ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין BOMA ADDO UJOH נגד אליגל אור בע"מ :

לפני: כבוד השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא

מר איתן ליברוט – נציג ציבור (מעבידים)

התובע
BOMA ADDO UJOH
ע"י ב"כ עו"ד שי אדרי
-
הנתבעים

  1. אליגל אור בע"מ
  2. אליהו דיק
  3. גל גלבגיסר
  4. אלף מטרו אחזקות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד טל פפרני

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום זכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעים.

רקע עובדתי
1. הנתבעת 1 הינה חברה פרטית, אשר רכשה זיכיון להפעלת סניף של מסעדת סבארו בקניון אבנת בפתח תקווה. (להלן – המסעדה).

הנתבעים 2 ו-3 הינם בעלי מניות בנתבעת 1 והמנהלים בפועל מטעמה.

2. הנתבעת 4 הינה חברה פרטית העוסקת במתן שירותי אחזקה וניקיון אשר התקשרה בחוזה למתן שירותי ניקיון עם הנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית לתביעה.

3. המסעדה הופעלה עד ליום 25.6.09 על ידי חברת א.פ.ג.י השקעות (2005) בע"מ. במועד זה נחתם הסכם להעברת הזכיינות במסעדה לחברת ברכת התמר בע"מ (הסכם המכירה צורף כנספח 1 לכתב ההגנה).

4. בתאריך 20.5.10 נמכרה הזכיינות במסעדה לנתבעת 1 אשר התחילה להפעיל את המסעדה עוד ביום 1.5.10. יצוין כי הנתבעת 1 הוקמה ונרשמה ברשם החברות ביום 27.4.10.

5. התובע, אזרח ניגרי, הועסק כעובד ניקיון במסעדה, לטענתו החל מיום 15.11.07. התובע הועסק תחילה באמצעות עוסק מורשה אדם בשם אורורה רייגן, שלימים הקים חברת כוח אדם היא הנתבעת 4.

6. התובע סיים עבודתו במסעדה חודש ינואר 2011 בנסיבות השנויות במחלוקת.

טיעוני התובע
7. התובע טוען כי במהלך שנות עבודתו במסעדה, הועסק ברצף זכויות באותו מקום עבודה ובאותו תפקיד, כך שהנתבעת 1 הייתה מעסיקתו בפועל האחרונה, אשר עליה חלה החובה לשלם את מלוא זכויותיו הסוציאליות כפי שנצברו לזכותו החל מיום תחילת עבודתו ה- 25.11.07.

התובע מבקש לקבוע כי הנתבעים 1-4 היו "מעסיקים במשותף" ועל כן יש להשית עליהם ביחד ולחוד, את האחריות המלאה לתשלום זכויותיו.

8. לטענת התובע, בכל תקופת העסקתו השתכר סך של 20 ₪ מבלי שהונפקו לו תלושי שכר ומבלי ששולמו זכויותיו הסוציאליות כגון שכר מינימום , שעות נוספות, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים דמי נסיעות והפרשות סוציאליות.

9. כמו כן טוען התובע, כי פוטר על ידי הנתבע 2 מבלי שנערך לו שימוע ומבלי ששולמו לו תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים.

לשיטת התובע, יש להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1 ולחייב את הנתבעים 2 ו-3 בכל חובות הנתבעת 1 .

טיעוני הנתבעים 1-3
10. הנתבעים טוענים כי אורך תקופת ההעסקה של התובע במסעדה כלל לא הוכחה והיא אינה ידועה להם.

הנתבעים שוללים מכל וכל את הטענה בדבר "רצף זכויות" שכן, הנתבעת 1 קיימת רק מחודש אפריל 2010 ולכן לא ייתכן כי העסיקה עובדים קודם לכן. עוד לטענתם הטענה לרצף זכויות כלל אינה רלוונטית לגביהם שעה שכל תקופת עבודתו של התובע במסעדה הוא הועסק באמצעות קבלן כוח אדם .

11. הנתבעים עומדים בתוקף על כך שמעסיקתו היחידה של התובע היא הנתבעת 4 וכי לא נתקיימה בנסיבות המקרה הנדון מתכונת של "העסקה במשותף".

12. לטענת הנתבעים התובע לא הציג ולו ראיה כלשהי להוכחת טענותיו . בעוד שהנתבעת הביאה ראיות לכך ששילמה לקבלן- הנתבעת 4 תמורה כדין בצירוף נסיעות.

13. עוד לטענתם, התובע כלל לא פוטר על ידם אלא להיפך הוא שיצא לחופשה ומאז נעלם מבלי שיצר קשר עם המסעדה.

דיון והכרעה
14. יצוין כי ביום 22.11.12 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעת 4 .

העסקה במשותף
15. ענייננו בתבנית העסקה משולשת בה מעורבים העובד, קבלן כח האדם והמשתמש. בית הדין נדרש במקרים אלה של העסקה משולשת לדון בשאלה מי המעביד האותנטי- האם קבלן כח האדם או המשתמש והפסיקה הבחינה בין "מיקור חוץ אותנטי" ולגיטימי לבין "התקשרות משולשת" בלתי לגיטימית. פסק הדין המנחה בסוגיה זו ניתן בעניין כפר רות שבו קבע בית הדין מבחני עזר לצורך איתור המעביד במסגרת יחסי עבודה משולשים (דב"ע נב/142-3 אלהרינא נ' כפר רות, ניתן ביום 9.9.1992).
בעניין אחר, קבע בית הדין לעניין ההכרעה בשאלת זהות המעסיק כדלקמן:
"המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין, על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה המשקל שיש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא – מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן".(ע"ע 1334/04 טופר – מועצה מקומית תל שבע, ניתן ביום 29.12.04).

16. מעבר לאמור, נקבע בפסיקה כי "על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו ע"י חברת כוח אדם, קבלן משנה או מעסיק במשותף. כך על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבניה שלו יקבלו את שכרם.(ע"ע 1218/02 xue bin נ' א. דורי חברה לעבודת בע"מ , פד"ע לח 650. וראו גם: ע"ע 1363/02 דינה חזין נ' תנופה שירותים כ"א ואחזקות 1991 בע"מ , מיום 5.11.06). לפיכך, ככל שהמשתמש, או המעסיק בפועל, הפר את חובתו לפקח על תשלום השכר ומלוא הזכויות של העובד המועסק אצלו על ידי חברת כוח אדם או קבלן משנה, מוטלת גם עליו האחריות לתשלום זכויותיו של העובד.

17. בענייננו, הנתבעת 1 לא הציגה כל הסכם רלוונטי בינה לבין הנתבעת 4 באשר לתנאי העסקת התובע אצלה. הנתבע 2 נשאל לעניין זה והשיב כדלקמן:
"בגלל שהוא שלח הסכם לא חתום (הכוונה לקבלן – ש.ט) ביקשנו לחתום עליו. שני ההסכמים האלה אין להם רלוונטיות לתובע... "
(עמ' 10 לפרוט' ש' 4-9).

כמו כן הוכח כי הנתבעים 1-3 לא ערכו בדיקה באשר לרישומה של הנתבעת 4 כחברה בעלת רישיון לשמש כקבלן כוח אדם ו/או כחברה למתן שירותי ניקיון כנדרש (ראה עדות הנתבע 2 בעמ' 10 ש' 17-19). הנתבעים, אף לא ערכו בדיקה כנדרש מהם כ"משתמשים בפועל" באשר לתקינות תשלומי השכר והזכויות הסוציאליות על ידי הנתבעת 4. הנתבעים לא בדקו ולא ביקשו כי הנתבעת 4 תציג בפניהם דוגמה לתלושי השכר המונפקים לתובע וככל הנראה אלו לא הונפקו כלל. הנתבעים לא פיקחו על תנאי העסקתו ולא ווידאו כי התובע מקבל את מלוא זכויותיו מהנתבעת 4.

18. הנתבעים אכן הציגו העתקי חשבוניות בגין מתן שירותי ניקיון ודמי נסיעה (נספחים 5.1-5.8) מהם עולה כי שילמו לקבלן סך של 26 ₪ לשעה + 500 ₪ עבור נסיעות אך בכך לא די. הנתבעים לא בדקו ולא ווידאו כי מהסכום האמור קיבל התובע תמורה כדין. יש לציין כי הסכום של 26 ₪ לשעה שולם גם בעבור כל שעה נוספת שביצע התובע ואף כלל תשלום בעבור כל הזכויות הסוציאליות, שלא לומר שאף אמור לגלם בחובו רווח קבלני לנתבעת 4 – כל אלה מלמדים כי סכום זה לא יכול היה לכסות את עלות שכרו המלא של התובע.

19. לאור כל האמור לעיל ובהתאם להלכה הפסוקה, עולה כי הנתבעת 1, לכל הפחות, פעלה תוך "עצימת עיניים" ואדישות למצבו של התובע ולפיכך אנו קובעים כי יש לראות בנתבעת 1 כמעסיקתו במשותף של התובע.

משזו קביעתנו עלינו להמשיך ולדון בשאלה בגין איזו תקופה יש לחייב את הנתבעת 1 בתשלום זכויותיו של התובע.

20. בעניין זה אין בידינו לקבל את עמדת התובע באשר לרצף זכויות למן תחילת העסקתו. אין המדובר במצב רגיל של חילופי מעבידים בו המעביד החדש נכנס בנעלי המעביד הקודם. אין למעשה מחלוקת, כי בכל התקופה הרלוונטית בה עבד התובע במסעדה, על כל גלגוליה ובעליה, ועד לסיום עבודתו במסעדה – התובע הועסק על ידי קבלן כוח אדם (תחילה על ידי עוסק מורשה ובהמשך באמצעות הנתבעת 4) , ולא ישירות על ידי בעלי המסעדה.

כפי שנאמר לעיל הנתבעת חויבה מכוח הדוקטרינה של העסקה במשותף. על פי הנתונים שהוצגו החברה נוסדה בחודש אפריל 2010 , לא ניתן איפוא לחייבה בגין תקופה שכלל לא הייתה קיימת, ומקל וחומר לא הייתה מעורבת בהעסקתו של התובע ולבטח לא ניתן להגיד כי "עצמה עיניה" או כי נמנעה מלפקח על תנאי העסקתו בתקופה האמורה.
21. אשר על כן, חבותה של התובעת מכוח העסקתה במשותף את התובע מוגבלת לתקופה שמיום 1.5.10 ועד למועד סיום העסקתו של התובע ביום 23.1.11.

זכויות התובע מאת הנתבעת 1
22. על פי ההלכה נטל הראיה על התובע להוכיח את תקופת עבודתו (דב"ע נד/3-23 חיים פרינץ נ' נתי גפן , ניתן ביום 26.5.94). התובע אמנם לא הציג כל ראיה להוכחת טענתו כי התחיל לעבוד במסעדה ב- 25.11.07 אלא שהנתבעים לא סתרו טענה זו והם אף מאשרים בסעיף 18 לכתב ההגנה כי למיטב לידיעתם העניק התובע שירותי ניקיון למסעדה עוד בתקופת הזכיינות של א.פ.ג.י (2005) בע"מ. על כן , לצורך חישוב הזכויות הסוציאליות והוותק של התובע אנו מקבלים את גרסת התובע לפיה החל לעבוד במסעדה ב- 25.11.07.

23. דמי חופשה והבראה - הנטל להוכיח כי שולמו לעובד דמי הבראה ודמי חופשה מוטל על המעביד.במועד סיום העסקתו של התובע בנתבעת 1 צבר הוא וותק של 3 שנים וחודשיים.

לפיכך זכאי התובע בגין התקופה שמיום 1.5.10 ועד 23.1.11 ל- 8 ימי חופשה נטו ול- 4 ימי הבראה.

שכר המינימום היומי (למי שעבד 6 ימים בשבוע) באותה תקופה עמד ע"ס 154 ₪ ליום.

לפיכך זכאי התובע לדמי חופשה שנתית בסך 1,232 ₪ ולדמי הבראה בגובה 1,404 ₪.

24. דמי חגים – לאחר שקילת טענות הצדדים, מצא נו כי דין רכיב תביעה זה, להידחות. התובע לא פירט בתצהירו או בחקירתו את מועדי החגים להם הוא טוען ולא ציין באילו חגים מדובר. יתרה מזאת, מעיון בתצהיר התובע לא ברור, האם מדובר בתביעה לדמי חגים, או לתמורה בגין עבודה בחגים.

בנסיבות אלה, לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו בנושא דמי החגים.

25. הפרשות סוציאליות – הנתבעת לא הציגה כל מסמך ולפיו הופרשו עבור התובע הפרשות לפנסיה. על פי סעיף יב(1) לצו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה מיום 1.11.79 (י"פ מס' 2574, התש"ם, עמ' 189), על הנתבעת לבצע הפרשות לטובת התובע, בשיעור 6% בגין תגמולי מעביד. לפיכך בגין התקופה שמיום 1.5.10 ועד ליום 23.1.11 זכאי התובע להפרשות בסך של 2,079 ₪ = (9 חודשים * 6% * 3,850 שכר מינימום) .

דמי נסיעות –הנתבעת הוכיחה כי שילמה לנתבעת 4 עבור התובע מידי חודש סכום של 500 ₪ בגין נסיעות. לפיכך התביעה בגין רכיב זה נדחית.

26. הפרשי שכר ושעות נוספות – תיקון 24 לחוק הגנת השכר התשי"ח – 1958 החל בענייננו, העביר למעסיק את הנטל להוכיח שהעובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, וזאת עד 60 שעות נוספות לחודש (ס' 26ב' לחוק). נוסיף שאף עוד קודם לתיקון 24 לחוק , אי הצגת רישומי נוכחות חרף חובה לנהל פנקס שעות עבודה, הייתה מעבירה בנסיבות מסוימות, את נטל ההוכחה בתביעה לגמול שעות נוספות לפתחו של המעסיק, ובלבד שהעובד עצמו הוכיח "דבר מה ראייתי" לצדקת טענותיו, ובין היתר בדרך של הוכחת מתכונת עבודה קבועה (ע"ע 212/06 ימית נ' אפרים מיום 12.11.08; ע"ע 280/08 זגורי נ' חברת השמירה מיום 3.5.10).

27. התובע טוען למתכונת העסקה ולפיה עבד:
בימים א- ה משעה 17:00 ועד 2:00 בלילה, ביום שבת משעה 18:00 ועד שעה 3:00 בלילה.

לטענת התובע בגין כל שעות עבודתו השתכר סך של 20 ₪ לשעה.

הנתבעים טוענים מנגד, כי ה מסעדה היתה נסגרת בשעה 23:00 וכי התובע היה נשאר במקום לבדו לסיים את עבודות הניקיון כשלרוב סיים לקראת השעה 24:00 או 1:00 לכל המאוחר – כך לפי דיווחי התובע לנתבעת 4. הנתבעים מציינים כי הגמול החודשי שולם לנתבעת 4 כנגד חשבונית שנערכה על פי הנתונים שמסר התובע לקבלן.

בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע 2 מדוע לא צירף לתצהירו את רישום השעות על פי נערכה ההתחשבנות . הנתבע השיב:
"הם נמצאות אצל התובע. אני העברתי את השעות לקבלן וקבלתי חשבונית. מה שהתובע אמר שהוא עבד העברתי לקבלן". (עמ' 12 ש' 3-4).

התובע אישר בעדותו כי הוא זה שסגר את המסעדה וכי ערך רישום של השעות (עמ' 6 ש' 9-14) עוד אישר כי במוצאי שבת הגיע לעבוד שעה לאחר יציאת השבת. (שם ש' 18).

28. נוכח העובדה כי הנתבע אישר שרישומי השעות של התובע עברו דרכו ובהתאם לחוק, הנטל להוכחת שעות העבודה של התובע מוטל על כתפי הנתבעים. הנתבעים לא הצליחו לסתור את גרסת התובע בדבר מתכונת עבודתו הרגילה, למעט באשר לעבודה במשמרת מוצ"ש אליה נתייחס בהמשך.

לפיכך אנו מקבלים את גרסת התובע ולפיה, בימים א-ה עבד מהשעה 17:00 ועד 2:00 (סה"כ 9 שעות).

לעניין משמרת מוצ"ש – אין מחלוקת בין הצדדים, כי המסעדה היא בעלת תעודת כשרות וכי התובע החל לעבוד כשעה לאחר צאת השבת. לכן בממוצע בתקופת העסקתו על ידי הנתבעת ובכפוף לזמני יציאת השבת (בחודשי הקיץ בסביבות השעה 20:00 ובחודשי החורף בסביבות השעה 17:00-18:00) אנו קובעים כי התובע הועסק כשעה לאחר צאת השבת, ולצורך החישוב - החל משעה 19:00 ועד לשעה 3:00.

29. העקרונות לפיהם יבוצע החישוב:
א. התובע עבד 6 משמרות לשבוע (א'- ה' 9 שעות + מוצ"ש 8 שעות). סה"כ 50 שעות בשבוע בהנחה שקיבל 1/2 שעה הפסקה ביום .

ב. התובע הועסק ב"עבודת לילה" המוגדרת בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א – 1951 כ"עבודה ששתי שעות ממנה, לפחות, הן בתחום השעות שבין 22:00 ובין 06.00". לפיכך, גמול עבודה בשעות נוספות יחושב החל מהשעה השביעית.

ג. חישוב גמול שעות נוספות הינו חישוב יומי (מעבר ל-7 שעות עבודה) וגמול שעות נוספות בעד העבודה ביום השישי יחושב, על שעות העבודה מעבר למלוא השעות הרגילות בשבוע (43 שעות).

30. בהתאם לעקרונות אלה זכאי התובע לשכר עבור 43 שעות רגילות בשבוע (6 ימים * 7 שעות + 1 שעה מהיום השישי להשלמת מכסה של 43 שעות שבועיות רגילות), 2 שעות – 125% ו- 6 שעות בתעריף -150%.

לטענת התובע הוא קיבל שכר של 20 ₪ לשעה בגין כל שעות העבודה כולל השעות הנוספות שביצע. משטענתו לא נסתרה ובהתחשב בכך ששכר המינימום השעתי עמד באותה עת על 20.7 ₪ לשעה, זכאי התובע להפרשי שכר וגמול שעות נוספות כדלקמן:
(0.7 * 43 + 25.8 * 2 שעות + 31.05 * 7 שעות) = 299 ₪ ליום. התובע מאשר כי קיבל סכום של 180 ₪ ליום. לפיכך זכאי התובע להפרש בסכום של 4,094 ₪ = (119 ₪ ליום * 4.3 שבועות* 8 חודשים).

31. פיצויי פיטורים – הצדדים חלוקים בדבר נסיבות סיום העסקת של התובע. התובע טוען כי במהלך חודש ינואר 2011 פנה אליו הנתבע 2 , על רקע סכסוך עם הקבלן ורצונה של הנתבעת 1 להעסיק את התובע ישירות, וביקש ממנו לעזוב את העבודה עד להסדרת העניינים מול הקבלן שאז ייקרא לשוב. מאז אותו מועד, כך לטענת התובע , לא יצרו עמו קשר ולפיכך יש לראות בו כמי שפוטר.
32. הנתבעים מנגד מציינים כי אשתו של התובע ילדה בחודש ינואר 2011, התובע יצא לחופשה לרגל הלידה ולא שב לעבודתו. בחלוף מספר ימים יצרו קשר עם הקבלן שאישר שגם עמו ניתק התובע קשר . הנתבעת ביקשה מהקבלן שיספק לה עובד אחר במקום התובע, אז חודש במקרה הקשר עם התובע שהמליץ בעצמו להעסיק את חברו, עובד אריתראי בשם טוני כמחליפו. בנסיבות אלה אין לראות בתובע כמי שפוטר אלא להיפך התובע הוא שנטש את מקום העבודה.

33. בחקירתו הנגדית (עמ' 7 ש' 10-18) העיד התובע כי אשתו ילדה ביום 10.1.11 ומשכך הכריחו אותו הנתבעים 2-3 לצאת לחופשה למשך 3 ימים. לאחר שלושת הימים הנ"ל, התקשר התובע לנתבעים 2-3 וביקש לחזור לעבודה, אולם אז הודיעו לו הנתבעים כי הובא במקומו עובד אריתראי אחר על מנת לבחון עבודתו כי הם רוצים שיעבוד בפיצה. אולם יום לאחר מכן התקשר אליו הנתבע 2 וביקש ממנו לחזור לעבודה והוא נעתר לבקשתו.

לאחר מספר ימי עבודה, בסביבות ה- 20 לחודש פנו אליו הנתבעים 2-3 ואמרו לו כי הם מבקשים להעסיקו ישירות שלא באמצעות הנתבעת 4 תמורת 4,000 ₪ בחודש.

ביום 23.1.11 הגיע התובע לעבודה וראה את הקבלן (רייגן אורורה) והנתבעים 2-3 מדברים כאשר בסיום השיחה עזב הקבלן את המקום. כעבור מספר שעות הודיע הנתבע 3 לתובע לעזוב את מקום העבודה ולאחר שעבודתו תוסדר אל מול הקבלן יקראו לו חזרה לעבודה.

34. בהמשך עדותו, כשנשאל האם התקשר כדי לבדוק מה קורה בעניינו, השיב התובע כי עשה כן, וניסה לדבר עם הנתבע 2 אולם זה האחרון לא ענה לו ועל כן התקשר לאודיל מנהל הפיצרייה אשר הודיע לו כי פוטר (עמ' 8 ש' 3-11).

35. עדותו של התובע הייתה מהימנה עלינו. בנוסף, הנתבע 2 אישר כי התובע נדרש לצאת לשלושה ימי חופשה , אישר כי התובע רצה לחזור למקום העבודה לאחר החופשה כשעבד במקומו העובד האריתראי ולאחר יום התבקש לשוב לעבודה כיוון שאותו עובד אריתראי לא החזיק מעמד (ראה עמ' 12 ש' 25-28 ועמ' 13 ש' 1-3).

גם הנתבע 3 חיזק גרסה זו כאשר סיפר בעדותו כי המתנה אשר נתנו לתובע לרגל לידת בנו, ניתנה לו במקום העבודה ולאחר הלידה (ראה עמ' 14 ש' 18-25). עדות זו מחזקת את טענת התובע כי הוא שב לעבודתו לאחר ששהה בחופשה ולא נעלם ממקום העבודה, כפי שטענו הנתבעים.

הנה כי כן, הננו מקבלים את גרסת התובע כי הוא פוטר מעבודתו על ידי הנתבעים 2-3 וזאת עקב סכסוך שפרץ בינם לבין הנתבעת 4. עובדה זו מקבלת משנה תוקף לאור הודאת הנתבעים בסעיף 17 לתצהיריהם כי ההתקשרות עם הנתבעת 4 הסתיימה בחודש פברואר 2011, כשבוע לאחר פיטורי התובע.

36. סעיף 1 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 קובע:
"מי שעבד שנה אחת ברציפות – ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות – אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים".

אין חולק כי התובע עבד במסעדה ברצף למעלה משנה אחת. לפיכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים בגובה 12,191 ₪ (3,850 * 38/12). כמו כן זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת בסך 3,850 ₪.

שוכנענו, כי פיצויי הפיטורים לא שולמו בשל מחלוקת של ממש ועל כן, אין אנו מחייבים את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

הרמת מסך ההתאגדות
37. התובע מבקש להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1 ולחייב את הנתבעים 2-3 בחובותיה, זאת מאחר והועסק בתנאים לא אנושיים, אי תשלום זכויות סוציאליות בסיסיות, העסקתו משך 6 ימים בשבוע ללא תגמול בעבור שעות נוספות ובעיקר נוכח העובדה כי שכרו היה נמוך משכר המינימום.

38. נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות הינה, שיש ליתן תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה שהיא יציר המשפט (דב"ע נג/3-205 וגיה נ' גלידות הבירה פד"ע כז' 345). הדוקטרינה של הרמת מסך הינה, בגדר היוצא מן הכלל על מנת ליתן מענה, למצב בו מי שמקים את החברה, פועל שלא בתום לב בכוונה לרמות את נושי החברה ולהתחמק מתוצאות מעשיו.

מכח סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט – 1999 והפסיקה בב ית המשפט העליון ובבית הדין הארצי לעבודה, ניתן להרים את מסך ההתאגדות במקרה של ייסוד חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם נכסי בעלי המניות, מימון דק, הברחת נכסים או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי. ככלל יש לבחון את מכלול הנתונים ולבדוק האם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת, נעשתה למטרות של ניצול וקיפוח הנושים תוך פגיעה בעשיית הצדק (ע"א 543/89 החברה להוצאת אנציקלופדיות נ' בנק לאומי פד' מה' (1) 529 ; דב"ע לח/ 3-52 ברגר נ' אמיל פד"ע י' 435; ד"ר א. חביב נ' סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש , כרך א' עמ' 245).

בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה נקבע, כי בנוסף לכללי הרמת המסך המתייחסים לנושים רגילים, קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים שהם עובדי החברה. העובדים נותנים שירותים לחברה ויוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי, תוך מתן אימון בחברה וביציבותה. אין מדובר איפוא, בנושה וולנטרי אלא במתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת הנגזרת בעיקר מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה. (עב"ל 1170/00 פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ פד"ע לח' 817 ; ע"ע 1201/00 זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ, פס"ד מיום 17.12.02; ע"ע 1147/02 אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, פס"ד מיום 19.1.03).

39. לא מצאנו יסוד לחייב את הנתבעים 2-3 אישית בחיובי הנתבעת 1. אין בפנינו הוכחה לתרמית או לערבוב נכסים למטרות של ניצול וקיפוח נושים. כך גם לא הוכח ואף לא נטען, כי הנתבעים עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה . לא שוכנענו, כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב. אין מחלוקת כי הנתבעת 1 שילמה לנתבעת 4 – קבלן כוח האדם על פי חשבוניות שסיפק (נספחים 5.1-5.8 לתצהיר הנתבע 2) ואין ראיה לכך כי ניסו להתחמק מתשלום כלשהו לתובע.

נציין בנוסף, כי לא נטען שהנתבעת 1 לא תוכל לשאת בחיוביה על פי פסק דין זה.

סיכום
43. נוכח האמור לעיל הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
דמי חופשה שנתית 1,232 ₪.
דמי הבראה 1,404 ₪.
הפרשות לפנסיה 2,079 ₪.
שעות נוספות 4,094 ₪.
פיצויי פיטורים 12,191 ₪.
תמורת הודעה מוקדמת 3,850 ₪.
סה"כ 24,850 ₪.

לסכום זה יצטרפו הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.1.11 ועד התשלום המלא בפועל.

התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית.

נוכח התוצאה דלעיל תשא הנתבעת 1 בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ד, (30 אפריל 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר איתן ליברוט
נציג ציבור (עובדים)

שמואל טננבוים, שופט
סגן נשיא


מעורבים
תובע: BOMA ADDO UJOH
נתבע: אליגל אור בע"מ
שופט :
עורכי דין: