ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פנחס כהן נגד חנן בונה :

פסק-דין בתיק רע"א 5285/03 בבית המשפט העליון

בפני: כבוד השופט א' ריבלין

כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש:
פנחס כהן

נ ג ד

המשיב:
חנן בונה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק ה"פ 653/02 שניתן ביום 27.4.03 על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל

בשם המבקש:
עו"ד ש' סגל

בשם המשיב:
בעצמו

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. פתח דבר

1. זו בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ה' גרסטל), מיום ה' בניסן תשס"ג (7.4.03), לפיו נתקבלה בקשת המשיב לביטול החלטת בורר (עורך דין ניסן שריפי) מיום 11.8.02 (להלן: ההחלטה השניה) בסכסוך שבין הצדדים, שקדמה לה החלטת בורר מיום 15.4.02 (להלן: ההחלטה הראשונה או פסק הבורר).

2. בית משפט זה - כבוד השופט טירקל - העביר למותב תלתא את השאלה "האם כתוצאה מן הבקשות השונות שהגישו בעלי הדין לבורר אחרי החלטתו הראשונה מיום 15.4.02, נוצרה ביניהם הסכמה שהקנתה לבורר סמכות ליתן את החלטתו האחרונה מיום 11.8.02".

ב. רקע עובדתי

1. ראשית הדברים בהסכם שכירות בין המבקש, בעל הזכויות בנכס מקרקעין בנתניה, לבין המשיב, שהתקשר עמו על מנת לשכור נכס זה. עקב הפסקת השכירות ביום 13.6.91, דרש המשיב שתושב לו יתרת דמי השכירות ששולמו מראש עד סוף שנת 1991, וכן הוצאות שהוציא בגין הנכס מעבר לתאריך זה. המבקש חלק על יתרת החוב, והסכסוך נדון בעיקר בבתי הדין הרבניים. בסופו של יום, בעקבות הוראה מאת בית הדין הרבני הגדול, מונה עו"ד ניסן שריפי כבורר לצורך סיכום החשבונות בין הצדדים.

2. ביום 15.4.02 ניתנה החלטת הבורר - שהיא, כפי שיפורט להלן, הפסק - ונקבע כי על המבקש לשלם למשיב סך 720 דולר. הבורר דחה את טענתו של המבקש בדבר תשלום שביצע לטענתו ביום 1.8.99, שכן לא הובאו ראיות מספקות בעניין. בקשת המבקש מבא כוחו דאז של המשיב, עורך-דין וינברגר, להציג קבלה המעידה על התשלום הנטען סוכלה על ידי המשיב, בטענה שעל הקבלה חל חסיון עורך דין-לקוח.

3. מתן פסק הבורר לא הפסיק את ההתדיינות בין הצדדים, ואלה המשיכו להגיש לבורר בקשות מבקשות שונות. בין השאר, האריך הבורר למבקש את התקופה בה יוכל להגיש בקשה לתיקון הפסק עד ליום 15.8.02; ואכן, בתוך תקופה זו הגיש המבקש בקשה לתיקון הפסק, הפעם מלווה בתצלום הקבלה בדבר התשלום הנטען. את הקבלה העביר לידי המבקש עורך-דין וינברגר, לאחר שהונחה לעשות כן על ידי וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. בעקבות הגשת הקבלה שינה הבורר את החלטתו הראשונה, ונתן ביום 11.8.02 החלטה חדשה, בה נקבע כי על המשיב לשלם למערער סך 4,630 דולר, תוך שציין כי "עקרונות ההלכה היהודית, הצדק והמוסר מחייבות (כך במקור - א"ר) לבצע התיקון הנדרש בפסק לאור הקבלה שהומצאה רק כעת, שאם לא כן יגרם עוול למר כהן, וימצא מר בונה עושה עושר ולא במשפט".

4. המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול ההחלטה השניה של הבורר, בטענה כי זו ניתנה בלא סמכות, עילת ביטול על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. בית המשפט קמא קבע, כי עם מתן ההחלטה הראשונה - הפסק - פקעה סמכות הבורר, ולפיכך החלטתו השניה ניתנה בלא סמכות, ודינה להיבטל. לגוף הסכסוך ציין בית המשפט קמא כי המשיב (המבקש בענייננו) נכשל בהוכחת התשלום על ידי אי זימונו של עורך-דין וינברגר לעדות בפני הבורר, ונעשה זה אין להשיבו כ"מקצה שיפורים", כלשון בית המשפט. למעלה מן הצורך ציין בית המשפט קמא אי התאמות בין הקבלה לבין פרטי התשלום הנטען, ובעיקר הבדלים בתאריך ובדרך הביצוע של התשלום הנטען.

ג. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

5. טענתו המרכזית של המבקש היא כי ההחלטה הראשונה של הבורר אינה אלא "החלטת ביניים", ולפיכך אך טבעי שיבוא אחריה פסק סופי, וכך אכן נעשה עם מתן ההחלטה השניה. טענה נוספת היא, כי התיקון שבוצע נעשה במסגרת סמכות הבורר לפי סעיף 22(א) לחוק הבוררות, וזאת על פי הפרשנות המרחיבה שניתנה לסעיף ברע"א 7545/97 וטו חברה קבלנית בע"מ נ' דוקוב, פ"ד נב(1), 476 (להלן: פרשת וטו - מפי כבוד השופט טירקל).

6. המשיב טען לעומתו בתגובה, כי ההחלטה הראשונה היתה סופית ואין לראות בה פסק ביניים. כן נטען כי גם הפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקה הנזכרת לסמכות הבורר על פי סעיף 22(א) לחוק הבוררות אינה יכולה להצדיק מתן פסק חדש כפי שנעשה, לטענתו, במקרה שלפנינו. לבסוף טוען המשיב, כי הקבלה שבה מדובר בכל מקרה איננה מוכיחה את התשלום הנטען, ולפיכך גם לגופו של עניין יש להותיר את פסק הבורר (ההחלטה הראשונה) על כנו.

ד. דיון

7. השאלה העומדת בפנינו מצטמצמת לעניין נקודתי אחד, שהוא ראשיתו ואחריתו של התיק: האם היתה לו לבורר סמכות לתת את ההחלטה השניה מיום 11.8.02. טענות המערער מחייבות התייחסות לשאלה שמעורבים בה עובדות ומשפט - האם אכן היתה ההחלטה הראשונה, מיום 15.4.02, בגדר פסק ביניים בלבד, ולשאלה משפטית שעניינה היקף סמכותו של הבורר לתקן פסק בוררות.

8. אכן, הלכה היא כי "אם פסק ביניים הוא הפסק שהבורר נתן, ובית המשפט אישר, ברור הדבר, שהבורר לא רק רשאי אלא גם חייב להשלים את תפקידו ולהוציא פסק סופי" (ע"א 177/83 סב"ם שיטות בניה מתוחכמות בע"מ נ' אגודת קבוץ גליל ים, פ"ד לח(4) 718, 723). השאלה האם מדובר בפסק ביניים או בפסק סופי תתברר מתוך עיון בפסק עצמו, ותוך התייחסות לשאלה האם "הפסק מסיים כליל את הדיון בכל העניינים התלויים ועומדים בפני הבורר, או האם נותר עוד נושא כלשהו במסגרת נושא הבוררות, שהבורר טרם אמר בו את מלתו האחרונה" (שם, בעמ' 724; ראו גם פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות-דין ונוהל, מה' 3 ס' 352 בעמ' 339).

9. במקרה שלפנינו עיון בהחלטה הראשונה מיום 15.4.02 מעלה כי מדובר בפסק סופי. בסעיפים 11-10 נקבע:

"יצויין כי על מנת לשים סייג וסוף להתדיינות זו פניתי לצדדים וביקשתים ביום 19.3.02, בין היתר, להמציא אישורים שונים ואף ביקשתי הסכמתם כי אפנה לעו"ד וינברגר ... מר בונה סירב למתן אישור שכזה לי ... בין כך ובין אם אחרת, הרי שאין לי אלא להחליט לפי אשר מונח לפניי, ולברור את המוץ מן התבן ואת החשבונות הנכונים מהחומר שהוגש לי..." (ההדגשה הוספה - א"ר).

ניכרים דברי אמת, כי הבורר סבר שמוצו ההליכים לפניו, ואין לו לבורר אלא מה שעיניו רואות בראיות שהונחו לפניו, והגיעה עת "סייג וסוף" (לדיבור "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ראו בבלי סנהדרין ו' ע"ב, בפירוש רש"י שם "לידון ויתכוון להוציאו לצדקו לאמיתו ושוב לא ייענש"; וראו גם שו"ת מים חיים מאת הרב חיים דוד הלוי, ב' 245).

10. גם בסוגיית התשלום הנטען הכריע הבורר, על פני הדברים, הכרעה סופית; בראש וראשונה קבע, כי לא הוצגה תשתית ראייתית שתתמוך בטענת המבקש, ולפיכך אין הוא מקזז סכום זה מחובו. מעבר לצורך הוסיף הבורר (פסקה 19) וקבע: "אכן עדיין אין באי-ההכרה בתשלום לעורך-דין וינברגר במסגרת זו בכדי להוות פתח מילוט למר בונה, שכן באם אכן נהנה מתשלום זה, ואם אומנם תשלום זה בוצע עבורו... השבתו ניתן לקבל דרך מדור הוצל"פ". עינינו הרואות, לא רק שניתנה החלטה סופית בעניין, אלא שנקבע כי גם אם בעתיד יוכח התשלום, סעד ההשבה יושג במסגרת הליך הוצאה לפועל, ובמשמע - לא באמצעות תיקון פסק הבורר. גם פיסקת הסיכום של ההחלטה מנוסחת כקובעת "שורה תחתונה" של החיובים ההדדיים, לרבות ההוצאות המנוסחות כסופיות, ללא פתחי-עתיד. מן האמור עולה כי אין לראות בהחלטה מיום 15.4.02 החלטת ביניים, ולפיכך לא קמה לבורר סמכות לתת "פסק סופי" במועד מאוחר יותר. אכן, בפסקה 19 הנזכרת יש משום הבעת תחושה של הבורר, כי לא הצליחה הבוררות להגיע לחקר האמת לאמיתה בהקשר התשלום שהועבר לעורך-דין וינברגר, אך עם זאת גם אינו בטוח (פיסקה 18) כי המדובר בתשלום הקשור לחוב הנוכחי.

11. באשר לנקודה שהעמיד לדיון ספציפי השופט טירקל, נחה דעתנו כי המגעים שהיו בין בעלי הדין ועם הבורר הנכבד לאחר מתן ההחלטה הראשונה, היא פסק הבורר, לא היתה בהם גמירת דעת - כביכול - להסמכה מחודשת של הבורר, שתוכל "לרפא" את ההחלטה השניה וליתן לה תוקף של פסק סופי. אכן, הבורר כתב כי מר כהן יוכל להגיש בקשה לתיקון הפסק, אך החלטה זו ניתנה לאחר פסק הבורר מיום 15.4.02, ואף אם סבר הבורר - ושמא אל נכון - כי הוא עושה לתיקון עוול על פי "עקרונות ההלכה היהודית, הצדק והמוסר", חוששני כי בעת שניתנה החלטתו השניה (11.8.02) כבר פקעה סמכותו. אין ראיה כי מר בונה הסכים ל"חידוש" הבוררות, ואדרבה, מן ההחלטה מ-11.8.02 עולה לכאורה להיפך.

12. סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות קובע את סמכות הבורר לתקן, או להשלים, פסק בוררות, מקום בו "נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה... במספר, בחישוב וכיוצא באלה". "השאלה היא תמיד", כדברי פרופ' אוטולנגי, "מהי 'טעות סופר' המצדיקה תיקון ע"י הבורר, או האם השיבוש הינו באמת פליטת קולמוס, תוצר של השמטה מקרית" (בוררות- דין ונוהל (שם, ס' 398 עמ' 391). במקרה שלפנינו פשיטא כי אין מדובר בפליטת קולמוס או בהשמטה.

13. בעבר קבעה הפסיקה כי סמכות הבורר לתקן את פסק הבוררות קיימת רק מקום בו "אין ההחלטה כפי שנוסחה תואמת את ההחלטה שנתקבלה על ידי הבורר..." (מדברי שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב א' מני כפי שהובאו על ידי הנשיא אולשן בע"א 262/59 גבירץ נ' 'סייקו' חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, פ"ד יג(2) 1552, 1554). אכן, מאז הורחבה סמכות הבורר לתיקון הפסק (ראה דברי ההסבר להצעת חוק הבוררות, תשכ"ז – 1967, ה"ח תשכ"ז 64, 71), ולשון סעיף 22 לחוק הבוררות רחבה במידת מה מלשונו של סעיף 81(2) לחוק בתי המשפט, כפי שמציין השופט טירקל בהחלטתו בפרשת וטו (עמ' 479) (ראו גם ד"ר שלמה לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, ס' 160 עמ' 171). ההרחבה מבטאת לדברי השופט טירקל "מגמה להציל מכליה את פסק הבוררות, ועל ידי כך למנוע התדיינויות נוספות" (פרשת וטו, שם), אך בעיקרו של דבר העיקרון על מכונו עומד; "הכוונה כאן איננה לתיקון מהותי של הפסק, לאחר מחשבה נוספת, מה שיהווה שינוי הפסק, אלא לתיקון השמטה מקרית או פליטת קולמוס בלבד" (אוטולנגי, שם, ס' 398 בעמ' 390). יתר על כן, גם הפרשנות המרחיבה ביותר לסמכות הבורר אינה מאפשרת לראות בהחלטה מיום 11.8.02, תיקון להחלטה - היא פסק הבוררות - מיום 15.4.02 העומד באמות המידה של סעיף 22. במקרה דנן מדובר בקבלת ראיה חדשה שיש בה בכדי לפתוח מחדש נושא שכבר נדון והוכרע - בנסיבות - בהחלטה הראשונה. סבורני, כי בעניין זה עלינו להעמיד לנגד עינינו דווקא את המשך דבריו של השופט טירקל שם "חיותה של הבוררות יונקת מהסכמתם של המתדיינים, ומשנסתיימה הבוררות, עם נתינתו של פסק הבוררות, עוברת היא מן העולם ותמה סמכותו של הבורר", דברים שאותם ציטט בית המשפט קמא אל נכון.

14. לבסוף, ער אני לכך שלא רק סמכותו של הבורר לתקן את הפסק מוגבלת, אלא אף סמכות בית המשפט להידרש לפסק בוררות, נוכח צמצומן של עילות הביטול בחוק הבוררות (סעיף 24) לעומת פקודת הבוררות שקדמה לו (אוטולנגי שם, ס' 437 בעמ' 428). ואכן, לא אמנע מלציין, כי בחוק הבוררות במתכונתו כיום שאלות לא מעטות האומרות דרשני, כגון האם נכונה עדיין הדרך של צמצום רב כל כך של העילות לתקיפת פסק בוררות ופרשנותן המקובלת, ומנגד - אימתי ראוי כי יהא בידי בורר לשוב ולדון בעניין שבפניו (כגון הנושאים שמעלה ההחלטה בפרשת וטו). השאלות הללו מעמידות שיקולי איזון ועמו רווח והפסד, קרי, ל"פורמליות" היתרה של מסגרת הבוררות תועלת של שימת קץ לסכסוכים, אך גם שוברה בצדה, בחשש של מתדיינים להעביר עניינם לבוררות, שמא לא יוכלו להשיג על טעויות בעלות משמעות, אם יפלו כאלה לדידם בפסק הבורר. שאלות אלה מתעוררות גם בתיק דנן, אך גם אם פה ושם נדרשת אליהן הפסיקה - ביסודן הן עניין למחוקק לענות בו, ככל שהרצון הוא לעודד הליכה לבוררות.

15. בחתימת הדברים אציין, כי נותר בסימן שאלה האם השתלשלות הדברים כפי שאירעה, שהצדדים תרמו לה מי יותר ומי פחות, הביאה לתוצאה שירדה לשורש האמת ול"ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח) ביחסים בין המשיב למבקש, ומה בדיוק מהות הכסף ששולם למשיב על ידי המבקש ושעצם תשלומו הוכח בשלב שלאחר ההחלטה הראשונה, היא פסק הבוררות. ואולם, אין אפשרות לתוצאה משפטית אחרת.

16. תיק זה ראשיתו בהתדיינות בבתי הדין הרבניים, והבורר מונה בעקבות החלטת בית הדין הרבני הגדול, אלא שחיותו המשפטית נובעת מחוק הבוררות ומן הדין הישראלי, וכל האמור לעיל מיוסד על כך. לא למותר לציין דווקא בהקשר זה, כי שאלה היא אם התוצאה היתה זהה אילו נוהל הדיון על פי המשפט העברי שבו "שורר דרך כלל העיקרון הרחב, שלפיו יש בידי בעל דין לסתור את דינו גם לאחר שניתן פסק הדין ... שאין קיימת מניעות בעד בעל דין החפץ להוכיח שפסק הדין שהוצא נגדו אינו נכון" (א' שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, עמ' 424). הדבר כולל גם את הזכות לסתור את הדין לאחר שניתן, לשם עשיית דין אמת לאמיתו, לרבות בבוררות: "אף על פי שפסקו ביניהם המפשרים (הבוררים - א"ר) לחייבו מפני שלא היתה לו ראיה, עכשיו שמצא ראיה סותר הדין" (שם, 427, מצוטט משו"ת הרדב"ז חלק ד'). עם זאת, "אם הצהיר בעלי דין בפני הבורר כי אין לו יותר עדים וראיות, שוב אין בידו לסתור את הדין" (בנסיבות כאלה "איני יכול לצייר מאיזה טעם רוצה שמעון לומר שיכול לערער", שו"ת מהרשד"ם לר' שמואל די מדינה (סלוניקי, המאה הט"ז); חושן משפט סימן ל"א, שם, עמ' 427). הזכות לסתור בשל ראיות חדשות עומדת גם לתובע (שם, 428) ואין חוששין לפגיעה בבית הדין, אך היא נשללת משהצהיר בעל הדין מפורשות כי אין לו עוד ראיות, וכמובן כשהוא "אמור היה לדעת אודות הראיות הנוספות" (עמ' 431). כך גם בסעיף קכ"ט (1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג: "בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו, על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם" (עמ' 432). הטעם העקרוני למתן האפשרות לדיון מחדש הוא ש"מטרת משפט התורה ומגמתו היא שיהיה פסק הדין אמת לאמיתו (בבא בתרא' ח', ע"ב); אמת לפי הטענות והדיבורים שהיו לפני בעלי הדין, לאמיתו - אמת בתוצאות" (פד"ר ב', רס"ב, רס"ה). באשר לענייננו - כמובן מבלי לקבוע מסמרות שאינם נצרכים -מצויה בצריך עיון השאלה, האם אמירתו של המבקש בפני הבורר ביום 4.4.02, בטרם ההחלטה הראשונה (הפסק) כי אינו ממציא את השיק בו מדובר כיוון שלדעתו על המשיב לשאת בעלות הוצאתו, יש לראותה כמצביעה על ויתור על הראיה אם לאו, ובכל מקרה - כאמור - ראה הבורר את תפקידו באותו שלב כתפקיד של שימת "סייג וסוף" להתדיינות. אוסיף, כי אין בידי לומר אם גם אילו היה מקום לפי חוק הבוררות להחלטה השניה, היינו ממצים עומק הדין.

17. סוף דבר וסיכומו: נוכח כל האמור, ומבלי לקבוע באשר לשאלה האם יש בה בקבלה שהוצגה לאחר פסק הבורר בכדי לשנות במהות החיובים בין הצדדים, צדק בית המשפט קמא בקבעו כי ההחלטה השניה ניתנה בלא סמכות. סעיף 38 לחוק הבוררות מחייב נטילת רשות לשם ערעור (אוטולנגי שם, ס' 524, עמ' 505; לוין שם, ס' 168 ע' 177). הסכמת הצדדים לראות את הבקשה כערעור אמנם ניתנה, אך נוכח האמור סבורים אנו כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות איננו עושים צו להוצאות.

השופט א' ריבלין:
אני מסכים.

השופט א' גרוניס:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, ט"ז באלול תשס"ד (2.9.2004).


מעורבים
תובע: פנחס כהן
נתבע: חנן בונה
שופט :
עורכי דין: