ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יהודה תשובה נגד שלום בר :

בפני כבוד השופטת יעל קלוגמן

תובע

יהודה תשובה

נגד

נתבעים

1.שלום בר
2.יגאל בר

פסק דין

1. התובע, מר יוסף תשובה, חשבונאי ויועץ מס במקצועו, הקדיש שנים רבות למאבק למען הכרה ביוצאי לוב כזכאים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז - 1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים). התובע עצמו נמנה אף הוא עם נפגעי רדיפות הנאצים, יוצאי לוב.
התובע טוען כי כתוצאה ממאבקו הממושך ניתנו מספר החלטות שיפוטיות, ובהן החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, משנת 2007, ב-ע"א 3109/05 ואח'; והחלטתה של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, משנת 2010, ב- ו"ע 255/08 (צורפו לכתבי הטענות של התובע); שמכוחן התאפשר לנפגעי הנאצים יוצאי לוב להגיש מחדש ערעורים על החלטות בעניינם, לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, גם לאחר שחלף המועד להגשת הערעור.
התובע נותן שירות לנפגעי רדיפות הנאצים, של ייעוץ וטיפול בתביעות כלפי משרד האוצר וכלפי גורמים אחרים בעניין זכויותיהם. בעניינים שמחייבים טיפול על ידי עורך-דין, לרבות ייצוג בהליכים משפטיים דרושים, מתקיים שיתוף פעולה בין התובע לבין עו"ד ד"ר עציון.

2. הנתבע 1, מר שלום בר, יוצא לוב, שכר את שירותיו של התובע ביום 26.2.06, ונחתם ביניהם הסכם בדבר השירותים שיתן לו התובע, ובדבר שכ"ט התובע (להלן: ההסכם).
בד בבד עם ההסכם חתם הנתבע 1 גם על יפוי כוח לתובע לטפל בעניינו, וכן על שטר חוב להבטחת התשלום של שכ"ט התובע (ההסכם, יפוי הכוח ושטר החוב - נספח 4 לכתב התביעה המתוקן).
הנתבע 1 שכר את שירותי התובע, לאחר שבשנת 2003 נדחתה תביעה שהגיש, להכרה בזכויותיו על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, והמועד להגשת ערעור עליה כבר חלף.
התובע טיפל בעניינו של הנתבע 1 במשך מספר שנים, לרבות באמצעות הפנייתו לייצוג משפטי על ידי עו"ד ד"ר עצמון, כפי שנדרש, ולאחר שהוחלו בעניינו של הנתבע 1 ההחלטות השיפוטיות, שהתובע עמל במשך שנים על מנת להשיגן, כאמור בסעיף 1 לעיל.
מאמציו של התובע הוכתרו לבסוף בהצלחה, בשנת 2011, בכך שהוכרה זכאותו של הנתבע 1, והוא החל לקבל את התגמולים שהגיעו לו ואף קיבל סכום ניכר באופן רטרואקטיבי.
לכתבי הטענות של התובע (כתב התשובה וכתב התביעה המתוקן) צורפו מסמכים רבים שמאמתים את כל שלבי הטיפול שביצע עבור הנתבע 1, עד קבלת התגמולים כאמור, לאחר שנקבעו אחוזי הנכות של הנתבע 1.
אין מחלוקת כי הנתבע 1 לא שילם לתובע מאומה משכר טרחתו, על פי ההסכם, ושכר-טרחה זה הוא מושא התביעה דנן. שכר הטרחה שנתבע הוא בסך 11,273 ₪.

3. הנתבע 2, מר יגאל בר, הוא בנו של הנתבע 1. התובע טוען כי הנתבע 2 ערב להתחייבותו של אביו על פי ההסכם וחתם כערב על שטר החוב וכך אף בעמוד השני של ההסכם.
הנתבע 1 טוען כי אין מגיע לתובע שכר הטרחה שתבע, והנתבע 2 טוען כי לא חתם כערב להסכם, ועל כן אין לתובע עילת תביעה כנגדו.

4. הנתבע 1 אינו מכחיש את ההסכם ואת חתימתו על שטר החוב. הוא אינו מכחיש אף כי מגיע לתובע שכר טרחה, אם כי לא בסכום שתבע; וזאת כיוון שיש לנכות מסכום זה תשלומים שהנתבע 1 שילם בעבר, וכיוון שלטענת הנתבע 1, חורג שכר הטרחה שנדרש מהמגבלות על פי צו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה), התשכ"א - 1961 (להלן: הצו).

5. לישיבה הראשונה בתביעה, ביום 24.10.13, התייצבו שני הנתבעים.
בדיון זה אישר התובע את התשלומים, אשר הנתבע 1 טען ששילם, אך הסביר כי שני תשלומים בסך 600 ₪ כל אחד, שהועברו אל עו"ד ד"ר עציון, היו עבור שירותיו המשפטיים הנפרדים של עו"ד עציון, ואינם חלק משכר טרחתו של התובע. התובע הסכים להפחית מסכום שכר הטרחה שנתבע סך 490 ₪, שהנתבע 1 שילם לו עבור פתיחת התיק.
לכתב התביעה המקורי, כפי שעמד אז, לא צורפו ההסכם ושטר החוב ואף לא המסמכים הרבים שמתעדים את טיפולו של התובע בעניינו של הנתבע, אשר חלק מהם הציג התובע במהלך הדיון.
לפיכך הוריתי לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן ולצרף אליו את כל המסמכים האמורים.
התובע פעל כנדרש, אך בכתב ההגנה המתוקן חזרו הנתבעים על הטענות שבכתב ההגנה המקורי ולא הגיבו על הטיעון המפורט שבכתב התביעה המתוקן, אשר אומת באמצעות המסמכים הרבים שצורפו אליו (הנתבעים טענו כי לא קיבלו מסמכים אלה, ועל כן שיגר אותם התובע אליהם בדואר רשום, כאמור בתגובה שהמציא לביהמ"ש ביום 4.2.14, שאליה צורף מסמך הדואר הרשום).
לישיבה השנייה בתביעה, ביום 8.5.14, התייצב רק הנתבע 2. הוא מסר כי אביו נכנס לפני כשבועיים לדיור מוגן, כשהוא במצב גופני סיעודי, ועל כן לא התייצב לדיון. "מבחינה גופנית הוא במצב סיעודי, אך ראשו צלול" (בעמ' 8 לפר').

6. התובע צירף לכתב התביעה המתוקן תחשיב מפורט של שכר טרחתו, ולמעשה שני תחשיבים: האחד - בהתאם למגבלות שבצו; והשני - על פי ההסכם.
בצו נקבע כי שכר הטרחה המרבי יהא בשיעור של 8% מסך כל התגמולים לתקופה של חמש שנים. על פי חישוב זה שכר הטרחה הוא בסך 11,273 ₪ (מתאים ל- 4.8 חודשי רנטה); ואילו על פי סעיף 6 ב' להסכם, שכר הטרחה הוא בשיעור של 6 חודשי רנטה, כפוף לחוק נכי רדיפות הנאצים ותקנותיו. שכר הטרחה בשיעור של 6 חודשי רנטה עומד על סך 14,094 ₪, אך כאמור, התובע כפף עצמו - גם על פי ההסכם - להוראות הצו, ועל כן הסכום שנתבע הוא זה שבחישוב על פי הצו.
התובע ציין במסמך התחשיב כי בניגוד למקובל אצל נותני שירות דומה, הוא אינו גובה מאומה בגין התשלום הרטרואקטיבי שמשולם לנפגע שזכאותו הוכרה, וזאת על מנת להדגיש כי אינו דורש אלא את שכר הטרחה שבמגבלות הצו.
כיוון שכתב ההגנה משותף לשני הנתבעים, ביקשתי מהנתבע 2 להבהיר - לנוכח הפירוט שבתחשיב שהמציא התובע - מדוע טוענים הנתבעים כי שכר הטרחה שנתבע חורג ממגבלות הצו, אך לא היתה לו תשובה עניינית לכך.
על כן אני דוחה את טענת הנתבעים כי שכר הטרחה שנתבע חורג ממגבלות הצו.

7. לנתבע 1 אין הגנה כנגד התביעה. הוא מאשר את ההסכם ואת שטר החוב.
התובע הוכיח כי טיפל בעניינו של הנתבע בשקידה וקיים באופן מלא את חלקו בהסכם.
הנתבע 1 לא כפר בכך שטיפולו של התובע בעניינו אף הניב את התוצאות המקוות.
סכום שכר הטרחה חושב בהתאם למגבלות הצו ולהוראות ההסכם.
על כן אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע 1.

8. טענת ההגנה של הנתבע 2 היא, כאמור, שהוא לא ערב להתחייבות של אביו על פי ההסכם.
על גבי שטר החוב, בחלק שכותרתו "ערבות אוואל", מצוייה חתימתו של הנתבע 2 כערב, ותחתיה נרשמו פרטיו.
הנתבע 2 מאשר כי חתימה זו היא חתימתו, אך טוען כי חתימתו "הודבקה" על שטר החוב, בדרך של זיוף, וכי הוא לא התבקש לערוב לאביו ולא חתם על שטר החוב כערב.
הנתבע 2 מסר שתי גירסות שונות, שאינן מתיישבות זו עם זו, כפי שיפורט להלן.
בגירסתו השנייה טען כי הוא חתם במשרדו של התובע על מסמך אחר - המוצג נ/ 1 - וכי חתימתו "הועתקה" מאותו מסמך ו"הודבקה" על שטר החוב, שעליו לא חתם.
הנתבע 2 ביקש לקבל את שטר החוב המקורי, אך אמר כי גם אם יקבל אותו ולא ימצא על פניו כל סימן ל"הדבקה" של חתימתו, עדיין הוא עומד על טענתו כי לא חתם על שטר החוב. לדבריו, אם יקבל את שטר החוב המקורי, בכוונתו להגיש תלונה במשטרה, אך אינו יכול לעשות כן ללא השטר המקורי.
התובע השיב כי שטר החוב המקורי אינו ברשותו. במהלך הדיון הסתבר כי אף אותו מסמך, שהנתבע 2 מאשר שחתם עליו - המוצג נ/ 1 - לא היה ברשותו של התובע. התובע הופתע לגלות כי מסמך זה מצוי ברשותו של הנתבע 2, לאחר שנעלם ממשרדו, וטען כי הדבר מעלה חשד לגבי הנסיבות של היעלמות שטר החוב המקורי, ואף אותו דף מתוך ההסכם המקורי, שהוא המוצג נ/ 1 (דברי התובע בעמ' 6, 8 לפר').
וזו גירסתו של הנתבע 2, כפי שהועלתה בישיבה השנייה של ביהמ"ש: בשנת 2006 הוא לא נלווה אל אביו למשרדו של התובע ולא נכח במעמד שבו נחתמו ההסכם, שטר החוב ואף מסמך יפוי הכוח לתובע. כל אלה נחתמו, בשנת 2006, רק בידי אביו, שהגיע אל משרד התובע בלעדיו.
בשנת 2011 - לאחר שהוכרה זכאותו של הנתבע 1 - הוא נדרש להגיע אל משרד התובע כדי למלא את הטפסים הדרושים על מנת שהרשות המוסמכת תעביר את כספי התגמולים אל חשבון הבנק שלו.
הנתבע 2 העיד כי סמוך לאותו מועד, שבו אביו היה צריך לקבל כסף - "אבי אמר לי שהוא צריך שאגיע אתו כי כך התובע דורש. שאלתי אותו מדוע, והוא אמר שזה חלק מההליך. כשהגעתי למשרד, ביחד עם אבי, שאלתי את התובע מדוע אני צריך להיות שם, ושאבי מקבל את הכסף, ההסכם איתו. התובע אמר שזה חלק מההליך. חתמתי על נ/ 1" (בעמ' 6 לפר').

9. המוצג נ/ 1, שהוגש על ידי הנתבע 2, הוא העמוד השני של ההסכם.
בתחתית העמוד מצויות חתימותיהם של הנתבע 1 ושל התובע, ובשוליו, בצד ימין - חתימתו של הנתבע 2. לצד חתימתו של הנתבע 2 כתב התובע בכתב יד: "ערב הבן בר יגאל", וכן את מספר תעודת הזהות, הכתובת ומספרי טלפון של הנתבע 2.
הנתבע 2 העיד כי כשהגיע למשרדו של התובע ביחד עם אביו, בשנת 2011, "התובע אמר שאני צריך לחתום בשולי דף של ההסכם, ושזה חלק מההליך שצריך כדי שאבי יקבל את הכסף. אני חתמתי בשולי הדף כשהוא חלק.
הכיתוב "ערב הבן בר יגאל" והוספת מספר תעודת הזהות שלי והכתובת והטל. - כל זה נעשה אחרי שאני חתמתי. התובע קיבל את הטופס לידיו, רשם משהו, לא אמר לי לרגע שאני ערב.
אני לא התבקשתי להיות ערב לכך שאבי ישלם את שכר טרחת התובע לפי ההסכם ביניהם. אני עומד על טענתי שהתובע החתים אותי על נ/ 1 כשהדף חלק, ולא אמר לי שהוא רושם שאני ערב לחוב של אבי. אני עומד על טענתי כי על שטר החוב בכלל לא חתמתי" (בעמ' 6 לפר').
לשאלה איך הגיע המסמך נ/ 1 לידיו, השיב הנתבע 2 כי מספר ימים לאחר שהיה במשרדו של התובע, הוא התקשר למשרד וביקש שישלחו לו תצלום של המסמך שעליו חתם, ואז נשלח אליו הדף נ/ 1 בפקס.

לנוכח תשובה זו, בצירוף דבריו הקודמים של הנתבע 2, שאלתי אותו אם כשקיבל את המסמך נ/ 1 בפקס, כדבריו, הוא התקשר אל התובע על מנת לברר מדוע רשם אותו כערב.
בתשובה לכך תיקן הנתבע 2 את תשובתו הקודמת והשיב כי פנה למשרדו של התובע בדרישה לקבל את המסמך שעליו חתם, רק לאחר שהתובע פנה אליו ודרש ממנו - כערב - לפעול להסדרת תשלום שכר הטרחה שמגיע לו על פי ההסכם.
עימתתי את הנתבע 2 עם כך שדרישת התובע לתשלום שכר הטרחה לא הוצגה "מספר ימים" לאחר שהודעה לנתבע 1 זכאותו לתשלומים, אלא זמן רב לאחר מכן (מכתב ההתראה הראשון לנתבעים, נספח 17 לכתב התביעה המתוקן, נכתב רק ביום 25.12.11; בעוד שהודעות הרשות המוסמכת בדבר אחוזי הנכות של הנתבע 1, ובדבר אישור התגמולים, הן מהחודשים מאי ויוני 2011).
על כך השיב הנתבע 2 כי אינו זוכר בדיוק את הזמנים, אך הוא התקשר אל התובע, לאחר שהתובע דרש ממנו, כערב, לדאוג להסדרת התשלום.
התובע עימת את הנתבע 2 עם כך שעל גבי המסמך נ/ 1 מופיע, כמספר הפקס-השולח, מספר בתל-אביב, שאינו כלל מספר הפקס במשרדו של התובע. הנתבע 2 עמד על טענתו, כי המסמך נשלח אליו בפקס ממשרדו של התובע.
לשאלת התובע: כיצד הגיע אל הנתבע 2 תצלום של שטר החוב, השיב הנתבע 2 כי גם מסמך זה נשלח אליו על ידי פקידתו של התובע.
כאמור, התובע הטיל ספק בכך שהנתבע 2 אמנם קיבל את המסמכים הללו בפקס ממשרדו, במיוחד לנוכח היעלמותם ממשרדו של המסמכים המקוריים, הדף נ/ 1 ושטר החוב.
התובע העיד כי משנוכח שהעמוד השני של ההסכם המקורי חסר, ולא הצליח למצאו, אזי בתצלום ההסכם, שהמציא לביהמ"ש ולנתבעים, הוא צירף עמוד שני מתוך הסכם ההתקשרות הסטנדרטי שנערך במשרדו (כהסכם שנחתם עם הנתבע 1). כאמור, התובע הופתע לגלות כי העמוד השני, החסר, של ההסכם המקורי, שבשוליו חתם אף הנתבע 2, מצוי ברשותו של הנתבע 2.

10. התובע העיד כי כשלקוח שוכר את שירותיו, נחתמים - באותו מעמד - הסכם השירות ושכר הטרחה (שהוא ההסכם דנן), שטר חוב ומסמך יפוי כוח. שלושת המסמכים הללו הם, כלשונו של התובע, "סט אחד" של מסמכי ההתקשרות.
התובע העיד כי נהג לבקש מנפגעי הנאצים, שביקשו לשכור את שירותיו, להביא עמם אדם שיחתום כערב להסכם השירות ושכר הטרחה. במעמד החתימה על ההסכם נחתם אף טופס יפוי הכוח, על ידי הלקוח בלבד, ונחתם גם שטר החוב, על ידי הלקוח ועל ידי הערב שהביא.
התובע ציין כי אם לא היה ביכולתו של נפגע שפנה אליו להמציא ערב, הוא היה מקבל אותו כלקוח ללא ערב, על מנת שלא לדחות פנייה של נפגע-הנאצים, אך בקשתו הראשונית מהלקוח היתה שיביא עמו ערב.
הנתבע 1 אמנם הביא עמו כערב את בנו, הנתבע 2. התובע טוען כי הנתבע 2 חתם על שטר החוב באותו מעמד שבו נחתמו ההסכם ויפוי הכוח, היינו - ביום 26.2.06.
התובע דחה בשאט נפש את טענת הזיוף שייחס לו הנתבע 2. הוא טען כי הנתבע 2 חתם כערב, הן על ההסכם והן על שטר החוב, וכעת מנסה בתואנות שווא להתנער מערבותו.
עוד אמר התובע: "אני יועץ מס במקצועי. אני אאבד את רישיוני אם אבצע זיוף כפי שהנתבע טוען" (בעמ' 5 לפר').
התובע אישר, בכנות, כי כיוון שההסכם ושטר החוב נחתמו לפני כשמונה שנים, אין הוא יכול כיום לזכור, מזיכרון "חי", אם הנתבע 2 היה במשרדו ביחד עם אביו, בשנת 2006. עם זאת, טען כי לא ייתכן שבשנת 2011 הוא החתים את הנתבע 2 על העמוד השני של ההסכם (המוצג נ/ 1): "מה פתאום בשנת 2011 שאבקש ערבות? מדוע לא מההתחלה?" (בעמ' 7 לפר');
ובהמשך - "אני מכחיש שביקשתי בשנת 2011 שהבן יצטרף. אני אמרתי לאב שלום שצריך למלא לגבי דפי הבנק, לקחת את הטפסים, כדי שידעו לאן להעביר את הכסף. בשנת 2011 אני לא צריך אף אחד שיבוא עם שלום. אני צריך ששלום יקח את הטפסים וימלא לגבי הבנק. ...
אני טוען כי החתימות של יגאל, גם על נ/ 1 וגם על שטר הביטחון, יכלו להיעשות רק בשנת 2006 ולא בשנת 2011. אני טוען כי החתימות על נ/ 1 ועל שטר החוב נעשו בהכרח באותו מעמד. אני טוען שיגאל מיתמם ואינו דובר אמת בטענתו כאילו בשנת 2011 ביקשתי שיילווה אדם אל שלום, כשהייתי צריך אז לתת לו את הטפסים לבנק" (בעמ' 8 לפר').

11. יש טעם רב בטיעונו של התובע: כשהנתבע 1 (שלום) פנה אליו, בשנת 2006, היה בעיצומו המאבק להכרה בזכויותיהם של נרדפי הנאצים יוצאי לוב (ההחלטות השיפוטיות שאפשרו לנפגעים יוצאי לוב לערער, כעבור שנים, על דחיית בקשותיהם בעבר, ניתנו רק בשנים 2007 ו- 2010; ראו בסעיף 1 לעיל). בקשתו של הנתבע 1 להכרה בזכאותו נדחתה עוד בשנת 2003, כפי שצויין לעיל.
כשהנתבע 1 פנה אל התובע, הצפי היה שהטיפול בעניינו יצריך זמן ממושך, כפי שאמנם אירע בפועל. על כן סבירה טענתו של התובע כי הצורך שלו בערב היה לעת עריכת ההסכם, וכי במעמד של עריכת ההסכם הוא ערך גם את שטר החוב והחתים עליו הן את הלקוח והן את הערב שהביא.
גירסתו של הנתבע 2, כי הגיע אל התובע רק בשנת 2011, כיוון שהתובע דרש זאת כ"חלק מההליך", היא תמוהה על פניה: בשנת 2011 הסתיים כבר, בהצלחה, הטיפול בעניינו של הנתבע 1. בשנה זו - לאחר ההחלטות פורצות-הדרך, שהאחרונה בהן ניתנה בשנת 2010 - הכירה הרשות לזכויות ניצולי השואה שבמשרד האוצר בזכאותו של הנתבע 1. לאחר שנקבעו אחוזי נכותו, כל שנותר היה למלא את הטפסים הדרושים לצורך העברת כספי התגמולים לחשבון הבנק של הנתבע 1. לצורך "טכני" זה לא נזקק התובע לאדם שיילווה אל הנתבע 1, אלא רק לנתבע 1 עצמו, על מנת שימלא את הפרטים הדרושים לצורך העברת הכסף לבנק.
על כן לא סבירה גירסתו של הנתבע 2, כאילו לצורך הטפסים הללו דרש התובע שיילווה אל הנתבע 1 אדם נוסף.
סבירה הרבה יותר גירסתו של התובע, כי החתימה על שטר החוב - הן על ידי הנתבע 1 והן על ידי בנו, כערב - נעשתה במעמד של חתימת ההסכם, בשנת 2006.
תמיהה נוספת לגבי גירסתו של הנתבע 2: מדוע לא צורף המסמך נ/ 1 אל כתב ההגנה, תוך פירוט טענתו של הנתבע 2 לגביו, על מנת לתמוך בטענתו כי לא חתם כערב?

12. זאת ועוד: הגירסה שהעלה הנתבע 2 בישיבה השנייה של ביהמ"ש - שלא בנוכחות אביו - אינה מתיישבת עם הגירסה שהציג - בנוכחות אביו - בישיבה הראשונה.
בתחילת הישיבה הראשונה הציג התובע את "סט" מסמכי ההתקשרות: ההסכם, שטר החוב ויפוי הכוח.
האב, הנתבע 1, הגיב מייד: "מאשר חתימתי על ההסכם וכן על שטר החוב שמצורף אליו וכן על יפוי הכוח שמצורף להסכם" (בעמ' 1 לפר').
הנתבע 2 טען כי הוא לא חתם על שטר החוב, אלא על מסמך אחר: "אני טוען שחתמתי על דף של יפוי כוח, כמו הדף האחרון של אסופת מסמכי ההסכם, אשר התובע הציג כעת בבית המשפט. על מסמך יפוי הכוח שהציג מופיעה רק חתימת אבי, אך אני טוען שכאשר היינו במשרד התובע, חתמנו גם אני וגם אבי על מסמך כזה של יפוי כוח" (בעמ' 2 לפר').
גירסתו של הנתבע 2 בישיבה זו היתה, איפוא, כי התובע ביצע שני מעשי זיוף:
האחד - הוא "הסיר" ממסמך יפוי הכוח את חתימתו של הנתבע 2, שחתם על יפוי הכוח ביחד עם אביו; והשני - הוא "הדביק" על שטר החוב, במקום שיועד לחתימת הערב, את חתימתו של הנתבע 2 ש"הוסרה" ממסמך יפוי הכוח.
לשיטתו של הנתבע 2, מסתמך התובע לפני ביהמ"ש על שני מסמכים שזוייפו: הן מסמך יפוי הכוח, שהוצג כשהוא חתום בידי הנתבע 1 בלבד, למרות שנחתם על ידי הנתבע 2 ביחד עם אביו; והן מסמך שטר החוב, שעליו "הודבקה" חתימתו של הנתבע 2.
לבד מהיותה של גירסה זו תמוהה מאד, בלשון המעטה, יש בה גם פירכה הגיונית: לשם מה יזקק התובע לחתימתו של הבן על מסמך יפוי הכוח, כאשר הלקוח הוא האב, ורק יפוי כוח ממנו נדרש לתובע על מנת לטפל בעניינו בפני משרד האוצר או גורמים אחרים, ככתוב ביפוי הכוח?
פירכה נוספת בגירסתו של הנתבע 2 מצוייה בכבישת הטענה - שהעלה רק בישיבה השנייה - כי הוא לא הגיע עם אביו למשרד התובע בעת חתימת ההסכם, בשנת 2006, אלא רק בשנת 2011.
הנתבע 2 מסר את גירסתו מייד לאחר שהתובע טען כי חתימתו על שטר החוב נעשתה בפניו, כשהגיע למשרדו ביחד עם אביו. על שטר החוב מצויין מועד חתימתו: 26.2.06, שהוא גם מועד חתימתם של ההסכם ושל מסמך יפוי הכוח.
בתגובה לדברים אלה אמר הנתבע 2: "כשהגעתי למשרדו של התובע ביחד עם אבי, הוא ביקש ממני לחתום..." (בעמ' 2 לפר'; בהמשך טען הנתבע 2 כי התובע לא אמר לו שהוא חותם כערב, ואז הציג את גירסתו שהובאה לעיל, כי התובע החתים אותו, ביחד עם אביו, על מסמך יפוי הכוח).
הפירכה שמצאתי בנקודה זו היא: לו היתה אמת בגירסתו של הנתבע 2, כי הגיע עם אביו למשרד התובע רק בשנת 2011, ולא במעמד חתימת ההסכם, כפי שטען התובע - מצופה היה כי יעלה טענה זו מייד, באופן ספונטני, בתגובתו על דברי התובע.
במילים אחרות - כי יטען מייד, כנגד דברי התובע:'אני כלל לא הגעתי למשרדך עם אבי בשנת 2006, שזה מועד החתימה על שטר החוב שאתה מציג, אלא הגעתי למשרדך עם אבי רק בשנת 2011'.
אולם מדבריו של הנתבע 2 בישיבה הראשונה התקבל רושם ברור, כי הוא אמנם הגיע עם אביו למשרד התובע במועד חתימתם של שלושת מסמכי ההתקשרות, היינו - בפברואר 2006.
על כן הופתעתי מטענתו הכבושה של הנתבע 2, שהועלתה רק בישיבה השנייה, כי הוא לא הגיע עם אביו אל התובע בשנת 2006, אלא רק בשנת 2011.
"הפתעה" נוספת, בישיבה השנייה, היתה כאשר הנתבע 2 "שלף" את התצלום של העמוד השני של ההסכם, הלא הוא המוצג נ/ 1 - אשר התובע לא הצליח למצוא במסמכיו - ואשר עליו ביסס הנתבע 2 גירסה שונה מאד מזו שמסר בישיבה הראשונה.
בגירסתו הקודמת טען הנתבע 2 שהוא חתם יחד עם אביו על דף של יפוי כוח, זהה לדף האחרון שבמסמכי ההתקשרות, שהתובע הציג. אין איפוא מקום לספק על איזה מסמך דיבר הנתבע 2 בגירסה זו. מסמך יפוי הכוח הוא קצר, בן שורות ספורות, מודפסות במרווחים גדולים.
די במבט חטוף כדי לראות שמסמך יפוי הכוח, שאותו זיהה הנתבע 2 באופן ספציפי מאד, הוא שונה באופן מהותי מהדף נ/ 1, שמודפס לכל אורכו בצפיפות.
הנתבע 2 לא יכול היה "להתבלבל" בין מסמך יפוי הכוח לבין נ/ 1.
"גירסת נ/ 1" של הנתבע 2 שונה באופן מהותי מ"גירסת יפוי הכוח", שהעלה בישיבה הראשונה.
השוני בין גירסותיו של הנתבע 2 אינו רק במיהות המסמך - שעליו מאשר הנתבע 2 שחתם במשרד התובע - אלא אף בפרטי "גירסת הזיוף": על פי "גירסת נ/ 1", לא "טרח" התובע להסיר את חתימתו של הנתבע 2 מעל למסמך נ/ 1, אלא "העתיק-הדביק" אותה על שטר החוב, תוך שהוא מותיר אותה גם על גבי המסמך נ/ 1.
על פי "גירסת נ/ 1", "הסתפק" איפוא הנתבע 2 בייחוס לתובע רק של מעשה זיוף זה, ולא של זיופם של שני מסמכים, כפי שעשה בגירסתו הקודמת, "גירסת יפוי הכוח".
נראה כי לא בכדי העלה הנתבע 2 את גירסתו הכבושה, "גירסת נ/ 1", שלא בנוכחות אביו.

13. עדותו של התובע עשתה עלי רושם ישר ואמין, בניגוד לעדותו של הנתבע 2, אשר את הפירכות המהותיות שבה פירטתי לעיל.
אני דוחה את טענתו של הנתבע 2, כי הוא לא התבקש לחתום כערב להתחייבות של אביו כלפי התובע, כי לא ידע שהוא ערב, וכי חתימתו על שטר החוב זוייפה.
בכך נשמטת הקרקע מתחת להגנתו של הנתבע 2 כנגד התביעה.

14. על פי כל האמור, אני מקבלת את התביעה כנגד שני הנתבעים.
הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע 10,783 ₪ (סכום שכר הטרחה בהפחתת סך 490 ₪ שהתובע הסכים להפחית); בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 5.3.13, ועד לתשלום בפועל.
עוד ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע הוצאות המשפט בסך 800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
(התובע תבע אף החזר, בסך 700 ₪, בגין שכ"ט עו"ד עבור מכתבי התראה, אך כיוון שההליך בביהמ"ש לתביעות קטנות מתנהל, ככלל, ללא ייצוג על ידי עורך דין, איני פוסקת החזר זה).

15. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות לבקש רשות ערעור מביהמ"ש המחוזי, תוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ב אייר תשע"ד, 12 מאי 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יהודה תשובה
נתבע: שלום בר
שופט :
עורכי דין: