למעלה מ-6 שנים על הכביש ובעבר היה שייך לחברת השכרה ועברו הביטוחי אינו ידוע. לטענת הנתבעים, על אף שביקשו לקבל את עברו הביטוחי של הרכב לא נענו. הנתבעים 1 ו-2 אף הפנו לחוות דעתו של השמאי שם מצוין כי עברו הביטוחי של הרכב לא ידוע לרבות תאונות קודמות.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת 3 כי יש לדחות על הסף את התביעה כנגדה עקב התיישנות והיעדר עילה, וכי לתובעת 2 אין עילת תביעה אישית לאור זאת שאיננה המבוטחת.
הנתבעת 3 טוענת כי סעיף 31 לפי חוק חוזה ביטוח, תשמ"א – 1981 הקובע כי תקופת התיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח הינה בתם שלוש שנים. לחילופין, טוענת הנתבעת 3 כי גם אם לא מדובר בהתיישנות יש מקום לדחייה עקב שיהוי רב.
הנתבעת 3 טוענת כי אין יסוד ואין בסיס לטענות אשר לא נתמכות בשום ראייה. לטענת הנתבעת 3 עם קבלת הדיווח בדבר התאונה ניתנה לתובע האפשרות לבחור את השמאי כרצונו וכך עשה התובע ואף שילם את שכרו. לטענתה, התובע בחר להעלות טענותיו רק לאחר מספר שנים ומבלי לגבות טענותיו באמצעות דוח שמאי נוסף ועל כן לא סתר התובע את האמור בחוות הדעת ויש לדחות תביעתו בהקשר זה. זאת ועוד, לאור השיהוי בהעלאת הטענות יש לזקוף לחובת התובע כל נזק ראייתי שנגרם. עוד העלתה הנתבעת 3 טענות לגביי אי תיקון הרכב ע"י התובע, ביקשה מבית המשפט לדחות את תביעת התובע באשר לירידת ערך מסחרית, מאחר והתובעים לא הוכיחו כי ההפרש במחיר נבע מהתאונה ולא מגורמים אחרים כגון תאונות קודמות, בעלים קודמים, מצב ריפוד וכו' ו/או הפחתה הנובעת מכך שהרכב היה בעברו רכב להשכרה ולא הוגשה כל ראיה לכך שיש קשר סיבתי בין התאונה לבין ההפרש במחיר מכירת הרכב.
עוד נטען כי מאחר ולא הוכח תיקון הרכב בפועל, אין לפסוק כל פיצוי בגין המע"מ.
התובעים, תובעים סכום מלא בגין נזק ישיר שנגרם לרכב, בעוד הנתבעת 1 שילמה סך של 7,028 ₪ אשר כוללים הן את הנזק הישיר והן שכ"ט שמאי, כאשר התובע קיזז סכום זה מהסך הכולל של התביעה כאשר היה עליו לקזז זאת מהנזק הישיר ולא לכלול שכ"ט שמאי.
הנתבעים אף ביקשו כי בית המשפט ידחה את תביעת התובעים לריבית והצמדה וכן לריבית מיוחדת, הנקבעת רק במקרים מיוחדים.

כתב תשובה מטעם התובעים, מתייחס לטענות עיקריות שהעלו הנתבעים בכתבי ההגנה.

1. התובעים טוענים כי כריתתו של חוזה הביטוח (לרכב הנפגע) עם הנתבעת 3, כמו גם חלק מהמגעים שניהלו התובעים עם הנתבעת 3 בעקבות התאונה, נעשו באמצעות סוכן הביטוח (סוכנות "ספרטה") ומכאן יש לראותו כשלוח של הנתבעת 3. אחריותו של המשלח, לפי סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965 קובע כי "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח", לכן יש לראות את פעולותיו ומחדליו של סוכן הביטוח כפעולות ומחדלים של שלוח, אשר אחריות בגינן מוטל על השולח, קרי הנתבעת 3.

2. עוד טוענים התובעים כי הנתבעת 3 פעלה בניגוד עניינים ובחוסר תום לב וזאת בעת מינוי השמאי.
לטענתם הנתבעת 3 שגתה לחשוב שהיא מבטחת את הרכב הנפגע והרכב הפוגע והעדיפה את "האינטרס האישי שלה על פני חובתה כלפי הלקוח שלה, בכך שהפנתה את התובע לשמאי מטעמה, מבלי ליידע אותו על זכותו לבחור שמאי בעצמו וזאת מתוך כוונה ששמאי זה ייקבע שומה נמוכה ככל הניתן".
לחילופין בלבד, טענו התובעים כי גם אם הנתבעת 3 והסוכן מטעמה לא פעלו בזדון בכך שנמנעו מלהסביר לתובעים את זכותם למנות שמאי בעצמם, יש לראותם התנהגות זו כמחדל או התרשלות חמורה. בשל כך, נגרם לתובעים נזק ראייתי ולפיכך יש לשפותם בגין נזק זה.

3. התובעים טוענים כי חוות הדעת השמאית מטעם הנתבעת 3 גרמה לנזק ראייתי, בכך שנקבע אומדן נזק נמוך באופן משמעותי מהנזק הריאלי שנגרם לרכב, כדלקמן:
א. חוות הדעת השמאית מכילה חלקי חילוף שאינם מקוריים ו/או משומשים שמחירם נמוך מחלקי חילוף מקוריים וחדשים.
ב. ירידת הערך שנקבעה הינה טכנית בלבד, של 4%, על אף הנזק החמור שנגרם לרכב.
ג. חוות הדעת השמאית נמנעה מלקבוע לרכב ירידת ערך מסחרית וכלל לא התייחסה לפרמטר זה.

לתובעים נודע רק לאחר מכירת הרכב כי באפשרותם לבחור שמאי בעצמם ואילו היו יודעים קודם, כפי שחובתה של הנתבעת 3 ליידעם, לא היה נגרם נזק ראייתי.

4. התובעים טוענים, כי אין לקבל את טענת התיישנות שהעלתה הנתבעת 3 בכתב הגנה, מאחר ומדובר בתקופת התיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח, בעוד שתביעה זו הינה תביעה נזיקית המוגשת המוגשת בשל הנזק הראייתי שגרמה הנתבעת 3 לתובעים בכך שהפנתה אותם לשמאי מטעמה, כפי שפורט מעלה. (ראה בר"ע (ב"ש) 543/03 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' יחזקאל לוי (נבו הוצאה לאור, 22.7.2003).

5. באשר לטענת השיהוי אשר הועלת בכתב ההגנה מפנים התובעים לע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן וגולני נ' כהן פ"ד נז(5) 49, 69-70 (2003) שם נקבע ה"טוען שיהוי המצדיק דחיית תובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה", וכי "לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית התביעה, אלא דבר מה נוסף שמיתוסף לחלוף הזמן או שנובע ממנו באופן ברור" ( ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר). "דבר מה נוסף" פורט בפסיקה כשיהוי ממנו ניתן ללמוד על ויתור או ייאוש של התובע אשר גרם לשינוי לרעה במצבו של הנתבע, או כשיהוי הנובע מחוסר תום ליבו של התובע (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן). לאור האמור, לטענת התובעים, דין טענה זו להידחות, מאחר והנתבעים לא הוכיחו שיהוי.

6. לטענת התובעים, הרכב נפגע באופן קשה בתאונה. טרם התאונה שוויו עמד על 28,560 ₪ ולאחר התאונה נמכר ב 12,000 ₪, סכום נמוך משמעותית משוויו, ובנסיבות אלה הוכח הקשר הסיבתי.

7. התובעים טוענים כי הנתבעת 1 קיזזה חלק ניכר מסכום הפיצוי ללא כל הצדקה וללא בסיס משפטי, כפי שהוזכר בכתב התביעה, וקיימת התנערות חסרת תום לב של חברות ביטוח מחובתן "להשיב את המצב לקדמותו". הנתבעת 3 הפרה את הוראת המפקח על הביטוח בדבר שמאות רכב, הנתבעת 1 הפרה את הוראת המפקח על הביטוח בדבר טפסי קבלה ושחרור.

דיון והכרעה

באשר לבקשה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 3 על הסף מחמת התיישנות אני דוחה את טענת הנתבעת 3 כי על התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א- 1981, ומקבלת את טענת התובעים על נימוקיה לפיה עסקינן בעניין זה בתביעה נזיקית כנגד הנתבעת 3 ואין המדובר בתביעה לתגמולי ביטוח עליה חלה הוראת סעיף 31 לחוק .

תביעת התובעים כנגד הנתבעת 3

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת כלל הראיות בתיק אני קובעת כי דין תביעת התובעים לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מכך שהנתבעת 3 לא הבהירה כי זכותם על פי דין לבחור שמאי בעצמם להידחות. כמו כן דוחה את פרק ד, העוסק בטענות התובעים כנגד הנתבעת 3 כי פעלה בניגוד עניינים ובחוסר תום לב או ברשלנות.

הגם נכון שעסקינן בתביעות קטנות, בהן בית המשפט מגמיש את הדרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין חלה על התובע חובה להוכיח את תביעתו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא).

הנטל החל על התובע בהקשר זה הינו להוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעתו- דהיינו את האירוע , את האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק אשר אירע לו כפועל יוצא מכך וקשר סיבתי בין הנזק לבין האירוע .

בהקשר לנטל השכנוע נקבע מפורשות בפסיקה כי :
"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו"
[ רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פד"י נז (4) 981]
התובעים לא הוכיחו את כי ניזוקו, אף לא נזק ראייתי, כתוצאה מהתנהלותה של הנתבעת 3, אשר לטענתם נבעה מחוסר תום לב או התרשלות, או ששומת הנזק על פי חוות דעתו של השמאי פסו הייתה נמוכה מהנדרש בנסיבות, כפי שטענו בכתב תביעתם, ועל כן אין לקבל תביעתם כנגד הנתבעת 3.
אדגיש, התובעים לא פעלו לביסוס תביעתם, גם לא בגין נזק ראייתי. כך לדוגמא יכולים היו התובעים להציג לבית המשפט חוות דעת נגדית לעניין הנזק, הסותרת את ממצאי חוות הדעת הקיימת, או לחילופין חוות דעת על חוות הדעת של השמאי פסו המלמדת על כך שהשמאי פסו לא ביסס חוות דעתו כנדרש ועל פי הכללים.
מאותם טעמים אני אף דוחה את טענת התובעים כי השמאי פסו ידע שהנתבעת 3 מבטחת את שני הרכבים ובשל כך בחר לשום את הנזק בשומה נמוכה ככל הניתן.
כאמור לעיל, טענה זו אינה מבוססת בראיות ונטענת בעלמא, מבלי שנערכה חוות דעת הסותרת את חוות דעתו.

לתובעים 3 טענות באשר לדוח השמאי:

1. באשר לטענה לפיה חוות הדעת השמאית של השמאי פסו מכילה חלקי חילוף שאינם מקוריים ו/או משומשים שמחירם נמוך מחלקי חילוף מקוריים וחדשים, ראה ע"א 646/77 לוי נ' אברהם פ"ד לב(3) 589 (1978) שם נקבע כי מי שרכבו ניזוק אינו יכול לדרוש כמובן מאיליו שחלקים בלויים יוחלפו בחדשים ועליו להוכיח תביעתו לחלקים חדשים.
כן ראה תקנות הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות) (ניהול יומן ורישום בו , דיווח על גניבת חלק והגבלת השימוש בחלקי רכב) התשס"ז – 2007.
על מנת לבסס טענה זו היה על התובעים להראות כי באופן רגיל, שמאי רכב נוהגים לחשב הנזק על בסיס חלקי חילוף מקוריים, או שהכללים קובעים כי כך על השמאי לעשות. ראיות שכאלה כאמור לא הוצגו בפניי.

2. באשר לטענה לפיה ירידת הערך שנקבעה הינה טכנית בלבד, של 4%, על אף הנזק החמור שנגרם לרכב –גם טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס מטעם התובעים, מבלי לציין מהם הכללים לקביעת ירידת ערך על ידי שמאי, מבלי להציג כאמור חוות דעת נגדית ומבלי שנחקר השמאי פסו באשר לקריטריונים אשר שימשו אותו לקביעת אחוז ירידת הערך.

3. באשר לטענה לפיה חוות הדעת השמאית נמנעה מלקבוע לרכב ירידת ערך מסחרית וכלל לא התייחסה לפרמטר זה – גם טענה זו נטענה ללא ביסוס ראייתי ומבלי שהוצגה כל חוות דעת על חוות הדעת של השמאי פסו המלמדת כי לא פעל בהתאם לכללים המנחים שמאים בהקשר זה.

לעניין הטענה בדבר "נזק ראייתי" - גם נזק זה יש להוכיח. ובאשר לנזק ממוני אשר נגרם כתוצאה מחוות הדעת של השמאי פסו לטענתם, עדיין יכולים היו התובעים להציג ראיות בגין נזק שנגרם להם, ככל שנגרם, אף אם מכרו את רכבם.
כאמור, התובעים לא טרחו לבצע בדיקות או להציג ראיות בסיסיות, הן באשר לנזק הראייתי והן באשר לנזק הממוני כגון מתן חוות דעת נגדית, הבוחנת את חוות דעתו של השמאי פסו, את הפרמטרים והקריטריונים שנלקחו על ידו בחשבון, ואשר מבוססת על מוקדי הנזק כפי שפירט בחוות דעתו ועל התמונות אשר צורפו אליה.
בנוסף, התובעים אף לא זימנו את סוכן הביטוח מטעם סוכנות הביטוח על מנת לבסס טענתם.
אין מחלוקת כי הנתבעת 3 העבירה לסוכן הביטוח את הטופס בו כתוב כי התובעים זכאיים לבחור שמאי פי רצונם.
למעלה מן הצורך אוסיף כי עפ"י חוק חוזה ביטוח , תשמ"א – 1981, סוכן הביטוח הינו בגדר שלוח בנוגע למסירת הודעות מהמבוטח למבטח אך לא להיפך.

בנסיבות אלה אני דוחה את תביעת התובעים כנגד הנתבעת 3.

תביעת התובעים כנגד נתבעים 1 ו-2

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, העדויות שנשמעו ואת הראיות בתיק, ולאחר שעיינתי בחומר שהוצג בפניי, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כמפורט להלן:

נזק ישיר לרכב ושכר טרחת שמאי בסך כולל של 2,540 ₪
אני מקבלת את תביעת התובעים לתשלום סך של 9,568 ₪ הכולל את שכ"ט שמאי בסך של 1,103 ₪ ונזק ישיר לרכב בסך של 8,465 ₪. הנתבעת 1 שילמה סך של 7,028 ₪ בלבד, לטענתה לאור כך שהרכב לא תוקן. חישוב הסכום שלא שולם ביחד עם שכר טרחת השמאי שהופחת מלמד כי המדובר בהפחתה של 17% מהנזק הישיר, ככל הנראה בגין רכיב המע"מ. נראה כי הנתבעת 1 הפחיתה 17% מסכום הנזק הישיר, בשל טעות, שכן מדוח השמאי פסו עולה כי הסך של 8,465 ₪ אינו כולל מע"מ.
יצוין כי הנתבעים בכתב הגנתם לא העלו כל טענה לטובת הפחתת הפיצוי בגין הנזק הישיר שנגרם לרכב התובעים עפ"י דוח השמאי, ובסעיף 16 לכתב ההגנה אף כתבו כי התובעים פוצו בגין נזקיהם, מה שמלמד גם כן על כך שטעו לחשוב כי פיצו את התובעים במלוא הנזק הישיר שנגרם.

אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 2,540 ₪ הכוללים את ההפרש שלא שולם בגין הנזק הישיר, וכן את שכר טרחת השמאי.

תוספת מע"מ בסך של 1,439.05 ₪ לנזק הישיר
אני מקבלת את תביעת התובעים לסכום המע"מ בגין הנזק הישיר על אף שלא תיקנו את רכבם.
התובעים כידוע מכרו את רכבם כמפורט בכתב תביעתם.
מסכימה אני עם הנטען ע"י התובעים בהקשר זה. ודוק, אף אם נמכר הרכב ללא שתוקן, הדעת נותנת שמחיר הרכב הושפע מכך שקונה הרכב יחויב במע"מ בגין תיקון עתידי שיבוצע לרכב, ועל כן מצאתי לקבל התביעה בעניין זה.
ראה בהקשר זה ע"א זלוצקין נ' דיור לעולה בע"מ פ"ד נה (4), 203 (2001) וכן ת"א (מרכז)
19120-01-12 מרכז תורני רעננה נ' עריית רעננה (נבו הוצאה לאור) (8.6.14).
אציין כי התובעים מפחיתים מתביעתם בגין ירידת ערך מסחרית את סכום המע"מ כנדרש.

ירידת ערך מסחרית בסך של 5,154 ₪
באשר לירידת הערך המסחרית אני מקבלת את תביעת התובעים בחלקה.
לטענת התובעים, חישבו את ירידת הערך המסחרית - הסובייקטיבית, לאחר שקיזזו משווי הרכב שקבע השמאי פסו בחוות דעתו את הסכום בו נמכר הרכב, סכום תיקון הנזק הישיר כולל מע"מ ואת ירידת הערך הטכנית – האובייקטיבית כפי שנקבעה בחוות דעת השמאי.

נושא חישוב ירידת ערך, מעורר מאז ומעולם חילוקי דעות קשים בין מבוטחים או תובעי צד ג' לבין חברות הביטוח.

הלכה היא כי ירידת ערך הינה נזק ישיר כתוצאה מפגיעה ברכב. (ראה רע"א 3577/93 הפניקס נ' מוריאנו פ"ד מח(4) 70).
ירידת ערך טכנית, עפ"י אומדן שמאי אינה מלמדת בהכרח על ירידת הערך המסחרית של הרכב. שמאות הינה אחד הכלים, אך לא היחיד או המכריע לקביעת ירידת הערך.
בת"ק (י-ם) 3639/03 אמיגה ישעיהו נ' סהר ציון חברה לביטוח (נבו הוצאה לאור 17.12.2003), כמו גם בפסקי דין נוספים, לחלקם הפנו התובעים בכתב תביעתם נסקרה ההלכה בעניין מוריאנו. מסכימה אני עם עמדתו של כבוד השופט רם וינוגרד בפסק הדין בעניין אמיגה כי רתיעתם של רוכשים פוטנציאלים מכלי רכב שעברו פגיעה בשלדה היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אולם יש לקחת בחשבון גם את העובדה שרכבים רבים נמכרים במחיר הנופל ממחיר המחירון של הרכב מטעמים שונים, בכ 5% פחות ממחיר המחירון.
כן מסכימה אני עם עמדתו לפיה ניתן להוכיח ירידת ערך באמצעות ראיות חיצוניות ואין לחייב בהמצאת דוח שמאי.

במקרה שבפניי, לצורך הוכחת ירידת הערך המסחרית הפנו התובעים לחוות דעת השמאי פסו שם נקבע ערך הרכב בסך 28,560 ₪ (יצויין כי השמאי פסו מציין כי לא נבדק עברו התאונתי של הרכב) כן טענו התובעים שהרכב נמכר בסכום של 12,000 ₪, וצרפו ראיות לעניין זה (ראה תצהירי התובעים וכן ראיות נוספות אשר צורפו לכתב התביעה)
אני מקבלת את טענתם, המבוססת על הראיות כמפורט לעיל, לפיה זהו המחיר בו נמכר הרכב על אף שלא צורף הסכם למכירת הרכב. אציין כי לא נטענה כל טענה מפורשות ע"י הנתבעים באשר להוכחת המכירה.
לטענת הנתבעים 1 ו-2, כמפורט לעיל, התובעים לא תיקנו את הרכב ואף ולא הביאו כל ראיה המלמדת על כך שההפרש בין מחיר הרכב עפ"י דוח השמאי פסו לבין המחיר בו נמכר הרכב נבע מהתאונה ולא מגורמים אחרים כגון מצב הרכב עובר ליום מכירתו מנסיבות שאינן קשורות לתאונה (תאונות קודמות, בעלים קודמים וכו'), עוד צוין כי הרכב נרכש ע"י התובעים מהשכרה ועל כן לטענתם יש לדחות את תביעת התובעים בגין ירידת ערך, טכנית ומסחרית.
בקשר להיות הרכב "רכב מהשכרה", יש ליתן את הדעת לכך שעובדה זו צוינה בדוח השמאי פסו ונלקחה בחשבון.
מסכימה אני עם עמדת הנתבעים לפיה נתונים בדבר עבר תאונתי היו יכולים להביא לחישוב מדויק יותר של ירידת הערך לרכב התובעים.

יתרה מכך, על התובעים היה לפעול להקטנת הנזק. הלכה ידועה היא כי על הניזוק לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי להפחית את הנזק שנגרם לו כתוצאה ממזיק אחר שגרם לו לנזק (ראה ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 (1991) ).

אין חולק כי התובעים לא פעלו לתיקון הרכב עובר למכירתו, לו היו התובעים פועלים לתיקון הרכב, סביר להניח שהיו יכולים למכרו בסכום גבוה יותר מהסכום בו נמכר שכן קונה הקונה רכב פגוע, באופן טבעי, יסכים לשלם פחות בעבור הרכב, ואינני סבורה שדי בהפחתת סכם הנזק הישיר לצורך איזון המחיר.
יש לקחת בחשבון את ההיבט הפסיכולוגי שברכישת רכב פגוע לעומת רכב מתוקן וכן את הטרחה שבתיקון הרכב שהיא מעבר לעלות התיקון שבוודאי נלקחת בחשבון ע"י הקונה.
יחד עם זאת, אין מקום לקבוע שללא נתונים בדבר עבר תאונתי לא הוכיחו התובעים את ירידת הערך של רכבם או שלאור העובדה שמכרו את רכבם ללא תיקון, אין לאפשר פיצוי בגין ירידת ערך.
במקרה הנדון, עבר רכב התובע 1 תאונה קשה ואף ספג פגיעות למרכב (שילדה) (ראה חוות דעת השמאי פסו המצורפת לכתב התביעה) .
הרכב נמכר בסכום הנמוך בהרבה מהערכת שוויו ע"י השמאי פסו, שאף לקח בחשבון שהרכב נרכש ע"י התובע מהשכרה.
בנסיבות אלה אני קובעת כי נגרמה ירידת ערך לרכב התובע 1 בתאונה וכי זו באה לידי ביטוי בעת מכירת הרכב, אך מאחר ובידי נתונים חסרים כאמור, יש לקבוע את הסכום בו יפצו הנתבעים את התובעים בגין רכיב זה על דרך האומדנה.

לצורך כך ראשית יש לקחת בחשבון את ירידת הערך הטכנית – אובייקטיבית אותה קבע השמאי פסו.

אני מקבלת את תביעת התובעים לסך של 1,142 ₪ בגין ירידת ערך טכנית - אובייקטיבית בגובה של 4% כפי שקבע השמאי פסו בחוות דעתו.
אינני מקבלת את טענת הנתבעת 1 לפיה יש להעריך את הרכב לאחר תיקון על מנת לקבוע את שיעור ירידת הערך הטכנית , וכי מאחר והרכב לא תוקן, אין מקום לשפות בגין רכיב זה.
הרציונל עליו מבוססת קביעתי ברור, ותואם את קביעתי באשר לירידת הערך המסחרית כמפורט לעיל. לא יכולה להיות מחלוקת כי על הנתבעים להשיב את המצב לקדמותו ולפצות הניזוק בגין נזקיו. הכלי המצוי בידי חברות הביטוח להערכת ירידת הערך הטכנית הינו דוח השמאי, וכשזה קובע את ירידת הערך, אשר נקבעה כאמור בהלכה כנזק ישיר לרכב, אין נפקות לשאלה אם תוקן הרכב אם לאו.
אציין עוד כי נכונים הדברים שבעתיים במקרה כגון דא, כאשר המדובר בפגיעה למרכב הרכב כמפורט בדוח השמאי פסו.
ערה אני לכך שכאשר המדובר בפגיעות קלות לרכב יכול ותיקון הרכב יביא לביטול או צמצום ירידת הערך. אולם, במקרה זה, כאשר כאמור המדובר בפגיעה למרכב וכאשר בפניי בית המשפט נתונים באשר לסכום בו נמכר הרכב, אין מקום לקבל את טענת הנתבעים.

לאחר הפחתת ירידת הערך הטכנית כאמור, כמו גם את סכום הפיצוי בגין הנזק הישיר לרכב וסכום המע"מ בגין הנזק הישיר, נותר סכום בסך 5,514 אותו מבקשים התובעים לייחס לירידת הערך המסחרית, סכום זה הינו כ- 19% מערך הרכב עפ"י חוות הדעת של השמאי פסו.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלבנטים המפורטים לעיל, ובכללם את העובדה שהתובעים לא הציגו את עברו התאונתי של הרכב, כמו גם את ההפחתה הבסיסית הקיימת בשוק הרכבים ואת העובדה שהתובעים לא פעלו להקטנת הנזק ע"י לתיקון הרכב עובר למועד מכירתו, אני קובעת על דרך האומדנה כי על הנתבעים 1 ו-2 לפצות את התובעים בגין ירידת ערך מסחרית בסך 3,000 ₪ בצירוף פיצוי בגין ירידת הערך הטכנית כפי שנקבע בדוח השמאי בסך 1,142 ₪.

טענה חלופית לפיצוי בסכום התואם תיקון הרכב באמצעות התקנת חלקי חילוף מקוריים:
אני דוחה את טענת התובעים, כי על הנתבעים לפצות את התובעים באופן שיאפשר להם התקנת חלקים מקוריים ברכב, בסך של 3,106 ₪, או לחילופין, חלקי חילוף שאינם מקוריים השווים בערכם לחלקים מקוריים.
רכב התובעים אינו רכב חדש, כפי שפורט בדו"ח השמאי, שנת הייצור של הרכב בשנת 2000, בעת התאונה הרכב היה בן 6.
בחוזר 20 של משרד התחבורה נקבע ברכב שגילו פחות משנתיים אין להתקין חלקים משומשים אלא חדשים בלבד. בשנת 2007 נכנסו לתוקף תקנות הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות) (ניהול יומן ורישום בו , דיווח על גניבת חלק והגבלת השימוש בחלקי רכב) התשס"ז – 2007 , הקובעות את האמור בחוזר בתקנות. מכאן ניתן ללמוד שכאשר המדובר ברכב בן יותר משנתיים לא חלה החובה האמורה.
יצוין עוד כי כשמדובר ברכב בן פחות משנתיים על החלקים להיות חדשים אך אין הכרח שיהיו מקוריים. (ראה ת"ק (שלום – פ"ת) וייסמן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (נבו הוצאה לאור 7.1.2007).
יתרה מכך, בע"א 646/77 לוי נ' אברהם פ"ד לב(3) 589 (1978) נקבע כי מי שרכבו ניזוק אינו יכול לדרוש כמובן מאיליו שחלקים בלויים יוחלפו בחדשים ועליו להוכיח תביעתו לחלקים חדשים.
בנוסף, גם לאור קבלת התביעה ולו בחלקה בנוגע לירידת הערך המסחרית, ומאחר והמדובר בטענה חלופית דין טענה זו להידחות.

הצמדה וריבית (רגילה) בסך של 3,797 ₪, מיום 13.3.07 ועד ליום הגשת התביעה מאי 2013 וריבית מיוחדת כמפורט לעיל – התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחתה.
אני מקבלת את תביעת התובעים לריבית והצמדה עד ליום הגשת התביעה, בכל הנוגע לתביעה כנגד הנתבעת 1 ודוחה את תביעתם לריבית מיוחדת.
התביעה הוגשה בשיהוי רב, כמעט לאחר 7 שנים, אך אין בזה לגרוע מזכותם של התובעים לתבוע את המגיע להם ולעשות עימם צדק.
לא מצאתי כי הנתבעת 1 נהגה בחוסר תום לב המצדיק הטלת ריבית מיוחדת.
הגם שקיבלתי את טענות התובעים באשר למרבית רכיבי התביעה כנגד הנתבעת 1, הרי שאינני סבורה שהימנעותה מתשלום המע"מ בגין הנזק הישיר עפ"י דוח השמאי כמו גם הימנעותה מתשלום בגין ירידת הערך נגועה בחוסר תום לב לאחר שבחנתי את טענותיה ולאור העובדה שהתובעים לא תיקנו את הרכב.
באשר לעובדה שהנתבעת 1 לא שילמה את מלוא הנזק הישיר, כפי שמפורט בפסק הדין בפרק העוסק בנזק הישיר לרכב, נראה כי הנתבעת 1 סברה בשגגה כי סכום הנזק הישיר כלל מע"מ ועל כן הפחיתה הסכום האמור. אין בכך כדי ללמד על חוסר תום לב מצד הנתבעת 1 ובפסיקת ריבית והצמדה רגילה בגין הסכום, בא העניין על תיקונו.
אציין עוד כי התובע במכתביו משנת 2007 לנתבעת 1, המצורפים לכתב התביעה, לא העמיד את הנתבעת 1 על טעותה באופן ברור. אינני קובעת כי מחובתו היה לעשות כן, אך אינני סבורה שבנסיבות אלה יש מקום לחייבה בריבית מיוחדת.
יתרה מכך, עפ"י מכתבה של הנתבעת 1 אשר צורף לכתב התביעה מיום 25.2.07, ביקשה הנתבעת 1 מהתובעים את ההסכם למכירת הרכב וכן לחתום על טופס מסירת פרטים ואין כל אינדיקצה לכך שהתובעים פעלו כפי שהתבקשו. כאמור, גם לבית המשפט לא הציגו התובעים את הסכם המכירה.
כמו כן ועל אף הטענה בדבר דרישת הנתבעת 1 לחתימת התובעים על כתב קבלה ושחרור, אין מחלוקת שהנתבעת 1 שילמה לתובעים את הסכום שאינו שנוי במחלוקת עוד בשנת 2007 ללא חתימה על כתב קבלה ושחרור כאמור. כתב הקבלה ושחרור אשר התקבל אצל התובעים לא צורף למסמכים שהוגשו ולא ברור בגין איזה רכיבים התבקש (האם כולם או מקצתם).
באשר לניגוד העניינים של הנתבעת 1 עם מבוטחה, הנתבע 2, גם לו הייתי מקבלת טענה זו של התובעים, אין בכך כדי לזכות התובעים בריבית מיוחדת.
אינני סבורה שהתובעים ביססו טענה זו ועל כן הטענה נידחת.

סיכום
אשר על כן, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 3 מקבלת את תביעת התובעים כנגד הנתבעים 1 ו-2 ומחייבת את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובעים סך כולל של 11,918.05 ₪ לפי הפירוט כדלקמן:
סך של 1,439.05 ₪ בגין הנזק הישיר.
סך של 1,142 ₪ עבור ירידת ערך טכנית .
סך של 3,000 ₪ בגין ירידת הערך מסחרית.
סך של 1,103 ₪ בגין שכ"ט שמאי השמאי.
סך של 3,797 ₪ בגין ריבית והצמדה רגילה עד ליום הגשת התביעה.

הסך האמור ישולם תוך 30 יום כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
כן ישלמו הנתבעים 1 ו-2 הוצאות משפט בסך כולל של 500 ₪ לתובעים, וזאת תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ד, 30 יוני 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עמרי רון-טל
נתבע: אליהו חברה לביטוח
שופט :
עורכי דין: