ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יפים שאק נגד ועדת השחרורים :

החלטה בתיק רע"ב 5850/04 בבית המשפט העליון

בפני: כבוד השופט מ' חשין

המבקש:
יפים שאק

נ ג ד

המשיבים:
1. ועדת השחרורים (משיבה פורמלית)

2. היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעע"א 1607/04 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' גרוס, א' קובו, מ' רובינשטיין

בשם המבקש: עו"ד איתי הרמלין
בשם המשיב 2: עו"ד הרן רייכמן

החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ועדת השיחרורים סירבה להורות על שיחרורו המוקדם של המבקש ממאסר. בית-המשפט המחוזי סירב להתערב בהחלטת הוועדה, ועל כך מסיבה עצמה הבקשה שלפניי.

2. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים, על-פי הודאתו, בעבירות מספר: סחר בנשק, נשיאת נשק ללא היתר כדין, התפרצות, גניבה, שינוי זהות רכב, קבלת רכב גנוב ושיבוש הליכי חקירה. המבקש, אשר התגורר בקרית ארבע ועסק בשמירה, מכר - בין היתר - 3000 כדורי אקדח לתושבי שטחים. על המבקש נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. המדינה הגישה ערעור כנגד קולת העונש ובד-בבד ביקש המבקש כי יעוכב עונש המאסר אשר הושת עליו על-מנת שיוכל להשתתף בהלוויית סבתו. בקשתו נענתה והמבקש ניצל זאת ונמלט לחו"ל. בנסיבות אלו מחק בית-המשפט את ערעור המדינה. כשנתיים לאחר שנגזר דינו נעצר המבקש בגרמניה, הוסגר לישראל וביום 8.8.02 החל מרצה את עונשו בישראל. עוד יצוין, כי מאחר שהמבקש ברח לגרמניה, לא ניתן היה להעמידו לדין בגין הפרת הוראה חוקית, שכן עבירה זו לא הייתה אותה עת עבירה בת-הסגרה. לפיכך בוטל כתב האישום שהוגש נגד המבקש בגין הימלטותו מן הדין. ואולם בשל הימלטותו סווג המבקש בידי שלטונות הכלא כאסיר בעל סיכון גבוה לבריחה (סג"ב), סיווג שבגינו נמנעה יציאתו לחופשות.

3. לקראת תום שני-שלישים מתקופת מאסרו הגיש המבקש בקשה לשיחרור מוקדם. ועדת השיחרורים (הוועדה) דחתה את הבקשה, בציינה, בין היתר, כך:

הוועדה לאחר ששקלה את הנסיבות והתלבטה לא מעט, סבורה שכל עוד האסיר לא יצא לחופשות ולא נבחנה התנהגותו מחוץ לבית הכלא ובאותה מידה כל עוד לא הציג תכנית שיקום בקהילה מלווה בטיפול פיקוח ודיווח, אין הוא ראוי לשחרור בשלב זה.

אולם אין הוועדה סבורה שיש לסגור את הדלת בפני אפשרות שחרורו עם [כך במקור] ישתנו הנסיבות והאסיר רשאי לחזור ולפנות לוועדה בכל עת לאחר שיתקיימו שני התנאים האלה ועניינו יובא בפניה לדיון.

4. המבקש ערער על החלטתה של הוועדה לבית-המשפט המחוזי, ובית-המשפט החליט, ברוב דעות, לדחות את הערעור. שופטי הרוב, סגן הנשיא השופט י' גרוס והשופטת מ' רובינשטיין, קבעו כך:

לא אחת מצינו כי אחד השיקולים החשובים שעל ועדת השחרורים לשוות לנגד עיניה הינו הסיכוי והסיכון כי האסיר לא יחזור או יחזור לפעילות עבריינית לאחר שחרורו. התשובה לשאלה זו היא בגדר השערה והשערה זו מבוססת על נתונים מהעבר... לנוכח הרקע האמור והעובדה שמאבטח מבצע מספר עבירות של סחר בנשק לתושבי השטחים, הרי שיש בכך כדי להצביע על חשש מסוכנות לא מבוטל. מה גם שעל כל אלה נוסף גם ענין בריחתו מריצוי העונש. כאשר כל אלה מצטברים הרי שהתוצאה שאליה חייבים הם להוליך הינה כי אין הצדקה להעתר לבקשתו לשחרור מוקדם מהמאסר.

מנגד, ציינה השופטת א' קובו כי הנימוק שהמבקש לא הוצא לחופשות ולא נבחנה התנהגותו מחוץ לבית הכלא, מביא לכך ש"נמצאים אנו סובבים סביב עצמנו...". עוד עמדה השופטת על כך כי ראוי שחומרת העבירות תהווה שיקול לעניין העונש בלבד. כן ציינה את עברו הנקי של המבקש ואת התנהגותו הטובה בכלא. אשר לחומרת העבירות, סברה השופטת כי "מכירת הנשק לתושבי השטחים היתה עוד טרם פרוץ האינתיפאדה וקשה לנו היום ממרומי שנת 2004 לשקול את התנהגות העותר במשקפיים אחרות על רקע מה שנעשה בשנים האחרונות". אשר להימלטות המבקש מן הארץ, השופטת ציינה כי "שיקול הבריחה איננו צריך להוות לפנינו שיקול המצביע על מסוכנות".

5. המבקש טוען לפניי כי שגתה הוועדה משלא שקלה את נסיבותיו האישיות, וכי תחת זאת דחתה את בקשתו אך בשל העובדה שאין הוא יוצא לחופשות. אשר לסוגיית המסוכנות, נטען כי המבקש נעדר עבר פלילי, כי אין עומדים ותלויים נגדו תיקים נוספים, וכן כי אין כל מידע מודיעין המעיד על מסוכנות הנשקפת ממנו. אשר לסיכויי השיקום, נטען כי עם שיחרורו מובטחים למבקש מקום עבודה ומקום מגורים. עוד נטען, כי המבקש התנהג היטב בכלא וכי שובץ בעבודות יצרניות שונות. טענה נוספת שמעלה המבקש היא, כי בהחלטתה כבלה הוועדה את שיקול דעתה לשיקול דעתם של גופי השב"ס אשר החליטו שלא להעניק למבקש חופשות. המבקש מוסיף וטוען כי החלטת הוועדה מנוגדת לסעיף 14 לאמנה האירופית בדבר הסגרה משנת 1957 (כתבי אמנה, כרך 17, עמ' 87), אליה הצטרפה ישראל בשנת 1967. סעיף זה קובע את "כלל הייחוד", שעל-פיו "אדם שהוסגר לא יובא לדין, לא יישפט ולא ייעצר לשם ביצועם של פסק דין או צו מעצר, ולא יהא נתון לכל הגבלה אחרת של החופש האישי שלו, על כל מעשה עבירה שקדם למסירתו, שאיננו מעשה העבירה המהווה את עילת ההסגרה", והוא - כל עוד אין המקרה בא בגדרי אחד החריגים המנויים בסעיף. על-פי הטענה, החלטת הוועדה שלא לאשר למבקש שיחרור מוקדם מטילה מיגבלה על החופש האישי שלו בשל עבירה שלא הוסגר בגינה - קרי, עבירת ההימלטות מן הדין - וכך בניגוד לסעיף 14 לאמנה.

6. טענותיו הנוספות של המבקש מופנות כנגד פסק-דינם של שופטי הרוב, המסתמך, על-פי הטענה, על טעם שונה מזה של הוועדה, ובכך פוגע הוא בזכויותיו הדיוניות של המבקש. הטעם לכך הוא, ששופטי הרוב ציינו כי הם למדים על מסוכנותו של המבקש מן העבירות שביצע ומכך שלא התייצב במועד לריצוי עונשו, נימוק אשר לא הופיע בהחלטת הוועדה. טענה נוספת היא, כי פסק-הדין והחלטת הוועדה מעלים סוגייה משפטית עקרונית, והיא, בשאלה האם יש - או אין - להעניק שיחרור מוקדם לאסיר העומד בתנאי השיחרור הקבועים בסעיף 9 לחוק שיחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, אף אם לא יצא לחופשות במהלך מאסרו וכתוצאה מכך נמנעה הכנת תוכנית שיקום עבורו. נציין כי בסעיף 9 האמור מפורטים הנתונים שבהם תתחשב הוועדה בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשיחרור על-תנאי. על-פי הטענה, ההחלטה בעניינו מביאה למניעת שיחרורו המוקדם של כל אסיר המסווג כסג"ב, בהתעלם מנסיבותיו האישיות.

7. דין הבקשה דחייה. הלכה היא מלפנינו כי רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי הדן בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשיגרה אלא רק בנסיבות יוצאות דופן, דהיינו, מקום בו מתגלית בעיה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית. ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל ו-7 אח' (לא פורסם). הבקשה שלפניי אינה באה בגדר מקרים אלו. פסק-דינו של בית-משפט קמא מבוסס על נסיבותיו הספציפיות של המבקש, אופי העבירות שביצע, בריחתו מריצוי מאסרו והיעדר היכולת לקבוע האם מתאים הוא להליך שיקומי, ומכאן שלא נקבעה בו כל הלכה. יתר-על-כן, בית-המשפט המחוזי יתערב בהחלטתה של הוועדה רק אם זו חרגה באופן משמעותי ממיתחם הסבירות. אין זה המקרה שלפנינו. ראו: רע"ב 4570/02 מחמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם). זאת ועוד: מבחינה מהותית לא חרג בית-משפט קמא מנימוקי הוועדה, שכן הידרשותו לחומרת העבירות ולבריחתו של המבקש לחו"ל נעשתה בקשר לכך שלא נבחנה אפשרות שיקום המבקש, עובדה שהיוותה שיקול מכריע בהחלטת הוועדה.

8. גם לגופו של עניין יש לדחות את טענותיו של המבקש. כפי שציינה המדינה בתגובתה, סעיף 3 לחוק שיחרור על-תנאי ממאסר קובע כי "לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". אשר למסוכנותו של המבקש, הנה בהתחשב במספר העבירות, בחומרתן ובהימלטותו מן הדין, צדקו הוועדה ובית-משפט קמא משלא מצאו לנכון לשחררו בלא תוכנית שיקום מסודרת. הוועדה רשאית-גם-רשאית הייתה להתחשב בשיקול זה. התנהגותו הטובה של המבקש בין כותלי בית-הסוהר אינה מאיינת שיקולים אלה. אשר לשאלה האם ראוי המבקש לשיחרור המוקדם, טוענת המדינה, ובצדק, כי לאור הימלטותו של המבקש מן הדין בעבר, ולאור העובדה כי לא ניתן היה להעמידו לדין בגין הפרת הוראה חוקית, שיחרורו המוקדם יישא בצידו מסר בלתי ראוי. למעשה, קיצור תקופת המאסר יוביל לכך שהמבקש, ואסירים כמותו, ייצאו נשכרים פעמיים. לכך יש להוסיף את העובדה כי בהימלטותו לחו"ל התחמק המבקש מבירור ערעורה של המדינה, ערעור שיכול היה להסתיים, בסופו של דבר, בהחמרה בעונשו.

9. המבקש מוסיף וטוען כי החלטת הוועדה מנוגדת לכלל הייחוד הקבוע בסעיף 14 לאמנת ההסגרה האירופית. ואולם, גם טענה זו לא אוכל לקבל. הסגרתו של המבקש בוצעה על-מנת שירצה את שלושים חודשי המאסר שלהם נידון, כך שסירוב הוועדה לאשר לו שיחרור מוקדם אינו מטיל מיגבלה נוספת על חירותו אלא מותיר בעינה את המיגבלה אשר בית-המשפט גזר עליו מלכתחילה. על המבקש נגזרו שלושים חודשי מאסר; והסירוב לשיחרור מוקדם, אין לראות בו משום זכות מוקנית שנפגעה. לכך יש להוסיף את העובדה כי הימלטות המבקש מדינו לא צויינה בהחלטתה של הוועדה כשיקול מהותי בין שיקוליה. ואולם, גם אם בעקיפין מבוססת החלטת הוועדה על הימלטותו של המבקש, הרי שזו נוגעת להימלטות מן הפן ההתנהגותי-השיקומי ולא כעבירה שבגינה יש להענישו. שיקול זה בוודאי עשוי להימנות בין שיקולי הוועדה.

הבקשה נדחית.

היום, ז' באב תשס"ד (25.7.2004)


מעורבים
תובע: יפים שאק
נתבע: ועדת השחרורים
שופט :
עורכי דין: