ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גילה מרדיקס-טל נגד יהונתן רותם :

בפני כבוד השופט גד גדעון
התובעת
גילה מרדיקס-טל
ע"י ב"כ עו"ד גלעד אבני
נ ג ד
הנתבעים

  1. יהונתן רותם
  2. ריני צ'רי בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ויקטור מנסור

פסק דין

1. זהו פסק דין בתביעה לסילוק ידם של הנתבעים, ממקרקעין המהווים חלק מנחלה במושב עין יהב. הוחלט לדחות את התביעה, ולהלן הנימוקים.

2. התובעת ובעלה, הינם בני רשות במשק 63 במושב עין יהב, כעולה מאישור זכויות, של מחלקת העסקאות החקלאיות, ברשות מקרקעי ישראל.
עובר להגשת התביעה, חלה בעלה של התובעת במחלת אלצהיימר, והתובעת מונתה אפוטרופוס שלו.

בתחילת העשור הקודם, נקלעו התובעת ובעלה, לקשיים כלכליים, ובהם חוב לבנק דיסקונט, בגינו ננקטו נגדם הליכי מימוש משכון שנרשם על נחלתם, ואף מונה כונס נכסים, על זכויותיהם בנחלה. התובעת ובעלה, עתרו לבית המשפט נגד מימוש המשכון, ובמהלך חודש יולי 2002, נחתם הסכם פשרה בינם ובין הבנק, במסגרתו התחייבו בין היתר, לשלם לבנק סך 600,000 ₪, עד יום 31.3.03, שאם לא כן, יועמד החוב על סך 1,250,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.1.03, והבנק יהיה רשאי לנקוט הליכים לגבייתו. ההסכם אושר בפסק דין ( להלן: "הסכם הפשרה הראשון")

התובעת ובעלה לא עמדו בהתחייבותם לשלם את סכום הפשרה, עד התאריך המוסכם, ועל כן, פנו שוב אל הבנק, בבקשה לפרוס את סכום הפשרה, לתקופה ארוכה יותר.

בשלב זה, נכרת הסכם בין התובעת ובעלה מצד אחד, והנתבע מצד שני, לפיו ניתנה לנתבעים, זכות שימוש בשטחים החקלאיים המהווים חלק מהנחלה ( להלן: "המקרקעין"), יחד עם זכויות השימוש במכסת המים לשטחים האמורים, ובמכסת ההיתרים להעסקת עובדים זרים, כאשר בתמורה, התחייבו הנתבעים לפרוע את חוב התובעת ובעלה לבנק דיסקונט, (להלן: "הסכם השימוש"). אין חולק, כי אכן נכרת בין הצדדים הסכם. הנתבעים טענו, כי נערך הסכם בכתב, אשר נחתם ע"י התובעת וע"י בעלה, אלא שהסכם כזה לא הוצג בפני בית המשפט, שכן, לטענת הנתבע, אבדו העותקים המקוריים של ההסכם, שהיו בידיו. כאמור להלן, הצדדים חלוקים, באשר לתקופה שנקבעה בהסכם השימוש.

בהמשך, נערך הסכם נוסף בין התובעת ובעלה, ובין בנק דיסקונט, במסגרתו התחייבו לשלם את סכום הפשרה ( אשר כבר עמד באותה עת על כ- 670,000 ₪, בהתאם למנגנון השערוך עליו הסכימו הצדדים להסכם), ב- 5 תשלומים, עד סוף שנת 2006, כאשר להבטחת התשלום, נמסרו לבנק 5 המחאות מעותדות, של הנתבעת ( להלן: "הסכם הפשרה השני"). אין חולק, כי סכום הפשרה שולם במלואו, על ידי הנתבעים, ובגין התשלום האמור, בוטל המשכון על זכויות התובעת ובעלה, בנחלה.

3. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 1.6.10.

בכתב התביעה ובתצהיר שצורף אליו, טענה התובעת, כי התקופה לגביה הוענקה לנתבעים זכות השימוש בשטחים החקלאיים, במכסת המים ומכסת ההיתרים להעסקת עובדים זרים, במסגרת הסכם השימוש, היתה 7 שנים, וכי תקופה זו הסתיימה, עובר להגשת התביעה.

לטענתה, פנתה אל הנתבע, לאחר שהסתיימה התקופה האמורה, בדרישה לפנות את המקרקעין, אלא שהנתבע סירב בטענה, כי בידיו הסכם, לפיו ניתנה לו הזכות להשתמש במקרקעין לתקופה של 20 שנים, והציג בפניה טיוטת הסכם לא חתומה, הכוללת תניה בה נקבעה רשות שמוש כאמור.

התובעת טענה, כי עובר להגשת התביעה, פקעה זכות השימוש של הנתבעים במקרקעין, ע"פ ההסכם, והינם על כן בגדר פולשים למקרקעין, המחזיקים ומשתמשים בהם, שלא כדין. לפיכך, תבעה לחייב את הנתבעים לסלק ידם מן המקרקעין.

4. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, במסגרתה טענו, כי התקופה שנקבעה בהסכם השימוש, לעניין השימוש במקרקעין, במכסת המים ובהיתרי העסקת עובדים זרים, היתה 20 שנים, ולא 7 שנים, כנטען בכתב התביעה.

בבקשה ובתצהיר שצורף אליה, נטען עוד, בין היתר, כי הנתבע נרתם לסייע לתובעת ולבעלה, ולחלצם מן המצוקה בה היו נתונים, בדרך של תשלום החוב לבנק דיסקונט במקומם, והסרת המשכון, תמורת העמדת זכויות השימוש במקרקעין, לתקופה של 20 שנים, על אף שיכול היה לרכוש, בתוספת תשלום קטן יחסית, משק שלם, הכולל הן את החלקות החקלאיות, והן את חלקת המגורים, או, לרכוש את משקם של התובעת ובעלה, כולו, בסכום דומה, מכונס הנכסים, במסגרת הליכי מימוש המשכון. הכל לטענתו, על מנת שהתובעים לא יאבדו, את קוראת הגג שלהם, ואת משקם. לפיכך, טענו הנתבעים, כי בהגשת התביעה, פעלה התובעת בחוסר תום לב, ומתוך כפיות טובה.

לעניין שווי הנחלה, הסתמכו הנתבעים בבקשתם, על חוות דעת השמאי אלי כהן, אשר השומה שערך, הוגשה במסגרת הליכי מימוש המשכון, ובמסגרתה, העריך את שווי הנחלה, לרבות בית המגורים הבנוי בחלקה א' של הנחלה, בסך 160,000 דולר ארה"ב ( והפחתה של כ- 25% במימוש מהיר במסגרת כינוס נכסים), נכון ליום 23.5.2000.

הנתבעים טענו עוד, כי משפדו את המשכון, הרי בהתאם להוראות חוק המשכון, רכשו זכות משכון מדרגה ראשונה על הנחלה כולה, בגובה סכום המשכון, ובתנאים בהם היה המשק משועבד לבנק.

הנתבעים הוסיפו וטענו, כי בהסתמך על התקופה שנקבעה לשיטתם בהסכם - 20 שנים, כאמור - השקיעו סכומי עתק במקרקעין, וזאת, בין היתר, עבור שטיפת הקרקע ממלח, טיובה, הקמת תשתית השקיה ודישון, התקנת ציוד הדלייה, ובניית מבנים, לצורך גידול ירקות ליצוא. הנתבעים העלו טענות סף שונות, ובין היתר טענו , כי יש לסלק את התביעה על הסף, מחמת אי צירוף בעלה של התובעת, כצד להליך.

בקשת רשות להתגונן התקבלה, בהחלטת כבוד הרשם ( כתארו אז), ע. כפכפי, מיום 26.1.11. במסגרת ההחלטה האמורה, הורשו הנתבעים להגיש כתב הגנה, וכך עשו.

5. התובעת העידה לעצמה, וכן הגישה חוות דעת מומחים – חוות דעת השמאי עמוס רגב, אשר חיווה דעתו, כי דמי השימוש הראויים ביחס למקרקעין, לתקופה של 7 שנים, הסתכמו ב - 670,000 ₪ ( הסכום ששלמו הנתבעים לבנק, במקום התובעת ובעלה, בהתאם להסכם הפשרה השני), וחוות דעת השמאי ד"ר יקותיאל שרעבי, אשר ביקר את השומה שערך השמאי אלי כהן, במסגרת הליכי מימוש המשכון, וקבע, כי במסגרת השומה האמורה, לא נלקחו בחשבון, זכויות התובעת ובעלה, בחלקות ב' ו- ג' שבנחלה. לדברי ד"ר שרעבי , שווי הקרקע בחלקה ב' לבדה, עומד על כ- 246,000 $, בהתאם להחלטת מנהל מקרקעי ישראל משנת 2003 , ביחס לשווי קרקע חקלאית - שלחין.

לנתבעים העידו, הנתבע עצמו, השמאי מר אבי נחום, אשר במסגרת חוות דעת מומחה שערך, בחן את חוות דעת השמאי עמוס רגב, ביקר אותה, ואמד את שווי דמי השכירות הראויים בגין המקרקעין, לתקופה של 20 שנים, ב- 674,000 ש"ח, והשמאי משה בן גל, אשר ביקר את חוות דעת מומחי התובעת, וחיווה דעתו, הן לעניין דמי השימוש הראויים, והן לעניין ההשקעות שהשקיעו הנתבעים במקרקעין.

הנתבעים הגישו הקלטת שיחה, שנערכה בין הנתבע והתובעת בשנת 2008, וכן תמליל שיחה, בצירוף חוות דעת המתמללת, הגב' מרינה בן חמו.

כן העידו הנתבעים, את מר דב גולדשטיין, אשר ניהל מו"מ לשכירות המקרקעין, עם מר אליק טל, בעלה של התובעת, בשנת 2002. העד העיד, בין היתר, כי מר טל הציע לו לשכור את המקרקעין כנגד תשלום החוב לבנק, לתקופה של 10 שנים, ובהמשך, לתקופה של 12 שנים. יוער לעניין זה, כי במסגרת הבקשה להזמנת העד, טענו הנתבעים, כי מר טל הציע לעד לשכור את המקרקעין ואת הזכויות הנלוות, לתקופה של 15 שנים, כנגד תשלום החוב לבנק, והיה מוכן אף להאריך את התקופה, אלא שהעד סירב לכך. מנוסח הבקשה, ניתן היה להבין, כי הנתבע שמע את הדברים מן העד עצמו, אך כאמור, גרסת העד בחקירתו היתה שונה מהנטען בבקשה.

6. נוכח הפער , בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מונה השמאי , מר יום טוב (יומיק) שמר, כמומחה מטעם בית המשפט, לצורך מתן חוות דעת בשאלות שבמחלוקת , בתחום השמאות .

בישיבה שהתקיימה ביום 13.2.13, טען ב"כ התובעת, לעניין האותנטיות של ההקלטה, ונכונות התמליל, וטען כי אין לקבלם כראיות. הצדדים הסכימו, במהלך הדיון האמור, למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, לבחינת תקינות ההקלטה ורציפותה, התאמת התמליל וזיהוי קולות הדוברים, ולצורך כך, מונה מר דניאל הרפז , כמומחה מטעם בית המשפט.

7. בחוות דעתו מיום 15.8.13, קבע המומחה מר שמר, בין היתר, כי דמי השכירות השנתיים הראויים למקרקעין, על פי הנתונים שהיו ידועים עובר לכריתת הסכם השימוש, הינו כ- 72,675 ₪. המומחה קבע ,כי בהתבסס על הערכת שווי דמי השכירות האמורים, והשיקולים השונים עליהם עמד במסגרת חוות הדעת, "... תקופת השכירות המתאימה לתנאי המקום והזמן, הינה לתקופה שהחלה ביוולי 2003, ותסתיים בחודש יולי 2016", דהיינו, 13 שנים.

ב"כ התובעת הודיע, בפתח הישיבה ביום 15.10.13, כי מרשתו מוותרת, על עדויות המומחים מטעמה, ומאמצת , את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, מר שמר, אלא שהנתבע לא הסכים לחוות דעת המומחה, ועמד על העדת המומחים מטעמו, ועל חקירת המומחה מטעם בית המשפט, והמומחה אכן נחקר על ידי ב"כ הצדדים.

8. המומחה מר דניאל הרפז, קבע בחוות דעתו מיום 2.6.13, בין היתר כי הדוברים בשיחה שהוקלטה הינם אכן התובעת והנתבע, כי ההקלטה אותנטית ולא בוצעה בה כל התערבות חיצונית, וכי התמליל שהגישו הנתבעים, מדוייק, ומשקף את תוכן השיחה. הצדדים לא בקשו לחקור את מר הרפז, על חוות דעתו, ובשלב זה, מקובלים ממצאיו ומסקנותיו, על שני הצדדים.

9. בכתב התביעה נטען כאמור, כי בהסכם השימוש הוסכם, כי המקרקעין ימסרו לשימוש הנתבעים "... לתקופת שימוש של 7 שנים לכל היותר".

גם בתצהיר עדותה הראשית של התובעת נטען, כי המקרקעין הועמדו לרשות הנתבעים "...לתקופת שימוש של 7 שנים".

דא עקא, בחקירתה הנגדית של התובעת התברר, כי אינה יכולה לאשר את הטענה האמורה מידיעה אישית. זאת, באשר לדבריה: " עד היום אני לא יודעת את פרטי העסקה". בהמשך, כאשר נשאלה כיצד העידה בתצהירה שתקופת ההסכם היתה 7 שנים, אם אינה יודעת את פרטי העסקה, השיבה: "כיוון שבעלי אמר כל מיני דברים. המקסימום שהוא הזכיר היה 13 שנים או משהו דומה לזה. פעם אחת הוא דיבר על 7. הוא לא היה במיטבו באותה תקופה זה אני יודעת בדיעבד. לא שאני יודעת בביטחון שהיה 7 שנים. אני קיבלתי מהנתבע לכאורה הסכם. כשאני קיבלתי אמרתי שזה לא מקובל עליי ושנגיע לפשרה. בדקתי במושב וראיתי שההגיוני היה 7 שנים לפי מה שהיה מקובל באותה תקופה. השמאי שלנו אישר את ההנחה הזאת שלי. אני הצעתי פשרה זה היה ב-2008 אמרתי שיסיים השנה את השימוש בשדות ואני ישלם לו עוד 100,000 ₪ שזה עוד שנה נוספת ונראה את העניין כסגור. למכתב שלי מעולם לא נכתבה תשובה. הוא מעולם לא כתב לי מילה אחת בכתב".

מעבר לאמור, במהלך כל השיחה שנערכה בינה ובין הנתבע 2008, ואשר תועדה במסגרת ההקלטה והתמליל שהגיש הנתבע, לא טענה התובעת, כי ת קופת השימוש המוסכמת היתה 7 שנים, ומדבריה משתמע, כי על פי הידוע לה, התקופות לגביהן ניהל בעלה מו"מ עם הנתבע ועם אדם אחר, היו 13 שנים ו- 15 שנים. כך, בעמ' 8 לתמליל בתשובה לדברי הנתבע לעניין התקופה טענה: "16 שנים זה לא נכון, זה לא היה 16 וזה לא היה 20 שנה, כי זה הדבר היחיד שאני זוכרת מאז שיש משום מה... כאילו לא ידע אם זה 13 שנה או 15 שנה. אבל אף אחד אף פעם לא דיבר על יותר שנים מזה". בהמשך, בעמ' 16 לתמליל, טענה ששמעה מאדם אחר, מר מאיר אלקיים, כי הנתבע הציע במסגרת המו"מ, תקופת שימוש בת 15 שנים ובהמשך, בעמ' 17 טענה, בהתייחס לדבריו של מר אלקיים: "... הוא לא רצה כל כך להגיד לי את זה, אבל הוא אמר לי בסוף שאתה באת ושאלת אותו והוא אמר לך בפירוש שהוא זוכר שאתה קבעת איתנו ל- 15 שנה...".

התובעת הגישה כמוזכר לעיל, חוות דעת המומחה מטעמה, לפיה, הסכום ששלמו הנתבעים לבנק במקום התובעת ובעלה, שווה לדמי השמוש הראויים בגין המקרקעין לתקופה של 7 שנים, ואולם כאמור, ויתרה התובעת על עדויות המומחים מטעמה, ועל כן חוות הדעת האמורה, אינה עומדת עוד בפני בית המשפט כראיה.

התובעת טענה בסיכומיה, כי "... שכירות לטווח ארוך נוגדת את ההסכם של האגודה השיתופית מול מינהל מקרקעי ישראל, ולכל הפחות מחייבת את אישורם מראש של מינהל מקרקעי ישראל והמושב, אישורים אשר מעולם לא התקבלו, ואף לא התבקשו. כבר מכאן ניתן להסיק כי אין להסכם תוקף, וכי לא הייתה לצדדים כל כוונה להתקשר בהסכם לתקופה ארוכה שכזו". ההסכם הנטען בין האגודה השיתופית ורשות מקרקעי ישראל, לא הוצג. יתכן, כי התובעת כיוונה, להוראות סעיפים 2 ו- 3, לחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז – 1967, האוסרות שימוש חורג במקרקעין, לרבות (על פי הוראות התוספת הראשונה לחוק) , "העברה או הקנייה של כל זכות שיש למחזיק בקרקע או בחלק ממנה, או שעבוד הזכות", וכן העברת מכסת מים לצורך שימוש חורג בקרקע, אלא שהטענה האמורה, לא נטענה בכתב התביעה, ומכאן, שמדובר בהרחבת חזית, אשר אין לאשרה, משהתנגדו ב"כ הצדדים, בפתח הדיון שהתקיים ביום 18.6.13, לראיות שאינן קבילות, ולהרחבת חזית.

טענת התובעת, לפיה תקופת השימוש המוסכמת, על פי הסכם השימוש היתה 7 שנים, לא הוכחה איפוא . די בכך, כדי לדחות את התביעה.

יתרה מכך, הראיות הנסיבתיות המונחות בפני בית המשפט, ובהן דברי התובעת עצמה, במסגרת השיחה שהוקלטה, וכן מסקנת המומחה מטעם בית המשפט, מר שמר, שצוטטה לעיל, תומכות במסקנה, כי תקופת השימוש המוסכמת בין הצדדים, עמדה על 13 שנים לפחות.

10. נראה, כי ניתן היה להגיע למסקנה בדבר דחיית התביעה, בשלב מוקדם למדי של הדיון ב ה, לאחר שמיעת מקצת ראיות התביעה, והדברים הובהרו באולם בית המשפט בשלב הרלוונטי, אל שהנתבעים עמדו, על טענתם , לפיה תקופת הש ימוש המוסכמת עמדה על 20 שנים, ועל זכותם לברר את הטענה, אשר אילו התקבלה, היתה יוצרת השתק פלוגתא, שהיה עומד לנתבעים בכל התדיינות עתידית עד סיום תקופת השימוש לה טענו. עמדה זו של הנתבעים, חייבה את שמיעת מכלול ראיות הצדדים. לאחר בחינת הראיות שהובאו בפני בית המשפט, סבורני כי טענת הנתבעים, לעניין משך התקופה, לא הוכחה אף היא.

ההסכם הנטען, לא הובא בפני בית המשפט, ועל כן עומדת גרסתו של הנתבע לעניין זה , כעדות יחידה של בעל דין . בית המשפט יטה שלא לסמוך ממצא עובדתי על עדות כזו, אלא אם שוכנע במהימנותה מתחילתה עד סופה, מה גם שמצופה היה מן הנתבעים, כי יוותרו בידיהם, לכל הפחות, צילומים של ההסכם החתום, ונראה כי יש לזקוף את העדרם של כל עותק או העתק של ההסכם, לחובתם.

עוד יש לזקוף לחובת הנתבעים , את עדות העד מר גולדשטיין, אשר העיד כאמור , כי הצעתו הגבוהה ביותר של מר טל, בעלה של התובעת, במסגרת המו"מ, היתה העמדת המקרקעין לשימוש לתקופה של 12 שנים בלבד, בעוד במסגרת הבקשה להזמינו כעד, טענו הנתבעים: "תמצית העדות הצפויה של מר דוב גולדשטיין היא שמר אליק טל בעלה של התובעת, לאחר שנכשל ניסיונו להשכיר את חלקה ב' ע"י מאיר אלקיים לשוכרים פוטנציאליים, ביקש ממנו מר אליק טל שיכסה את החוב לבנק דיסקונט בסך 600,000 ₪ ובתמורה הציע לו לשכור את חלקה ב' וזכויות נלוות לתקופה ארוכה של 15 שנים ואף היה מוכן לתקופה ארוכה יותר...".

נראה, כי יש גם בתוכן השיחה המוקלטת בין התובעת והנתבע, להחליש, את גרסת הנתבעים. זאת, באשר במהלך כל השיחה, לא טען הנתבע, כי התובעת חתמה על הסכם השימ וש בעצמה, וכי עלכן, היתה מודעת לתקופת השימוש הנטענת . זאת, על אף דבריה של התובעת, בעמ' 17 לתמליל , לפיהם , הופתעה, מתוכן טיוטת ההסכם שהציג בפניה הנתבע, ומטענתו, כי תקופת השימוש המוסכמת הינה עשרים שנים, מה שאינו מתיישב כמובן, עם טענת הנתבעים, כי חתמה על ההסכם , ועם דבריה המפורשים בעמ' 8 לתמליל : "זה מה שהוא (מר טל – ג.ג) אמר לי, אני לא ראיתי מעולם את ההסכם". מצופה היה, כי הנתבע יטיח בתובעת, באותו שלב בשיחה, כי דבריה אינם אמת, באשר היא עצמה חתמה על ההסכם, אלא שהנתבע לא עשה כן, ותגובתו לדברי התובעת, כפי שמתועדת בתמליל הינה דווקא : "כן...".

הנתבע הרחיב בסיכומיו, לעניין חוות דעת המומחים, וטען, כי יש לדחות את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, מר שמר, ולבכר על פניה את חוות דעת המומחים מטעמו.
חוות דעת המומחים מטעם הצדדים הוגשו, כדי לחזק טענותיהם (הסותרות), בדבר תקופת השימוש הסבירה, בגין התמורה שנתנו הנתבעים, בפירעון חובם של התובעת ובעלה לבנק. חוות הדעת הינן על כן, כמובן, בגדר ראיות נסיבתיות, ואין בהן לכשעצמן, לשנות המסקנות דלעיל על רקע מכלול הראיות. מכל מקום, סבורני, כי אין לקבל את טענות הנתבע גם ביחס לחוות הדעת, וכי יש להעדיף, את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אשר לא הופרכה בחקירה נגדית , ואשר משקלה כעדות מומחה מטעם בית המשפט, גדול ממשקל חוות הדעת של הצדדים.

11. התביעה נדחית אפוא.

יש כמובן, לחייב את התובעת , בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבע, אלא שלעניין זה, יש לקחת בחשבון , בין יתר השיקולים, גם את עמידת הנתבעים על טענתם, לעניין תקופת השימוש , אשר האריכה את ההת דיינות, והגדילה את הוצאות הצדדים. בנסיבות העניין, תשלם התובעת לנתבע, שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות משפט בסך 5,000₪.

12. בשולי הדברים יוער – במהלך ההתדיינות כולה, ניהלו הצדדים מו"מ , בברכת ביהמ"ש, בתקווה להגיע לפתרון מוסכם , אשר ייתר הכרעה שיפוטית בתביעה, ובמהלך הדיונים העלה גם ביהמ"ש מתווים אפשריים לפשרה. מאמצי הצדדים וב"כ, לעניין זה, נמשכו גם לאחר סיום שמיעת הראיות, ולבקשת הצדדים, אף ניתנה להם ארכה להשלמת המו"מ, לאחר הישיבה בה נשמעו סיכומי הטענות , אלא שעד כה, כעולה מהודעת הצדדים מיום 28.4.14, לא התגבשה הסכמה.

תוצאת פסק הדין, במסגרתה, מצד אחד, נדחתה התביעה, תוך דחית טענת התובעת, לפיה עמדה תקופת השימוש על שבע שנים בלבד, ומצד שני, לא נתקבלה טענת הנתבעים, כי תקופת השימוש המוסכמת, היתה עשרים שנה, אין בה להביא לסיום הסכסוך בין הצדדים, וממילא, אין בה לייתר התדיינות נוספת בין הצדדים .

נזכיר, כי הצדדים מתגוררים בשכנות באותו ישוב, וכן נזכיר, כי ברקע הדברים, יחסים טובים ששררו בין הנתבע ובין בעלה של התובעת בעבר, בגינם נחלץ הנתבע מלכתחילה לעזרת התובעת ובעלה, נוכח המצוקה בה היו נתונים, עקב חובם לבנק.

במצב זה, נדמה כי נכון יעשו הצדדים, אם ישובו אל שולחן המו"מ, בהקדם.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ד, 28 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: גילה מרדיקס-טל
נתבע: יהונתן רותם
שופט :
עורכי דין: