ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סולונג' ביטון נגד ביטוח ישיר איי.די.אי חברה לביטוח בע"מ :

בפני כבוד השופטת ד"ר איריס סורוקר
התובעת
סולונג' ביטון

נגד

הנתבעת
ביטוח ישיר איי.די.אי חברה לביטוח בע"מ

נוכחים:
התובעת וב"כ התובעת עו"ד רוזנבלום
מר יוסי כהן, המציג עצמו כגרוש של התובעת
העד מטעם התובעת מר ירון כהן
ב"כ הנתבעת עו"ד אשרת הורבה
מר ליאור הדר ומר דני אנדלר – עדי הנתבעת

פסק דין

כללי

  1. בפניי תביעה כספית בסדמ"ר בגדרה עותרת התובעת כמבוטחת להפעיל את פוליסת הביטוח שסיפקה לה הנתבעת, ולחייבה להכיר בחבותה הביטוחית ולשלם לה פיצוי בגין נזק שנגרם לרכבה, והכל במסגרת פוליסת ביטוח. עותק מהפוליסה צורף כנספח ב' לכתב התביעה. האירוע הביטוחי מיום 4.11.11, עת בנה של התובעת נהג ברכב והתנגש ברכב צד ג'. הנתבעת הכחישה את חבותה הביטוחית והשיבה, במכתב דחייה מיום 29.11.11: "אין כיסוי לאירוע הנדון הואיל ועל פי תנאי הפוליסה אותה רכשת, המורשים לנהוג הם בעלת הפוליסה או בן זוגך, ואילו במועד התאונה נהג ברכב בנך, כהן ירון נוריאל, אשר אינו מורשה על פי תנאי הפוליסה" (ר' נספח ג' לכתב התביעה) .
  2. המחלוקת בין הצדדים נסבה, אם כן, על שאלת הכיסוי הביטוחי, ואם הפוליסה, נספח ב' לכתב התביעה, מכסה את האירוע הנדון, בגדרו נהג בנה של התובעת ברכב המבוטח.
  3. במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירה היא עצמה וכן בנה, מר ירון כהן נוריאל. מטעם הנתבעת הצהירו מר ליאור הדר, עובד המח' המשפטית בנתבעת וכן מר דני אנדלר, מנהל מח' חיתום ומיגון. המצהירים נחקרו בפניי. בתום שמיעת הראיות ולאחר הפסקה לעיון בפרוטוקול הדיון, ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה. להלן אדון בטענות הצדדים כסדרן.

דיון והכרעה
4. התובעת צירפה לכתב התביעה את פוליסה נשוא הסכסוך. בפוליסה נרשם, תחת הכותרת "מורשים לנהוג", כדלקמן:
"נהג עיקרי ובן/בת זוג ובכפוף לאמור להלן:
נהג עיקרי: שולי ביטון, ת. לידה: 16/07/57, מין: נקבה ת. הוצאת רישיון 1983. לא נשלל רישיון נהיגה ב 3 שנים אחרונות.
מצב משפחתי: גרוש. ותק הנהיגה הנמוך ביותר מכל הנהגים ברכב: שנה הנהג העיקרי הוא הנהג הצעיר ביותר בפוליסה".
5. על פי פשוטם של המילים, בנה של התובעת, שאיננו אלא ילדה, אינו מנוי במסגרת הנוהגים המורשים לנהוג ברכב. הנהג העיקרי לפי הפוליסה הוא התובעת עצמה, שולי ביטון, אשר ננקבה בשמה. ואילו נציגה הורשה לנהוג גם "בן/בת זוג".
6. היש לראות את בנה של התובעת כ"בן זוג" כמובנו של מונח זה בפוליסה? התשובה לכך היא שלילית. אמנם, הפוליסה לא הגדירה ברחל בתך הקטנה מיהו "בן זוג". ואולם מקובל ליתן למילים בחוזה, ופוליסת ביטוח בתוך כך, את מובנן הרגיל והשגרתי כפי שהוא מקובל בשפת היום-יום. התובעת טענה בעדותה כי יש להכיר בבנה כ"בן זוג" וזאת משום ש: "בן זוג יכול להיות כל אחד. יכול להיות בת בן זוג. זה בן זוג לבילוי, בן זוג ללכת לקולנוע, בן זוג סתם לשבת בבית קפה. כל אחד רלבנטי. אפילו הבן שלי. בשבילי זה הבן שלי" (ר' עדותה בפ' ע' 6 ש' 31-32). אין בידי לקבל עמדה זו. מובנו הרגיל של המונח "בן זוג" בשפה העברית המקובלת ביום-יום, היא לתאר מצב של יחסי זוגיות בין שני בוגרים, כגון: "בעל", או "ידוע בציבור", או חבר קבוע. כאשר אומרים "בן זוג", אין הכוונה היא לילדו של האדם. ואמנם, התובעת עצמה הודתה בכך בהמשך חקירתה בפ' ע' 11 ש' 25-27: היא נשאלה: "נציג חברת הביטוח אומר לך בצורה מפורשת את ובן זוגך רשאים לנהוג על הרכב ששניכם כמובן מעל גיל 24. את קוטעת אותו ואומרת אין לי בן זוג". על כך השיבה התובעת: "נכון. אין לי בן זוג. לא היה לי בן זוג. התחלפו לי כמה פעמים וזה, אין מישהו ספציפי בן זוג...". כלומר, גם התובעת עצמה, בעת ששוחחה עם נציג חברת הביטוח, ובעת שהשיבה לשאלות בחקירתה הנגדית, ידעה להכיר בכך ש"בן זוג" זהו מונח שמור, השגור בשפת הדיבור לתיאור יחסים זוגיים.
7. אין צורך, בהליך דנא , להיכנס לפרטי ההגדרה של המונח "בן זוג" ומה בדיוק הוא כולל בכל הקשור למצב הנישואים, ואם יש דרישה לקיום משק בית משותף, וכיוצא באלה שאלות שונות. הטעם לכך נעוץ בזה, ששאלות אלה אינן מתעוררות בהליך דנא. אין לפניי מקרה שבו נהג ברכב פלוני אשר עשוי באופן כזה או אחר להיחשב ל"בן זוג", שהרי מי שנהג ברכב במועד האירוע היה בנה של התובעת. הבן בוודאי איננו "בן זוג" ועל כן אין הפוליסה חלה.
8. האם הנתבעת, באמצעות נציגיה, ביצעה מצג כזה או אחר כלפי התובעת אשר ממנו ניתן היה ללמוד כאילו בנה של התובעת מבוטח גם הוא? התשובה לכך היא שלילית. הטעמים למסקנה עובדתית זו הם כדלקמן:
א. ראשית, עיינתי בתמליל השיחה אשר התובעת קיימה עם גב' תקוה, נציגת הנתבעת, וזאת במועד רכישת הפוליסה לראשונה, ביום 18.10.1006 (ר' תמליל השיחה, נספח לתצהירו של מר אנדלר). אין חולק על קיומה של שיחה זו ועל תוכנו של התמליל. בשיחה התובעת נשאלה אם היא הנהגת העיקרית ברכב וענתה: "אני היחידה" (ר' תמליל בע' 1 ש' 10-11). בהמשך שוב ציינה: "אני נהגת היחידה ואני קרובה לחמישים" (ע' 3 ש' 14). מיד בהמשך, התובעת העבירה את השיחה לבנה, מר ירון כהן, אשר הוא המשיך ודיבר עם נציגת חברת הביטוח, הגב' תקוה. וכך נאמרו הדברים הרלבנטיים לסכסוך דנא (ע' 6 ש' 15 – עד 7 ש' 3):
"תקוה: עכשיו ינהג כל נהג מעל 24 מעל שנה.
דובר [בנה של התובעת, מר ירון כהן]: לא כל נהג.
תקוה: אלא?
דובר: נהג יחיד.
תקוה: כן.
דובר: נהג יחיד, אך ורק היא.
תקוה: כן.
דובר: והיא בת 49, עוד מעט חמישים.
תקוה: בסדר, שולי יכולה לנהוג ובן זוג שלה גם יכול לנהוג באותו כסף, בסדר?
דובר: אני רוצה שהיא תהיה הבלעדית.
תקוה: אבל זה אותו כסף, חבל.
דובר: אותו כסף, אוקיי."
ב. שיחה זו היא ברורה ומובנת ונאמרו בה דברים השווים לכל נפש. נציגת חברת הביטוח שאלה במפורש אם ברכב ינהג כל נהג מעל 24, ובנה של התובעת השיב בשלילה ואף מצא מקום להוסיף ולהדגיש כי רק אמו תנהג ברכב, והיא בבלעדיות. אין כאן מקום לאי הבנות.
ג. ראוי להדגיש כי בנה של התובעת פעל בשמה וכשלוח שלה כאשר שוחח עם נציגת חברת הביטוח. התובעת נשאלה מדוע בנה השתתף בשיחה וסיפרה כי בהיותה גרושה היא נעזרה בבנה לעניינים כאלה ואחרים. כדבריה: "למה לא? זה הבן שלי, יש דברים שאני לא מבינה בהם. הוא מבין ואני סומכת עליו. אני לא עושה כל דבר בחיים שלי. אני לא עושה כל דבר לבד, אני מתייעצת" (פ' ע' 9 ש' 24-25). התובעת גם סיפרה כי עמדה ליד בנה בעת השיחה: "האמת הייתי לידו אבל לא הקשבתי לשיחה. אני לא יודעת, אני סומכת. הבן שלי עוזר לי בכל דבר" (פ' ע' 9 ש' 4-5). על כן, אמירותיו של הבן והמצגים שעשה בשיחת הטלפון עם הנתבעת מחייבים את התובעת כשולחתו.
ד. זאת ועוד: בשיחת חידוש מיום 28.12.10, לקראת כריתת הפוליסה הרלבנטית לאירוע דנא, שוב שוחחו הצדדים על שאלת הנוהגים המורשים לנהוג (ר' תמליל נ/1). גם כאן, אין חולק על התקיימות השיחה ועל תוכנו של התמליל . הדוברים הם מר כפיר מחברת הביטוח, והתובעת. יוזם השיחה הוא מר כפיר. מר כפיר שאל את התובעת פרטים שונים בקשר לרכב, לקראת חידוש הפוליסה והתובעת התלוננה על המחיר הגבוה (ר' למשל התמליל בע' 2 ש' 3): "אני שנה שעברה שילמתי הרבה פחות". בתוך כך, מר כפיר שאל: "את ובן זוגך רשאים לנהוג על הרכב כששניכם כמובן מעל גיל 24", והתובעת השיבה: "אין לי בן זוג". ובהמשך: "כפיר: אין בעיה. אז את זה לא משנה, שולי: אני נוסעת לבד" (ר' תמליל ע' 2 ש' 19-23). גם כאן אנו עדים למצג פוזיטיבי, ברור וחד משמעי מצד התובעת עצמה (ולא באמצעות שלוח) כי היא זו הנוהגת ברכב והיא גם "נוסעת לבד".
ה. הנה כי כן, באף אחת משתי השיחות שתמליליהן הוגשו, לא היה מצג או דרישה מצד הנתבעת כאילו בנה של התובעת הוא אחד מהנוהגים המורשים לנהוג. וההיפך בדיוק הוא הנכון: התובעת הציגה עצמה כנהגת יחידה, בלעדית. התובעת טענה כי להבנתה, כל נהג מעל גיל 24 היה רשאי לנהוג ברכב: "אני יודעת שיש לי כיסוי על נהג אחד שהוא מעל גיל 24. ככה אני יודעת" (פ' ע' 10 ש' 27-28). ואולם להבנה סובייקטיבית זו אין שום עוגן אובייקטיבי, לא בפוליסת הביטוח ולא במצגים המילוליים שערכה חברת הביטוח באמצעות שני נציגיה הנ"ל , גב' תקוה ומר כפיר.
ו. סיכומה של נקודה זו: הנתבעת טענה כדין, כי אין כיסוי ביטוחי לאירוע הנדון, וזאת מחמת שנהג ברכב מי שלא היה מורשה לכך לפי הפוליסה שהוסכמה בין הצדדים.
9. ב"כ התובעת טענה כי מדובר בהחרגה של הכיסוי הביטוחי, אשר לפי הוראות החוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 יש להבליט באופן מפורש. לטענתה, הנתבעת כשלה בכך, ומכאן שאין היא רשאית לסמוך על ההחרגה הנ"ל. אין בידי לקבל טענה זו משני נימוקים כדלקמן:
ראשית, אין מדובר ב"החרגה" של החבות הביטוחית, אלא בהגדרה בסיסית ופוזיטיבית של הביטוח. שאלת הנוהגים המורשים לנהוג ברכב המבוטח היא עניין גרעיני העומד בלב הביטוח, ולא דבר מה המוחרג מתוך הכיסוי הביטוחי.
שנית, גם לגופם של דברים, אין בסיס לטענה כאילו מדובר היה בפרט שהוצנע. עיינתי בפוליסה שצורפה לכתב התביעה, והדברים הרלבנטיים נאמרו בה בצורה ברורה ומסודרת, לא באותיות קטנות, ובאופן מובלט דיו. כך, הכותרת "מורשים לנהוג" מופיעה מימין במובחן, באופן המזמין לעיין בדברים, ואין היא מובלעת במלל. בנוסף, גם התוכן הוא ברור. נרשם מיהו הנהג העיקרי. נרשם הביטוי "בן/בת זוג" וכן נרשם בנפרד ולמטה מהדברים: "הנהג העיקרי הוא הנהג הצעיר ביותר בפוליסה". הדברים מובלטים דיים, והנתבעת יצאה בכך את ידי חובתה לפי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח הנ"ל, והלכת "ישר" המפורסמת (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר, פ"ד מ"ט 2, 749). כאן המקום להדגיש כי התובעת קיבלה לידה את הפוליסה המתחדשת בכל שנה; התובעת הודתה בכך (ר' עדותה בפ' ע' 9 ש' 29-31). עותק של הפוליסה הרלבנטית צורף על ידי התובעת עצמה לכתב התביעה.
10. אף אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעת לפיה יש להכיר למצער בחבות ביטוחית מופחתת לפי סעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח. הטעם לכך נעוץ בזה, שבמקרה כאן לא קיים כיסוי ביטוחי מלכתחילה. אין בפניי מקרה של "החמרת הסיכון" (ס' 18 לחוק חוזה הביטוח) או מקרה שבו לא ננקטו על ידי המבוטח אמצעים להקלת הסיכון – אירוע הנופל לגדרו של סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח.
11. סיכומם של דברים: הפוליסה שהציגה התובעת אינה מכסה את האירוע נשוא התביעה. הפוליסה ביטחה את התובעת ובן זוג, ובוודאי שלא ביטחה מקרה בו נוהג בנה של התובעת, שאיננו התובעת ולא "בן זוג". ודוקו: אין כאן עניין טכני גרידא, אלא שאלה מהותית היורדת לשורש הכיסוי הביטוחי. מנהל מח' החיתום מר אנדלר הסביר כי קיימת שונות בסיכון הביטוחי בהתאם לזהות הנוהגים וטיבם, ובהתאם לכך אף נגבות פרמיות בסכומים שונים (ר' עדותו בפ' ע' 19 ש' 20-23). תשובה זו נהנית מהיגיון. אל מול האינטרס הביטוחי של התובעת עומד האינטרס הכלכלי של המבטחת, לדעת ולהגדיר מיהם הנוהגים בכלי הרכב המבוטח. באופן טבעי, נתון זה הוא בעל השפעה על הסיכון הכלכלי אשר המבטחת נוטלת על עצמה בחוזה הביטוח. מכאן גם מובן כי הפרמיות צפויות להיות שונות בהתאם לזהות הנוהגים המורשים. בנסיבות אלה אף איני רואה מקום לייחס לנתבעת חוסר תום לב.
12. בנסיבות אלה, אין אלא לדחות את התביעה. התביעה נדחית. לפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ד, 30 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סולונג' ביטון
נתבע: ביטוח ישיר איי.די.אי חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: