ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מועצה אזורית הגלבוע נגד פאהום מסרי :


בפני כבוד השופטת רגד זועבי

התובעת
מועצה אזורית הגלבוע

נגד

הנתבע

פאהום מסרי ת.ז. XXXXXX727

פסק דין

בפני תביעה כספית בסדר דין מקוצר, לתשלום חוב ארנונה ותשלומי חובה נוספים על סך של 27,022 ₪, בגין נכס שהנתבע החזיק לתקופה של 9 חודשים. המדובר במסעדה ביישוב קיבוץ בית השיטה המצוי בתחום שיפוטה של התובעת.

ביום 30.12.13, הוגשה בקשת רשות להתגונן ע"י אביו של הנתבע, מר מסרי סעדאללה (להלן: "אביו של הנתבע"), אשר נתמכה בתצהיר, ובמסגרתה נטען כי אביו של הנתבע הוא שהחזיק בנכס נשוא התביעה בתקופה הרלבנטית, כאשר מדובר בעסק שניהל עם שותפו ואשר היה רשום על שם בנו-הנתבע.

לטענתו, הוא פנה פעמים רבות לתובעת, על מנת להסדיר את החוב, אך ניסיונותיו לא צלחו עקב המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לעניין המדידות המדויקות של הנכס המושכר.

ביום 11.3.14, הגישו הצדדים לבית המשפט הסכם פשרה, לפיו הוסכם ביניהם כי סכום הקרן אשר ישלם הנתבע לתובעת יעמוד על סך של 9,330 ₪, נכון למועד הקובע הנופל ביום 1.1.2007, אשר ממנו תחל תקופת ההצמדה והריבית.

בנוסף, הוסכם ביניהם כי יגישו הצדדים סיכומים מטעמם, בנוגע לסוג הריבית שאמורה לחול על סכום הקרן, ובית המשפט יפסוק אם במקרה דנן תחול הריבית וההצמדה בהתאם לסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה"), או בהתאם לסעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם- 1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות").

במסגרת סיכומיה של התובעת נטען כי ריבית והצמדה בעניין תשלומי חובה הוסדרו באופן מיוחד בחוק הרשויות המקומיות, כך לפי סעיף 7 לחוק דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלום החובה אשר עליו הם נגבים, לפיכך, אין מקום להחלת חוק פסיקת ריבית והצמדה בנסיבות העניין. לטענת התובעת, במקרה דנן, לא התקיימו נסיבות מיוחדות, אשר מצדיקות את התערבותו של בית המשפט באשר לשינוי סוג הריבית שאמורה לחול על החוב שבפיגור בנסיבות העניין.

בסיכומים אשר הוגשו מטעם הנתבע, נטען כי נסיבות העניין מצדיקות את החלת חוק פסיקת ריבית והצמדה על החוב נשוא התביעה, שכן מאז שנת 2006 ועד להגשת התביעה כלל לא נשלחו לנתבע הודעות על חיוב בארנונה. בנוסף, אי הסדרת החוב נבעה מסירובה של התובעת מלתקן את רישומיה לעניין השטח המושכר כנדרש. הנתבע טוען, כי העובדה כי בסופו של יום הצדדים הגיעו להסכמה לפיה החוב עומד על סך של 9,330 ₪ בגין השטח המושכר שהוא 399 מ"מ, ולא על סך של 24,748 (החוב שנתבע בכתב התביעה) מחזקת את טענותיו.

עוד נטען על ידי הנתבע כי אין להחיל בנסיבות העניין את הוראות חוק הרשויות המקומיות, מקום בו התביעה מוגשת בשיהוי ניכר, דהיינו, 6 שנים ושלושה חודשים מתחילת תקופת השכירות, כאשר במשך תקופה זו לא ידע הנתבע על חוב הארנונה, ולא היה יכול לדעת עליו, מאחר ודרישות התשלום נשלחו לכתובת הלא נכונה.

דיון והכרעה

אין מחלוקת לגבי חוב הארנונה ותשלומי החובה הנוספים המגיע לתובעת מאת הנתבע, אשר על פי הסכמת הצדדים עומד על סך של 9,330 ₪. המחלוקת היחידה אשר נותרה בין הצדדים נוגעת לשאלת אופן חישוב הריבית והפרשי ההצמדה אשר יש להוסיף לסכום חוב זה.

חוק פסיקת ריבית והצמדה מסדיר את דרך חישוב תוספת הריבית והפרשי ההצמדה בשל פיגור בתשלום חוב באופן כללי. יחד עם זאת, המחוקק ציווה, בסעיף 6(ב)(3)לחוק זה כדלקמן:

"אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה –

(3) אם נקבעה בחיקוק אחת מאלה:

(א) הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה או סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום;"

הנה כי כן, אין לפסוק ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, במידה וקיים חוק אחר המסדיר תשלום ריבית או הפרשי הצמדה באופן שונה, כבענייננו, שכן אופן חישוב תוספות ריבית והצמדה על תשלומי חובה של רשויות מקומיות הוגדר בחוק ספציפי ומיוחד, הוא חוק הרשויות המקומיות.

סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות קובע כלשונו כי:

תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לתשלומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים.

סעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות קובע כי:

"לענין הגביה, דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלום החובה שעליו הם נגבים".

הוראות החוק המצוינות לעיל מראות באופן חד משמעי כי המחוקק ציווה על דרך מיוחדת ומוגדרת לחישוב ארנונה ותשלומי חובה נוספים, לעומת אופן חישוב חובות אחרים. משכך, יש ללכת בדרך אותה התווה המחוקק לגבי אופן חישוב החוב הספיציפי בו עסקינן.

לא שוכנעתי כי עסקינן במקרה המצדיק סטיה מהמנגנון הספיציפי אותו קבע המחוקק לחישוב הפרשי הצמדה וריבית במקרים מסוג זה. התערבותו של בית המשפט בגובה הריבית שתחול על המקרה, מכוח סמכותו הטבועה, לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984, אמורה להיעשות במשורה ורק במקרים חריגים המצדיקים זאת.

חוב הארנונה הינו בבחינת מס, המוטל על פי דין, ולרשות הנתבע היו קיימים כל האמצעים העומדים לו על פי דין להגיש השגה על חיובי הארנונה בהן חויב בתקופה הרלבנטית להסכם השכירות. בחינת כתבי הטענות והסיכומים אינה מעלה, ולו ברמז, כי הנתבע אכן פנה לרשות המקומית או למי מטעמה, בהשגה כלשהי על גובה חיובי הארנונה, או לחילופין להסדרת החוב.

כמו כן, לא הוגשה כל ראיה, בעניין הטענה כי התובעת היתה זו שגרמה לנתבע לא לשלם את חוב הארנונה במועדו, או הציגה בפניו מצג אשר גרם לתובע לדחות את תשלום חוב הארנונה.

אשר על כן, הגעתי לכדי מסקנה כי חוב הארנונה בסך של 9,330 ₪ ישולם לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, היינו, לפי חוק הרשויות המקומיות, וזאת מהמועד הקובע המוסכם בין הצדדים 1.1.2007 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מועצה אזורית הגלבוע
נתבע: פאהום מסרי
שופט :
עורכי דין: