ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סמי דרורי נגד מינהל מקרקעי ישראל נצרת עלית :

בפני כבוד השופטת רבקה איזנברג

התובע
סמי דרורי

נגד

הנתבעים
1.מינהל מקרקעי ישראל נצרת עלית
2.משרד השיכון והבינוי סניף נצרת עלית

פסק דין

1. המדובר בתביעה כספית להשבת כספים ולפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע לטענתו, כתוצאה מביטול עסקה לרכישת מגרש במטולה במסגרת מכרז צפ/ 2005/ 56 (להלן: "המכרז") שפרסמו הנתבע 1 (להלן גם: "המינהל") והנתבע 2 (להלן: "משהב"ש).

אדגיש כבר עתה כי בניגוד לאמור בסעיף 13 לסיכומי התשובה של התובע (אשר חרגו מההיקף המותר ע"פ החלטתי ואך לפנים משורת הדין, לא הוריתי על הוצאתם מן התיק), הרי שתביעת התובע כן התייחסה להפרת העסקה עצמה ע"י הנתבעים. ראה בפרק "סיכום" בכתב התביעה, שם פירט התובע כי הוא עמד ,לטענתו, בכל הנדרש ואילו הנתבעים:
"לא קיימו את ההסכם, הפרו אותו ברגל גסה". ברי כי הפרת המוסכם לא הייתה באי השבת הכספים במועד (שכן בעסקה לא נקבע מועד להשבת הכספים, ככל שתבוטל), אלא בעצם ביטול העסקה. אם כי נכון הוא שבתביעתו תבע התובע פיצויים גם בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו, כתוצאה מכך שלטענתו, עד להשבת הכספים התייקרו עלו יות מגרש וכן עלויות הבניה.

2. בתאריך 7.7.05 חתם התובע על הצעתו למכרז וביום 13.7.05 הודיע לו המינהל כי זכה במגרש מס' 223 בשטח של 526 מר' בגוש 13202 חלקה 20, בגוש 13202 חלקה 1 (להלן: "המגרש").

אין חולק כי התובע שילם למינהל סך של 15,722 ₪ ולמשרד השיכון שילם התובע ביום 15.8.05 סך של 70,980 ₪ בגין הוצאות פיתוח. התו בע אף חתם על הסכם תשתית, והפקיד ערבות בנקאית לטובת ה מינהל על סך 6,000 ₪.

ביום 9.11.05 קיבל התובע דרישה לתשלום הפרש הוצאות פיתוח בסך 2,522.14 ₪ (להלן: "הפרש התשלום"). ביום 26.7.07 קיבל התובע הודעה מה מינהל על ביטול העסקה.

התובע פרט בתביעתו ובתצהירו את התכתובת שהתנהלה בינו לבין הנתבעים, לרבות העובדה כי נדרש להאריך את תוקף הערבות הבנקאית. עוד טען התובע כי לדרישת תשלום ההפרש לא היה בסיס חוזי, או משפטי וכי למרות שהתנגד לדרישה זו, שלח ביום 20.9.07 המחאה על סך הפרש התשלום, אלא שההמחאה הושבה לו על ידי משהב"ש לאור ביטול העסקה כאמור, עוד קודם לכן.

בכתב התביעה תבע התובע החזרי תשלומים ששילם בתוספת ריבית בנקאית. כן תבע התובע נזקים בגין הפרש שווי מגרש ביום הגשת התביעה, הפרש עלויות בניה עד למועד הגשת התביעה, עלות הארכת הערבות הבנקאית לתקופה של שש שנים, שכר ראוי ועוגמת נפש. בכתב התביעה המתוקן שהגיש התובע, הופחתו סכומים שהושבו לתובע לאחר הגשת התביעה (סך של 91,422 ₪ שהוחזר לתובע ביום 13.8.12 וסך של 21,624.9 ₪ שהוחזר לתובע ביום 6.8.12) והוספו נזקים בגין חילוט הערבות הבנקאית על ידי ה מינהל וכן עלות הוצאת ערבות בנקאית והפרשי ריבית והצמדה.

3. לטענת הנתבעים דין התביעה להידחות. בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי מאחר שמדובר בתביעה לפיצויים שעילתה במכרז, המדובר בתביעה שבסמכות בית המשפט לענייניים מינהליים.
לגופם של דברים נטען, כי העסקה עם התובע בוטלה מאחר שלא עמד בתנאי המכרז על פיהם על הזוכה לחתום על הסכם תשתית עם משהב"ש ולשלם את הוצאות הפיתוח ישירות ל משהב"ש. בחוברת המכרז נרשם, לטענת הנ תבעים, כי הוצאות הפיתוח יהיו צמודות למדד תשומות הב ניה נכון לחודש דצמבר 2004 וישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל. הנתבעים הפנו לכך שבמסמכי המכרז צוין במפורש כי תשלום ההוצאות יהיה תנאי מהותי להמשך מימוש הזכיה במכרז. לטענת הנתבעים, על התובע היה לשלם את הוצאות הפיתוח תוך 5 0 יום ממועד הזכיה ולחתום עם המינהל על הסכם פיתוח תוך 60 יום. למרות תכתובות בהן הובהרה לתובע חובתו לשלם את מלוא הוצאות הפיתוח , לא שילם התובע את ההוצאות במלואן ולפיכך לא נחתם עם המינהל הסכם פיתוח ונשלחה לתובע ביום 26.7.07 הודעה על ביטול העסקה. עוד טענו הנתבעים, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב.

4. מטעם התובע העיד התובע. מטעם הנתבעים העידה גב' כרמלית אבינערי (להלן: "כרמלית")- מנהלת מחלקת עסקאות עירוניות וסגנית מנהל במחוז צפון של המינהל, וכן העיד מר פייבלוביץ שלמה (להלן: "שלמה")- סגן מינהל מחוז במשהב"ש.

דיון:

5. לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני, התרשמתי מעדויות הצדדים ושקלתי את טענותיהם, שוכנעתי כי מלבד השבת הכספים ששולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וסכום מי נימאלי בגין עגמת נפש כתוצאה מהאיחור בהשבת הכספים ע"י נתבע 2,לא זכאי התובע לפיצוי. אמנם התובע יכול היה להיות זכאי גם לפיצוי בגין הוצאותיו לחידוש הערבות הבנקאית, אלא שאת שיעורן של הוצאות אלו לא הוכיח התובע לפיכך, אינו זכאי לפיצוי בגינן.
בטרם אבחן את שאלת ביטול העסקה, אבהיר כי אין לקבל את טענת הנתבעים בכתב ההגנה לעניין סמכות עניינית. אף שנראה כי הנתבעים זנחו טענה זו (לא הגישו בקשה ספציפית בעניין ואף בסיכומיהם לא חזרו על הטענה), אדגיש כי כבר נקבע שבכגון דא, נתונה סמכות לבית משפט אזרחי: ראה עע"מ 7832/08 כפר הנוער דרך תקוה נ. משרד הרווחה, שם נקבע כי כאשר המדובר בטענות ביחס להחלטה לסיים התקשרות חוזית נוכח הפרות של חוזה, המדובר בפעולה אזרחית אשר גם אם בוצעה על ידי רשות שלטונית, סמכות השיפוט נתונה לבית משפט אזרחי רגיל. אין המדובר במקרה דנן בטענות ביחס למילוי תפקידם הציבורי של הנתבעים, אלא בסכסוך שבמהותו הינו סכסוך אזרחי- ביטול חוזה עקב טענה להפרת תנאיו. בעניין זה כאמור, נתונה סמכות לבית משפט זה.

6. בע"מ 3 לחוברת המכרז נדון עניין תשלום הוצאות הפיתוח. ברישא נכתב: " בנוסף לסכום שיוצע עבור הקרקע ישלם הזוכה במכרז, את הוצאות הפיתוח (כמפורט בטבלה לעיל) ישירות למשרד הבינוי והשיכון המינהל לבניה כפרית (להלן: המשרד). סכום זה יהיה צמוד למדד תשומות הבניה למגורים לחודש דצמבר 2004 (שפורסם ביום 15.1.05) וישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל ובלבד שבכל מקרה הסכום לתשל ום לא יפחת מהסכום המצוין בטבלה" (ההדגשה שלי ר.א.).

הנה כי כן, בחוברת המכרז צוין במפורש כי הסכום עבור הוצאות הפיתוח יכלול הפרשי הצמדה עד יום התשלום בפועל. אין חולק שהנתבע שילם, הוצאות פיתוח ביום 15.8.05 בסך של 70,980 ₪. יודגש כי סכום הוצאות הפיתוח בטבלה בעמ' 1 לחוברת המכרז, עבור מגרש 223 עומד על סך 70,981 ₪. כבר מהעובדה כי הסכום ששולם כמעט זהה לרשום בטבלה, בעוד שהתשלום שולם רק ב- 15.8.05, ברור כי סכום ההוצאות ששולם לא היה מלא ולא כלל הפרשי הצמדה.

יודגש כי בהודעת הזכיה שקיבל התובע- מכתב מהמינהל מיום 13.7.05 , הופנה התובע במפורש לכך שעליו לשלם במשהב"ש את הוצאות הפיתוח כמפורט במסמכי המכרז וכי אם לא יעשה כן תוך 50 יום וייחתם חוזה פיתוח תוך 60 יום, יראה המינהל את ההצעה כבטלה.

מהמכתבים שקיבל התובע מהנתבעים, היה ברור כי סכום הוצאות הפיתוח ששילם התובע אינו מלא וכי עליו לשלם את ההפרש שנותר לתשלום בגין הפרשי ההצמדה. במכתב משהב"ש מיום 9.11.0 5 הובהר לנתבע במפורש כי נפלה טעות בחישוב הסכום וכי הוא חושב לפי יום 19.1.05. הובהר במכתב כי מאחר שהנתבע קיבל שובר לתשלום לחודש 8/05 עליו להשלים את ההפרש על סך 2,5224.14 ₪ וכי רק ל אחר מכן ייחתם עימו חוזה פיתוח.

לפיכך, אם לא די באמור מפורשות במסמכי המכרז, הרי שממכתב זה היה ברור שמדובר בהפרשים לתקופה מ- 19.1.05 עד מועד השובר ב- 8/05.

התובע טען בחקירתו כי לא ידע מדוע נדרש לשלם הפרש תשלום (עמ' 8 שורות 28-29). אינני מקבלת טענה זו. ראשית, המדובר במכתב ברור ובוודאי שאדם שהינו עו"ד בהשכלתו, יכול וצריך היה להבין את האמור במכתב, על פיו נפלה טעות בחישוב והסכום נרשם לפי הסכם נכון ליום 19.1.05 בעוד שהשובר הינו לחודש 8/05 ולפיכך יש לשלם את ההפרש. בנוסף, כבר במכתב תגובתו של התובע מיום 1.12.05 השיב התובע: "לא ראיתי כל אזכור שיש לשלם הפרשים כלשהם לכן הנני דוחה את דרישתכם לתשלום הפרשים". כלומר, התובע הבין שמדובר ב"הפרשים" ואולם לא טרח לפנות ולבדוק בחוברת המכרז, שהרי אם היה עושה כן, הייתה נחה דעתו שהנתבעים זכאים לגביית הפרשי ההצמדה, כאמור במפורש בחוברת המכרז (עמ' 3) ביחס לתשלום הוצאות הפיתוח.

אם לא די באמור, בתאריך 17.11.05 שלח המינהל מכתב נוסף " התראה בנוגע לביצוע עסקה" על פיו הובהר לתובע כי טרם המציא אישור מהאגף לבניה כפרית וטרם חתם על הסכם פיתוח ולפיכך העסקה עימו עומדת להיות מבוטלת. מחוברת המכרז ברור כי האישור מהאגף לבניה כפרית הינו למעשה אישור משהב"ש על תשלום הוצאות הפיתוח ש רק בכפוף לקבלתו (הודעת משהב"ש למינהל, על הסדרת חוב הוצאות הפיתוח) ניתן להתקשר בחוזה פיתוח.
בהערת אגב, יצוין כי צודקים הנתבעים בעניין זה בסיכומיהם כי בפועל לא נחתם עם התובע הסכם (חתימתו על הסכם התשתית לא השתכללה , שכן הצד השני להסכם לא חתם עליו) וכי העסקה עם התובע בוטלה מאחר שלא הוסדר החוב עוד בטרם נחתם ההסכם (אשר תנאי לחתימתו, היה כאמור אישור על תשלום ההוצאות במלואן).

בסעיף 12 לחוברת המכרז נאמר במפורש שעל הזוכה לשלם את הוצאות הפיתוח תוך 50 יום מתאריך אישור ועדת המכרזים ולקבל על כך אישור בכתב. כפי שעולה גם מחקירת פייבלוביץ, הנוהל הוא כאמור, שלאחר תשלום הוצאות הפיתוח משרד הבינוי שולח הודעת אישור למינהל שהחוב הוסדר וניתן יהיה להתקשר בחוזה פיתוח. על פי חוברת המכרז, תוך 60 יום מתאריך אישור ועדת המכרזים, על הזוכה במכרז לגשת למינהל עם אישור משרד השיכון על תשלום ההוצאות. בסעיף 13 הוסבר באותיות מודגשות כי אם בתום 60 יום לא יתקבל מלוא הסכום עבור המגרש (ערך הקרקע והוצאות הפיתוח) תפקע זכותו של הזוכה במכרז לקבל את המגרש. בסעיף 14 נכתב: "מודגש בזה כי מועד התשלום עבור הוצאות הפיתוח והתשלום עבור הקרקע כאמור לעיל מהווים תנאי יסודי למימוש הזכיה במכרז והוא יחול על אף האמור בכל מקום אחר במסמכי המכרז, לרבות בנוסח החוזים שבמסמכים המכרז ובמקרה של איחור כלשהו בתשלום תהיה הזכיה במכרז בטלה ומבוטלת".

אם לא די בכל האמור ואם למרות כל המפורט לעיל, לא הבין התובע מדוע טרם הושלמה העסקה , הרי שבמכתב משהב"ש מיום 12.7. 06 הובהר לתובע כי עליו לשלם את הפרשי ההצמדה בדמי הפיתוח וכי העובדה שמלכתחילה לא הוכללו ההפרשים בסכום השובר הייתה טעות טכנית. עוד הובהר לתובע, כי עליו לשלם את הסכום ורק לאחר מכן יוציא משהב"ש פניה למינהל מקרקעי ישראל להמשך טיפול.

7. הנה כי כן, לטענותיו של התובע בתצהירו ובפניותיו לנתבעים, כאילו לדרישה לתשלום הפרש י ההצמדה לא היה בסיס חוזי ו/או משפטי אין יסוד. המדובר בדרישה שעוגנה במסמכי המכרז ובהוראה הקובעת מפורשות כי סכום הוצאות הפיתוח יהיה צמוד למדד תשומות הבניה וישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. העובדה שהתשובה לפניותיו של התובע בהן התנגד לתשלום, הגיעה לאחר מס' חודשים, אין בה כדי לפגוע בכך שכאמור הובהר לתובע מפורשות כמפורט לעיל כי עליו לשלם את ההפרש.

גם אם התובע המתין לתשובת משהב"ש, הרי הארכות שניתנו לו לתשלום היו מעל ומעבר למחויב. ודוק על פי תנאי המכרז חלפה התקופה לתשלום הוצאות הפיתוח כבר אחרי כחודשיים. בהערת אגב אציין, כי טענתו של התובע לעניין משלוח פנייתו מיום 28.2.06 לא נתמכה באסמכתא על פיה , בניגוד להכחשת הנתבעים, המכתב התקבל אצלם ואף אותה ד ורית הנזכרת במכתב , כמי שע מה דיבר טלפונית, לא זומנה על ידי התובע להעיד. מכל מקום, אינני רואה חשיבות בהשתהות בתשובה לפניותיו של התובע להסבר בדבר דרישת התשלום. טענתו של התובע כי לא היה כל אז כור כי יש לשלם הפרשים (מכתב מיום 1.12.05) התבררה כאמור כבלתי מבוססת שכן במסמכי המכרז מצוינת במפורש חובת תשלום הפרשי הצמדה. גם במכתב משהב"ש מיום 12.7.06 הובהר לתובע כי המדובר בטעות בגללה לא הוספו הפרשי ההצמדה מלכתחילה . התובע אישר בעדותו כי קרא את כל תנאי המכרז, כולל ההודעה על הזכיה ותנאיה (עמ' 8 שורה 20) ולפיכך חלה עליו החובה לשלם את ההפרש. כאמור, אילו היה טורח התובע לעיין בשנית במסמכי המכרז, לא היה טוען במכתבו מיום 6.11.06 כי לא ראה כל אזכור שיש לשלם הפרשים כלשהם.

8. סבורתני כי הנתבעים נהגו עם התובע לפני ולפנים ואף במכתב המינהל מיום 27.10.06 למעלה משנה לאחר שהתובע היה צריך לשלם את הוצאות הפיתוח, ניתנה לתובע ארכה נוספת של 30 יום להסדרת התשלום והוצאת אישור משהב"ש, לצורך הסדרת החתימה על הסכם פיתוח.

ושוב, אין כל רלוונטיות לאיחור במשלוח מכתב המינהל – ראשית לגרסת התובע עצמו, עניין ההפרשים היה אמור להתברר בינו לבין משהב"ש (עמ' 9 ש' 24) ומשהב"ש כאמור, הבהיר לתובע עוד קודם לכן את חובתו לשלם את ההפרשים. שנית, הלא גם באותו מועד ולמרות האיחור הרב בתשלום, עדיין ניתנה לתובע שהות לתשלומו והוא לא טרח לשלמו .
טענת התובע בסיכומיו כאילו כרמלית הסבירה בחקירתה כי לא הייתה מודעת באופן אישי לחוב בתיק , אינה רלוונטית שעה ש ברור מכל המסמכים כמפ ורט לעיל (מסמכים אשר חלקם אף הומצא על ידי התובע עצמו), כי הסיבה לביטול העסקה עם הנתבע הייתה אי תשלום ההפרשים, למרות הארכות הרבות שניתנו לתשלומם.

9. כאמור בסעיף 14 לתנאי המכרז, תשלום הוצאות הפיתוח במלוא ן במועד היווה תנאי יסודי למימוש הזכיה במכרז ובמקרה של איחור כלשהוא בתשלום אמורה הזכיה להיות בטלה ומבוטלת. לתובע הובהר מספר פעמים כי לא שילם את הוצאות הפיתוח במלואם ונותר לו הפרש של כ- 2,522 ₪. למרות הארכות והשהות הרבה שניתנה לו לתשלום הפרש זה, התעקש התובע לא לשלם את ההפרש ובכך הפר תנאי יסודי בהתקשרות בין הצדדים.
אין לקבל את טענתו של התובע כאילו בנסיבות לא היו זכאים הנתבעים לבטל את העסקה עמו. נהפוך הוא, בנסיבות שתוארו, אילו לא היה המינהל מבטל את ההתקשרות , היה מפר את חובתו לנהוג בשוויון כלפי כל המציעים במכרז.

בעניין זה ראה עת"מ 1444-09-10 (מחוזי חיפה) רחמני ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, באותו מקרה איחרו העותרים ב- 6 ימים בלבד בהסדרת התשלומים ואולם ה מינהל סירב לאפשר להם להש לים את הרכישה, שכן, חלף המועד לביצוע התשלומים והוא חילט את הערבות הבנקאית. ביהמ"ש דחה את טענות העותרים וקבע כי לשון המכתבים שנשלחו אליהם לא הותירה ספק בעניין מניין הימים לביצוע התשלום ולכן היו אמורים לדעת מתי המועד האחרון לתשלומם. לפיכך, קבע:
"החלטת המשיב לבטל את הזכיה ולא ליתן לעותרים ארכה לביצוע התשלום וכפועל יוצא סטיה מתנאי המכרז הינה התנהגות ראויה וסבירה. נקודת המוצא בעניין זה הינה כי על המשיב לנהוג בשוויון גם לאחר בחירת הזוכה, שכן מתן ארכה לעותרים אף במספר ימים, יש בה משום פגיעה בשיווין בין העותרים לבין מציעים קונקרטיים ופוטנציאליים במיוחד כאשר מקור האיחור נובע ממחדלם של העותרים בלבד".

ביהמ"ש הפנה שם לדברי ביהמ"ש העליון בע"א 9347/01 וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל:
"... היה המינהל רשאי מכוחן של הלכות השוויון בניהול מכרז, שלא להתיר את מתן הארכה. מתן ארכה כמבוקש על ידי המערער היה פוגע בשוויון בין המציעים, שאילו היו יודעים כי עומדים להם ימים נוספים לתשלום, היו יכולים לשפר את הצעותיהם... ה מינהל קבע כי לשם קיבולה של ההצעה ולשכלולו של חוזה בין ה מינהל ובין המציע לא יהיה די בהודעת הזכיה, אלא המציע שהצעתו נבחרה יהיה כפוף לתנאים נוספים, ובהם חובת התשלום במועד. משקבע כך באופן מפורש שמר לעצמו ה מינהל את הזכות לקבל הצעות ולשכללן רק עם עמידה במכלול התנאים שהוגדו בתנאי המכרז, והוא נתן ביטו י מפורש לכוונתו כי לא היה די בהודעת הזכיה לשם כריתת חוזה... אחד הכללים הבסיסיים בתחום המשפט המינהלי הוא החובה לנהוג בשוויון. החלטת המינהל שלא להאריך את מועד ה תשלום יש בה כדי לקיים את עקרון השוויון שחל על ההתקשרות בין הצדדים גם בשלב החוזי (ראו שלו חוזי רשות [15], בעמ' 164). משכך, הואיל והמערער לא עמד בתנאי התשלום, וה מינהל לא היה מחויב להאריך את המועד, היה ה מינהל רשאי – בהתאם לאמור בתנאי המכרז – לראות בהתקשרות עמו כבטלה. במאמר מוסגר יצויין כי לתוצאה דומה נגיע גם תוך שימוש בהוראות דיני החוזים בלבד. נוכח מרכזיותה של דרישת התשלום במועד הקבוע – דרישה שכאמור קיבלה ביטוי הן במסמכי המכרז, הן בהודעת הזכייה – היא תנאי יסודי בחוזה, שהפרתו הינה הפרה יסודית אשר הקימה ל מינהל את זכות הביטול".

10. במקרה דנן, נהגו הנתבעים עם התובע לפני ולפנים משורת הדין ואף ניתן לקבוע כי לא עמדו בכללי השוויון כמפורט לעיל, בכך שהאריכו לתובע את המועד לתשלום מלא הוצאות הפיתוח במשך זמן רב. גם אם התובע חלק על הדרישה לתשלום ההפרש, עמדה כאמור שלא היה לה כל בסיס, יכול היה התובע לשלם את ההפרש ולהמשיך לאחר מכן להתדיין עם הנתבעים באשר לטענתו כי התשלום בלתי צודק וזכותו, לטענתו, לקבלו בחזרה. התובע בחר שלא להקטין את הנזק הצפוי של ביטול ההתקשרות – נזק עליו ק יבל התראות מהנתבעים ורק לאחר שבוטל עמו ההסכם, התרצה לשלוח המחאה על סכום ההפרש. אין לתובע להלין אלא על עצמו , על שבמקום לעמוד בתנאי המכרז ולשלם גם את ההפרש שנדרש, בחר לנהוג כך רק לאחר ביטול ההסכם – למעלה משנתיים (20.9.07) , לאחר מועד זכייתו.

לאור כל האמור ביטול ההסכם עם התובע נעשה כדין ובשל הפרת תנאי יסודי מתנאי ההסכם והתובע אינו זכאי לפיצויים , אלא רק להשבת הסכומים ששילם.

11. חילוט הערבות הבנקאית – אין חולק כי הערבות הבנקאית שהוצאה לטובת משהב"ש הושבה לתובע ואילו הערבות שחולטה הינה הערבות בסך 6,000 ₪ (נספח ה' למסמכי המכרז), שהוצאה לטובת המינהל. בניגוד לטענת התובע כאילו לא היה טעם או הצדק סביר לחילוט הערבות , הרי שאין המדובר בערבות ביצוע (זו הושבה לתובע ע"י משהב"ש), אלא בערבות שצורפה להבטחת עמידה בתנאי הצעתו (ראה עמ' 20 ש' 5 שם אישר שלמה כי הערבות למשהב"ש הינה ערבות ביצוע, בניגוד לערבות שהומצאה למינהל). בהתאם לסעיף 11 לתנאי המכרז במקרה שהמציע חוזר בו מהצעתו או לא עומד בהתחייבויותיו, רשאי המינהל לראות בהצעה בטלה ובנוסף לביטול ההתקשרות: "יהא המינהל רשאי לחלט כפיצוי מוסכם את כל הפיקדון כל כספים אחרים אשר שולמו או שולמו על ידי המציע". וכן ראה בסעיף 8 למסמך ההצעה: "הנני מקבל עלי ומסכים כי אם אחזור בי מהצעתי, או לא אעמוד בתנאי המכרז כמפורט לעיל, תהיו רשאים לחלט את כל סכום הפיקדון שניתן על ידי עבור ההצעה שהגשתי בגין המגרש וזאת כפיצויים קבועים ומוסכמים מראש".

בעניין זה ראה גם עת"מ 1444-09-10 (אוזכר לעיל), שם קבע ביהמ"ש כי האיחור של מס' ימים בתשלום, לא רק שהצדיק ביטול העסקה, אלא גם הצדיק את חילוט הערבות הבנקאית:

"לכך אוסיף כי איני רואה פגם בהחלטת המשיב לחלט את הערבות הבנקאית במלואה. הערבות הבנקאית במקרה זה נועדה בין היתר לשפות את המשיב על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מחזרתם של העותרים מהצעתם ואכן העותרים, הפרו תנאי יסודי ולא מימשו את זכייתם ולכן קמה למשיב הזכות לחלט את הערבות".

לאור האמור, מעת שהתובע לא עמד בתנאי המכרז ולא שילם את מלא הוצאת הפיתוח, קמה ל מינהל זכות לחלט את הערבות שנמסרה להבטחת עמידת התובע בתנאי המכרז.

12. יחד עם זאת, לא ברור לי מדוע הוארכו הערבויות הבנקאיות לאחר ביטול ההסכם. אומנם ת/18 - פניית משהב"ש להארכת הערבות הינו ממועד שקדם לביטול העסקה. יחד עם זאת, שלמה הודה בחקירתו כי המשיכו להאריך את הערבות הבנקאית עד 2012 וכי אין לו הסבר להארכה הנ"ל.
"ש. אתה יכול להסביר לי למה המשכתם להאריך את הערבות הבנקאית עד 2012? ת. אין לי תשובה... באופן עקרוני במקרה שלא נחתמת עסקה, אנחנו מחזירים את השיק והערבות זה לא אמור לקחת הרבה זמן".

דא עקא התובע תבע פיצוי (600 ₪ לשנה, ביחס ל-6 שנים) בגין ההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהארכת תוקף הערבות, אך לא צרף כל אסמכתא , או מסמך , לעניין גובה התשלומים שנאלץ לשלם לבנק עבור ההארכה.

ההלכה הינה כי אין די בהוכחת קיומו של נזק וכי על מנת לקבל פיצוי, על התובע להוכיח גם את גובה הנזק.

ראה דברי בית המשפט בע"א 294/92 חיה דרוק נ' אליאסיאן פ"ד מ"ז(3) 23:

"כמו כן הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח את שיעור הנזק".

על הנפגע להוכיח את שיעור הנזק בדייקנות. בע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה' (2) 800), כבוד השופט ברק וכבוד השופט כהן קבעו בדעת רוב כי רק במקרים חריגים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק, קשה להוכיח בוודאות ובדייקנות את מידתו, די בכך שהנפגע יביא נתונים להערכתו של נזק על דרך האמדן. במקרה דנן, אין המדובר בנזק שיש קושי לכמתו, שכן בנקל יכול היה התובע להציג תדפיסי חשבון בנק , או אישורים מהבנק , המצביעים על גובה העמלות שנדרש לשלם בגין הארכת הערבויות. בעניין זה, ראה עמ' 14 שורות 17-23 לפרוטוקול שם טען התובע, כי על מנת להוכיח את הטענה צירף אישורי בנק שם כתוב כמה עמלת ערבות, אלא שכאמור, אישורים אלו לא צורפו ולא מונחים בפני ביהמ"ש.
כפי שיפורט להלן, ביהמ"ש אינו בנקאי ואינו רשאי לערוך בדיקות עצמאיות. לא ניתן לקבוע כי שיעור העמלה המשולמת בבנק בגין הארכת ערבות בנקאית הינה בגדר ידיעה שיפוטית.
לפיכך, ובעדר אסמכתאות להוצאות בגין חידוש הערבות הבנקאית עד לשנת 2012, לא ניתן לפסוק לתובע פיצוי בעניין זה.

13. החזרת הכספים ששולמו רק לאחר הגשת התביעה- בהתאם להודעה בדבר ביטול העסקה, נדרש התובע , לצורך החזרת הכספים ששולמו ל מינהל, למלא טופס פרטי חוכר ולאשרו ע"י הבנק. התובע הודה בחקירתו כי אינו זוכר אם החזיר את הטופס כנדרש ( עמ' 12 שורות 9-11) וטען כי כל ההתנהלות שלו היתה מול משהב"ש.
למרות שהתובע לא קיבל את הכספים, הודה בהמשך כי מ- 2007 ועד 2011 לא שב ופנה בבקשה להשבת הכספים (עמ' 13 שורות 10-12). וראה גם תשובת כרמלית: "נשלח לו טופס פרטי חוכר, אם הוא היה משיב אותו כנדרש זה היה מתבצע, כנראה שהוא לא רצה את הכסף. המינהל קופת חיסכון טובה" (עמ' 19 שורות 3-4).
בעניין זה אני מוצאת לנכון לקבל את טענת הנתבעים בסיכומיהם כי התובע בחר להשתהות ולשבת בחוסר מעש בתקופה זו . למרות שהתובע נדרש להמציא טופס עם פרטיו לצורך החזרת הכספים, לא הוכיח התובע כי המציא טופס זה ואישר כי לא פנה כלל לבדוק במשך 4 שנים(!!!),מדוע לא מוחזרים לו התשלומים. בעניין זה ומעבר לטענת השיהוי ואשמו התורם של התובע, צודק הנתבע 1 בטענתו בסיכומיו כי בהעדר פרטי חשבון הבנק בטופס חתום ע"י התובע, לא ניתן היה להשיב לו את הסכומים. עוד אוסיף כי יש ממש גם בטענות הנתבעים על כי למרות השתתפות התובע במכרז נוסף, לא טרח לבקש במהלך כל ההליכים של אותו מכרז, כי הסכומים שיש להשיב לו בגין ביטול העסקה ייזקפו על חשבון אותו מכרז.

14. יחד עם זאת, לעניין אי השבת הכספים ששולמו למשהב"ש לא נמצא הסבר, שכן ביחס לנתבע, זה , כן המציא התובע את הנדרש לצורך השבת הכספים : עפ"י ת/24 - מכתב משהב"ש מיום 6.11.07 , נדרש התובע רק להעביר את פ רטי חשבון הבנק (צילום שיק מבוטל), על מנת שיושבו לו הכספים ששילם עבור הוצאות הפיתוח. על פי מכתב התובע מיום 12.11.07 צורף שיק של חשבונו למכתבו. למרות זאת, לא הושבו לו הכספים ושילמה הודה בחקירתו כי אין לו הסבר לכך שהכספים לא הושבו ע"י משהב"ש באותו מועד:

"ש. אתה מסכים איתי שהיה מחדל בגין אי השבת הכספים.
ת. לא ברור לי למה זה לא נעשה.
ש. זה היה אמור להיעשות.
ת. כן היתה פה תקלה בהחזרת הכספים".(הדגשה שלי ר.א).

יחד עם זאת, כפי שיפורט, לא שוכנעתי ולא הוכח כי לתובע נגרמו נזקים כתוצאה מאי השבת כספי הפיתוח במועד ולפיכך, כל שהתובע זכאי לו כתוצאה מאי ההשבה של הכספים מטעם נתבע 2 במועד, הינו הפרשי הצמדה וריבית על הסכומים וכן פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובע בגין השבתם באיחור.
לאור השיהוי ולאור התנהלות התובע אשר במשך 4 שנים לא פנה שוב על מנת לקבל את הכספים כאמור בסעיף 13 סיפא לעיל, אני מאריכה את הפיצוי בגין עגמת הנפש בסך של 3,000 ₪ בלבד.

15. בתצהירו ובכתב התביעה תבע התובע ריבית בשיעור 17% על הכספים מיום תשלומם ועד יום הגשת התביעה. אלא שהתובע לא המציא כל בסיס לדרישתו זו, לריבית בשיעור של 17%.

אכן ברור כי אילו היו הכספים ששולמו למשהב"ש מוחזרים לתובע במועד (הכספים ששולמו למינהל לא הושבו במועד כאמור, לאור מחדל התובע עצמו להמציא את טופס פרטיו הנדרש), יכול היה התובע לעשות בכספים שימוש. אולם, ראשית , התובע תבע נזקים בפועל בגין הפרש עלויות בניה והפרש שווי מגרש זהה. כלומר ככל שהיו הכספים מוחזרים לתובע קודם לכן, הרי לכאורה לא היה מפקידם בפיקדון נושא ריבית, אלא עושה בהם שימוש, וכבר תבע נזקיו בגי ן העדר יכולת לעשות שימוש כאמור ולא ניתן לתבוע נזק כפול כאמור. בנוסף, גם אילו היה התובע מפקיד את הכספים לפיקדון, לא המציא התובע כל אסמכתא כי הפיקדון בתקופות הרלוונטיות היה נושא ריבית של 17%.

כאמור כבר נקבע בפסיקה כי: בית המשפט אינו בנקאי ואינו רשאי להסתמך על בדיקות עצמאיות באשר לשיעורי הריבית המקובלים. שיעור הריבית המקובל לפיקדון בסכום הנידון הינו עניין המצריך הוכחה וראיה. ראה בעניין זה דברי בית המשפט בע"א 2666/05 מדינת ישראל נ' אינסופוקו הספקה לתעשיה בע"מ, שם הביע בית המשפט דעתו כי חוות דעת שמאי שהגיש צד אחד (לעניין שיעור הריבית שניתן היה להפיק שם מהכספים), לא הייתה מבוססת. מאידך הצד האחר שם לא המציא כל נתונים רשמיים אליהם הפנה ולפיכך קבע בית המשפט:
"אין זה מתפקידו של בית המשפט להשיג את הנתונים ולחשב בעצמו את שיעור הריבית, עניין המסור למומחים".

לאור האמור, לא זכאי התובע אלא להפרשי הצמדה וריבית על הסכומים ששולמו על ידו למשרד השיכון. ההלכה שנפסקה זה מכבר הינה שהצמדת הכסף היא הנותנת את שווי הסכום האמיתי אותו זכאי הזוכה לקבל במועד החוקי אותו היה צריך לקבלו ואילו את המשמעות של חלוף הזמן והאיחור בתשלום מגלמת הריבית. המבחן שקבע המחוקק בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 קובע את האופן בו ראה המחוקק לשקף את הסכום לו זכאי נושה שלא קיבל את הסכום המגיע לו במועד.
לפיכך היה התובע זכאי להפרשי הצמדה בלבד על הסכום בסך 70,980 ₪ ששילם לנתבע 2 ביום 15.8.05, עד למועד אותו היה על נתבע 2 להשיבו לאחר ביטול העסקה בסוף 7/07 . בנוסף היה זכאי התובע לתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד בו היה על הנתבע 2 להשיב הכספים ועד ליום ההשבה בפועל ביום 13.8.12- סה"כ 94,107 ₪.
על פי הודעת הנתבעים הועברו לתובע ממשרד השיכון סך של 91,422 ₪ בלבד .
לפיכך זכאי התובע להפרש בסך של 2,685 ₪.

יודגש, כי הנתבע 2 לא טען כי התובע היה זכאי להשבת הסכומים ששולמו על ידו בצירוף הפרשי הצמדה בלבד. לפיכך, ובהעדר טענה מצד הנתבע 2 כאמור הרי שקיים הפרש בסכום של 2,685 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית אותם על הנתבע 2 להשיב לתובע.

16. נזק נטען בגין עליית ערך קרקע – מאחר שכבר נקבע כי ביטול ההסכם נעשה כדין וזאת נוכח הפרתו על ידי התובע, ברי כי התובע אינו זכאי לפיצויים, אלא להשבה בלבד.
התובע טען כי כתוצאה מביטול ההסכם נגרם לו נזק בגין עלות יקרה יותר של מגרש בשנת 2011, לעומת העלות של המגרש אותה שילם בשנת 2005. ראשית אציין כי מאחר שנקבע כי ביטול העסקה היה כדין, הרי ברי שהחישוב לא יכול להיעשות מעת כריתת העסקה , אלא רק ביחס לאיחור הנטען בהשבת הכספים שיכול היה להיעשות רק לאחר ביטול העסקה-לקראת סוף 2007.
בנוסף, כראיה לטענתו זו, צירף התובע פלט תוצאות מכרזים של מגרשים דומים בגודלם באותה שכונה בשנים 2009 עד 2011. הצעות מועמדים במסגרת מכרז אינן יכולות להעיד על שוויו של מגרש נתון. ההצעות הניתנות במסגרת מכרז ניתנות באופן אקראי על ידי מציעים משיקוליהם הם ואינן יכולות להוות תחליף לחוות דעת שמאי. כל משתתף מציע הצעה הנראית לו סבירה באותן נסיבות וההצעה הזוכה היא בהתאם לתנאי המכרז. אין בכך אינדיקציה לערך ושווי המגרש בפועל. רק על מנת שתנוח דעת התובע, אפנה לדוגמה למגרש 36 ששטחו 578 מ"ר, ממוצע ההצעות לגביו עמד על 121,664 ₪ (בשקלול הצעת הזוכה יחד עם שש הצעות נוספות), ברם, משהציע הזוכה שם סכום גבוה בהרבה מן ההצעות האחרות (287,759 ₪), הוא הוכרז כזוכה. מובן, שהצעתו זו אינה משקפת את ערך הקרקע נכון למועד ההצעה. ברוח דומה ראו הצעות המכרז למגרש 226, כאשר לבד מן ההצעה הזוכה (בסך של 165,000 ₪) ההצעה הגבוהה ביותר עמדה על סך של 59,000 ₪ בלבד. ההצעה הזוכה במגרש 212 עמדה על סך של 62,778 ₪, כאשר ההצעה השנייה בגובהה עמדה על 51,100 ₪.

כאמור לעיל וגם מהדוגמאות שהובאו, עולה כי לא ניתן ללמוד על ערך הקרקע מהצעות המוגשות במכרז.

כפי שכבר הובהר לעיל , נזק יש להוכיח וככל שהתובע עמד על טענתו בעניין, היה עליו לצרף חוות דעת שמאית לעניין עליית שווי המגרש הספציפי – מגרש 223, מהמועד בו היה על הנתבע 2 להשיב את הכספים (ולא ממועד הגשת הצעתו, שכן העסקה כאמור, בוטלה כדין).

בהערת אגב יצוין, כי גם חוות דעת שמאית בעניין לא הייתה מזכה את התובע בסכום עליית שווי המגרש (ככל שהיה מוכח) עד שנת 2011 שהרי התובע עצמו הוא שבחר לא להגיש הצעה חוזרת למגרש זה במכרז שפורסם עוד בשנת 2009 (ראה סעיף 43 לתצהיר כרמלית).
אציין כי התובע טען שלאור אי השבת הכספים, לא יכול היה לרכוש מגרש אחר בסמוך לביטול העסקה עמו, אלא שהתובע הגיש הצעה וזכה במכרז בשנת 2011, עוד בטרם הושבו לו הכספים על ידי הנתבעים?!! מכאן שאין לקבל טענתו כי אי השבת הכספים מנעה ממנו להגיש הצעה כבר בשנת 2009.

זאת ועוד, התובע הודה בחקירתו כי התעתד לבנות את הבית בתוך 3 שנים, דהיינו, עד שנת 2008 (עמ' 15 שורות 10-11). לאור האמור, ומאחר שמעדות זו עולה לכאורה שכן היו ברשות התובע סכומים לבניית בית באותה תקופה, ברי כי היו ברשות התובע הסכומים הנדרשים הנמוכים בהרבה, לצורך הגשת הצעה נוספת למכרז, או רכישת מגרש באופן פרטי.
לאור האמור, אין לקבל את טענת התובע ( אשר ממילא אף לא נתמכה בכל ראיה שהיא) כאילו באותה תקופה היה בקשיים כספיים ולכן לא יכול היה לגשת למכרז אחר.
בנוסף, ככל שהטענה בדבר קשייו הכלכליים באותה תקופה נכונה , הרי אין יסוד לטענת ו הנוספת של התובע לנזקים בגין הפרש עלויות הבניה. אם לטענת התובע, היה בתקופה של פירוד והייתה לו בעיית כספים ( עמ' 15 שורות 15-16), הרי מי מלא לא יכול היה גם לבנות את הבית באותה התקופה, ואז הכיצד טען להפסדים בגין העובדה שבנה את ביתו רק בשנת 2011? !!

17. נזק נטען בגין הפרשי עלויות בניה- כפי שכבר הובהר, נוכח קביעתי כי ביטול ההסכם נעשה כדין וזאת נוכח הפרתו על ידי התובע, ברי כי התובע אינו זכאי לפיצויים, אלא להשבה בלבד . השבה זו יכולה הייתה להיעשות רק לאחר ביטול העסקה, כלומר בסוף 2007 ורק ע"י נתבע 2, שכן כאמור לנתבע 1 לא המציא התובע פרטיו באותו מועד לצורך ביצוע ההשבה.

בעניין זה אדגיש כי חוות הדעת שהוגשה על ידי התובע הינה חוות דעת המהווה חישוב אריתמטי בין עלות בניה מינימאלית בהתאם למחירון דקל בשנת 2005, לבין העלויות בשנת 2011, בהתייחס לניצול מקסימאלי של השטח האפשרי לבניה באותו מגרש. יחד עם זאת, לא הוצגה כל ראיה ביחס לבית אותו התעתד התובע לבנות במגרש וכאילו היה אכן מנצל את כל זכויות הבניה במגרש ולא הוצגו תכניות בניה או לפחות תכנון ראשוני. המדובר לפיכך בחישוב תאורטי בלבד שאין בו כדי לשקף נזק ספציפי.

בנוסף וכפי שצוין לעיל, יכול היה התובע לגשת למכרז נוסף כבר בשנת 2009 ולא ברור מדוע נערכה חוות הדעת ביחס לעלות בניה בשנת 2011 דווקא.

זאת ועוד, ברי כי נוכח העובדה שרק ביום 20.3.07 שלח התובע את הפרש התשלום הנדרש, הרי בכל מקרה וגם אלמלא בוטלה העסקה, לא יכול היה התובע להתחיל לבנות ב9/05 ולפיכך החישוב בחוות הדעת המתייחס להפרש בניה לתקופה מספטמבר 2005 עד מאי 2011, אינו רלוונטי לשיעור הנזק.

אמנם בכתב התביעה תבע התובע סכום נמוך בהרבה מהחישוב ע"פ חוות הדעת. אולם, משלא הוצגה כל חוות דעת המתייחסת לעלויות בניה ביחס לבית הספציפי ובהתייחס לתאריכים רלוונטיי ם (שכן כאמור, מחד בוודאי שעד סוף 2007 לא יכול היה התובע להתחיל בבנייה, ומאידך אין לו להלין אלא על עצמו, על שלא ניגש למכרז חדש כבר בשנת 2009), לא הוכח אף הנזק הנטען לעניין זה וביה"מ אינו רשאי לפסקו על דרך האומדן.

בנוסף וכפי שצוין לעיל, התובע הרי טען שבשנים אלו היה בקשיים כלכליים ולפיכך, גם אילו היו מוחזרים לו דמי הפיתוח, לא יכול היה, במצב כלכלי קשה כנטען, גם לגשת למכרז נוסף וגם לבנות בית בתקופה זו.

לאור כל האמור ומלבד סך של 2,685 ₪ - הפרשי הצמדה וריבית ביחס לסכומים אותם היה על הנתבע 2 להשיב לתובע, וסך מינימאלי של 3,000 ₪ בגין עוגמת הנפש הראויה בנסיבות, לא מצאתי לקבל את התביעה.

17. סוף דבר:
א. אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע סך של 5,685 ₪.
ב. התביעה נגד נתבע 1 נדחית.
ג. למרות גובה הסכום שנפסק ,הרי נוכח התנהלות הנתבעים בניהול התביעה (ראה גם סעיפים 6-15 לסיכומי התובע), אני מחייבת את הנתבע 2 בהוצאות התובע לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 4,000₪ ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבע 1 בסכום של 1,500 ₪ בלבד.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ד, 22 יוני 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סמי דרורי
נתבע: מינהל מקרקעי ישראל נצרת עלית
שופט :
עורכי דין: