ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שרה יעקבי נגד בית חנן-מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ :

לפני:

כבוד השופט אורן שגב
נציג ציבור (עובדים) מר בנימין זהר
נציג ציבור (מעסיקים) גב' שרה חורש
התובעת
שרה יעקבי
ע"י ב"כ: עו"ד דליה אפרת לוי
-
הנתבעת
בית חנן-מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (אגודה שיתופית)
ע"י ב"כ : עו"ד יעקב רוזנשיין

פסק דין

האם התובעת פוטרה מעבודתה שלא כדין ותוך הפלייתה מחמת גיל? זוהי השאלה העיקרית בה עלינו להכריע בתיק שלפנינו.

העובדות הצריכות לעניין
התובעת, ילידת 1946, הועסקה בנתבעת למעלה מ- 25 שנה עד לסיום עבודתה בחודש ינואר 2010. עד לשנת 2000 שימשה התובעת כמזכירה בנתבעת והחל מאמצע שנה זו ועד לפיטוריה שימשה כגזברית-מזכירה.
הנתבעת הינה אגודה שיתופית של מושב העובדים בית חנן, המשתייך לתנועת המושבים והמנוהל על ידי ועד האגודה. הנתבעת פועלת בעבור 71 בעלי נחלות.
על הצדדים חלה חוקת העבודה של ארגון עובדי הציבור במושבים (להלן: "חוקת עוצ"מ").
בחודש נובמבר 2008 נבחר מר ראובן לוין לתפקיד יו"ר ועד המושב (להלן: " מר לוין"). בחודש מרץ 2009 או בסמוך לכך פנתה התובעת למר לוין, וביקשה לשקול אפשרות כי תעבור לעבוד בהיקף של חצי משרה.
ביום 17.3.09 התקיימה ישיבת ועד האגודה במהלכה הודיע מר לוין כי יש צורך באיתור מזכיר/גזבר חדש לאגודה וזאת לאחר פנייה של הגב' שרה יעקבי על רצונה לפרוש. נוכח הודעתו, הוקמה ועדת איתור. אלא שכשבועיים לאחר מכן, ביום 31.3.09, שלחה התובעת מכתב לחברי הועד ובו ביקשה להבהיר, כי בניגוד לדבריו של מר לוין , אין היא מבקשת לפרוש מהעבודה וכי בכוונתה לעבוד עד גיל פרישה.
בחודש יולי 2009 או בסמוך לכך, החל מר משה גז לעבוד במזכירות המושב בחצי משרה (להלן: "מר גז").
בחודש נובמבר 2009 קיבלה התובעת הודעה בדבר סיום עבודתה ביום 30.11.09. מכתב נוסף נשלח לתובעת ביום 22.11.09 בו נכתב כי מועד סיום העסקתה נדחה ליום 31.1.10 .
ביום 6.12.09 פנתה התובעת לנתבעת, באמצעות ב"כ, בבקשה לבטל את ההודעה על סיום יחסי העבודה נוכח הפגמים שנפלו בהם, לרבות היותם בניגוד להוראות חוקת עוצ"מ ואפלייתה מחמת גילה.
במענה לפנייתה, הודיעה הנתבעת כי היא נכונה לקיים הליך בוררות בכל הקשור להפסקת עבודתה של התובעת בהתאם לחוקת עוצ"מ. נוכח האמור פנתה התובעת לעוצ"מ בבקשה לכנס בוררות בהקדם האפשרי וכן פנתה לנתבעת בדרישה להימנע מכל שינוי במעמדה ובתפקידה של התובעת, עד להכרעה בבוררות .
במכתבה מיום 15.12.09 הודיעה ועדת עוצ"מ כי תקוים בוררות בין הצדדים בהקדם האפשרי והוסיפה כי עד לקיומה נדרשת הנתבעת להמשיך ולהעסיק את התובעת בעבודתה. בהמשך למכתב זה, נשלח מכתב נוסף ובו הודעה על תאריך קיום הבוררות ביום 28.1.10.
לטענת התובעת, ביום 30.12.09 נמסר לה על ידי מר גז כי ביום 4.1.10 תחל את עבודתה מחליפתה. בעקבות כך פנתה באת כוח התובעת בדרישה לקבלת מכתב המודיע על ביטול פיטוריה ועל ביטול ההחלטה בדבר מחליפתה של התובעת. במענה לפנייה זו, השיבה הנתבעת, כי ההודעה בדבר הפסקת עבודתה של התובעת הינה כדין וכי תחתיה נלקחה עובדת אחרת אשר תתחיל בימים אלו את עבודתה בנתבעת.
נוכח המפורט לעיל, הגישה התובעת ביום 7.1.10 בקשה לצו מניעה זמני כנג ד הנתבעת להורות על מניעת פיטוריה או עריכת שינויים במעמדה עד למועד ההכרעה הסופית ב וועדת עוצ"מ, אלא שבית הדין בהחלטתו מיום 28.1.10, דחה את הבקשה (מותב בראשות השופטת (בדימ') חנה בן יוסף) מהטעם כי: "סבורים אנו כי המשיבה כמי שחוקת עוצ"מ חלה עליה וכמי שהסכימה להליך הבוררות בפני ועדת עוצ"מ, תכבד את החלטות ועדת עוצ"מ".
ואכן, באותו היום, התקיימה ישיבת בוררות בפני ועדת עוצ"מ. בישיבה זו סירבה הנתבעת לקיומה של בוררות בנושא פיטורי התובעת וזאת מאחר ולטענתה היא לא פיטרה את התובעת כי אם נענתה לבקשה לפרוש מעבודתה. כמו כן, נוכח קיומו של ההליך הזמני בבית הדין, הודיעה ועדת עוצ"מ כי היא לא תדון בעניין כל עוד הדבר עומד תלוי בבית הדין. ביום 31.1.10 הסתיימה עבודתה של התובעת והיא הגישה כתב תביעה מתוקן.
במסגרת כתב התביעה המתוקן עתרה התובעת למתן צו הצהרתי המורה על החזרתה לעבודתה וכן פסק דין הצהרתי הקובע כי החלטת הנתבעת בטלה מעיקרה. לחילופין, עתרה לסעדים כספים בגין פיצויי פיטורים, פיצוי בגין הפסד השתכרות עד הגיעה לגיל פרישה, פיצוי בסך 50,000 שח בגין הפלייתה מחמת גיל וכן פיצוי בשיעור של 12 משכורות בגין נזק לא ממוני.
במסגרת פרוטוקול הדיון מיום 9.4.13 חזרה בה התובעת מבקשתה למתן צו הצהרתי ולתשלום פיצויי פיטורים אשר שולמו לה במלואם, תוך הותרת בקשתה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מאחר ואלו שולמה לה למעלה משנה מסיום יחסי עובד מעביד.
מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה ומר רו"ח בועז מקלר, אשר סיפק שירותים מקצועיים לנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה (להלן "רו"ח מקלר"). מטעם הנתבעת העידו מר לוין, מר גז, גזבר האגודה החל מיום 1.7.09, מר רפאל כהן, מר יוסף כהן ומר יעקב פרנס (להלן: "מר פרנס"), חברי ועד.

תמצית טענות הצדדים
לטענת התובעת, לאחר בחירתו של מר לוין לתפקיד, פנה אליה חבר ועד המושב, מר פרנס, והציע לה ל בקש לעבוד במשרה חלקית לאור העובדה שמר לוין רוצה לפטרה. אשר על כן, בעקבות המלצתו, היא פנתה למר לוין וביקשה לעבוד בהיקף חלקי.
הודעתו של מר לוין, לפיה היא ביקשה לפרוש נחתה עליה כרעם ביום בהיר, שכן היא מעולם לא ביקשה לפרוש מעבודתה בנתבעת וכן טרם הישיבה איש לא שוחח עמה בעניין ולא צוין נושא המשך העסקתה ברשימת הנושאים שהיו על סדר היום של הישיבה. על כן, ביום 31.3.09, ערב כינוסה של ישיבה נוספת של ועד האגודה הודיעה התובעת בכתב כי היא אינה מבקשת לפרוש מהעבודה וכי בכוונתה לעבוד עד גיל פרישה.
כן הוסיפה וטענה כי עם תחילת העסקתו של מר גז, היא התבקשה להמשיך ולהגיע כרגיל לעבודתה ולהקפיד לא להעדר שכן הוא היה זקוק להדרכתה. עוד טענה התובעת כי בסמוך לתחילת העסקתו של מר גז, פנה אליה מר לוין והודיע לה כי עליה לסיים את עבודתה במושב ולצאת לגמלאות תוך שציין כי בכוונתו לאייש את מזכירות המושב באנשים חיצוניים וכי ברצונו להביא מישהי צעירה במקומה. התובעת מחתה כנגד דבריו אך מר לוין הבהיר לה כי החלטתו בעניין סופית.
לגרסת התובעת, מעולם לא הועלתה כל טענה כנגד עבודתה והיא מילאה את תפקידה לשביעות רצון הממונים עליה. ההחלטה על פיטוריה נעשתה כלאחר יד מבלי שהתאפשר לה להשמיע את טענותיה בפני הגורם המחליט, תוך הפרת חובת תום הלב וההגינות המחויבים ביחסי העבודה והפלייתה מחמת גילה ו בניגוד להוראות חוקת עוצ"מ, באשר לא ניתנה לה הודעה מוקדמת בהתאם לזמנים שהוגדרו בחוקה ו עצם פיטוריה לא היו מהטעמים המותרים בחוקת עוצ"מ.
לטענת הנתבעת, יש לדחות את תביעת התובעת בעילה של חוסר סמכות בשל סעיף הבוררות וסמכותה של ועדת עוצ"מ לדון בתביעת התובעת. לגופו של עניין טענה, כי התובעת היא זו שרצתה לעזוב את מקום העבודה ובקשתה לסיים את העסקתה נתקבלה בישיבת ועד, בה השתתפה התובעת ואף כתבה והדפיסה את ההחלטה ללא כל מחאה או התנגדות מצידה.
כן טענה כי התובעת אינה זכאית לזכויות שנתבעו על ידה, אלא היא זו שחייבת סכומים שונים לנתבעת בגין הנזקים העצומים אותם גרמה בעבודתה הרשלנית במהלך שנות עבודתה וביניהם: פנייתה לייעוץ חיצוני בעלות ניכרת בנושאים שונים שלא לצורך ואי עמידה בציפיות הנתבעת בנושא ניוד מים, דמי קבורה, אי הסדרת רישיון עסקים למכון מיון ביצים, טיפול במצוקת המים וכיו"ב. כן הלינה הנתבעת על שימוש מופרז ושלא כדין בטלפון הנתבעת למטרות פרטיות ושינוי עובדות בפרוטוקול המוקלד על ידה מתוך מניעים פסולים ומגמתיים.

דיון והכרעה
בטרם נידרש לגופו של עניין, נקדים ונדון בטענת הנתבעת בדבר העדר סמכותו של בית דין זה לדון בתובענת התובעת נוכח הוראות חוקת עוצ"מ.
סעיף 2 א. בפרק יב' לחוקת עוצ"מ קובע כדלהלן:
"בכל מקרה בו יתעוררו חילוקי דעות בין המושב לבין העובד או ועד העובדים בדבר פיטורי עובד או התפטרותו, תובא המחלוקת להכרעת ועדת עוצ"מ המש ותפת"

לטענת הנתבעת, משפנתה התובעת ל ועדת עוצ"מ היא מנועה מלטעון כי לבית דין זה הסמכות להכריע בתובענה. כן הוסיפה וציינה כי התובעת פנתה לקבלת סעד זמני מבית הדין שעה שטרם הובא נושא הפסקת עבודתה בפני ועדת עוצ"מ, אשר על כן התנהלותה מהווה הפרת חובת תום הלב אשר יש לקחתו בחשבון בעת מתן החלטה בשאלת הסמכות. התובעת הכחישה טענות אלו והטעימה כי מאחר ונושא הסכסוך בין הצדדים הוא האם היא פוטרה או התפטרה, אין מחלוקת זו ניתנת להכרעה במסגרת הליך בוררות.
לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובהתאם להלכה הנוהגת, הגענו לכלל מסקנה כי דין טענותיה של הנתבעת להידחות, ואת טעמינו נבהיר.
התובעת פנתה לועדת עוצ"מ בבקשה לכנס הליך בוררות, בהתאם להוראות החוקה. בהמשך לפנייתה, הודיעה ועדת עוצ"מ לנתבעת כי עד למועד הכרעה בעניין היא נדרשת להמשיך ולהעסיק את התובעת. כמו כן, במסגרת הזמנה לפגישת הבוררות, אשר עתידה הייתה להתקיים ביום 28.1.10, צוין מפורשות כי נושא הבוררות הינו " פיטורים". חרף המפורט לעיל, ביום 4.1.10 החלה את עבודתה מחליפתה של התובעת, תוך שהנתבעת עומדת על עמדתה לפיה עבודתה של התובעת תסתיים בתאריך שנקבע, קרי בסוף חודש ינואר 2010. נוכח האמור, פנתה התובעת לבית דין זה בבקשה לצו מניעה לצורך שמירה על זכויותיה ומניעת פיטוריה מעבודתה.
ביום 28.1.10 התקיימה ישיבת הבוררות בה הודיעה הנתבעת כי היא מסרבת לקיים פגישה שנושאה "פיטורים" וזאת באשר לטענתה כי התובעת כלל לא פוטרה מעבודתה. בנוסף הודיעה ועדת עוצ"מ כי כל עוד העניין תלוי ועומד בבית הדין, אין בדעתה לדון בעניין. באותו היום ניתנה החלטת בית הדין בצו הזמני אשר דחתה את בקשת התובעת נוכח קיומו של הליך הבוררות.
כך או כך, ברי כי לא נוהל הליך בוררות בעניין סיום עבודתה של התובעת, ונוכח החלטת ועדת עוצ"מ וכפירתה של הנתבעת בכך כי המדובר בפיטורי התובעת, פנתה התובעת לבית הדין בבקשה לדון בתביעתה.
סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 קובע כי "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול להיות נושא להסכם בין הצדדים". בפסק דין בעניין הלסקו ישראל נפסק, כי השאלה אם היחסים שבין הצדדים הסתיימו בהתפטרות או בפיטורים – אינה שאלה ברת בוררות, מאחר והכרעה בשאלה זו תקבע למעשה את זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים. מאחר והמדובר בזכות קוגנטית, לא ניתן לברר מחלוקת זו בבוררות .
אשר על כן, אנו קובעים כי הסמכות לדון בשאלה האם התובעת פוטרה או התפטרה מעבודתה, לרבות הסעדים הנובעים מהכרעה זו מסורה לבית דין זה.
אנו דוחים את טענות הנתבעת לעניין חוסר תום ליבה של התובעת. מהראיות עולה כי מי שלא כיבד את החלטת ועדת עוצ"מ הייתה דווקא הנתבעת, שעה שסירבה להקפיא את הליך פיטוריה ולנהוג בהתאם למוסדר בחוקת עוצ"מ, עד להכרעה בהליך הבוררות. משהנתבעת לא הותירה לתובעת ברירה, פנתה התובעת לבית הדין בבקשה להגן על זכויותיה.
כללו של דבר אנו דוחים את טענות הנתבעת לעניין חוסר סמכות.

לשאלת סיום יחסי העבודה
כמפורט לעיל, בין הצדדים נטושה מחלוקת בעניין סיום יחסי העבודה, האם מדובר היה בפיטורים, כטענת התובעת או שמא בהתפטרות כטענת הנתבעת וכפועל יוצא מהאמור בשאלת זכאותה של התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין .
הלכה פסוקה היא, כי בעת ניתוק יחסי עובד ומעביד הן בדרך של התפטרות והן בדרך של פיטורים, יש להראות כוונה ברורה וחד משמעית לסיום חוזה העבודה:
"השאלה אינה מה גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה. עת מדובר בחוזה עבודה ועת בביטול חוזה מדובר, יכול והביטול יהיה על ידי המעביד ואז בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות מדובר. לענייננו המשותף לשניים -פיטורים והתפטרות- הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים יחסי עובד מעביד לידי סיום. השוני בין השנים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו, המעביד או העובד"

ולענייננו- ביום 17.3.09 התקיימה ישיבת ועד האגודה. בפרוטוקול הדיון, תחת הכותרת "שונות" נכתב כי: "היו"ר העלה את הצורך באיתור מזכיר /גזבר חדש לאגודה וזאת לאחר פנייה בע"פ של שרה יעקבי על רצונה לפרוש. הוחלט להקים ועדת איתור... שתפעל למציאת אדם מקצועי רציני שיתאים לאגודה".
התובעת הכחישה בעדותה כי היא ביקשה לפרוש מעבודתה והוסיפה כי בקשתה לעבור לעבוד בחצי משרה נבעה מכך שמר פרנס ציין בפניה כי רוצים לפטרה וייעץ לה לבקש לעבוד בחצי משרה. מנגד טענה הנתבעת, כי הצעתו של מר פרנס באה בעקבות הודעתה של התובעת על רצונה לפרוש .
כך או כך, אין מחלוקת, כי במכתבה מיום 31.3.09, אשר נשלח לחברי הועד וכותרתו "הערה לסעיף 9 לפרוטוקול הועד מיום 17.3.09" , ציינה התובעת כי היא מעולם לא ביקשה ממר לוין לפרוש מעבודה כי אם לעבור לעבוד בחצי משרה החל מחודש אוגוסט 2009. כן הוסיפה וציינה כי אין בכוונתה לפרוש בטרם הגיעה לגיל פרישה.
חרף האמור לעיל, נשלח לתובעת מכתב סיום ההעסקה הנושא תאריך 1.11.09 בו נכתב כי התובעת תסיים את העסקתה ב- 30.11.09, וזאת בהתאם להחלטה מיום 28.10.09. מכתב נוסף הנושא תאריך 22.11.09 נשלח לתובעת ובה תיקון תאריך סיום יחסי העבודה ליום 31.1.10, בהתאם להחלטת ההנהלה מיום 18.11.09.
הנתבעת טענה מחד כי התובעת סיימה את תפקידה לאחר שהביעה את רצונה לפרוש ומאידך, לא נתנה הסבר מניח את הדעת מדוע על אף העובדה שהתובעת שבה והבהירה במכתבה מיום 31.3.10 כי היא אינה מתכוונת לפרוש, הוחלט על סיום העסקתה. מר לוין העיד בעניין כי ההסכם עם מר גז, מחליפה של התובעת נחתם סמוך למועד תחילת העסקתו ביום 1.7.2009. כשנשאל מדוע לא אפשרו לתובעת להמשיך בתפקידה השיב כי אין ביכולת המושב להחזיק שני אנשים בתקן וכן כי "לא חשבנו שזה ראוי שהתובעת תבוא פתאום להיות הלבלרית של מר גז לאחר שהיא מילאה את תפקידו".
כשנשאל מדוע בפרק הזמן שחלף בין מועד קבלת מכתבה של התובעת למועד תחילת העסקתו של מר גז לא המשיכו להעסיק את התובעת, השיב: "באותה תקופה ועדת האיתור התחילה לעבוד, הגברת לא מילאה את תפקידה כראוי, וחשבנו שזה באמת התהליך נגמר ואנחנו ממשיכים ללכת". בהמשך כשנשאל האם ההנהלה בעצם החליטה לא להיענות לבקשתה להמשיך לכהן בתפקידה, השיב בחיוב .
הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת ביקשה לפרוש מעבודתה. לא זו בלבד, משעה שאין מחלוקת כי היא ביקשה במפורש להמשיך ולעבוד בנתבעת, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת כיצד האמור מתיישב עם הטענה לפיה היא התפטרה מעבודתה.
לכך יש להוסיף, כי הנתבעת לא הציגה כל גרסה לטענותיה של התובעת בעניין אמירותיו של מר לוין לתובעת כי עליה לצאת לגמלאות בדומה לבעלה שכן בדעתו להביא עובדים אחרים מחוץ למושב. משכך, גרסתה של התובעת בעניין זה לא נסתרה.
עדותה של התובעת הייתה עקבית, קוהרנטית ועוררה בנו אמון. התובעת העידה כי הודעתו של מר לוין נחתה עליה כרעם ביום בהיר, ללא כל הכנה או התראה מראש בדבר תוכן הדברים שיועלו על סדר היום של הישיבה. כשנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית כיצד גרסתה לפיה נאמר לה על ידי חבר הועד כי רוצים לפטרה מתיישבת עם העובדה כי אמירתו של מר לוין נחת עליה בהפתעה גמורה, השיבה התובעת כי היא לא קיבלה תשובה כלל בעניין פנייתה לעבור לחצי משרה והיא המשיכה לעבוד כרגיל. לכן, כאשר מר לוין ציין את עובדת פרישתה היא הופתעה מכך שכן " לא היה שום רמז ולא ידעתי כלום".
מר לוין אישר בעדותו כי בעת שהקלידה את הנושאים שהיו על סדר היום בישיבה, לא ידעה התובעת כי סעיף ה"שונות" מתייחס לעניין פרישתה מעבודתה. לכך יש להוסיף כי העובדה שנושא סיום עבודתה של התובעת הוסתר מפניה עולה בקנה אחד עם גרסת התובעת כי לא היה מדובר בהיענות לבקשתה, שכן לו ביקשה התובעת לפרוש מעבודתה, ברי כי לא היה כל צורך להסתיר את נושא הישיבה מפניה.
לא נוכחותה של התובעת בישיבה, בה ציין מר לוין כי יש לאתר מחליף לתובעת עקב פרישתה וכי היא זו שכתבה את הפרוטוקול של אותה הישיבה, לא נעלמו מעינינו. עם זאת, בנסיבות בהן הייתה שרויה התובעת באותה עת, אין בכך להעיד לטעמינו כי התובעת הסכימה לתוכנם של הדברים.
התובעת העידה כי היא מעולם לא שינתה ולא הוסיפה דבר בפרוטוקול שנכתב. עוד העידה בעניין כי:
"לא יכולתי לכתוב באותו רגע, כולי הייתי מבולבלת וכולי רעדתי, לא ישנתי כלל באותו לילה, בכיתי, הזדעזעתי מההתנהגות הזאת, כי מעולם, 25 שנה שעבדתי, ואני גרה במקום הזה, מעולם לא התייחסו אלי כך"
ובהמשך:
"באותו רגע זה נחת עלי בצורה כזאת שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו רגע, הייתי חסרת אונים לחלוטין".
וכן:
"האופי שלי הוא לא שאני צורחת, ולא צועקת ולא מתקוממת... לא ידעתי איך להתייחס לצורה הזאת שראובן הגיש בישיבה והיה לי קשה עם זה"

מחאתה על הדברים שנאמרו בפרוטוקול הישיבה באה לידי ביטוי במכתב אותו שלחה לחברי הועד ובו ביקשה לתקן את שנכתב בפרוטוקול באשר לדרישתה כביכול לפרוש. אשר לכך שחלפו שבועיים ממועד קיומה של הישיבה לכתיבת מכתב זה העידה התובעת כי היא קיבלה "הלם":
"לא ידעתי איך להתייחס לדבר הזה, הסתירו ממני את הנושא הזה שנקרא "שונות", רק ראובן דיבר לנושא הזה, ורק בישיבה דיברו על זה, הסתירו ממני, לא ידעתי להגן על עצמי, ברגע שראובן אמר את הדבר הזה כולם הסתלקו מהחדר. לקח זמן עד שקלטתי את זה עד שהבנתי מה קורה".

נוכח כל המפורט לעיל, אנו קובעים, כי הנתבעת היא זו שביקשה להביא את יחסי העבודה עם התובעת לידי סיום.

לשאלת זכאותה של התובעת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים סעיף 6 לפרק יב' בחוקת עוצ"מ קובע כי עובד שהופסקה עבודתו מכל סיבה שהיא, למעט במקרה של ביצוע פשע בו נמצא ה עובד אשם, יהא זכאי לקבל את כל הכספים שנצטברו לזכותו, לרבות הרווחים.
אין מחלוקת בין הצדדים כי נוכח הוראה זו, זכאית הייתה התובעת לקבל את פיצויי הפיטורים עם סיום עבודתה. על אף האמור לעיל, רק ביום 16.2.11, חתם מר לוין על טופס 161 לצורך קבלת כספיי הפיצויים שנצברו לזכות התובעת, וזאת בחלוף למעלה משנה ממועד סיום עבודתה (31.1.10).
בחקירתו הנגדית הודה מר לוין כי הכספים שוחררו רק בחודש פברואר 2011 והוסיף כי הדבר נעשה בהמלצת בית הדין. כשנשאל מתי היה על הנתבעת לשלם לתובעת, השיב " כקבוע בחוק" וציין שהנתבעת שילמה למרות שהייתה טענת קיזוז בגין נזקים שהתובעת גרמה.
סעיף 20 לחוק הגנת שכר, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") קובע כי המועד לתשלום פיצויי פיטורים הינו מועד סיום יחסי העבודה, כאשר יראו פיצוי פיטורים כמולנים אם לא שולמו תוך 15 יום מהמועד שנקבע לתשלומם. סעיף 20 (ד) לחוק, המחיל את הוראת סעיף 17, קובע כי העובד זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים במקרה של אי תשלום במועד, אותם רשאי בית הדין להפחית או לבטל:
"אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה:
(1) חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין;
(2) חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עובד ומעביד;
(3) הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לעניין קביעת הזכות לפיצויי הפיטורים או שיעורם".

בעניין מוטור אפ נפסק ,כי טרם פסיקת פיצויי הלנה על בית הדין להפעיל שיקול דעת, הן לגבי עצם פסיקתם והן לגבי שיעורם. באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת, יש לבצע איזון המשקלל את תכלית החוק, הצורך בהרתעת מעסיקים, את חשיבות תשלום השכר במועד, הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד וכד', ומאידך את משמעותה הכלכלית של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק והעובדה שעלול להיגרם נזק ,לרבות לעובדים אחרים של המעסיק, כבד מהתועלת שתושג באמצעותם.
הנתבעת לא סיפקה כל גרסה מטעמה מדוע היא הלינה את תשלום פיצויי הפיטורים, כאשר אין חולק כי אף לשיטתה, התובעת הייתה זכאית לכך , ללא קשר למחלוקת בין הצדדים , האם היא פוטרה או התפטרה.
בסיכומיה טענה הנתבעת כי זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים נובעת מהסכמתה להליך הבוררות לפי הוראות חוקת עוצ"מ. על כן, משעה שכפרה בסמכות ועדת עוצ"מ לדון במחלוקת בין הצדדים ונוכח הטענה לפיה התובעת התפטרה מעבודתה, אין היא זכאית לקבלת פיצויי הפיטורים.
ראשית, אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת הקושרת בין חובתה לתשלום פיצויי פיטורים לבין קיומו של הליך בוררות בועדת עוצ"מ. המדובר בשני עניינים שונים ולא מצאנו כל הוראה הקושרת בין השניים. נוכח האמור, אנו דוחים את טענת הנתבעת כי תשלום פיצויי הפיטורים נדחה במשך שנה שלמה כדין.
דרישתה של הנתבעת להשבת סכום זה באה לעולם לראשונה במסגרת כתב סיכומיה ולו מטעם זה יש לדחותה. למעלה מהצריך נעיר כי טענה זו, טוב שלא הייתה נטענת , שעה שאין מחלוקת אף לשיטת הנתבעת כי התובעת הייתה זכאית לפיצויי פיטורים אף במקרה של התפטרות מכח חוקת עוצ"מ. חרף כך, בחרה הנתבעת להלין את תשלום פיצויים אלו להם זכאית הייתה התובעת ואף לשיטתה החליטה לשלמם רק לאחר שנתבקשה לעשות כן על ידי בית הדין.
שנית, לטענת הנתבעת בדבר קיזוז, לא הוכח בפנינו כי עמדה לה זכות כלשהי מכח הסכם או מכח חוק הגנת השכר לקזז סכום כלשהו מפיצויי הפיטורים קל וחומר את מלוא הסכום. עם זאת, על אף העובדה כי אין אנו מקבלים את טענתה, שוכנענו בקיומה של מחלוקת בדבר זכאותה לתשלום פיצויי פיטורים, המצדיקה לדידנו הפחתה של פיצויי ההלנה והעמדתם על סך כולל של 30,000 ₪.

האם פיטורי התובעת נעשו כדין
לטענת התובעת, ההחלטה על פיטוריה התקבלה מבלי שניתנה לה זכות השימוע והטיעון ומבלי שהועלו בפניה, טרם פיטוריה, טענות כלשהן בדבר תפקודה העומדים בבסיס הכוונה לפטרה. כן הוסיפה וטענה כי היא פוטרה בניגוד להוראות חוקת עוצ"מ.
אשר לטענה בדבר הפרת הזכות לשימוע- אין חולק כי לתובעת לא נערך שימוע טרם ההחלטה על סיום העסקתה. הזכות לשימוע היא אבן יסוד בשיטתנו המשפטית, וכפי שנפסק:
"הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הנה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת האפשרות לסיום עבודתו של עובד...
ודוק. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טקס" גרידא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו..."
מזכות זו נובעת החובה המוטלת על המעביד, להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו בפתיחות, בהגינות ובתום-לב. זכות השימוע חלה הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי.
כמפורט לעיל, לתובעת נודע לראשונה על כוונתה של הנתבעת לסיים את העסקתה בישיבה מיום 17.3.09, בהודעתו של מר לוין כי התובעת מבקשת לפרוש. אין חולק כאמור, כי התובעת לא ידעה על שעתיד להיאמר בישיבה זו ואף לא ניתנה לה כל הזדמנות להגיב על הדברים שנאמרו בזמן אמת. לו זו אף זו, על אף העובדה כי התובעת פנתה לנתבעת במכתב ובו ביקשה להמשיך לעבוד עד למועד יציאתה לגמלאות, לא נדונה בקשתה והתובעת לא זכתה לתגובה ולמענה ענייני למכתבה.
בהמשך לכך, החל לעבוד במזכירות המושב מר גז, אשר הועסק במשרה חלקית. לטענת התובעת, משחלף זמן ממועד קיומה של הישיבה ונוכח העובדה כי מר גז הועסק במשרה חלקית בלבד, סברה התובעת כי הגעתו של מר גז באה על מנת להקל עליה ועקב בקשתה לעבור לעבוד חצי משרה. דא עקא, שבחודש נובמבר 2009 היא קיבלה הודעה על סיום העסקתה.
הודעה זו, בדומה לקודמתה, נמסרה מבלי שנערך לתובעת שימוע ומבלי שניתנה לה הזדמנות לטעון לעניין סיום העסקתה.
מהאמור לעיל מתבקשת המסקנה כי הנתבעת גמרה אומר לפטר את התובעת, הביאה תחתיה עובדים אחרים תוך הפרת זכותה למיצוי הליך הבוררות ולהשמעת טענותיה בטרם תיפול הכרעה בעניינה. לכך יש להוסיף כי פיטורי התובעת התקיימו בעת היותה בת 63, גיל בו הקושי למצוא עבודה חלופית הוא ניכר, ועל כן על הנתבעת הייתה מוטלת חובה מוגברת לשמוע את התובעת בטרם ההחלטה על פיטוריה.
אשר לטענה בדבר הפרת הוראות חוקת עוצ"מ- פרק יב' לחוקת עוצ"מ העוסק בפיטורים והתפטרות קובע רשימה של עילות בגינן ניתן לפטר עובד קבוע, לאחר ניהול משא ומתן עם ועד העובדים ובהן: ירידה בהיקף העבודה; הפרת משמעת; הזנחה חוזרת בעבודה לאחר מתן שתי אזהרות בכתב; פשע או מעילה; מחלה תמידית או נכות.
בנוסף, קובע פרק יא' לחוקת עוצ"מ כי לעובד במעמדה של התובעת (ותק מעל עשר שנים רצופות) תינתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים, באחד מן המועדים הבאים: 1 בינואר, 1 באפריל, 1 ביולי או 1 באוקטובר.
עוד נקבע בסעיף 2 לפרק יב' לחוקה, כמפורט לעיל, כי חילוקי דעות בין המושב לבין העובד בדבר פיטורים או התפטרות, יועברו לבוררות בפני ועדת עוצ"מ, וכן כל עוד נמצא עניין בועדת עוצ"מ "לא יחולו כל שינויים בתקופת הבוררות או הדיון כנ"ל, במצב כפי שהיה לפני הפנייה לבוררות ולפני היווצרות הסיבה שהביאה את הצדדים לבוררות".
לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את הוראות חוקת עוצ"מ שכן פיטוריה לא נבעו מהטעמים שפורטו בחוקה בגינם מותר לפטר עובד קבוע, משך ההודעה המוקדמת שניתן לה היה קצר משלושה חודשים וכן הודעת הפיטורים נמסרה לה שלא במועדים שפורטו. עוד הוסיפה וטענה, כי לאחר שפנתה לועדת עוצ"מ בבקשה לקיום בוררות, אסור היה לנתבעת לערוך כל שינוי במעמדה או בתפקידה עד לסיומו של הליך הבוררות וחרף האמור, המשיכה הנתבעת בפיטורי התובעת ובהתקשרותה עם מחליפתה.
הנתבעת דחתה את טענות התובעת והטעימה כי התובעת היא זו שהתפטרה מעבודתה. עוד הוסיפה כי המשך העסקתה של התובעת נדון בתיאום עמה ערב הודעת פרישתה ולפיה נתבקשה התובעת לבצע חפיפה והעברת סמכויותיה למר גז, המזכיר/הגזבר החדש.
לאחר ששקלנו את מכלול הראיות ועדויות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין תביעתה של התובעת להתקבל וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.
ראשית, בפיטורי התובעת נפלו פגמים רבים באופן שהנתבעת פעלה בניגוד בחוקת עוצ"מ הן באשר לעילת הפיטורים, המועד בו ניתנה הודעת הפיטורין וכן התנהלותה של הנתבעת בפרק הזמן עד לקיומו של הליך בוררות.
אשר לעילת הפיטורים- כמפורט לעיל, הנתבעת דבקה בגרסתה לפיה התובעת היא זו אשר התפטרה מעבודתה ולא פוטרה. עם זאת טענה, כי התובעת לא מילאה את תפקידה כראוי ומנתה שורה של מקרים בהם, לשיטתה, תפקדה התובעת באופן לקוי או התרשלה במילוי תפקידה באופן המצדיק קיזוז הנזקים שנגרמו לה מתביעתה.
התובעת הכחישה טענות אלו וטענה כי לאורך כל שנות הקשר היא הייתה עובדת מסורה, אחראית ונאמנה. כך או כך, אין מחלוקת כי אין עילה זו שימשה כבסיס לפיטוריה וכי טענות אלו הועלו לראשונה במסגרת ההליך המשפטי. אשר על כן, אין פיטורים אלו עולים בקנה אחד עם הוראות פרק יב' לחוקת עוצ"מ.
מבלי לגרוע מהאמור נציין, כי אף לגופם של דברים, לא הוכח בפנינו כי היה במעשיה של התובעת כדי להקים עילה לפיטוריה.
אשר לנזקים שכביכול נגרמו לנתבעת עקב המלצתה של התובעת לקבלת שירותים ממשרד רו"ח מקלר הוכח, כי הנושאים שהועברו לטיפולו היו אלו שהתקבלו בהחלטתו של ועד האגודה. התובעת הטעימה , כי היא מעולם לא פנתה למשרד רו"ח מקלר מבלי ש וועד האגודה נתן החלטה בעניין והורה לה לעשות כן וכי כל פגישותיה עם רו"ח מקלר נעשו בנוכחות יו"ר הועד או חבר ועד. התובעת לא הייתה חברה בוועד האגודה ולא הייתה לה כל זכות הצבעה או החלטה בעניינים שפורטו בכתבי הטענות של הנתבעת.
ביסוס לגרסתה מצאנו בעדותו של רו"ח מקלר אשר השיב לטענות כנגד התובעת כדלקמן:
"איני מבין מדוע משרדי שורבב, כי זה טענות הזויות, מצוצות מהאצבע, ואולי מונעות משיקולים זרים. המשרד שלנו מלווה, כמו שהוא מלווה מאות קיבוצים ומושבים, אנחנו רואי חשבון ל- 80 קיבוצים, אבל בתחום הפעילות שלנו ישנם מאות קיבוצים ומושבים. לדוגמא בנושא המים במיוחד, וגם בנושאים אחרים, המשרד מלווה את המושב..."
ובהמשך:
"לשאלת בית הדין בנוגע למעורבותה של התובעת ביצרת הקשר שבין המושב לבין משרדי אני משיב כי מעורבותה הייתה מינימלית, כעולה מתפקידה כמזכירת המושב, כאשר מקבלי ההחלטות במושבים הם יו"ר ההנהלה"

לשאלה עם מי התנהל הקשר המקצועי, השיב רו"ח מקלר חד משמעית כי המזכירה (קרי, התובעת) אמונה הייתה על הדברים הטכניים בלבד וכי הפעילויות מבוצעות למול ההנהלה.
באופן דומה העיד מר יוסף כהן כי לתובעת לא הייתה הרשאה לחתום על שיקים והיא לא חתמה עליהם בפועל, שכן ההרשאה הייתה נתונה ליו"ר הועד וחבר נוסף.
מעדותו של מר מקלר, אשר הייתה מהימנה עלינו , אנו למדים שלא זו בלבד שלא הוכחו כי נגרם לנתבעת הנזקים המתוארים בכתבי טענותיה, אף לא הוכח כי לתובעת היה קשר לנזקים הנטענים. משהוכח להנחת דעתנו שתפקידה של התובעת התמצה בעניינים הטכניים בלבד, לא ניתן לייחס לה אחריות כלשהי לקבלת ההחלטות בהתקשרות המקצועית עם רו"ח מקלר.
בדומה נדחות טענות הנתבעת אשר לנזקים שנגרמו כביכול כתוצאה מאי פעילותה בנושא "ניוד המים", רישוי עסקים ומכון הביצים, שיפור מערכת המים, אי טיפול במים במושבים וכיו"ב. טענות אלו לא הוכחו כלל ועיקר הן באשר לנזקים שנגרמו והן באשר לחלקה של התובעת בגרימת נזקים אלו.
לכך יש להוסיף כי אף בעדותו של מר גז לא היה כדי להועיל לנתבעת, שכן מחקירתו הנגדית עלה כי כל המעשים והמחדלים אותם ייחס לתובעת בתצהירו, אין מקורם בידיעתו על כך כי היו אלו פרי פעולותיה של התובעת.
כך באשר לטענה בשימוש מופרז בטלפון הנתבעת למטרות פרטיות- הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת עשתה שימוש שלא כדין וללא היתר בשעות עבודתה או השתמשה בטלפון הנתבעת לפעילות בלתי מותרת וממניעים פסולים.
אשר לטענה בדבר שינוי עובדות בפרוטוקול- הנתבעת טענה כי התובעת לא ציינה בגוף פרוטוקול האסיפה הכללית את דרישת חבר ועד האגודה לקיים הצבעה חשאית לעניין הקמת ועדת הרחבה מתוך מניעים פסולים ומגמתיים. מר רפאל כהן העיד כי הוא פנה לרשם האגודות בתלונה שהפרוטוקול של האסיפה הכללית אינו משקף את שארע בפועל. לשאלה מדוע לא צורף מסמך התלונה ומסמך הפרוטוקול, השיב כי הוא לא נתבקש לצרפם.
לא הוכח בפנינו כי נפל פגם כלשהו בעבודתה של התובעת. לא הוצגה בפנינו כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי הנתבעת פנתה לתובעת במהלך עבודתה בזמן אמת בטרוניה כלשהי על עבודתה או בדרישה לשנות מדרכיה, ממילא לא הוצגה בפנינו כל פניה לתובעת שעניינה נזקים לכאורה שהתובעת גרמה לה.
מבחינת העדויות שנשמעו בפנינו נדמה כי המדובר בניסיון להצדיק את פיטורי התובעת בדיעבד, בחוסר תום לב, על ידי הטחת האשמות חסרות שחר ובסיס אשר הופרכו בעדויות מטעם עדי הנתבעת עצמה.
משזו מסקנתנו, אנו דוחים את טענות הנתבעת לעניין קיזוז.
כמו כן המועד בו ניתנה הודעת הפיטורים גם הוא נעשה בניגוד להוראות עוצ"מ- הקובעות כי הודעה על פיטורים תינתן באחד מן המועדים הבאים: 1 בינואר, 1 באפריל, 1 ביולי או 1 באוקטובר. כמפורט לעיל, הנתבעת הודיעה לתובעת על סיום העסקתה במכתב הנושא תאריך 1.11.09 בו נכתב כי התובעת תסיים את העסקתה ב- 30.11.09. מכתב נוסף, נושא תאריך 22.11.09, נשלח לתובעת ובה תיקון תאריך סיום יחסי העבודה ליום 31.1.10.
אשר למשך ההודעה המוקדמת, משהודעת הפיטורים ניתנה בחודש נובמבר 2009 ובפועל יחסי העבודה הסתיימו בסוף חודש ינואר 2010, ברי כי ניתנה לתובעת הודעה מוקדמת כדין בהתאם להוראות חוקת עוצ"מ, וכפי שהעיד מר לוין כי דחיית פיטורי התובעת נבע מכך שנאמר לנתבעת על ידי עוצ"מ כי התובעת זכאית לשלושה חודשי הודעה מוקדמת.
לכך יש להוסיף, כי לאחר הסכמתה של הנתבעת לקיומה של בוררות בין הצדדים המשיכה הנתבעת בהליך הפיטורים תוך הפרת הוראת החוקה בדבר שמירת מצב קיים בעת הבוררות כפי שצוינה ב 'רחל בתך הקטנה' במכתבה של ועדת עוצ"מ , בו נדרשה הנתבעת להמשיך ולהעסיק את התובעת עד לקיום הבוררות ופרסום מסקנותיה בעניין. כך, שעה שישיבת הבוררות נקבעה ליום 28.1.10, הודיע מר גז לתובעת ביום 30.12.09 כי מחליפתה תגיע ביום 4.1.10. בתגובה לפנייתה בעניין, השיבה הנתבעת כי עבודתה של התובעת תסתיים בסוף החודש והודתה כי נחתם הסכם עם עובדת חדשה, מחליפתה של התובעת.
כללו של דבר אנו קובעים כי התובעת פוטרה שלא כדין, ללא עריכת שימוע ובניגוד להוראות חוקת עוצ"מ.

האם התובעת הופלתה מחמת גילה
סעיף 2 ל חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח- 1988 (להלן: "חוק השוויון"), אוסר על מעביד להפלות בין עובדיו או בין דורשי עבודה, בין היתר, מחמת גילם. איסור זה חולש על כל תקופת העבודה – החל משלב הקבלה לעבודה והקידום בה וכלה במעמד סיום העבודה.
על הפסול שבאפליה נכתב רבות. כך לדוגמא פסק בית המשפט העליון:
"הערך של "אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה" (תהילים, עא, ט [א]) הוא ביטוי לתפיסה הטבועה עמוק בתרבות החברתית שלנו. הפליה של אדם מחמת גילו המבוגר – להבדיל מסוגים אחרים של הפליה על בסיס של גיל – מהווה פגיעה קשה בכבודו של העובד המבוגר. אינני סבור שפגיעה זו מקוממת פחות מפגיעות אחרות אשר בית-המשפט העליון רואה בהן, כעניין שבשיגרה, סתירה לתקנת הציבור."

על האפליה מחמת גיל נפסק, כי היא פוגעת בכבוד האדם המופלה שכן הוא חש שהוא נבחן על פי גילו ולא על פי כישוריו ויכולותיו. האפליה פוגעת גם בחברה בכללותה, בכך שהיא מוותרת על תרומתם של אנשים רבים בעלי יכולת וניסיון, והיא מנציחה דעות קדומות.
באשר לנטל ההוכחה, נקבע בסעיף 9(א) לחוק השוויון כך:
"בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 –
(1)...
(2) לענין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו".

בפסיקה נקבע כי לאחר שהעובד מבסס עילה לכאורה, עובר הנטל למעביד לסתור את הטענה לפיה, התנהגותו נגועה בהפליה פסולה. דהיינו, לצורך העברת נטל ההוכחה למעביד לפי סעיף 9 לחוק, די בכך שה עובד יוכיח כי לא היה במעשיו או בהתנהגותו סיבה לפיטוריו, על מנת להעביר את נטל השכנוע למעביד, ועל המעביד להוכיח כי לא נשקלו שיקולים פסולים בקבלת ההחלטה על הפיטורים .
קבענו כאמור, כי לא הוכח בפנינו כי הייתה סיבה עניינית ומוצדקת בפיטורי התובעת. לא זו אף זו, גרסתה של התובעת, לפיה מר לוין פנה אליה בקיץ 2009 וציין בפניה כי עליה לצאת לגמלאות והעלה את רצונו להביא עובדת צעירה תחתיה לא נסתרה כלל ועיקר. הנתבעת לא התייחסה לטענות אלו ואף לא הציגה גרסה אחרת מטעמה.
כל שטענה היא בסיכומיה הוא כי מר גז הוא זה שנכנס בנעלי התובעת והוא אף מבוגר מגילה של התובעת, זאת בניגוד לעמדתה במכתביה כי את התובעת החליפה הגב' נעמי ענבר, אשר החלה את עבודתה בסמוך לפיטוריה. לכך יש להוסיף כי התובעת הצהירה כי העובדת אשר החליפה אותה הינה אכן צעירה ממנה. טענה זו לא נסתרה אף היא .
מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח סיבה לפיטוריה של התובעת, והמסקנה המתחייבת היא כי התובעת פוטרה מחמת גילה.

הפיצוי לו זכאית התובעת-
פיצוי בגין הפרשי שכר עד לגיל פרישה
התובעת עתרה ל"פיצויים בגין פגיעה בזכותה להמשיך בעבודתה עד הגיעה לגיל פרישה על פי חוק" בגובה שכרה החודשי במכפלת חודשי העבודה שנותרו ממועד פיטוריה ועד גיל הפרישה, זאת נוכח הוראות חוקת עוצ"מ הקובעת כי גיל הפרישה מהמושב לעובד הינו גיל 67 שנה וכי גיל הפרישה לעובדת יהיה בהתאם לחוק גיל פרישה שווה לעובדת ועובד, התשמ"ו- 1987.
מנגד הטעימה הנתבעת, כי התובעת היא זו שביקשה להתפטר בהגיעה לגיל 64 ועל כן אין היא זכאית לסעד הנתבעת.
הלכה פסוקה היא כי חוזה ובו התחייבות להעסיק עובד על הגיעו לגיל פרישה, הינו חוזה לתקופה בלתי קצובה, כך:
"בפסיקה נקבע, כי חוזה להעסיק עובד עד לגיל הפרישה הינו חוזה לתקופה בלתי קצובה. המדיניות שנקבעה בפסיקה משקפת איזון בין שיקולים שונים ההולם את אופיים של החברה והמשק בארץ.
שיקול חשוב בקביעה זאת, הוא התנאי המכללא בכל חוזה לתקופה בלתי קצובה על סיום החוזה עם הגיע העובד לגיל פרישה.
הוראה בחוזה עבודה להעסיק עובד עד לגיל הפרישה אינה מעניקה יותר 'קביעות' בעבודה מהוראה בהסכם קיבוצי המעניקה 'קביעות'. לפיכך, הן במקרה של חוזה בו הוענקה לעובד 'קביעות' מכוח הסכם קיבוצי והן במקרה שבחוזה עבודה אישי התחייב המעביד להעסיק את העובד עד לפרישה לפנסיה, מדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה".
מכאן, כי סמכותו של המעביד לפטר בכל עת, בהודעה מוקדמת, בכפוף למגבלות הנובעות מהחוק, הסכמים קיבוציים, חוזה עבודה אישי והפסיקה. מובן, כי משקבענו כי התובעת פוטרה שלא כדין, זכאית היא לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, אולם אין היא זכאית לפיצוי בגין יתרת התקופה עד להגיעה לגיל 67.
במאמר מוסגר נזכיר כי התובעת בעצמה ביקשה לעבור לעבוד במשרה חלקית בלבד וגם מסיבה זו מצאנו כי אין היא זכאית לגובה הסעד הנתבע.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין
כמפורט לעיל, הוכח להנחת דעתנו שפיטורי התובעת בוצעו שלא כדין, תוך הפליה מחמת גיל, ובחוסר תום לב.
התובעת עתרה לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 12 משכורות בגין פיטוריה שלא כדין והתנהלותה חסרת תום הלב של הנתבעת כלפיה, לרבות אי עריכת שימוע ואי כיבוד הוראותיה של חוקת עוצ"מ.
ההלכה קובעת כי משביסס התובע עילת תביעה המצביעה על קיומם של פיטורים שלא כדין, דרך המלך היא הענקת פיצוי לעובד הנפגע כאשר גובה הפיצוי הכספי יהא על פי שיקול דעתו של בית הדין, בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה.
הכלל על פי הפסיקה כי כאשר מדובר בפיטורים שלא כדין, ובניגוד להסכם העבודה , סכום הפיצוי המרבי שיש לפסוק לעובד הוא תשלום שכר השווה לשנת עבודה, דהיינו פיצוי בגובה 12 משכורות ורק במקרים חריגים יחויב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר. השיקולים אשר הוכרו בפסיקה כמצדיקים חריגה מן הכלל הם, בין היתר, הוותק והסטטוס של העובד, או מקרים המצדיקים פסיקת פיצוי "עונשי" .
בבואנו לקבוע את סכום הפיצוי הראוי במקרה זה ולאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי יש להעמידו על גובה של 12 משכורות, כנתבע על ידי התובעת, וזאת בשים לב לפגמים שנפלו בפיטוריה עליהם עמדנו לעיל, לרבות אי עריכת שימוע, משך תקופת עבודתה הממושך של התובעת וההפליה מחמת גילה. לכך יש להוסיף כי מצאנו שהתנהלותה של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על מעסיק ביחסי העבודה ובפרט ניסיונה להכפיש את התובעת על ידי ייחוס נזקים שונים לתפקודה הלקוי לכאורה, ללא כל בסיס והוכחה.
התובעת צירפה לתצהירה תלוש שכר לחודש 1/2010 ממנו ביקשה ללמוד כי שכרה לצורך פיצוי זה עמד על סך 8,615 ₪. משהנתבעת לא סתרה נתון זה ובהעדר חישוב נגדי, אנו פוסקים לתובעת את מלוא הסכום הנתבע בסך 103,380 ₪ בגין פיטורים שלא כדין.

פיצוי בגין הפלייה מחמת גיל
כמפורט לעיל, קבענו כי התובעת פוטרה מחמת גילה. משהתרשמנו כי לא נפל כל פגם בתפקודה של התובעת, נוכח תקופת העסקתה הארוכה של התובעת ופיטוריה בגילה המתקדם בצירוף ההתנהלות חסרת תום הלב של מר לוין בתקופה שקדמה לפיטורים, לרבות אמירות מפלות , הרי שסבורים אנו כי יש לפסוק לזכות התובעת פיצוי בגין אפליה על רקע גיל בהתאם לסכום הנתבע בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
פיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים 30,000 ₪;
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 103,380 ₪;
פיצוי בגין הפלייה מחמת גיל 50,000 ₪
סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.10 ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף לאמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל 30,000 ₪.
כל הסכומים שהוזכרו לעיל ישולמו לתובע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית הצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, (29 אפריל 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר בנימין זהר
נציג ציבור עובדים

אורן שגב, שופט

גב' שרה חורש
נציג ציבור מעבידים


מעורבים
תובע: שרה יעקבי
נתבע: בית חנן-מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
שופט :
עורכי דין: