ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזריאל מושב עובדים נגד סלם יחיא :

פסק-דין בתיק ע"א 6200/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

וערעור שכנגד ע"א 6200/11

לפני: כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופט א' שהם

המערערים והמשיבים שכנגד:
1. עזריאל מושב עובדים
להתיישבות חקלאית שתופית בע"מ

2. יעקב בטיה

נ ג ד

המשיבים והמערערים שכנגד:
1. סלם יחיא

2. עזרי יחיאל

3. מנהל מקרקעי ישראל

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 17.7.2011 בתה"פ 493/07 שניתן על ידי
כבוד השופטת ד' קרת-מאיר

תאריך הישיבה:
י"ז בתמוז תשע"ג
(25.6.13)

בשם המערערת והמשיבה שכנגד 1:

עו"ד ש' ראובני

בשם המערערת והמשיב שכנגד 2:

עו"ד ע' נעם

בשם המשיבים והמערערים שכנגד 1 ו-2:

עו"ד מ' קרייצברג

פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.6.2011 (ה"פ 493/07, כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) בעניין הקצאת מגרש במושב עזריאל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ.
29371
רקע והשתלשלות האירועים

2. המערער 1 הינו מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: המושב). המושב חוכר את הנחלות שבו מאת המשיב 3 (להלן: ממ"י), והן מוחכרות לחברי המושב בחכירת משנה או שהוענקו להם זכויות של ברי רשות בהן. המשיב 1 (להלן: יחיא) הינו בעל הזכויות במשק 47 במושב, והמשיב 2 (להלן: עזרי) הוא בנו המתגורר יחד עם משפחתו בביתו. המערער 2 ורעייתו (להלן, בהתאמה: בטיה או הזוג בטיה) חתמו על חוזה פיתוח לגבי המגרש הסמוך למשק 47.

3. בשנות ה-70' הקים יחיא מבנה בסמוך לבית המגורים במשק 47 (להלן: המחסן). לאחר מכן, בשנת 1976, חתם על התחייבות לפיה אם ירצה בעתיד לבנות בית מגורים נוסף במשק, יעשה כן בצמוד לביתו, כקומה שנייה לו, או תחת המחסן, ולא יבוא בטענות בעניין זה למושב. ביום 4.7.1984 החליט ועד ההנהלה של המושב לאשר למשק 47 הקצאה של מגרש בגוש 8060, שהינו חלק מחלקה 14, מגרש הגובל במשק 47 (להלן: המגרש או מגרש 158). המגרש אושר לטובת בן ממשיך באותו משק (להלן: החלטה 84'). מגרש זה הוא שעומד במוקד הדיון שלפנינו. ההליכים הדרושים לצירוף המגרש למשק 47 כמגרש לבן ממשיך לא הושלמו מעולם. בשנות ה-90' יזם המושב הרחבה וכלל את מגרש 158 במגרשים בהרחבה המיועדים להקצאה לחברי המושב או למומלציהם. תכנית ההרחבה נעשתה בתחילה לפי החלטה מס' 612 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 13.10.1993 (להלן: החלטה 612) ולאחר מכן, בהתאם להחלטה מס' 737 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 17.12.1995 (להלן: החלטה 737), שביטלה אותה. ביום 4.11.1996 קבעה האסיפה הכללית של המושב קריטריונים ונהלים לביצוע ההרחבה (להלן: החלטה 96'). בין השאר, נקבע בה כי חלוקת המגרשים בהרחבה בין חברי המושב ומועמדיהם תיעשה בדרך של הגרלה. במסגרת זו הוחלט להחריג את מגרש 158 מההגרלה ולשייכו למשק 47, אשר לא יהא זכאי למגרש נוסף בהרחבה. עוד נכתב בהחלטה 96' כי המועמדים לקבלת מגרש בהרחבה נדרשים לשלם את דמי הפיתוח בעד המגרש עד למועד שייקבע. אף תנאי זה לא התמלא מעולם על ידי יחיא ועזרי.

4. ביום 7.8.2005 המליץ המושב לממ"י להחכיר את המגרש לזוג בטיה, שהומלץ על ידי משק 39 במושב, שנרכש סמוך קודם לכן על ידי אחיו של בטיה, מר חנן בן-טוב (להלן: בן-טוב). קודם לכן, שילם הזוג בטיה לחברת ע.ס.א.י חברה לניהול ופיתוח בע"מ, החברה שביצעה את ההרחבה במושב (להלן – החברה המבצעת) תשלום בעד דמי הפיתוח בגין המגרש. יצוין, כי המלצת המושב להקצות את המגרש לבטיה ניתנה ביום שלפני המועד האחרון לביצוע עסקאות בתנאיה של החלטה 737, שבוטלה. החלטה 737 הקנתה יתרונות שונים לחוכרי הקרקעות, לרבות פטור ממכרז והנחה משמעותית בדמי החכירה (ראו החלטה מס' 972 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 2.9.2003 והחלטה מס' 1063 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 27.7.2005). ביום 9.10.2005 אישר ממ"י את העסקה להקצאת המגרש לזוג בטיה. השניים שילמו דמי היוון וביום 21.12.2005 נחתם בינם לבין ממ"י חוזה פיתוח לגבי המגרש.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

5. יחיא ועזרי הגישו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד המושב, ממ"י ובטיה (ה"פ 493/07, כבוד השופטת ד' קרת-מאיר). הם תבעו, בין השאר, כי בית המשפט יצהיר על זכאותם להקצאת המגרש כמגרש לבן ממשיך, ויורה על ביצוע הוראות החלטה 84' והחלטה 96' ועל העברת הזכויות במגרש על שמם. כן התבקש בית המשפט לאסור על הקניית הזכויות במגרש לצד שלישי ולבטל את העִסקה שנעשתה בין ממ"י לבין בטיה ביחס למגרש. בהמשך ההליך, הגישו יחיא ועזרי בקשה להבהרה בה נאמר כי יש להורות על קיום החלטה 84' והחלטה 96' אף אם נתכוונו לשייך את המגרש למשק 47 כמגרש בהרחבה ולא כמגרש לבן ממשיך. בית המשפט איפשר העלאת טענות אלה חרף התנגדות המושב וממ"י שטענו כי מדובר בהרחבת חזית ובבקשה מוסווית לתיקון התובענה.

6. בפסק הדין נדחתה התביעה לצירוף המגרש למשק 47 כמגרש לבן ממשיך. נקבע כי יחיא ועזרי נמנעו, במשך שנים רבות, מלנקוט כל צעד למימוש זכויותיהם לפי החלטה 84' ולא פעלו לצירוף המגרש למשק 47. הובהר כי צירוף המגרש למשק מחייב הסכם בין המושב, ממ"י ויחיא ועזרי, אשר לא נחתם. משכך, נבחנה זכאותם למגרש כמגרש לבן ממשיך בהתאם לדין החל היום, ונקבע כי זה איננו מאפשר לצרף את המגרש למשק 47. באשר להחלטה 96', נקבע כי משמעותה הייתה כי מגרש 158 יוקצה לעזרי בלא הגרלה, כמגרש בהרחבה ולא כמגרש לבן ממשיך. בית המשפט קבע כי לפי אותה החלטה, המלצת המושב על מועמד לקבלת המגרש הותנתה בתשלום דמי הפיתוח. כן נקבע כי יחיא ועזרי היו מודעים לכך שאי-תשלום דמי הפיתוח יוביל לפקיעת הזכות להקצאת המגרש בהרחבה ולכך שהמושב יהא רשאי לשווק את המגרש לאחרים. בית המשפט קבע כי המושב שלח לעזרי מספר תזכורות והתראות בעניין תשלום דמי הפיתוח, אך הוא לא שילם תשלומים אלה משום שלא היה ביכולתו לשאת בעלויות אלה. משלא שולמו דמי הפיתוח, הועבר המגרש בשנת 2004 למאגר הכללי של המגרשים הבלתי מוקצים במושב, אשר יועדו לשיווק. בנוסף, צוין כי לאחר שלא עלה בידי עזרי לשלם את דמי הפיתוח, הוא בחן אפשרות לקבל לידיו את התמורה שתתקבל ממכירת המגרש לאחרים. לאור כל האמור, נפסק כי יחיא ועזרי לא ניצלו את זכותם להקצאת המגרש כמגרש בהרחבה על פי תנאי החלטה 737.

7. באשר לזכויותיו של בטיה במגרש, קבע בית המשפט כי בטיה והמושב התנהלו בחוסר תום לב במסגרת הליכי הקצאת המגרש לבטיה. בית המשפט עמד גם על מעורבותו בעִסקה של אחיו של בטיה, מר אמנון בטיה (להלן – אמנון), ששימש, בין היתר, כיושב ראש ועד האגודה השיתופית במושב וכיושב ראש ועדת ההרחבה. בית המשפט פסק כי לא היה תוקף להמלצת המושב על בטיה במועד שבו ניתנה, כיוון שחברותו במושב של בן-טוב, שהוא שהמליץ להקצות לבטיה את המגרש, טרם אושרה במועד שבו ניתנה ההמלצה. עם זאת, סבר בית המשפט כי ההתקשרות בין בטיה לבין ממ"י ביחס למגרש איננה בטלה משום שבסופו של דבר אושרה חברותו במושב של בן-טוב. באשר לממ"י, נקבע כי לא הייתה מניעה שיתקשר בהסכם עם בטיה ונדחתה הטענה כי היה עליו לדרוש שיוצג לו מסמך ויתור על זכויותיו של עזרי במגרש, כתנאי להתקשרות עם בטיה.

8. לבסוף, שקל בית המשפט את "הזכויות היחסיות" של הצדדים וקבע כי לעזרי אין זכות במגרש, אך נוצרה לו ציפיה לגיטימית להמשך שיוך המגרש למשק 47 כמגרש בהרחבה. זאת, נוכח הליכי השיוך ארוכי השנים ובהתחשב "במצבו הטופוגרפי של המגרש בצמוד למשק, כאשר שביל גישה למשק עובר דרכו." (פיסקה 2(ו) לפסק הדין). בית המשפט ציין כי עדותו של עזרי בהליך שלפניו לא הייתה אמינה, אך קבע כי גם עדותו של בטיה לא הייתה אמינה והזכיר את חוסר תום לבו וחוסר תקינותם של הליכי הקצאת המגרש לטובתו. בית המשפט סבר כי האיזון בין זכויות הצדדים מוביל למסקנה כי יש להקנות לעזרי אפשרות מוגבלת בזמן לתשלום דמי הפיתוח ודמי החכירה המהוונים בתנאים החלים היום, ולמימוש זכות החכירה במגרש. לפיכך, הורה לבטל את ההסכם בין בטיה לבין ממ"י באופן מותנה כדלקמן: אם ימלא עזרי את הדרישות לחכירת המגרש בתוך שישה חודשים תבוטל ההתקשרות בין בטיה לבין ממ"י; אם לא – יעמוד ההסכם על כנו ויראו ביחיא ובעזרי כמי שוויתרו על כל טענה או זכות במגרש.

על פסק הדין הוגש ערעורם של המושב ובטיה (להלן: המערערים). ערעור שכנגד הוגש על ידי יחיא ועזרי. יצוין, כי בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המושב ובטיה לעיכוב ביצוע פסק הדין (החלטה מיום 2.2.2012).

טענות המערערים

9. טענותיהם העיקריות של בטיה ושל המושב בערעור הן שלוש:

ראשית, הם טוענים כי לא היה מקום להתיר ליחיא ועזרי להרחיב את הטיעון ולתבוע את הקצאת המגרש כמגרש בהרחבה. לדבריהם, בתביעתם טענו יחיא ועזרי כי המגרש צורף למשק 47 כמגרש לבן ממשיך, ורק בשלב מתקדם בהליך, טענו לראשונה כי התביעה כוללת גם תביעה חלופית להקצאת המגרש כמגרש בהרחבה. זאת, לדידם, תוך הרחבת חזית אסורה. לטענת המערערים, הסעד של הקצאת המגרש כמגרש לבן ממשיך שונה בתכלית מהסעד של הקצאת המגרש כמגרש בהרחבה והתשתית הדרושה להוכחת הסעד האחד עומדת בסתירה לתשתית הדרושה להוכחת הסעד האחר. לשיטתם, משנקבע כי אין יסוד לסעד הנתבע, היה צורך לדחות את התביעה וכלל לא לדון בסעד החלופי.

שנית, טוענים המערערים כי ליחיא ועזרי לא נותרה כל זכות במגרש ולכן לא היה מקום לדון ב"זכויות היחסיות" של הצדדים במגרש. מדגישים הם כי נקבע שה"ציפייה הלגיטימית" של יחיא ועזרי להקצאת המגרש לא התממשה בשל מחדליהם הם, ולדעת המערערים, ציפייה זו פקעה עוד לפני הפניית הזוג בטיה לממ"י. בה בעת, הם מלינים על הקביעות בעניין הפגמים בהקצאת המגרש לבטיה ומבהירים כי אף אם נפלו פגמים כאמור בהליך, הרי שכפי שנקבע, הם אינם מביאים לביטול ההתקשרות בין בטיה לממ"י. לדידם, היות שלא מדובר בזכויות מתחרות ובעסקאות נוגדות, השאלה האם הזכות במגרש נרכשה על ידי בטיה בתום לב איננה רלוונטית. הם מציינים כי לא ניתן היה לבטל את ההסכם בינו לבין ממ"י. עוד הם טוענים כי אין לנהוג ביחיא ועזרי באופן שונה מחברי מושב אחרים שזכותם למגרש פקעה בשל אי-תשלום דמי פיתוח.

לבסוף, טוענים המערערים כי לא היה מקום להעדיף את ה"ציפייה הלגיטימית הערטילאית" של יחיא ועזרי להקצאת המגרש על פני זכויות החכירה שרכש בטיה בתמורה. לטענתם, גם "מאזן תום הלב" ו"מאזן הנזקים" בין הצדדים תומך בהעדפתם. בהקשר זה, טוענים הם כי אין משמעות לשאלת ידיעתו של בטיה אודות ציפייתו של עזרי לחכור את המגרש, שאלה שנדונה בהרחבה בפסק הדין, שכן התנהגותו של עזרי מלמדת כי הוא ויתר על ציפייה זו. בנוסף, מציינים הם כי עזרי לא יינזק כתוצאה מהקביעה שאין הוא זכאי למגרש, שכן הוא יוכל להשתתף בהקצאת מגרשים במסגרת תכנית הרחבה נוספת שמקדם המושב. לעומת זאת, ביטול ההסכם יגרום נזק רב לבטיה ולמושב, שייחשף לתביעות מצד בטיה. לבסוף, הם טוענים כי היה מקום לדחות את תביעתם של יחיא ועזרי מחמת התיישנות, שיהוי, השתק וחוסר ניקיון כפיים.

טענותיהם של יחיא ועזרי (המשיבים 2-1 והמערערים שכנגד)

10. יחיא ועזרי מבקשים, בין היתר, כי בית המשפט יבטל את ההסכם בין ממ"י לבין בטיה באופן בלתי מותנה, יורה על קיום החלטה 84' והחלטה 96' ויחייב את ממ"י להקצות את המגרש לעזרי. כמו כן, מערערים הם על החלטת בית משפט קמא מיום 27.4.2010 בעניין צירוף מוצגים נוספים ומבקשים צו לפיצול סעדים. המשיבים 2-1 טוענים כי לאורך השנים הסתמכו על החלטה 84' ועל החלטה 96'. לדבריהם, להחלטות אלה תוקף מחייב, הן כהחלטות האסיפה הכללית של המושב והן כהסכם בין הצדדים, והן מעולם לא בוטלו. יחיא ועזרי מדגישים כי בהחלטה 96' נשללה זכאותם למגרש אחר בהרחבה ולכן, שלילת זכויותיהם במגרש 158 תהווה "גזל כפול" ותפלה אותם לרעה לעומת חברים אחרים במושב. לשיטתם, החלטה 96' מקנה לעזרי מעמד ייחודי בהשוואה לחברים אחרים במושב ולכן, ביחס אליו היה על המושב לנקוט בצעדים נוספים מעבר למכתבים ששלח לחבריו בעניין תשלום דמי הפיתוח (מכתבים שאת דבר קבלתם מכחישים עזרי ויחיא). עוד טוענים יחיא ועזרי כי המגרש נרכש על ידי בטיה כחלק מ"קנוניה" שלו ושל אחיו, אמנון ובן-טוב, שניצלו את מעמדו של אמנון במושב כדי לגזול את המגרש מידיהם. לדעת יחיא ועזרי, היה על בית המשפט לקבוע כי ההסכם בין בטיה לבין ממ"י בטל וכי לא התקיימו הדרישות ההכרחיות לקיומו, והוא שגה כשקבע כי נרפא הפגם שנפל בהמלצה על בטיה נוכח אישור חברותו של בן-טוב במושב בסופו של דבר. לדבריהם, בעת שאושרה חברותו במושב של הלה כבר לא ניתן היה לבצע את העסקה בתנאי החלטה 737. הם סבורים כי משנקבע כי ההסכם בין בטיה לבין ממ"י הינו חסר תוקף לא היה מקום להתנות את ביטולו בתנאים. בנוסף, לדידם, לאור חוסר תוקפה של העִסקה, הרי שלא מדובר בעסקאות נוגדות, ובכל מקרה יש להעדיפם, בהיותם בעלי הזכות הקודמת במגרש. לבסוף, טוענים יחיא ועזרי כי היה על ממ"י לוודא שהם ויתרו על זכויותיהם במגרש ולבדוק את תקינותם של הליך ההקצאה ושל המלצת המושב על בטיה לפני שהתקשר עמו.

טענות ממ"י (המשיב 3)

11. ממ"י טוען כי יש לדחות את הערעור שכנגד ככל שהוא נוגע אליו. לדבריו, בהינתן שהוא משיב פורמאלי בערעור ולא מערער בהליך העיקרי, לא ניתן היה להגיש ערעור שכנגד נגדו. בנוסף, טוען ממ"י כי הוא אינו צד לסכסוך. הוא סבור כי טענותיהם של יחיא ועזרי בעניין זכותם למגרש כמגרש בהרחבה ובדבר חובתו של ממ"י להימנע מלהתקשר בהסכם עם בטיה בלא ויתור מצדו של עזרי על זכויותיו במגרש, הינן בגדר הרחבת חזית אסורה. ממ"י מדגיש כי לא נפל כל פגם בהתנהלותו וכי לא נדרש כתב ויתור כאמור כתנאי להתקשרות כיוון שהמושב לא המליץ לממ"י להקצות לעזרי את המגרש ולפי רישומיו, המגרש לא שויך לו. לבסוף, מבהיר ממ"י כי אם ייקבע שיחיא ועזרי זכאים להקצאת מגרש כלשהו במושב, הרי שהקצאה זו תהא כפופה למילוי כל התנאים הנהוגים כיום ולתשלום כל הכספים להם זכאי ממ"י, לרבות דמי שימוש בגין שימושים חורגים שנעשו ונעשים במשק 47.

הדיון ולאחריו

12. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 25.6.2013 הצענו לצדדים לנסות להגיע להסכמות, והם הודיעו כי ברצונם לבדוק אפשרות הקצאה של מגרש חלופי. אולם, בהמשך הם הודיעו כי לא עלה בידיהם להגיע להבנות שייתרו את ההכרעה בערעורים.

13. בנוסף, ביום 16.9.2013 הודיעו יחיא ועזרי לבית המשפט כי המושב "שריין" מגרש בהרחבה לטובת בטיה, בלא הגרלה. לדידם, משמעות הדבר הינה שאם יידחה ערעורו של בטיה, יוקצה לו מגרש תוך העדפתו על פני חברים אחרים במושב. להודעה זו צורף חוזר ששלח מזכיר המושב ביום 30.7.2013 לחבריו, בו צוין כי המושב מתכוון לשווק מספר מגרשים בהרחבה לחברים שהגרילו בעבר מגרש והמגרש נמכר. כן צורפו הקריטריונים שקבעה האסיפה הכללית של המושב ביום 6.8.2013 לביצוע ההרחבה הנוספת. על רקע זה, מבקשים יחיא ועזרי כי נורה למערערים ליתן את פרטי המגרש שהוקצה לדעתם לבטיה ולהסביר כיצד נעשה הדבר. ייאמר כבר עתה כי לא ראיתי לנכון להתייחס לטענות אלה, שאינן במוקד הערעור ושלא נדונו במסגרתו.

דיון והכרעה

14. השאלה הניצבת לפנינו הינה למי יש להקנות את הזכויות במגרש שבמחלוקת. על מנת להשיב על שאלה זו, יש לבחון את הזכויות הנתונות לצדדים הנוגעים בדבר ביחס למגרש ולכך אפנה כעת.

זכויותיו של הזוג בטיה במגרש

15. כאמור, ממ"י אישר ביום 4.11.2005 את הקצאת המגרש לזוג בטיה וחתם עימו על חוזה פיתוח ביחס למגרש ביום 21.12.2005. מכאן, לכאורה, שלבטיה זכויות עדיפות במגרש. עם זאת, אין די בנתונים אלה כשלעצמם כדי להוביל למסקנה כי הזכויות במגרש אכן נתונות לו. ההכרעה בעניין זה תלויה בזכויותיהם של יחיא ועזרי ביחס למגרש (שאלה אליה אדרש בהמשך) וכן בשאלת תוקפו של ההסכם בין בטיה לבין ממ"י.

16. להסכם בין ממ"י לבין בטיה קדם הליך פנימי במושב שבסופו, ביום 7.8.2005, המליץ האחרון לממ"י להקצות לבטיה את המגרש כמגרש בהרחבה, בהתאם להחלטה 737. בהחלטה 737 נקבע כי ממ"י יחכיר מגרשים בהרחבה למומלצי האגודה השיתופית במושב (סעיף 4(ג) להחלטה). היינו, הסמכות לקבוע מי יומלץ בפני ממ"י לקבלת זכויות במגרשים בהרחבה הופקדה בידי המושב (ראו, ע"א 3962/97 בארותיים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' ארד, פ"ד נב(4) 614, 620, 622 (1998) (להלן: עניין בארותיים)). בהחלטה 96', קבעה האסיפה הכללית של המושב קריטריונים לביצוע ההרחבה ולהקצאת המגרשים לבתי האב במושב. ככלל, הקצאת המגרשים בהרחבה נעשתה בדרך של הגרלה (הגם שהיו חריגים לכך, כפי שמלמדת הדוגמה שלפנינו, של יחיא ועזרי) ובהחלטה 96' נקבעו הוראות בדבר זכאותם של בתי האב במושב להשתתף בהגרלה. עוד צוין באותה החלטה כי המגרשים הנותרים, מעבר למספר הנחלות במושב, יימכרו בעדיפות ראשונה לבני החברים במושב.

ההמלצה להקצות את המגרש לבטיה ניתנה על ידי בית האב במשק 39, אשר נרכש על ידי אחיו, בן-טוב. בעקבות זאת, ביום 7.8.2005 העביר המושב לממ"י את שמו של בטיה כמועמד מטעמו להקצאת המגרש. ואולם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, חברותו של בן-טוב במושב אושרה באופן סופי על ידי האסיפה הכללית של המושב רק ביום 23.4.2006. מכאן שבמועד שבו המליץ בן-טוב על בטיה, הראשון עדיין לא היה חבר המושב באופן רשמי (ראו סעיף 3 לתקנון המושב). כאמור, הזכות להמליץ על מועמד לרכישת זכויות במגרש בהרחבה ניתנה לבתי האב במושב. במילים אחרות, אחד התנאים לזכאותו של בן-טוב להמליץ על מועמד מטעמו לרכישת זכויות במגרש בהרחבה, היה כי הוא יהא חבר האגודה השיתופית במושב. לאור האמור, צדק בית משפט קמא כשקבע כי למעשה לא היה תוקף להמלצת המושב על בטיה במועד שבו הועברה לממ"י וכי הליכי הקצאת המגרש לבטיה לא היו תקינים. בית המשפט המחוזי סבר אומנם כי אין בכך להביא לבטלות ההסכם בין בטיה לבין ממ"י היות שבסופו של דבר אושרה חברותו במושב של בן-טוב. עם זאת, כשלעצמי, איני סבורה כי ניתן להקל ראש בפגם האמור בהליכי ההמלצה על בטיה במושב. ראוי להדגיש כי במקרה דנא למועד הפנייתו של בטיה לממ"י על ידי המושב נודעה חשיבות בלתי מבוטלת. העובדה שהמלצת המושב על בטיה ניתנה באותו מועד איפשרה לו ליהנות מתנאיה המיטיבים של החלטה 737. כזכור, למחרת היום בו ניתנה ההמלצה, פקעה האפשרות להגיש בקשות לפי אותה החלטה. אשר על כן, לשאלת תוקפה של המלצת המושב משמעות לכל הפחות לגבי התנאים החלים על העסקה (ראו והשוו, בג"ץ 9151/07 טל נ' מינהל מקרקעי ישראל, פיסקה 12 (6.1.2010), שם נדחתה עתירה להקצאת קרקע לפי החלטה 737 באשר במועד האחרון להגשת הבקשות לפי אותה החלטה, לא הונחה בפני ממ"י בקשה הכוללת את כל המסמכים הדרושים; כן השוו: ע"א 633/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' חיטמן, פיסקה כז-ל (9.1.2014) (להלן: עניין חיטמן)). בהקשר זה יש להזכיר כי עסקינן בהקניית זכויות במשאבי הציבור בתנאים מיטיבים – סוגיה אליה עוד אשוב בהמשך – ובעניינים אלה מוצדק לדקדק ולהקפיד. המסקנה כי אין להקל בעניין זה מתחזקת אף נוכח התנהלותם של הגורמים הנוגעים בדבר בפרשה זו, כפי שיפורט להלן.

17. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי בהתנהלות האמורה של המושב, שבטיה לכל הפחות העלים ממנה עין, יש כדי להצביע על חוסר תום לב. הדבר מצטרף לקביעותיו בנוגע לחוסר תום הלב בו הייתה כרוכה התנהלותם של בטיה ושל המושב בהליכי הקצאת המגרש לראשון. בתמצית, בית המשפט המחוזי דן באפשרות כי אחד הנספחים להמלצה על בטיה שהעביר המושב לממ"י, מכתב מטעמו לפיו בטיה עומד בקריטריונים להקצאת המגרש, הוכן כבר ביום 17.4.2005. היינו, לפני שהושלמה העיסקה לרכישת משק 39 במושב על ידי בן-טוב (מי שהמליץ על בטיה). יצוין, כי המועד הנ"ל קודם גם למועד שבו שלח המושב לעזרי התראה לגבי המועד האחרון לתשלום דמי הפיתוח בעד המגרש. בית משפט קמא סבר כי הדבר מלמד כי לאמיתו של דבר, הליכי ההמלצה כבר הסתיימו במועד האחרון שנקצב לעזרי לתשלום דמי הפיתוח וכי לא עמדה לו אפשרות מעשית לשלמו באותו הזמן, אף אם היה מסוגל לעשות כן. בנוסף, בית המשפט דן בפירוט בעובדה שדמי הפיתוח שולמו על ידי בטיה ביום 14.7.2005 בעוד שההסכם בינו לבין החברה המבצעת נחתם רק ביום 7.8.2005. לא בכדי ציין מזכיר המושב בעדותו בפני בית משפט קמא כי זהו דבר "מוזר" וכי כלל לא ברור כיצד ניתן לשלם בטרם נחתם החוזה (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 29.11.2009). בית משפט קמא פסק כי התנהלות זו נבעה מ"רצון ליצור עובדות מוגמרות בשטח" (פיסקה 2(ה) לפסק הדין) וקבע כדלקמן:

"קשה שלא להגיע למסקנה כי מגרש 158 לא נבחר באופן סתמי על ידי המשיב 3 [בטיה, ע' א'] כמגרש שמצא חן בעיניו, כפי שהעיד. נראה כי היתה מחשבה מראש כי בכל מקרה לא יצליח המבקש לעמוד בתשלום דמי הפיתוח ו'לשחרר' את המגרש מהפול הכללי". (שם)

מקביעות אלה של הערכאה דלמטה, שהתבססו על מכלול הראיות ועל התרשמותה מהעדים שהעידו לפניה, לא מצאתי לשנות. זאת, בהתאם לכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהכרעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית לנוכח יתרונה המובהק בעניינים אלה (ראו, למשל, ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441, 451 (1995); ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ, פיסקה 16 (11.9.2006)).

18. עוד ראוי להזכיר כי בתקופה שבה התבצעו במושב הליכי הקצאת המגרש לבטיה, כיהן אחיו, אמנון (שהינו גם אחיו של בן-טוב), כיושב ראש ועד האגודה השיתופית במושב וכיושב ראש ועדת ההרחבה בו. בנוסף, מכוח תפקידו כיושב ראש ועדת ההרחבה, שימש גם כמנהל החברה המבצעת, לה שילם בטיה תשלומים ועימה חתם על הסכם פיתוח לגבי המגרש. יוער, כי השאלה האם אמנון הינו גם בעל מניות בחברה לא נתבררה לחלוטין, אך בכל מקרה ברי כי הלה היה בעל תפקיד משמעותי בחברה בעת הרלוונטית. כאמור, עמדתם של יחיא ושל עזרי הינה כי שלושת האחים פעלו יחד לשם "השתלטות" על המגרש. המושב ובטיה מצדם הכחישו בסיכומיהם בהליך בבית המשפט המחוזי, את הטענות בדבר ה"קנוניה" שהובילה להקצאת המגרש לבטיה. בנוסף, בתצהיר שהוגש לבית משפט קמא, הצהיר אמנון כי בשל נגיעתו האישית להליכי קבלתו של בן-טוב כחבר במושב ולהליכי הקצאת המגרש לבטיה, הוא הרחיק עצמו מכל פעולה והחלטה בנושא ולא היה מעורב כלל בהחלטות רשויות המושב ובפעולות פקידיו בעניינים אלה. עם זאת, מהמסמכים שבפנינו עולה כי אמנון הוא שחתם, יחד עם מזכיר המושב, על המסמכים שהועברו לממ"י במסגרת ההמלצה להקצות את המגרש לבטיה. בנוסף, על פי פרוטוקול הישיבה, אמנון אומנם לא השתתף בדיון שהתקיים בוועד הנהלת המושב ביום 5.6.2005 בבקשתו של בן-טוב להתקבל כחבר במושב. אולם, בפרוטוקול ישיבת האסיפה הכללית של המושב מיום 23.4.2006, בה אושרה חברותו של בן-טוב, לא צוין כי אמנון נמנע מהדיון וחתימתו אף מופיעה על גבי הפרוטוקול.

19. נוכח עניינו האישי בפעולותיהם של אחיו, ראוי היה כי במסגרת תפקידיו הציבוריים במושב יימנע אמנון מלעסוק בכל עניין הנוגע להקצאת המגרשים במושב לאחיו או לקבלתם כחברים בו. זאת, על מנת למנוע חשש להימצאותו במצב של ניגוד עניינים, ולו למראית עין (ראו, בג"ץ 531/79 סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה נ' מועצת עיריית פתח תקווה, פ"ד לד(2) 566, 572-569 (1980)). בהקשר זה, יש להזכיר כי האיסור על ניגוד עניינים חל אף מקום שמדובר בגוף שסמכותו הינה אך להמליץ לגוף המוסמך לקבל החלטה בנושא (בג"ץ 5734/98 עזריאל נ' ועדת המשנה של מועצת מקרקעי ישראל, פ"ד נג(2) 8, 19 (1999); עע"מ 3030/03 לב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה באר שבע, פ"ד נט(1) 851, 861-860 (2004)). מכל מקום, במקרה דנא שאלת מעורבותו של אמנון בהליכי הקצאת המגרש לאחיו לא התחדדה די צורכה בפנינו ולא נקבעו ממצאים עובדתיים ממצים בעניין זה בערכאה דלמטה. משכך, איני רואה מקום להכריע בסוגיה זו.

20. מעבר לכך ולאור כל האמור, מתעורר חשש לפגיעה גם בעיקרון השוויון, וזאת בשני היבטים עיקריים.

ראשית, יש להביא בחשבון את העובדה שהמלצה על מועמד מסוים מטעם המושב לחכירת מקרקעין מידי ממ"י מחייבת לא אחת בחירה מבין מספר מועמדים אפשריים. במקרה דנא לא הוצגו בפנינו נתונים בנושא זה. אולם, לא ניתן לשלול את האפשרות כי אילו הליך ההקצאה היה מתנהל באופן תקין, היה מתברר כי ישנם גורמים נוספים, מלבד עזרי ובטיה, שלהם עניין לרכוש זכויות במגרש. במילים אחרות, לא מן הנמנע כי ניהול ההליך בצורה לקויה כאמור שלל מידי רוכשים פוטנציאליים אחרים את ההזדמנות להתמודד על קניית זכות במגרש (השוו: בג"ץ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו(2) 793, 801, 803 (1992) (להלן: עניין פורז)).

שנית, ובכך העיקר, יש לזכור כי עסקינן בהקניית זכויות במקרקעין המוחכרים למושב על ידי ממ"י, היינו בחלוקה של אדמות מדינה. הלכה היא כי כאשר מדובר בחלוקה של משאבים ציבוריים, ובמיוחד משאב מוגבל ורב ערך כמקרקעין שבידי ממ"י, קיימת חובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי ושיוויון. זאת, על מנת להבטיח חלוקה סבירה והוגנת של המשאבים (ראו, למשל, בג"ץ 446/12 האגודה לצדק חלוקתי בע"מ נ' מועצת מקרקעי ישראל, פיסקה 47 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (26.8.2012); בג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, פיסקה 50 (9.6.2011); בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, 66-64 (2002) (להלן: עניין שיח חדש)). דברים אלה אומנם כוונו במקור לרשות מינהלית, אך הם יפים גם לענייננו, בשינויים המחוייבים. החלטות המושב כפופות הן לעיקרון השוויון (ראו תקנה 23(ג) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), התשל"ה-1975 (להלן: תקנות האגודות השיתופיות), לפיה ועד האגודה השיתופית מחויב לפעול בתחום סמכותו, לטובת האגודה וללא הפליה). כך בכלל, וכך בפרט כאשר מדובר בהחלטה שעניינה הקצאת מקרקעין ציבוריים (ראו, ע"א 8223/99 ברוך נ' עזריאל – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נו(3) 742, 752-751 (2002) (להלן: עניין ברוך)). למעשה, בהחלטה 612, שמכוחה התנהלה בתחילה תכנית ההרחבה במושב, נקבע במפורש כי הקריטריונים שייקבעו להקצאת מגרשים ביישוב נדרשים לעמוד ב"מבחן סבירות ציבורי" (סעיף 29(ה) להחלטה). כן נקבע בפסיקה כי הקצאת מקרקעין מכוח החלטה 737 כפופה אף היא לעקרונות הסבירות והשוויון, גם אם לא נכללה בה הוראה מפורשת כאמור (עניין ברוך, עמ' 751).

21. לטעמי, לא ניתן משקל ראוי לעקרונות אלה במקרה שלפנינו. זאת, במיוחד בהינתן שהמגרש הוקצה לבטיה מכוח החלטה 737, אשר איפשרה הקצאת מקרקעין למומלצי המושב בלא מכרז ובהנחה גדולה בדמי החכירה (ראו עניין שיח חדש, עמ' 78; ע"א 2104/99 "מגשימים" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' פלד, פיסקאות 11-10 (30.3.2003); ועניין חיטמן, פיסקה כז). מדובר בהטבות משמעותיות. למעשה, הטבות אלה היו כה מפליגות עד שהוחלט לבטלן מטעמים של הבטחת השוויון והצדק החלוקתי (עניין שיח חדש, עמ' 78). כפי שהבהיר בית משפט זה, מתן מקרקעי מדינה לאחד מובילה למעשה למניעתם מאחר ולכן, יש להקפיד הקפדה יתרה על ההגינות והשוויון במסגרת הקצאת קרקעות כאמור (שם). לאור זאת, ברי כי הסטייה מעקרונות אלה במסגרת הליכי הקצאת המגרש לבטיה הינה בעלת משמעות אף מבחינת הציבור הרחב ולכך מייחסת אני חשיבות רבה.

22. הנה כי כן, עינינו הרואות כי נפלו פגמים בהליכים שנעשו במושב במסגרת הקצאת המגרש לבטיה. בפגמים אלה, ובפרט בהצטברם, יש כדי להשפיע על תוקפו של ההסכם להקצאת המגרש לבטיה. האופן שבו התנהל המושב בהקשר זה אינו עולה בקנה אחד עם החובות המוטלים עליו. אכן, אגודה שיתופית היא גוף המאוגד במשפט הפרטי. עם זאת, כבר נקבע לא פעם בעבר כי החלטותיה צריכות להתקבל בהליך תקין, בהתאם לחקיקה הרלוונטית, בתום לב ובדרך מקובלת, כי עליהן להיות סבירות, נטולות שיקולים זרים ואל להן לעמוד בניגוד לתקנת הציבור (ראו ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר – כפר שיתופי להתיישבות, פ"ד ס(2) 277, 291-287, 293 (2005) (להלן – עניין דור); ע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 616-615 (2002); ע"א 5271/10 בן חיים נ' קיבוץ גבעת חיים איחוד, פיסקאות 40-39 (1.10.2013)). בנסיבות העניין, לא ניתן לומר כי התמלאה דרישת תום הלב וכן מתעורר ספק ביחס לסבירותו של ההליך שהתקיים במושב להקצאת המגרש לבטיה ולגבי תקינותו והגינותו.

23. ההליך הפגום שהתנהל במושב, שבסופו הוחלט להמליץ על בטיה בפני ממ"י, הוא שהוביל להסכם שנחתם בין האחרונים ביחס למגרש. אכן, להמלצת המושב אין כוח מחייב בהליך הקצאת המקרקעין (ראו עניין בארותיים, עמ' 621-620; ועניין חיטמן, פיסקה כח). אולם, לא ניתן למעט ממשקלה בהקצאת המגרש לבטיה (ראו גם עדותה מיום 9.12.2009 של גב' דנה חן מטעם ממ"י, בפני בית המשפט המחוזי). יצוין, כי בית משפט קמא לא מצא כי נפל פגם בהתנהלותו של ממ"י בעניין זה ולא ראיתי לנכון לחלוק על קביעתו. זאת, היות ששאלה זו אינה מצויה במוקד הדיון בהליך שלפנינו ונוכח מעמדו של ממ"י בהליך זה (ראו, בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 263 (1990)). די בפגמים שנפלו בהליכי ההקצאה במושב כדי להכתים את ההסכם בין ממ"י לבטיה.

24. בנסיבות העניין, לאור מהותם של הפגמים ומשקלם המצטבר, עמדתי היא כי לא ניתן להותיר את ההסכם בין בטיה לבין ממ"י על כנו (השוו: עניין פורז, עמ' 804-803; בג"ץ 504/82 כח (2000) אחזקות בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לז(1) 651, 656-655). לפיכך, אציע לחבריי לקבוע כי דין ההסכם להתבטל.

זכויותיהם של יחיא ועזרי במגרש

25. נותר לדון בזכויותיהם של יחיא ושל עזרי במגרש, וזאת בהתחשב גם באמור לעיל. יחיא ועזרי משתיתים את תביעותיהם לגבי המגרש על החלטה 84' ועל החלטה 96'. כאמור, החלטה 84' איפשרה לצרף את המגרש למשק 47, כמגרש לבן ממשיך. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע, כעניין עובדתי, כי יחיא ועזרי לא נקטו כל צעד לשם מימוש זכויותיהם לפי אותה החלטה וכי במשך כל השנים שחלפו מאז ניתנה ההחלטה לא הושלמו ההליכים הדרושים לשם צירוף המגרש למשק 47. בהתאם, נקבע כי יש לבחון את זכאותו של משק 47 לצירוף המגרש כמגרש לבן ממשיך לפי הדין החל היום. קביעה זו מקובלת עליי וכך גם המסקנה כי יחיא ועזרי אינם עומדים בדרישות העדכניות להקצאת המגרש לבן ממשיך, מהנימוקים שפורטו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. בקצרה, אציין כי המושב אינו נכלל ביישובים שבהם ניתן לצרף מגרש לנחלה, בהתאם להוראת האגף החקלאי מס' 62 מיום 14.2.1999. כן לא הוכח כי יחיא ועזרי עומדים בתנאים שפורטו בהחלטת הנהלת ממ"י מס' 862 מיום 30.4.2003 בנושא צירוף מגרשים לנחלות. אשר על כן, ליחיא ועזרי לא עומדת עוד זכות להקצאת המגרש כמגרש לבן ממשיך.

26. מכאן, לשאלה האם ליחיא ולעזרי זכות במגרש כמגרש בהרחבה. איני רואה לנכון למנוע מהשניים להציג טענותיהם בעניין זה בנימוק שמדובר בהרחבת חזית. לגופו של עניין, המושב החליט, כאמור, כי חלוקת המגרשים בהרחבה בין חבריו ומומלציהם תיעשה בדרך של הגרלה. בהחלטה 96', שקבעה את הקריטריונים והנהלים לביצוע ההרחבה, נקבע כי מגרש 158 ישויך למשק 47 ולא ישתתף בהגרלה. על בסיס הראיות שעמדו בפניו ולאחר דיון נרחב בטענות הצדדים בעניין זה, פסק בית המשפט המחוזי כי החלטה 96' הקנתה ליחיא ולעזרי זכות להקצאת המגרש כמגרש בהרחבה. זאת, בכפוף לתשלום דמי הפיתוח בעד המגרש, עד למועד שנקבע בהחלטה. בהחלטה 96' נקבע במפורש כי אם לא ישולמו דמי הפיתוח עד לאותו מועד "תבוטל זכותו של בית האב למגרש והאגודה תהיה זכאית לשווק את המגרש לפי שיקול דעתה" (סעיפים 8-7 להחלטה). בפסק הדין של בית משפט קמא אף צוין כי עזרי נטל חלק באסיפה הכללית של המושב בה התקבלה החלטה 96'. בנוסף, כאמור, החלטה זו הינה אחד מהאדנים עליה נשענות טענותיהם של יחיא ועזרי וברי כי הוראותיה חייבו גם אותם. עוד נקבע כי השניים היו "ערים לחלוטין" לכך שעליהם לשלם את דמי הפיתוח עד למועד שנקבע, כתנאי להפנייתם לממ"י לצורך הקצאת המגרש כמגרש בהרחבה, אחרת ישווק המגרש לאחרים (פיסקה 2(ג) לפסק הדין נושא הערעור). זאת, בין השאר לנוכח התרעות חוזרות ונשנות שנשלחו לעזרי בנושא על ידי המושב. על אף האמור, לא שולמו הסכומים הדרושים על ידי יחיא ועזרי. זאת, לפי ממצאיו של בית המשפט המחוזי, משום שלא היה ביכולתו של עזרי לשאת בעלויות אלה באותה תקופה, לרבות בזמן שבו הופנה בטיה לממ"י ומיד לאחר שפקעו הוראות המעבר לביצוע החלטה 737. בהתאם, כבר בשנת 2004 הועבר המגרש למאגר הכללי של המגרשים הבלתי-מוקצים במושב, המיועדים לשיווק. עזרי מצדו, כך נקבע, בחן אפשרות לקבל לידיו את התמורה שתצמח ממכירת המגרש לאחרים. לאור כל זאת, ובהתבסס על התשתית העובדתית האמורה, אכן היה מקום לקבוע כי פקעה זכותו של עזרי לרכישת המגרש כמגרש בהרחבה לפי תנאי החלטה 737. יש לדחות גם את טענתם של יחיא ועזרי לפיה "ביטול זכותם" במגרש חייב קבלת החלטה נוספת של האסיפה הכללית של המושב. בהחלטה 96' נקבע במפורש המועד האחרון לתשלום דמי הפיתוח, וועדת ההרחבה במושב הוסמכה להאריכו. כן נקבע שם מה יהא הדין במקרה שלא ישולמו דמי הפיתוח עד למועד שנקבע.

27. עם זאת, אין באמור כדי לשלול את האפשרות להקצות לעזרי מגרש בהרחבה במושב לפי התנאים החלים היום, להבדיל מתנאי החלטה 737. בהקשר זה, תוזכר "הציפיה הלגיטימית" שייחס לו בית המשפט המחוזי ביחס לשיוך המגרש (פיסקה 2(ו) לפסק הדין). כן יש לציין כי בהחלטה 96' נשללה זכותו של משק 47 למגרש נוסף בהרחבה, מעבר למגרש 158. בנסיבות אלה, איני רואה טעם למנוע מעזרי כל סיכוי לקבל מגרש בהרחבה במושב (השוו: עניין ברוך, עמ' 753 ו-755).

רואה אני לנכון להבהיר כי איני מקבלת את טענתם של יחיא ועזרי לפיה היות שהחלטה 96' שללה את זכותם למגרש אחר בהרחבה, הרי ששלילת זכותם למגרש תהווה "גזל כפול" ותפגע בשוויון. טענה זו נסמכת על עניין ברוך הנ"ל. באותו עניין נדון סכסוך בין המושב לבין חברים אחרים בו, שהוקצה להם מגרש כמגרש לבן ממשיך, ואשר לא הותר להם להשתתף בשלב הראשון של הגרלת המגרשים בהרחבה. אין ללמוד גזירה שווה מעניין ברוך לעניינם של יחיא ועזרי. במקרה שלפנינו, האחריות לפקיעת זכויותיהם של יחיא ועזרי במגרש, הן כמגרש לבן ממשיך והן כמגרש בהרחבה, מוטלת על כתפיהם הם. בנוסף, נראה כי המניעה לבנות בית נוסף במשק 47 נובעת ממעשיו של יחיא, שבנה במקום מחסן, בעקבותיהם הוא אף התחייב כי לא יבוא בדרישות למושב בנוגע לבניית בית נוסף במשק. כידוע, למרות זאת, בהמשך ניתנה לו אפשרות לרכוש זכויות במגרש 158. לבסוף, בשלב זה ובהתחשב במכלול הנסיבות, לא ניתן לקבל כעת את טענותיהם של יחיא ועזרי כנגד עצם הקביעה משנת 1996 לפיה משק 47 אינו זכאי למגרש נוסף בהרחבה.

28. ואולם, עצם הנכונות לאפשר לעזרי לרכוש זכות במגרש בהרחבה איננה מובילה בהכרח למסקנה כי ראוי להקנות לו זכות במגרש 158 דווקא. כאמור, בהחלטה 96' הוחלט לייעד את המגרש למשק 47, תוך החרגתו מההגרלה שנערכה לשם חלוקת המגרשים בהרחבה. בכך ניתן לראות משום יתרון שהוקנה ליחיא ולעזרי בהשוואה לחברים אחרים במושב ולמומלציהם. זאת, בין היתר, נוכח סמיכותו של המגרש למשק 47 ולאור השתלשלות האירועים שקדמו להקצאת המגרש, כאמור בפיסקה הקודמת. יתרון זה בולט גם על רקע העובדה המסתמנת, לפיה הקצאת המגרשים בהרחבה הנוספת שמקדם המושב בימים אלה תתבצע אף היא בדרך של הגרלה (ראו הודעתם של יחיא ועזרי מיום 16.9.2013). ככל שמספר המשתתפים בהגרלה יהא גדול ממספר המגרשים הזמינים להקצאה, יש להניח כי יהא בהגרלה כדי להשפיע לא רק על אופן חלוקת המגרשים בין הזוכים, אלא גם על עצם הזכאות למגרש. מכל מקום, עדיפות זו והאפשרות לרכוש זכות במגרש נשמרו לעזרי וליחיא על ידי המושב במשך כעשרים שנים – בתחילה כמגרש לבן ממשיך, ובהמשך כמגרש בהרחבה – אך לא מומשו. בנסיבות העניין, יש לתהות האם מוצדק להמשיך וליתן לעזרי קדימות על פני אחרים ביחס למגרש. אף אילו הייתי נכונה להניח לטובתו של עזרי כי אכן עמדה לו ציפייה לגיטימית או כי היה לו אינטרס הסתמכות שראוי להתחשב בו בנוגע להמשך הליכי שיוך המגרש, הרי שאין זה השיקול היחיד העומד על הפרק. בהחלטה בעניין זה יש להביא בחשבון גם את העובדה שעסקינן באדמות מדינה, שחלוקתן צריכה להיעשות באופן צודק, שוויוני וסביר (ראו פיסקה 20 לעיל). מצידו השני של המתרס ניצבים גם עקרונות השוויון והסבירות ושיקולים של צדק חלוקתי. במקרה דנא, שיקולים אלה מטים, לטעמי, את הכף נגד מתן עדיפות לעזרי בהקצאת המגרש על פני אחרים שעשויים להיות מעוניינים בו. כפי ששבתי והדגשתי, המגרש הינו משאב של הציבור. לפיכך, משמעותה המעשית של הקצאת הזכויות במגרש לעזרי הינה שלילת האפשרות של אחרים מקרב הציבור לרכוש זכויות בו. בהתחשב במכלול הנסיבות, לא מצאתי טעם המצדיק פגיעה זו באינטרס הציבורי.

29. אשר על כן, אציע לחבריי לקבוע כי לעזרי אין כל זכות קנויה במגרש 158 וכי דינו של המגרש יהא כדינם של יתר המגרשים בהרחבה אשר הזכות שניתנה לגביהם לחברי המושב או למומלציהם, לא מומשה. בהתאם, ובכפוף לדינים החלים כיום, ניתן יהיה לבחון את הקצאתו מחדש של המגרש כמגרש בהרחבה. באשר ליחיא, הרי שיש לנהוג בו בדומה לכל חבר במושב שלא ניצל את זכותו להפנות מועמד מטעמו לממ"י לשם חכירת מגרש בהרחבה. ככל שייקבע כי מועמדים כאמור זכאים להשתתף בהליכי הקצאת המגרשים בהרחבה אותם מקדם המושב, הרי שאין למנוע ממנו, או מהמועמד מטעמו, לקחת חלק בהליכים הללו. יודגש, כי תכנית ההרחבה הנוספת שמקדם המושב לא נדונה בהליך שלפנינו ולא הוצג לנו מלוא המידע בעניין זה. משכך, איני מחווה כל דעה ביחס לתכנית לגופה או באשר לאופן ביצועה. עם זאת, למותר לציין, כי הקצאת המגרשים במושב צריכה להיעשות בהליך ראוי, בהתאם לעקרונות השוויון והסבירות, ובמידת הצורך היא תהא כפופה לביקורת שיפוטית (ע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ איילת השחר, פיסקאות 39-38 (19.10.2010), ועניין דור, עמ' 288-286).

30. לקראת סיום, אבקש לציין כי הכרעתי נעשתה על בסיס מכלול החומר שהובא לפנינו. בנוסף, בשלב מסוים, התעורר הצורך לבחון גם את החומר שעמד לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי. במסגרת איתור מידע זה נפלו כשלים טכניים אשר השהו את הטיפול בתיק למעלה מן הצורך, ועל כך יש להצר.

31. לבסוף, אך לא בשולי הדברים, לא ניתן להתעלם מקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לחוסר האמינות שגילו הן בטיה ואחיו והן עזרי בהליך שהתנהל לפניו. בהתנהלותם הדיונית של הצדדים כשלעצמה אומנם אין כדי להשפיע על זכויותיהם המהותיות ביחס למגרש הנדון. עם זאת, יש להדגיש כי בהחלט ראוי היה כי הצדדים ינהלו את ענייניהם באופן אחר.

32. אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור ואת הערעור שכנגד באופן חלקי, במובן הבא:
(א) לקבוע כי ליחיא ועזרי אין זכות להקצאת המגרש כמגרש בהרחבה או כמגרש לבן ממשיך במשק 47.
(ב) לבטל את ההסכם שנחתם בין בטיה לבין ממ"י בנוגע למגרש.
(ג) לדחות את הבקשה לצו לפיצול סעדים, אשר אינו דרוש בנסיבות העניין וכן לדחות את הערעור על החלטת הביניים של בית המשפט המחוזי מיום 27.4.2010 בעניין צירוף מוצגים.
(ד) היות שלא הוצגו בפנינו נתונים ממצים בנוגע לטענות הצדדים בדבר זכאותם לפיצויים והשבה, אציע לחבריי להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בשאלות אלה.

ת

השופט א' שהם:

אני מסכים.

השופט ח' מלצר:

אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה המקיף של חברתי, השופטת ע' ארבל.

רואה אני להוסיף עם זאת כי יתכן ועדיין לא נסתם הגולל על האפשרות העומדת בפני הצדדים, להגיע להסדר משום דרכי שלום ביניהם, ברוח ההצעה שהעלינו בשעתו (בשינויים המחויבים מהזמן שעבר ומהבהרת המצב המשפטי בפסק הדין).

מוטב איפוא, שינסו וימצו דרך זו חלף המשך ההליכים.

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל כמו גם כאמור בהצעתו של השופט ח' מלצר.

ניתן היום, ‏ד' בסיון התשע"ד (‏2.6.2014).

ת


מעורבים
תובע: עזריאל מושב עובדים
נתבע: סלם יחיא
שופט :
עורכי דין: