ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רוזנפלד תחנות דלק והשקעות בע"מ נגד עיריית נצרת עילית :

בפני כבוד השופט ערפאת טאהא

התובעת
רוזנפלד תחנות דלק והשקעות בע"מ

נגד

הנתבעת
עיריית נצרת עילית

בית המשפט העליון נדרש, לראשונה, לסוגיה זו בבר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, שם תבעה לה נסיונל השבת סכום של כ-35,000 ₪ אשר, לטענתה, נגבה ע"י העירייה שלא כדין במסגרת גביית הארנונה הכללית. הנשיא שמגר קבע, כי מקובלת עליו הגישה כי "במקרים המנויים בסעיף 3 לחוק הנ"ל נכון לפעול בדרך כפי שהותוותה על ידי המחוקק ואף הבעתי בעבר את דעתי שיש מקום להרחבתו של האמור בסעיף 3 כדי לכלול בו עילות נוספות". על אף האמור סבר הנשיא שמגר, כי המקרה אינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ולפיכך דחה את בקשת רשות הערעור. בדרך אגב נקבע, כי אין בחוק הערר הוראה החוסמת הגשת תביעה רגילה בעילת רשלנות נגד הרשות המקומית, "עניין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף". החלטה זו אינה מהווה הלכה פסוקה.

פסק דין

לפני תביעה שהגישה התובעת להשבת סכום של 257,038 ₪, שנגבה ממנה, לטענתה, ביתר ע"י הנתבעת בגין חוב ארנונה בשנים 2005 עד 2011. השאלה העומדת להכרעה בפסק דין זה היא, האם יכולה התובעת להגיש את התביעה מקום שלא הוגשה על ידה השגה על חיובי הארנונה במועד.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

בכתב התביעה טענה התובעת, כי היא מחזיקה בשני נכסים בתחום שיפוטה של הנתבעת, עיריית נצרת עילית, שבהם היא מנהלת עסק של תחנת דלק. עפ"י הנטען, בשנת 2012 פנתה התובעת לחברת "ערך נכסים ומיסוי מקרקעין בע"מ", העוסקת בבדיקת חיובי ארנונה, וביקשה ממנה לבדוק את חיובי הארנונה שהטילה עליה העירייה. החברה ביצעה את הבדיקה כנדרש ממנה ומצאה, כי העירייה מחייבת את הנתבעת בארנונה שלא עפ"י הסיווגים המתאימים לשימושים הנעשים בנכס. בעקבות ממצאי החברה, הגישה התובעת השגה על שומת הארנונה לשנת 2012, ההשגה נמצאה מוצדקת ולפיכך ביצעה העירייה את התיקונים בגודל השטחים וסיווגם החל מתאריך 1/1/12. בקשתה של התובעת לתקן את שטח וסיווג הנכסים גם בשנים קודמות ולהשבת הכספים ששולמו על ידה, לטענתה, ביתר, נדחתה ע"י העירייה.

התובעת טענה, כי מוטלת על העירייה החובה להשיב לה את הכספים ששולמו על ידה ביתר הן מכוח עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) והן מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979. לעניין עוולת הרשלנות נטען, כי מכיוון שמדובר בתחנת דלק הממוקמת ברחוב ציבורי ובנקל ניתן לראות את השימושים הנעשים בתחומה, מהווה קביעת הסיווגים כפי שנקבעו בשומת חיובי הארנונה קביעה רשלנית. עוד נטען, כי העירייה התרשלה בכך שלא מדדה את גודל הנכס ולא ערכה ביקורת נכסים.

בכתב ההגנה טענה העירייה בין היתר, כי הנכסים רשומים בספרי העירייה על שם מחזיק אחר, וכי התובעת לא שילמה את סכומי הארנונה הנטענים ולפיכך אין יריבות בינה לבין התובעת. נטען עוד, כי מכיוון שהתובעת לא הגישה השגה על שומות המס לשנים 2005-2011 שבגינם הוגשה התביעה, מנועה היא מהעלאת טענות לעניין שטח הנכסים וסיווגם ולפיכך דין התביעה להיות מסולקת על הסף. לגופו של עניין טענה העירייה, כי אין בסיס לטענות התובעת שלא חל שינוי במשך השנים בגודל הנכסים והשימושים שנעשו בהם ולפיכך לא ניתן לקבוע, על סמך החלטת מנהלת הארנונה לשנת 2012, דבר וחצי דבר לעניין גודל הנכסים והשימוש שנעשה בהם בשנים קודמות.

ביום 21/1/14 התקיימה ישיבת קדם משפט בה חזרה העירייה על הטענה, כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת העדר עילה נוכח העובדה שהתובעת לא הגישה השגות על שומות המס בשנים הרלבנטיות ולפיכך היא מנועה מלהעלות טענות לעניין גודל הנכסים והסיווג שלהם בהליך נפרד בבית המשפט האזרחי. נוכח טענה זו הוריתי לצדדים בהחלטה שניתנה באותו יום להגיש סיכומים בשאלה, האם אי הגשת השגה במועד על שומות הארנונה, חוסמת את דרכה של התובעת להגשת תביעת השבה על הסכומים בהם חויבה באותן שנים.

בסיכומיה טענה העירייה, כי משנקבע מסלול יחודי לתקיפת שומות חיובי הארנונה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר"), היה על התובעת לנקוט בהליכי השגה וערר בהתאם להוראות אותו חוק ובמועד שנקבעו בו. משלא עשתה כן, והמועד החוקי להגשת ההשגה חלף, השומות לשנים אלה הפכו לחלוטות, והתובעת אינה יכולה לתבוע בחזרה את הכספים ששילמה בהתאם לשומות אלה בהליך אזרחי רגיל.

התובעת טענה מנגד, כי אין התביעה מהווה ערעור על גובה חיובי הארנונה, אלא מדובר בתביעה נזיקית, המבוססת בעיקר על עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין נוכח התרשלותה של העיריה במדידת גודל הנכסים וקביעת סיווגם והשימוש שנעשה בהם. לטענתה, הפסיקה הכירה באפשרות של הגשת תביעת רשלנות בגין גבית מסים והיטלים שלא כדין ע"י הרשות. התובעת הוסיפה, כי עצם קבלת ההשגה הנוגעת לשנת 2012 והודאת העיריה בטעויות שנפלו בשומה לאותה שנה, מהווה ראיה בדבר רשלנותה. התובעת טענה עוד, כי חובת השבתם של כספים שנגבו ביתר מוטלת על הנתבעת גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט וללא קשר לשאלת הרשלנות. לגישתה של התובעת, בתי המשפט פסקו לא אחת, כי על הרשות להשיב לנישום כספים שנגבו ממנו ביתר כתוצאה מטעות בקביעת שטח הנכס וסיווגו ואף ראוי שהרשות תחזיר כספים אלה ללא התדיינות.

המצב הנורמטיבי

חוק הערר קובע מסלול ספציפי ל"תקיפה" של חיובי ארנונה, בדרך של הגשת השגה וערעור על שומות ארנונה, בהתאם למתווה הקבוע בחוק. מסלול ההשגה וסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר בנושא חיובי הארנונה נקבעו בסעיפים 3 ו-6 לחוק הערר, אשר קובעים כדלקמן:

3. (א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעה התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

6. (א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר.
(ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לעניינים מנהליים".

השאלה היא, מה היחס בין הוראות חוק אלה הקובעות את סמכותם העניינית של מנהל הארנונה וועדת הערר לדון ולהכריע בהחל טת הרשות המקומית לחייב את האזרח בתשלום ארנונה ובה שגות האזרח על אותה החלטה לבין סמכותם העניינית הכללית של בתי המשפט האזרחיים לדון בנושאים הנובעים מאותם חוקים. במילים אחרות, האם קיומו של מסלול מיוחד לתקיפת השומות, שולל מן הנישום האפשרות להגיש תביעת השבה מכוח אותן טענות שיכול היה להעלות במסגרת השגה על פי חוק הערר.

בית המשפט העליון נדרש, לראשונה, לסוגיה זו בבר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, שם תבעה לה נסיונל השבת סכום של כ-35,000 ₪ אשר, לטענתה, נגבה ע"י העירייה שלא כדין במסגרת גביית הארנונה הכללית. הנשיא שמגר קבע, כי מקובלת עליו הגישה כי "במקרים המנויים בסעיף 3 לחוק הנ"ל נכון לפעול בדרך כפי שהותוותה על ידי המחוקק ואף הבעתי בעבר את דעתי שיש מקום להרחבתו של האמור בסעיף 3 כדי לכלול בו עילות נוספות". על אף האמור סבר הנשיא שמגר, כי המקרה אינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ולפיכך דחה את בקשת רשות הערעור. בדרך אגב נקבע, כי אין בחוק הערר הוראה החוסמת הגשת תביעה רגילה בעילת רשלנות נגד הרשות המקומית, "עניין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף". החלטה זו אינה מהווה הלכה פסוקה.

מקרה נוסף שהובא לפתחו של בית המשפט העליון נידון בע"א 6971/93 עיריית רמת גן נגד שאול קרשין, פ"ד ז(5), 478. בפסק דין זה נידונה תביעה להשבת כספים ששולמו ביתר עבור חוב ארנונה לאחר שהתברר כי העיריה סיווגה את הנכס סיווג מוטעה ולא נתנה לנישום פטור לתקופה של 6 חודשים, למרות שהוא היה זכאי לפטור. העירייה טענה, כי יש לסלק את התביעה על הסף מאחר שהיה על התובעת להגיש השגה בהתאם לחוק הערר. בית המשפט העליון קבע, כי "לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשגרה כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית המשפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שלפנינו".

ואכן, בפרשת שאול קרשין קבע בית המשפט העליון, כי ניתנה ע"י העיריה הבטחה שלטונית להפחתת החיוב בארנונה כנטען ע"י התובעת שם, בכל השלבים שבהם התקיימו מגעים בין הצדדים לא העלתה העיריה את הטענה שהיה על התובעת להגיש השגה ולכן אין זה ראוי והוגן שהעירייה תעלה טענה זו בבית המשפט.

כפי שניתן להיווכח, ההלכה בפרשת שאול קרשין נקבעה נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ההבטחה השלטונית שניתנה ע"י העיריה והעדר העלאת הטענה בשלבים המוקדמים. על כן, אין ללמוד מפסק דין זה דבר לענייננו.

פיתוח נוסף של ההלכה ניתן למצוא בפסק הדין שניתן ברע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן זקס, פ"ד נב(2), 214. בפרשה זו נידונה תביעה להשבת כספים שגבתה העיריה ביתר בגין חוב ארנונה, לאחר שהתברר כי היא סיווגה עסק של פאב שנוהל ע"י התובע כחנות. במקרה זה הודתה העירייה, כי גבתה מהתובע שיעור ארנונה כפול מזה שהתחייב מנכס מהסוג שבו החזיק, אך סירבה להשיב את הכספים בטענה שלא הוגשה על ידו השגה במועד שנקבע בחוק הערר. בית משפט השלום קיבל את התביעה אך ייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור 50%. ערעור שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי התקבל באופן שהעירייה חויבה במלוא הסכום שנגבה ביתר.

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מהטעם שהבקשה אינה מגלה חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים. נקבע כי מדובר במחלוקת עובדתית שגדריה נתחמו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה והנושא אינו חורג מן העניין שהיה לצדדים הישירים שנקשרו לתיק. למעלה מן הצורך נקבע, כי אין להתערב בקביעת הערכאות הקודמות בדבר רשלנותה של העירייה ובדבר חובתה להשיב את הכספים שנגבו ביתר. בפסק דין זה אין דיון מעמיק בשאלת היחס בין המסלול שנקבע בחוק הערר לבין הזכות להגיש תביעת השבה המבוססת על עוולת הרשלנות, למעט הפניה להחלטה שניתנה ע"י הנשיא שמגר בפרשת עיריית חיפה שהובאה לעיל.

פסק הדין המנחה בסוגיה זו ניתן ברע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נגד ר.ח. יזום והשקעות בע"מ ואח'. בפרשה זו נידונו שלוש החלטות שניתנו ע"י שלושה בתי משפט שלום שונים שבהם נדחו בקשות לסילוק על הסף של תביעות להשבת אגרות והיטלים שנגבו, על פי הנטען, שלא כדין. בית המשפט העליון קבע, לאחר שבחן את הסוגיה על כל היבטיה, כדלקמן:

"מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה ... על רקע תפיסה זו דחה בית המשפט הגבוה לצדק לא אחת עתירות שונות בעניינים שבהם נמצא לעותר סעד חלופי בדרך של השגה וערר ... עם זאת ראוי לציין כי נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר, והוא כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת".

בהמשך נקבע:

"היזקקות בתי המשפט להכרעה בעניין כזה חורגת מדרך השגרה ושמורה למקרים חריגים בלבד, ובכפוף לסייג זה אין לערב את בתי המשפט בהכרעות ראשוניות במחלוקות הנתונות להשגה ולערר, אלא על דרך הביקורת הערעורית או במסגרת עתירה לבג"צ שעניינן העמדת החלטתו של גוף הערר במבחן הביקורת השיפוטית".

על סמך כל המפורט ומאחר שתביעות ההשבה שהוגשו באותו עניין להשבת כספים בגין היטלים ואגרות שנגבו שלא כדין, לא עוררו שאלה עקרונית וציבורית מיוחדת, קיבל בית המשפט העליון את הערעורים והורה על סילוק שלוש התביעות על הסף.

יישום של ההלכה שנקבעה בפרשת עיריית רעננה ניתן למצוא בפסק הדין שניתן בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773, שם נידונה תביעה שגישה העירייה לתשלום חוב הארנונה. הנתבעת העלתה להגנתה, בין היתר, טענות הנוגעות לגודל הנכסים וגובה תעריפי הארנונה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט גינת) קבע, כי היה על הנתבעת להעלות את טענותיה לעניין החיוב בארנונה בהליך של השגה בפני מנהל הארנונה ולפיכך אין להיזקק להן בהליך האזרחי. בית המשפט העליון אישר קביעה זו וקבע, כי האזרח יהיה רשאי להעלות טענות לעניין החיוב בארנונה בפני בית המשפט האזרחי על אף שיכול היה להעלותן בהליך של השגה, רק אם מדובר "בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וציבורית". עוד נקבע, כי טענות לעניין גודל השטחי ם, הסיווג שלהם והשימוש בהם עושה האזרח, הן טענות טכניות שאינן בעלות חשיבות ציבורית ולפיכך אין להתיר העלאתן במסגרת הליך אזרחי נפרד:

"ואמנם, מרבית הטענות של חברת ט.ט. הן טענות עובדתיות וטענות טכניות הנוגעות לגודלם של הנכסים, לטיב השימוש שנעשה בנכסים, להיקף החזקה בהם ולאופן מדידתם ... מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי כי אין להיזקק לטענות אלה בערכאות השיפוטיות הרגילות".

השאלה אם ההלכה שנקברשת עיריית רעננה חוסמת את הדרך בפני האזרח להגיש תביעה בעילת הרשלנות, נידונה בע"א (ת"א) 3541/07 סופר פארם נ' עיריית תל אביב, שם נקבע:

"יש לפרש את כוונת בית המשפט העליון, כי לא כל טענת רשלנות תגרור בהכרח התדיינות בערכאות הרגילות. על טעות הרשלנות להיות מהותית ומבוססת בצורה זו או אחרת, ולא כזו הנטענת מן השפה ולחוץ כטענה מגמתית שכל עיקרה ותכליתה להביא את העניין להידון לפני בית המשפט ולא לפני גוף הערר ... ".

על אותה עמדה חזר בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א (ת"א) 2586/03 פז חברת הנפט בע"מ נ' עריית בני ברק. על סמך הנמקה זו נקבע בשני פסקי הדין הנ"ל כי טענה לטעות סתם בחישוב גודל הנכס או בסיווגו אינן עונות על הדרישה לקיומה של רשלנות מהותית ומבוססת. עוד נקבע, על בסיס ההלכות שהובאו לעיל, כי "קביעה לפיה כל טעות בסיווג מטעם הרשות המקומית תחשב בגדר רשלנות, וכי על כן פתוחה הדרך בפני חייב הארנונה לפנות לבית המשפט, תביא למעשה לריקון הוראות אלו של חוק הערר מכל תוכן" (ע"א (ת"א) 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה).

הדרישה לקיומה של טענת רשלנות מהותית ומבוססת אינה מספיקה, לטעמי, כדי לפתוח את שערי בית המשפט בפני החייב בארנונה שלא פעל בהתאם לחוק הערר ולא הגיש השגה במועדים הקובעים בחוק. תנאי זה שנקבע ע"י בית המשפט המחוזי בפרשת סופר פארם ובפרשת פז עדיין מחייב את בית המשפט האזרחי להיכנס לעובי הקורה ולבדוק אם חלה טעות בחישוב גודל הנכס ובסיווגו, מה מקור הטעות ומדוע נקבע מה שנקבע בזמנו. על כן, לדעתי, על החייב בארנונה לעמוד בתנאי נוסף, ולפיו על טענת הרשלנות לעורר שאלה עקרונית מיוחדת כפי שנקבע בפרשת עיריית רעננה וזאת בנוסף לתנאי שנקבע בפרשת סופר פארם הדורש קיומה של טענת רשלנות מהותית ומבוססת.

לסיכום המצב המשפטי - על אף שחוק הערר קבע מסלול מיוחד להשגה על שומת ארנונה, נתונה לבתי המשפט האזרחיים הרגילים הסמכות לדון בטענות שניתן היה להעלותן במסגרת הליך ההשגה. יחד עם זאת, בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו רק במקרים חריגים, כאשר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנושאים עקרוניים וציבוריים מיוחדים. עוד נקבע, כי טענות הנוגעות לגודל השטחים שבגינם נקבע החיוב, סיווגם והשימוש שבהם נעשה אינן נמנות עם המקרים שבהם בית המשפט ידון, מכיוון שאין המדובר בנושאים בעלי חשיבות ציבורית כללית, אלא בנושאים טכניים. אמנם בתחילת הדרך נקבע כבדרך אגב, כי ניתן להעלות במסגרת הליך נפרד טענת רשלנות כלפי הרשות המקומית גם אם טענה זו מבוססת על טענות שניתן היה להעלות במסגרת הליך של השגה, אך פסקי הדין שניתנו בשלב מאוחר יותר ואשר ביקשו לקבוע הלכה מחייבת בסוגיה זו (פרשת עיריית רעננה) שללו, לטעמ י, גישה זו מקום שטענת הרשלנות אינה מעלה חשיבות עקרונית מיוחדת. לא ניתן, לטעמי, להכניס בדלת האחורית במסגרת העלאת טענת רשלנות, טענות שניתן להעלות במסגרת הליך של השגה, גם כאשר טענות אלה אינן בעלות אופי עקרוני מיוחד. יש בכך כדי לרוקן את ההלכה שנקבעה בפרשת עיריית רעננה מתוכן, שכן תמיד ניתן לתת לטעות במדידה או בסיווג צביון של התרשלות או רשלנ ות ובכך להעלותה במסגרת תביעה אזרחית רגילה.

מן הכלל אל הפרט

בכתב התביעה מעלה התובעת טענות הנוגעות לגודל הנכסים שבגינם היא חויבה בתשלום ארנונה, לשימוש שהיא עשתה באותם נכסים ולסיווג של אותם נכסים לצורך קביעת שיעור הארנונה. התובעת לא הגישה השגות בפני מנהל הארנונה בשנים הרלבנטיות, על אף שהטענות שהיא מעלה היום נמצאות באופן מובהק בקשת סמכויותיו של מנהל הארנונה. יתרה מכך, טענות התובעת לעניין גודל השטחים וסיווגם הן טענות טכניות, שאינן מעוררות שום שאלה עקרונית מיוחדת אשר מצדיקה פתיחת שערי בית המשפט והיזקקות לאותן טענות.

טענת התובעת, כי התביעה שלה מבוססת על עוולת הרשלנות ומשכך אין לחסום את שערי בית המשפט לדון בתביעתה, אף היא דינה להידחות. טענת הרשלנות מבוססת, על פי הנטען, על טעות בחישוב גודל הנכסים וקביעת השימוש בהן. טענה זו שנטענה באופן כללי וללא פירוט כנדרש אינה נכנסת לגדר הפתח הצר שקבע בית המשפט העליון לעניין סוג המקרים שבהם ידון בית המשפט האזרחי הרגיל. מתן אצטלה של רשלנות לטענות שניתן היה להעלות במסגרת הליך של השגה, אינו מצדיק פתיחת שערי בית המשפט בפני התובע, מקום שאין המדובר בטענות בעלות חשיבות עקרונית , כללית ומיוחדת.

כפי שהובא לעיל, פסקי הדין אליהם הפנתה התובעת ושלכאורה מאפשרים הגשת תביעה בעילת הרשלנות, ניתנו לפני פסקי הדין בפרשת עיריית רעננה ובפרשת ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת שבהם נקבעו הכללים המנחים באשר ליחס שבין הליך השגה מיוחד לבין היזקקות בתי המשפט הרגילים לטענות שניתן היה להעלותן במסגרת אותו הליך של השגה. מתן אפשרות לתובע להעלות טענות לעניין גודל הנכס והשימוש שבו נעשה באצטלה של עוולת הרשלנות מעקרת, כאמור, את ההלכה שנקבעה בפרשת עיריית רעננה ומרוקנת אותה מתוכן.

לאותה מסקנה הייתי מגיע גם אם הייתי הולך בדרך בה הלך בית המשפט המחוזי בפרשת סופר פארם ובפרשת פז, ומסתפק בדרישה שהתובעת תראה שעומדת לה טענת רשלנות מהותית ומבוססת. כזכור, התובע ת טוענת לרשלנות העירייה בהתבסס על בדיקה שבוצעה על ידה בשנת 2012 ומבקש ת להקיש מבדיקה זו גם לשנים קודמות. לטעמי אין בבדיקה שבוצעה בשנת 2012 כדי להשליך על מצב החזקה, השימוש וגודל הנכסים בשנים קודמות. עדיין על התובעת לפרט מה היה גודל הנכסים בהם החזיקה קודם לכן, אילו שימושים נעשו בהם, האם נפלה טעות בידי העירייה במדידה ובסיווגו, מה הגורם לאותן טעויות, האם טעויות אלה מבססות טענת רשלנות ועוד. שום דבר מכל זה לא נטען ונראה, כי טענת הרשלנות נטענה "מן השפה ולחוץ כטענה מגמתית שכל עיקרה ותכליתה להביא את העניין להידון לפני בית המשפט" כפי שנקבע בפרשת סופר פארם ולכן אין בה כדי להצדיק פתיחת שערי בית המשפט בפני התובעת.

גם הטענה שהעירייה חייבת להשיב את הכספים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, דינה להידחות. כפי שהובא לעיל, השאלה אם בית המשפט האזרחי יזדקק לתביעה נבחנת בהתאם למהות הטענות שמעלה בעל הדין והאם טענות אלה מעוררות שאלה עקרונית, ציבורית וכללית שמן הראוי להיזקק לה, על אף שלא הועלתה בהליך ההשגה. כאמור, טענות התובעת בענייננו אינן מעוררות שאלה עקרונית, כללית מיוחדת ולפיכך אין להיזקק להן, בין אם הן מבוססות על חוק עשיית עושר ולא במשפט, על פקודת הנזיקין או על כל חוק אחר.

סוף דבר, הנני מורה על דחיית התובענה על הסף. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 7,500 ₪.

ניתן היום, ד' אייר תשע"ד, 04 מאי 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רוזנפלד תחנות דלק והשקעות בע"מ
נתבע: עיריית נצרת עילית
שופט :
עורכי דין: