ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יהלומית פרץ עבודות בניין ופיתוח בע"מ נגד משרד האוצר :

החלטה בתיק עע"ם 3879/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים

לפני: כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט ח' מלצר

המערערת:
יהלומית פרץ עבודות בניין ופיתוח בע"מ

נ ג ד

המשיב:
משרד האוצר - מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים חיפה (כבוד סגנית הנשיא השופטת ר' אבידע) מתאריך 01.03.2009 בתיק בשא -001515/08

בשם המערערת:
עו"ד יוסף יפרח

בשם המשיב:
עו"ד אמיר אילאיל

פסק-דין

השופט ח' מלצר:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מנהליים בבאר-שבע (כבוד סגנית הנשיא, השופטת ר' אבידע), בגדרו נמחקה על הסף התובענה המנהלית שהגישה המערערת כנגד המשיב.

בפתח הדברים אביא את הנתונים הצריכים להכרעה.

העובדות הרלבנטיות

2. בתאריך 1.9.2003 פרסמה המשיבה מכרז לשכירת מבנה עבור משטרת ישראל בעיר באר-שבע (להלן: המכרז הראשון). אחד מתנאי הסף במכרז היה כי המציעות יציעו נכס להשכרה: "בשטח מבונה של כ-3,400 מ"ר, עם חצר צמודה של כ-1,500 מ"ר" (ראו: פרק שלישי לחוברת המכרז הראשון). המערערת הגישה הצעה למכרז הראשון, והצעתה כללה שטח שרק 2,100 מ"ר ממנו היו מבונים, ברם הצעתה לא נפסלה, והיא אף נבחרה, בתאריך 22.12.2003, כזוכה במכרז.

בעקבות זאת, הגישה אחת מהמשתתפות האחרות במכרז עתירה מנהלית, ובגדרה טענה כי זכייתה של המערערת היתה שלא כדין, שכן היא לא עמדה בתנאי הסף לשטח מבונה של כ-3,400 מ"ר. המערערת גרסה, בתגובה, כי לשון המכרז מכילה, לדעתה, גם פרשנות, לפיה ניתן להציע שטח בגודל של כ-3,400, שאיננו בנוי בעת הגשת הצעה, אך יבנה לאחר מכן.

בתאריך 8.4.2004 קיבל בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים בבאר-שבע (כבוד השופט י' אלון) את העתירה, תוך שהוא קובע כי הליכי המכרז הראשון לקו בפגם מהותי, שכן בעוד שמלשונו של המכרז עלה כי אחד מתנאי הסף דרש קיומו של שטח בנוי בגודל של כ-3,400 מ"ר – המשיבה קיבלה, בפועל, את הצעתה של המערערת, אשר כללה שטח בנוי בגודל של כ-2,100 מ"ר בלבד. על כן הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על ביטולו של המכרז.

ערעור שהגישה המערערת על פסק הדין – נדחה על ידי בית משפט זה בתאריך 22.12.2004 (ראו: עע"ם 3885/04 יהלומית פרץ עבודות בניין ופיתוח בע"מ נ' משרד האוצר (לא פורסם, 22.12.2004)).

3. בתאריך 8.11.2004 פירסמה המשיבה מכרז חדש לקבלת הצעות לשכירת נכס עבור משטרת ישראל בעיר באר-שבע (להלן: המכרז השני). הליכי המכרז השני התקיימו בשלושה שלבים, אשר יתוארו בקצרה להלן:

(א) בתחילה (וכחלק מן המכרז), פירסמה המשיבה מודעה, אשר כללה דרישה לתקופת שכירות של עשר שנים, בצירוף אופציות לשוכר, לתקופת המשך. עם זאת, בחוברת המכרז עצמה לא צוינה תקופת שכירות מסוימת כתנאי סף. בשלב זה הציעה החברה: "ליברטי פרופורטיס בע"מ" (להלן: ליברטי) הצעה לשכירות לתקופה של 25 שנים, ואילו המערערת הגישה הצעה שכללה שכירות לתקופה של עשר שנים.

(ב) בשלב השני נתבקשו הצעות מפורטות יותר, ובהן: "הצעת מחיר חדשה, משופרת יותר". המערערת הגישה הצעה בגדרי שלב זה, ואילו ליברטי לא הגישה הצעה חדשה.

(ג) בשלב השלישי הוחלט להתמקד ברכיב המחיר, ונערכה התמחרות בין ליברטי לבין המערערת. שתי החברות נדרשו להגיש הצעות חדשות שיכללו לוח זמנים לביצוע, ומחיר מוצע, ועוד נדרש כי הצעותיהן של החברות יישלחו למשיבה בפסקימילה. בהמשך נוצרה מחלוקת עובדתית בשאלה, האם ליברטי הגישה את הצעתה עד לשעה שנדרשה (16:00), או שמא באיחור (בשעה 16:27), כטענת המערערת. הצעתה של ליברטי היתה זולה יותר מהצעתה של המערערת.

בסופו של ההליך, הוכרזה ליברטי כזוכה במכרז השני, ואילו הצעתה של המערערת דורגה שנייה.

4. בעקבות תוצאות המכרז השני, הגישה המערערת עתירה, ובה טענה כי יש להכריז עליה כזוכה במכרז, ולחילופין לקבוע כי על ועדת המכרזים לנהל עימה מו"מ, או לבצע התמחרות כספית בינה לבין ליברטי. המערערת טענה כי נפלו מספר פגמים בהליך המכרז השני, כדלקמן: בשלב הראשון למכרז, הצעתה של ליברטי לא תאמה את הדרישה לשכירות לתקופה של עשר שנים; בשלב השני, ליברטי לא הגישה הצעה כלל; לבסוף, שליחת ההצעות באמצעות הפקסימיליה, במסגרת השלב השלישי, סתרה את הוראת תקנות 18, 19 לתקנות חובת המכרזים, התשל"ג-1993, בגדרן נקבע כי יש להגיש הצעות: "בתוך מעטפה סגורה היטב", וכי: "ההצעות למכרז יישמרו עד לפתיחתן...בתיבה נעולה".

5. ליברטי טענה מנגד כי המערערת מנועה מלהשיג על דרך ניהול המכרז, שכן היא לקחה בו חלק פעיל, ותקפה אותו רק לאחר שליברטי הוכרזה כזוכה. כך, לדוגמה, לבקשת ועדת המכרזים שינתה המערערת את הצעתה, כך שהיא כללה, בנוסחה המחודש, אפשרות לתקופת שכירות של עשר שנים, ובנוסף לה גם אפשרות לתקופת שכירות של עשרים שנים.

6. בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע (כבוד השופטת ש' דברת) קבע, בתאריך 17.7.2005, כי אכן נפלו פגמים בהליכי המכרז השני, היורדים לשורשו של עניין. עם זאת, מאחר שהמערערת לקחה חלק פעיל בכל ההליכים הללו, ולא העלתה כל התנגדות לדרך ניהולו (אף בשלבים שבהם היא נדרשה, לשיטתה, לסטות מהוראותיו המקוריות), הרי שהיא מנועה מלטעון כנגד הפגמים שנפלו בו. נוכח מסקנות אלה, קבע בית המשפט קמא הנכבד כי אין מנוס מלהורות על החזרת הדיון לועדת המכרזים, לשלב השלישי במכרז, וזאת, כלפי כל המשתתפות במכרז.
7. על פסק הדין הנ"ל הוגשו ערעורים לבית משפט זה, הן על ידי המערערת והן על ידי ליברטי. בתאריך 14.5.2006 קבע בית משפט זה כי הפגמים בניהול המכרז השני – ובמיוחד הליקויים בשלב הראשון ובשלב השלישי לניהולו – מצדיקים את ביטולו של המכרז כולו (זאת בניגוד להכרעת בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים בבאר שבע). בתוך כך חזר בית המשפט ואישר כי המערערת מנועה מלטעון כנגד הכשלים בניהול המכרז נוכח שיתוף הפעולה שהפגינה בשלבים השונים לקיומו (ראו: עע"ם 7799/05 יהלומית פרץ עבודות בנין ופיתוח בע"מ נ' משרד האוצר (לא פורסם, 14.5.2006)).

8. לאחר שהסתיימו ההליכים הנ"ל, הגישה המערערת תובענה מנהלית כנגד המשיבה, ובה עתרה לפיצויי קיום בשל כך שנמנעה ממנה, לטענתה, הזכייה במכרז הראשון, ולחילופין הזכייה במכרז השני.

תובענה זו היא העומדת במרכז הערעור שבכאן.

9. המשיבה הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף. בדונו בבקשה, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי בהתאם לפסיקה, תובע המבקש לזכות בפיצויי קיום בגין הפסד במכרז – צריך להראות, בין היתר, כי הוא היה אמור לזכות במכרז, וכי הזכיה נשללה ממנו שלא כדין עקב פעולת הרשות עורכת המכרז. על רקע אמות מידה אלה, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יש למחוק את התביעה על הסף, שכן גם אילו היתה המערערת מוכיחה את כל טענותיה, אין בידה להראות שהתנאים הנ"ל – התקיימו בעניינה. הטעם לכך הוא שהמערערת לא עמדה בתנאי הסף למכרז הראשון (אף שהם אכן נוסחו בצורה בעייתית), ובאשר למכרז השני – המערערת היא עצמה הכשילה את סיכוייה לזכות במכרז, נוכח הסכמתה לדרך ניהולו, חרף הפגמים שהיא טוענת להם עתה.

מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

10. המערערת מעלה מספר טענות, מהן מצאתי לנכון להתייחס לשלוש מרכזיות:

(א) השאלה האם היתה המערערת זוכה במכרז הראשון, לו הוא היה מנוסח כיאות, איננה מתאימה לשלב המחיקה על הסף, ויש לבחון אותה רק במסגרת הדיון בהליך לגופו.

(ב) בנוגע למכרז השני – גם אם היה מקום לשלול מן המערערת את הזכייה במכרז בפועל, הרי שאין בכך כדי ללמד בהכרח על כשל בתביעה לפיצויי קיום.

(ג) בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן דעתו לטענה החלופית שהעלתה המערערת, לפיה הנזק שנגרם לה איננו אובדן הזכייה במכרז הראשון, אלא אובדן הסיכוי לזכות במכרז.

11. המשיבה סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ומבקשת כי נימנע מלהתערב בו.

דיון והכרעה

12. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי דין הערעור – להידחות וכך אציע לחברי שנעשה, וזאת מן הטעמים שאציג בקצרה להלן.

13. נקודת המוצא לענייננו היא כי לבית המשפט לענינים מנהליים מסורה הסמכות למחוק כתב תביעה בתובענה מנהלית, בין היתר, מקום בו: "אין הכתב מראה עילת תביעה" (ראו: תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן-תקסד"א) ותקנה 29 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, המפנה לתקסד"א). תובענה נחשבת ככזו ש"איננה מראה עילת תביעה", כאשר גם אם יוכיח התובע את כל העובדות המפורטות בה – הוא לא יהיה זכאי לסעד המבוקש (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 375-374 (מהדורה אחת עשרה – 2013) (להלן: גורן)). הלכה היא כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף בזהירות רבה, והוא יעשה כן רק במקרים שבהם ברור כי בשום פנים אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות שבתביעתו, את הסעד המבוקש (ראו: ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721 (1983); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (לא פורסם, 4.6.2007); גורן, עמוד 376-375).

עם זאת יש לציין כי מחיקה על הסף (כמו בענייננו), בשונה מדחייה על הסף – איננה יוצרת מעשה בית-דין כנגד התובע (ראו: ע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם (לא פורסם, 8.8.2010) (להלן: פרשת גנאים)).

14. החלת אמות-מידה הנ"ל על ענייננו מובילה, לשיטתי, למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. אסביר:

(א) המערערת גורסת, כאמור, כי שלב מחיקת התובענה על הסף איננו מתאים לבחינת הטענה – מה היה קורה אילו המכרז הראשון היה מנוסח כיאות. זוהי שאלה עובדתית, שראוי, לדידה של המערערת, להכריע בה במסגרת הדיון בהליך לגופו, ולא בבקשה לסילוק על הסף. דא עקא, שבית המשפט הנכבד קמא לא בחן את השאלה העובדתית הנ"ל, כפי שנטען, אלא הניח, לצורך הדיון ולטובת המערערת, כי כל טענותיה העובדתיות של האחרונה – יוכחו כנכונות, במהלך המשפט. ואכן, זוהי המתודיקה המקובלת במקרים כגון דא, כפי שעולה מפיסקה 13 שלעיל, ואפילו בהנחה מיטיבה זו – אכן דין התביעה היה להימחק מחוסר עילה, מכוח האמור בס"ק (ב) ובפיסקה 15 שלהלן.

(ב) מסקנתו של בית המשפט קמא הנכבד התבססה, לגופו של עניין, על ההלכה הקובעת כי לשם קבלת פיצויי קיום בנסיבות של מכרז, על התובע להוכיח – ברמה ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי – כי הרשות עורכת המכרז נהגה שלא כדין, וכי קיים קשר סיבתי בין פעולתה זו של הרשות, לבין אי-הזכיה במכרז (ראו: ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ, פ"ד מז(1) 667 (1993) (להלן: פרשת מליבו); עע"ם 9423/05 רשות השידור נ' קטימורה בע"מ (לא פורסם, 13.8.2007) (להלן: פרשת קטימורה); עומר דקל מכרזים כרך שני 325 (2006) (להלן: דקל)).

15. במקרה שלפנינו, אכן לא קם הצורך לבחון את התביעה לגופה, שכן קיימים בעניינה של המערערת שני פסקי דין חלוטים, שקבעו בצורה ברורה כי הכשלים בניסוח המכרז הראשון, וניהול המכרז השני – לא היו קשורים בקשר סיבתי משפטי לאי-זכייתה של המערערת במכרזים הנ"ל (והמערערים מצהירים בעצמם כי פסקי הדין הנ"ל מהווים מעשה בית-דין כלפי הצדדים – ראו: סעיף 35 לתובענה המנהלית (מוצג 1 לתיק המוצגים של המערערת)).

בנקודה זו ארחיב עוד ואפרט:

(א) ב-עת"מ (באר-שבע) 234/04 קבע השופט י' אלון כי המערערת לא עמדה בתנאי-סף של המכרז הראשון (ונזכיר כי ערעור על פסק הדין האמור נדחה על ידי בית משפט זה). קשה איפוא לקבל בהקשר זה את הטענה, לפיה רק כשל בניסוח תנאי הסף במכרז (שהמערערת לא התריעה כנגדו בשעתו), גרם לכך שהמערערת לא הוכרזה בסופו של הליך כזוכה במכרז הראשון.

(ב) במסגרת בירור עע"מ 7799/05 נקבע כי המערערת מנועה מלטעון כי היא היתה אמורה לזכות במכרז השני, וזאת בהתאם להלכה, לפיה: "מי שסבור שתנאי פלוני במכרז אינו מוצדק, לא יישמע לאחר מכן כאשר הוא בוחר להשתתף במכרז...ומעלה השגותיו רק לאחר שנופלת החלטה במכרז, ומתברר שהוא אינו הזוכה" (ראו: בג"צ 5377/90 לוי נ' עיריית אשדוד (לא פורסם, 16.11991); עיינו: פיסקה ג(11) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין ב-עע"מ 7799/05 הנ"ל, וההפניות הנוספות שם). הנה כי כן, אחד מאותם יסודות שנדרשים לשם קבלת פיצויי קיום – העובדה כי מעשיה של המשיבה הם שגרמו לאי-זכייתה של המערערת במכרז – איננו מתקיים כאן, או, למצער, המערערת מנועה מלטעון אחרת.

16. על מנת לנסות ולהתגבר על טענת המניעות הנ"ל – המערערת גורסת כי הדוקטרינה האמורה איננה חלה על תביעה לעניין פיצויי קיום. לשיטתה הדוקטרינה הנ"ל מוגבלת רק להליכים הנוגעים לעתירה שהגישה ובגדרה ביקשה להעביר את הזכייה במכרז אליה. טענה זו של המערערת לא ניתן לקבל, משני טעמים:

ראשית, הטענה והאבחון המוצע כלל אינם נזכרים בתגובתה של המערערת לבקשה לסילוק התובענה על הסף (ראו: מוצג 5 לתיק המוצגים של המערערת).

שנית, אף לגופו של עניין, אין בטענה זו ממש: אמנם קיים הבדל בין סעד של העברת הזכייה במכרז בעין למערערת, לבין תביעה לפיצויי קיום. עם זאת, ברור שבין ההליכים יש קשר, שכן אחד מן הרכיבים שאותם נדרשת המערערת להוכיח בתביעתה לפיצויי קיום, הוא כי היא היתה זוכה במכרז, לולא היה מתרחש הפגם בניהול ההליך. טענה זו – אין המערערת מסוגלת להעלות בפנינו, וממילא אין היא מסוגלת להוכיח אותה, בדרגת הסתברות הנדרשת במשפט האזרחי (אם בכלל).

17. מן המקובץ לעיל מסתבר, איפוא, כי בדין נמחקה תובענתה של המערעת על הסף, ובכך די על מנת לדחות את הערעור. עם זאת, אני מבקש להוסיף על הדברים שנאמרו עד הנה הערה קצרה, התומכת אף היא בתוצאה האמורה, והפעם מנקודת מבט כללית יותר.

18. תביעה לפיצויי קיום בתחום המכרזים יכולה להתבסס על מספר עילות שונות, ובהן עילות חוזיות, מנהליות ונזיקיות (ראו: פרשת מליבו; דקל, עמוד 324; עיינו גם: 10065/08 חברת עתיר בע"מ נ' מדינת ישראל (04.07.2013);Arie Reich & Oren Shabat, The Remedy of Damages in Public Procurement in Israel and the EU: A Proposal for Reform 23 Public Procurement Law Review, 50 (2014) (להלן: רייך ושבת)).

19. התובענה שהוגשה ע"י המערערת במקרה דנן הינה בעלת אופי נזיקי מובהק. הדבר עולה במפורש מסעיפים 33, 34 לתובענה, שם נכתב כהאי לישנא:

"33. התובעת תטען כי הנתבעת התרשלה התרשלות רבתי ו/או התרשלה בניסוח המכרז הראשון, ועקב כך גרמה לכך שזכייתה של התובעת במכרז הראשון נשללה ממנה.
34. התובעת תטען כי הנתבעת התרשלה התרשלות רבתי ו/או התרשלה ו/או הפרה חובה חקוקה...ועקב כך שללה מהתובעת את הזכיה במכרז השני..."
(ראו: מוצג 1 לתיק המוצגים של המערערת).

יש לציין כי כתב התובענה איננו מציין עילות אחרות לביסוסה, וכי פרק ה"נזק" בתובענה מתבסס על מצב שבו המערערת היתה זוכה במכרז, וכפועל יוצא מכך היתה גובה דמי שכירות בגין המושכר לתקופה של עשר שנים.

20. הנה כי כן לפנינו תובענה שעילתה בנזיקין, וביסודה דרישה לקבלת פיצויי קיום. בתור שכזו, התובענה איננה עולה, לכאורה, בקנה אחד עם הכלל הרחב לגבי פיצויים בנזיקין, הגורס כי: "יש לפסוק לניזוק את אותו פיצוי, אשר יש בו כדי להעמידו במקום שהיה בו, אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה" (ראו: ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 80 (1997) (להלן: פרשת זלסקי)). אכן, כפי שציין פרופ' א' ברק באחד מחיבוריו: "מטרת הפיצויים היא להשיב את המצב לקדמותו (restitutio in integrum). מטרה זו תושג אם יהא בסכום הפיצויים שהניזוק יקבל מהמזיק כדי להעמיד את הניזוק במצב, שבו היה נתון בשעת הדיון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין" (עיינו: י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 571 (מהדורה שנייה, עורך: ג' טדסקי, 1976); ראו גם: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281 (1981).

עינינו הרואות, הסעד המתבקש בגדרי התובענה חורג מזה שניתן ברגיל מכוחן של עילות נזיקיות. כפי שנאמר בפרשת זלסקי:

"חריגה מאמת-מידה זו תעמיד את הנזוק במצב טוב יותר בעקבות ביצוע העוולה, מאשר היה בו אלמלא בוצעה. בכך יהיה כדי להעשיר את הניזוק. תוצאה זו חורגת ממטרת דיני הנזיקין של פיצוי הקרבן" (ראו: שם עמוד 83).

כך – בדיני הנזיקין הכללים, וכך – גם בכל הקשור להחלה של דיני הנזיקין על המסגרת של דיני המכרזים. כפי שמציין בנושא זה דקל בספרו (ויש לזכור כי המערערים מתבססים בצורה נרחבת על דבריו של דקל):

"אשר לאפשרות לתבוע פיצויי קיום מכוח דיני הנזיקין, הדעה המקובלת היא שדיני הנזיקין נועדו להעמיד את הנפגע במקום שבו ניצב, טרם התרחשותו של האירוע המזיק, ומכאן שבדרך כלל ניתן לתבוע מכוחם פיצויי הסתמכות בלבד" (ראו: שם, עמוד 324; ההדגשה לא במקור – ח"מ).

מעבר למצוטט כאן – ראוי להזכיר בהקשר זה גם את דבריו של השופט מ' חשין ב-פרשת מליבו, לפיהם פיצויי הקיום בדיני המכרזים יינתנו בכפוף: "לדוקטרינות הכלליות החלות על פסיקת פיצויים במשפט אזרחי" (ראו: שם, עמ' 687-686). עיינו גם בדברי הנשיאה ד' ביניש ב-פרשת קטימורה.

21. טענה אחרונה בפיה של המערערת, והיא כי יש להגדיר את ה"נזק" שנגרם לה, לא כאובדן הרווחים מן הזכייה במכרז, אלא כאובדן הסיכוי לזכות במכרז. טענה זו – על אף מורכבותה יתכן והיתה ראויה לבירור אילו המערערים היו מעלים אותה בצורה זו במסגרת תובענתם המקורית. עיון בתיק המוצגים מלמד עם זאת כי המערערת לא התבססה על עילה או טענה זו במסגרת התובענה (ראו: מוצג 1 לתיק המוצגים של המערערת), ואף בחרה שלא להעלותה במסגרת התגובה שהגישה לבקשה לסילוק על הסף (ראו: מוצג 5 לתיק המוצגים של המערער). במצב דברים זה, ברי שטענה זו מהווה "שינוי חזית" אסור, שאין מקום להידרש אליו בפירוט בשלב הערעור, ובמיוחד שהטענה לגופה איננה פשוטה בלשון המעטה (השוו לדברי בהקשר ל"שינוי חזית", שנעשה בשלב הערעור – במסגרת ע"א 8871/07 יודפת מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' נגוהות בע"מ (לא פורסם, 12.7.2011), בפיסקאות 20-19 וההפניות שם). ממילא ברור איפוא מדוע בית המשפט המחוזי הנכבד לא נדרש לבחון את האפשרות להחיל כאן את דוקטרינת הפיצוי עבור אובדן סיכוי, ועל כן אף מבחינה זו אין מתום בפסק הדין, מושא הערעור.

בשולי הדברים אעיר לבסוף כי העילה הכלולה ב"שינוי החזית" המבוקש הנ"ל, מחייבת עריכת תמורה משמעותית בגישה ובפסיקה הנוהגת אצלנו. יש אמנם מלומדים שמציעים שינוי כזה (עיינו: דקל עמ' 328-326; רייך ושבת, עמ' 73-71), ואולם הן בפסיקה במדינות ה-CL והן במשפט הקונטיננטלי הקיים (בעיקר בגרמניה), אליהם מפנים רייך ושבת במאמרם – לא ניתן פיצוי כנדרש, כאשר המכרז בוטל (כמו שקרה בפרשה שלפנינו).

22. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 15,000 ש"ח.

השופטת ע' ארבל:

אני מסכימה.

ת

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

ניתן היום, ‏ד' בסיון התשע"ד (‏2.6.2014).

ת


מעורבים
תובע: יהלומית פרץ עבודות בניין ופיתוח בע"מ
נתבע: משרד האוצר
שופט :
עורכי דין: