ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עומר ברדמן נגד משרד החינוך :

בפני כבוד השופט מנחם (מריו) קליין

התובע

עומר ברדמן

נגד

הנתבעים

1.משרד החינוך - מחוז מרכז
2.בית הספר מקיף חוף השרון
3.ענבל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע

בפניי מונחת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, אותה הגיש מר עומר ברגמן, יליד שנת 1988 ( להלן: "התובע") כאשר לטענתו בתאריך ה 05.03.01 , עת השתתף התובע בחוג מסוג "השרדות"/ " האבקות"/ " האבקות הישרדותית"/ "קפוארה" (להלן: "החוג") אשר התקיים כחלק ממסגרת הלימודים הרגילה בבית הספר מקיף חוף השרון ( להלן: "נתבע 2" ), נדרש התובע לבצע יחד עם תלמיד נוסף תרגיל היאבקות, במסגרתו התלמיד הנוסף נדרש להפיל את התובע. התובע נפל ועליו נפל עופר, "בן זוגו" לתרגיל . לטענת התביעה, התובע הרגיש כאבים חזקים בכתף יד ימין, והמדריך שהיה נוכח בעת ביצוע התרגיל הסביר לתובע שכנראה " פרק" את הכתף והוא ינסה " לשחזר" את הכתף, משמאמציו ל"שחזור" הכתף לא צלחו, הגיע שרת אולם הספורט וקיבע את ידו של התובע. בהמשך הגיעה אחות בית הספר והפנתה את התובע לחדר מיון אשר בביה"ח מאיר בכפר סבא. כתוצאה מאותה נפילה וניסיון השחזור נגרמו לתובע נזקי גוף שפורטו בתביעתו ( להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה כנגד נתבעת 2, משרד החינוך ( להלן: "נתבע 1" ), וענבל חברה לביטוח בע"מ ( להלן: "נתבעת 3" ). הנתבעים 1 ו- 3 הגישו הודעת צד ג' לחברת " בית החינוך המשותף חוף השרון ע"ש פולין והלר בע"מ" בשל היותה החברה הרשומה של הנתבע 2 ( להלן: "המקבלת 2" ) ולמועצה האזורית חוף השרון ( להלן: "המועצה האזורית" או "המקבלת 2" )
מטעם התביעה הוגשה חוו"ד של פרופ' משה רופמן אשר בדק את התובע בתאריך 09.05.08 וקבע כי לתובע נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10% כתוצאה מהשבר בכתף והניסיון " לשחזרו" ופלסטית בשיעור 10 % נוספים. מטעם ההגנה הוגשה חוו"ד של פרופ' חיים צינמן אשר בדק את התובע בתאריך 20.12.09 וקבע גם הוא כי לתובע נותרה רק נכות צמיתה בשיעור של 10% כתוצאה מהפגיעה בכתף וציין בחוות דעתו כי אמנם כל אחד מן הממצאים אינו מקנה אחוזי נכות, אך לא ניתן לומר שהתובע חזר למצבו עובר לתאונה הנדונה .

התיק החל את דרכו אצל כבוד הש' מיכל שריר ועם פרישתה לגמלאות, הועבר לטיפולי. בתאריך ה- 22.11.12 עלתה להעיד גב' סוניה פרג'ון ( להלן: "גב' סוניה" או "האחות") אחות רפואית אשר שימשה כאחות בית הספר בתקופה הרלוונטית, כמו כן עלה להעיד התובע בעצמו, בתאריך 04.03.13 עלה להעיד מר תום פולישוק ( להלן: "מר תום") חברו של התובע אשר שהה לטענתו באולם הספורט בזמן התאונה, ומר רמי ברגמן ( להלן: "מר ברגמן") אביו של התובע. מטעם נתבעת 1 עלה להעיד מר אהרון ציון ( להלן: "מר ציון") אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמפקח ממונה מחוזי על שירותי רווחה אצל נתבעת 1, וגב' רונית מנקין אשר שימשה בתקופה הרלוונטית כמפקחת על החינוך הגופני במחוז מרכז מטעם נתבעת 1 . מטעם נתבעת 2 עלה להעיד מר ראובן לייבל ( להלן: "מר לייבל") אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל בית הספר, ומר יניב ויצמן ( להלן: "מר ויצמן") אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמורה לספורט אצל נתבע 2 . בתאריך 20.11.13 עלו להעיד פרופ' משה רופמן מומחה אורתופדי מטעם התובע, ופרופ' חיים צינמן מומחה אורתופדי מטעם הנתבעים והצדדים השלישיים.

שאלת החבות

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומדת טענה כי התובע ביסס את תביעתו הן ע"י עדותו האישית שלו, הן ע"י עדות חברו מר פולישוק אשר היה נוכח בזמן קרות התאונה, והן מכוח המסמך שנכתב ע"י אחות בית הספר אשר אישרה שהיא אכן זו שכתבה אותו ( עמ' 12 ש' 10-13 לפ') ממנו עלה כי התובע נפל בעת שיעור התעמלות ונחבל בכתף ימין ובתאום עם אמו הופנה למיון. לטענתה הוכח שהתאונה התרחשה במסגרת שיעור התעמלות אשר נערך כחלק מפעילות בית הספר, ומעתה נטל הראיה כי לא התרשל נתבע 2 או המדריך מטעמו עובר לכתפי הנתבעים מכח סע' 41 לפקודת הנזיקין התשכ"ח – 1968 ( להלן: "פקנ"ז"), כאשר לטענתה יסודות הסעיף מתקיימים באירוע נשוא דיוננו. עוד נטען כי הנתבע 2 נמנע מלערוך דו"ח מסודר של התאונה אשר יפרט את נסיבות קרותה והפעולות שננקטו בעקבותיה בהתאם לנדרש בחוזר משרד החינוך, ובכך נגרם לתובע " נזק ראייתי" לביסוס טענותיו. עוד נטען כי הימנעותו של נתבע 2 מלהביא את המדריך אשר הפעיל את החוג, או מי מהתלמידים אשר נכחו באותו החוג, וכמוכן את המורה המחנכת של התובע בתקופה הרלוונטית, מהווה ראייה נסיבתית כי אילו הובאו להעיד הייתה בעדותם משום פגיעה בגרסת הנתבע. לטענות אלו צרפה ב"כ התובע את דבריו של פרופ' רופמן אשר ציין במסגרת חוו"ד כי עובדת נסיון " שחזור" הכתף הוא שגרם לתזוזת המפרק, או שלמעשה נסיון " השחזור" הוא שהפך את הנקע בכתף לשבר עם התזוזה ( עמ' 2 לחוו"ד).

עוד נטען כי בדרישותיו של המדריך במסגרת החוג הרי שהוא הפר את הכללים שנקבעו בחוזר המנכ"ל, כאשר בין היתר נקבע כי על המדריך להסביר את שלבי ביצוע התרגיל וכללי הבטיחות השונים, התרגילים יבוצעו אך ורק לאחר הכנה וחימום התלמידים, יש להכין את התלמידים בצורה נכונה והדרגתית למאמצים הנדרשים וכו'. לטענת התביעה, הוראות אלו הופרו ע"י המדריך, ובייחוד התרשל המדריך בכך שניסה לשחזר את הנקע כאשר טיפול רפואי זה לא היה בתחום סמכותו, כך עולה מדבריו של מר וייצמן בסע' 4 לתצהיר עדותו, וכן מדבריו של מר לייבל אשר טען בס' 7 לתצהיר עדותו כי המורים הונחו שלא לבצע כל פעולה אשר עלולה להחמיר את מצבו של התלמיד אלא עליהם להזעיק את אחות הקיבוץ.

בנוסף טענה ב"כ התובע כי על נתבע 2 מוטלת האחריות בגין התאונה מכוח אחריותה השילוחית כלפי המדריך מטעמה, ובגין אי מתן הדרכה מתאימה הן לתלמיד והן למורים, ועל נתבע 1 האחריות היא "מיניסטריאלית" כמי שאחראי על קיום הוראות משרד החינוך בבתי הספר.

ב"כ נתבע 2 המלומד טען כי יש לחלק את אירוע התאונה לשניים, את אירוע הנפילה ופריקת הכתף לחוד ואת אירוע ניסיון " שחזור" הנקע לחוד. באשר לחלקו הראשון של האירוע הנטען הרי שהוא אינו מקים כל רשלנות מצד הנתבעים שהרי הסיכונים בהשתתפות בפעילות ספורט הינם סבירים ועל המשתתף בהם לקבל את הסכנות הכרוכות בו. באשר לחלקו השני של אירוע התאונה, העדויות היחידות שהובאו הן עדותו של התובע עצמו ועדותו של מר פולישוק חברו, כאשר עדותו של התובע עצמו הרי שהיא מהווה עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסע' 54(2) לפקודת הראיות [ נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") והינה זקוקה לסיוע שיצדיק את ההיסמכות עליה. באשר לעדותו של מר פולישוק נטען כי היא נחשבת ל"עדות כבושה" שכן היא נמסרה רק לאחר מתן תצהירו של התובע. יש לתת לעדות זו משקל נמוך ביותר מכוח היותה חשודה בהקשר לנסיבות "הופעתה" הפתאומית, ועל כן לא יהיה בה כדי לשמש כסיוע לעדותו של התובע. כמוכן נטען כי עדותו של מר פולישוק נחשבת לעדותו של אדם המעוניין בתוצאות המשפט כמשמעו בס' 54(3) לפקודת הראיות בשל העובדה כי השניים העידו בעצמם כי הינם חברים טובים.

עוד נטען כי העובדה שהתובע לא ציין בפני הגורמים הרפואיים עמם בא במגע לאחר קרות התאונה, כי השבר בכתף נגרם לו כתוצאה מתרגיל שביצע וכי בוצע בו ניסיון ל"שחזור" השבר ע"י מדריך התרגיל, יש בה כדי להוות ראיה לכך שהשבר ככול הנראה אירע כתוצאה מאירוע תאונה שונה, ולא זה הנטען ע"י התובע עתה. כמוכן העובדה כי התובע לא מסר את גרסתו זו גם בפני פרופ' צינמן המומחה מטעם הנתבעים ( ראה עמ' 7 ש' 8-12 לפ' מתאריך ה 20.11.13) יש בה כדי לחזק את המסקנה הנטענת.

עוד נטען כי שינוי גרסת התובע במסגרת תצהירו המשלים, כך שבתחילה הצהיר התובע כי מר ויצמן המורה לספורט הוא שנכח בעת ביצוע התרגיל והוא שביצע את ניסיון " שחזור" השבר ( סע' 6-7 לתצהיר עדות התובע), ורק ב- 29.11.11 התובע טען כי מר ויצמן היה המורה לספורט אך מי שנכח בעת ביצוע התרגיל היה מדריך אחר שהתובע אינו זוכר את שמו, יש משום הרחבת חזית אסורה ואין לקבל את טענתו " המתוקנת" של התובע.

כמוכן טען ב"כ נתבע 2 כי העובדה שהתובע לא הוכיח מיהו אותו מדריך אשר פיקח על ביצוע התרגיל, ואף לא ניסה לברר את זהותו, כך גם אי זימונו של התלמיד הנוסף אשר שימש כבן זוגו של התובע לביצוע התרגיל ( עמ' 17-18 ש' 31-4 לפ') מהווים הימנעות מכוונת של בעל דין מהבאת ראייה לטובתו ומשכך יש להחיל את החזקה כי אילו היה מביאם היו מפריכים את גרסת התביעה.

ב"כ הנתבעים 1 ו- 3 טען כי נתבעת 3 , איננה החברה המבטחת של נתבע 1 ומשכך לא היה על התובע לצרפה כנתבעת בהליך זה, כראיה לכך ניתן להיווכח כי לא צורפה פוליסת ביטוח המעגנת את טענת התובע בדבר היותה המבטחת של נתבע 1.
באשר לנתבע 1 נטען כי נתבע 2 הינו בית ספר פרטי הרשום כחברה פרטית בשם " בית החינוך המשותף חוף השרון ע"ש פולין והלר בע"מ" והינו בבעלותה של המועצה האזורית חוף השרון, משכך הוגשה ע"י נתבע 1 הודעת צד ג' הן לחברה הנ"ל והן למועצה האזורית חוף השרון. כמוכן נטען כי המדינה אחראית רק על תחום הפיקוח הפדגוגי של כלל בתי הספר ולא קמה לה אחריות שילוחית על כל מעשה או מחדל של מי מהמורים, וזאת גם מחמת העובדה כי חלק ניכר מהמורים הינם עובדי המועצה האזורית, כגון אב הבית המזכירות והמורה לחינוך גופני.

יתירה מזו נטען כי אף אילו היה בפיקוח זה משום קבלת אחריות שילוחית הרי שהוכח כי המדריך ששהה בעת התרחשות התרגיל לא היה מורה לחינוך גופני מטעם בית הספר כי אם מדריך חיצוני.

באשר לעובדת התרחשות האירוע מצטרף ב"כ נתבעים 1 ו- 3 לטענותיו של ב"כ נתבע 2 כי לא הוכח ע"י התובע שהתאונה אכן נגרמה לו בין כותלי בית הספר ולא מחוצה לו, וכמוכן לא הוכח כי המדריך מטעם בית הספר ביצע בתובע ניסיון " שחזור" לשבר.

דיון והכרעה

אקדים ואומר כי מקובלת עליי טענתו של ב"כ נתבע 2 כי יש לחלק את אירוע התאונה לשניים, כאשר בחלקו הראשון של הדיון יהיה עלינו להכריע אודות מיקום אירוע התאונה ונסיבותיו, ובחלקו השני יהיה עלינו להכריע האם אכן בוצע ניסיון " שחזור" השבר על ידי מדריך מטעם נתבע 2 .

לאחר ששמעתי את עדויות העדים שזומנו ע"י הצדדים, ועיינתי במסמכים שבתיק, ושקלתי את טיעוני הצדדים בסיכומיהם, לא שוכנעתי בדרגת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי שאכן אירוע התאונה הנטען אירע בין כותלי בית הספר במסגרת חוג אשר נערך מטעם בית הספר, והכול כמפורט להלן.

התביעה הציגה את הפנייתה של גב' פרג'ון אשר אין חולק כי בתקופה הרלוונטית היא ששימשה הן כאחות בקיבוץ שפיים והן כאחות בית הספר אשר מתוקף תפקידה הייתה אמונה על הטיפול בפציעותיהם של תלמידי נתבע 2, במסגרת ההפניה נרשם תחת הכותרת " הנדון ברגמן עומר": "הנ"ל לומד בביה"ס חוף השרון בשפיים בעת שיעור התעמלות נפל ונחבל בכתף ימין". הפנייה זו שנכתבה בסמוך לאירוע התאונה ועדותה של האחות הייתה אמינה בעיניי ומסמך ההפניה נמצא אוטנטי בעיניי. העובדה כי נרשם שהתאונה אירעה במהלך שיעור התעמלות ולא חוג הישרדות, צויין שהתובע נפל ולא שהפילו אותו ונפלו עליו, וגם לא נרשם דבר על ניסיון שחזור פרקת הכתף, משמעותית בעיני ופועלת כנגד גרסת התביעה.

באשר לטענות ב"כ הנתבעים כי אילו אכן הייתה מתרחשת תאונה זו במהלך השיעור או החוג שנערך בבית הספר הרי שהיה על התובע לזמן את המדריך אשר נכח והעביר את תוכן החוג, לעומת טענת ב"כ התובע כי על נתבע 2 היה לזמן את המדריך הנ"ל על מנת " לשפוך אור" על נסיבות אירוע התאונה, לטעמי לא ברור על מי הנטל לזימונו של מדריך אשר שימש כנראה כ"פרילנסר" ולא כבעל תפקיד קבוע מטעם נתבע 2 ולא ברור ממי קיבל את משכורתו ואיך ניתן להשיגו, בייחוד לנוכח העובדה כי טרם הובהר ע"י התובע מה שמו המדויק של אותו מדריך הנטען. עם זאת, כיוון שנטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע, הימנעותו להביא לעדות את חבריו לכיתה (מלבד מר פולישוק עליו ארחיב הדיבור בהמשך) ובמיוחד את "בן זוגו" לאותו תרגיל נטען (עופר) , פועל בבירור כנגד התביעה מכוח החזקה הפסוקה כי אין אדם מכסה מבית המשפט ראיות המחזקות את גרסתו, ואם החליט בסופו של יום לכסותם בידוע שאילו היה מציגם היו פוגעים באיתנות גרסתו לענין כך ראה דבריו של כבוד הש' ס. ג'ובראן בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ באומרו:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה... וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

הנה כי כן אף בענייננו ניתן לראות באי זימונו של "בן הזוג" לתרגיל כראיה נסיבתית לשלילת גרסתו של התובע כי אירוע התאונה התרחש כפי שנטען במהלך חוג הישרדות בבית הספר על סמך הוראות המדריך וכי המדריך ביצע בתובע ניסיון " לשחזור" פריקת הכתף.

יתירה מזו, מקובלת עלי טענת ההגנה לפיה יש לייחס לעדותו של התובע משקל נמוך מעצם היותה עדות בעל דין, ולעדותו של מר פולישוק משקל נמוך בשל היות עדותו עדות כבושה כטענת הנתבעים. עדות זו "הופיעה פתאום" לאחר שנים רבות מעת חלוף הארוע כאילו "משום מקום" וקשה להשתכנע מהנימוקים התמוהים שהועלו בכדי להסביר תופעה מוזרה זו. לכך יש לצרף את נוסח מסמך ההפניה כפי שציינתי לעיל ואת העובדה כי התובע נמנע מלהביא לעדות התלמידים האחרים, את בן זוגו לתרגיל ואת המדריך אשר נכח בזמן התרגיל ואשר לטענת התובע אף ביצע בו ניסיון שחזור. אפילו את שם החוג לא זכור טוב לתובע (האם זו היאבקות? הישרדות? היאבקות הישרדותית או חוג קפוארה כפי שעלה מח.נ. של עד ההגנה בידי ב"כ התובע...).
לאור כל האמור אני סבור כי התביעה לא הרימה את הנטל להוכחת קרות אירוע התאונה במסגרת חוג אשר נערך בבית הספר.

אוסיף עוד שגם אם היה התובע מוכיח כדבעי שאכן התאונה אירעה במהלך שיעור התעמלות מכול מקום טענת ההגנה לפיה, נזקיה של פעילות ספורטיבית אכן נכללים במסגרת הסיכון הסביר אשר אין ביד היוצרו על מנת להתחייב באחריותו מקובלת עליי . כפי שציין כבוד הש' א. ברק בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ''ד לז(1) 113 בעמ' 126 באומרו:

"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת."

חובת הזהירות הקונקרטית איננה מתגבשת כל אימת שנגרם נזק למאן דהו. ענייננו דווקא בנזקים שאינם סבירים מבחינה נורמטיבית, בחינת סבירותם של גורמי הסיכון תיעשה במסגרת " שיקולי מדיניות משפטית" אשר תבחן את מידת סבירותו של הסיכון ותקבע האם מתקיימים אותם שיקולי מדיניות הקובעים שאין לראות בחומרה את התממשותם של הסיכונים אשר הנפגע נטל על עצמו.

מן הכלל אל הפרט, בנדוננו סבורני כי היות החוג להישרדות או להיאבקות הישרדותית- חוג הכרוך בפעולות פזיות מצד המשתתפים בו, ניתן להחשיב כל סיכון להתרחשותו של נזק גופני מהסוג שצויין על ידי התביעה, "כסיכון סביר" אשר אין להטיל אחריות בגינו. כך לדוגמה אדם הבוחר להתנדנד בנדנדה ציבורית, הרי שבכך הוא נוטל על עצמו את הסיכונים הכרוכים בביצוע פעולת הנדנוד, ואם נפגע המתנדנד נראה בסיכון זה כחלק מהסיכונים הסבירים לפעולת ההתנדנדות, שכן אלו הסיכונים שהם אינהרנטיים לביצוע אותה פעולה. הדברים אמורים אף לענייננו: משבחר התלמיד להשתתף בחוג להיאבקות הרי שהוא הפקיר את נזקיו וכול נזק אשר ייגרם לו כתוצאה מאותה ההיאבקות יישאר באחריותו הבלעדית. אני מודע שנקיטת הגישה כי ההשתתפות באירוע אשר יש בו משום יצירת סיכונים משולה היא לוויתור מוחלט על תביעת נזקיו של הנפגע, יש בה כדי ליצור פגיעה לא מידתית בזכויותיו של הנפגע ולבטח שאין לראות זאת כחלק מאותם שיקולי המדיניות הנזכרים, עם זאת, סבורני שבמידה ולא פעל אף אחד מן המשתתפים בצורה בלתי סבירה, אלא שהפגיעה הגיעה כחלק מסיכוני אותה הפעילות, אזי ניתן לומר שיש לראות בסיכון זה כסיכון אינהרנטי לביצוע אותה פעילות.

ב"כ התובע טענה עוד כי בענייננו מתקיימים יסודותיו של סע' 41 לפקנ"ז, ומשכך נטל הראיה כי הנתבע 2 לא התרשל מונח על כתפיו של הנתבע. אינני יכול לקבל טענה זו.
סע' 41 לפקנ"ז קובע באומרו:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

לדידי היסוד השלישי של סעיף 41 כלל לא הוכח ולא שוכנעתי שיש בכך ממש. מעבר למה שצויין לעיל, לא הוכח כי הנתבע 2 לא נקט את אמצעי הזהירות הנדרשים על מנת לשמור על שלמות גופם של תלמידיו, לא הוכח שלא בוצעה הדגמת התרגיל טרם ביצועו, או שביצוע התרגיל לא נעשה על משטח מותאם לתרגילי היאבקות, וכיוצא באלו האמצעים שיש בהם כדי להפחית את סיכויי הפגיעה בתלמידים.

עולה מן האמור כי לא ניתן להטיל את האחריות בגין פגיעתו של התובע על כתפיו של נתבע 2, לא בקשר לארוע הראשון ולא לחלקו השני של אירוע התאונה הנטען, לאמור, ניסיון שחזור השבר ע"י המדריך, מה גם שאלו לא עולים מהמסמכים הרפואיים שנערכו בזמן אמת (ראה למשל תעודת חדר מיון ביה"ח מאיר מתאריך 5.3.01 ומסמך המרל"מ מתאריך ה- 6.3.01).

באשר לנתבע 1, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים מה מידת חובת הזהירות של הנתבע 1 כלפי תלמידיו של בית ספר " פרטי", לאמור, בית ספר אשר מוריו והצוות החינוכי שבו אינם נחשבים כעובדי " משרד החינוך" ומשכורתם איננה משתלמת על ידו.
סבורני כי בין משרד החינוך לבין תלמידי בית הספר מתקיימת חובת הזהירות המושגית. חובה זו מתגבשת בין היתר בעקבות חוק הפיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק הפיקוח") אשר מעגן בתוכו את חובותיו של משרד החינוך כלפי תלמידי בית הספר (וכן ראו בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ''ד מז(1) 802). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית אשר נבחנת על יסוד אירוע התאונה הספציפי שבפנינו, סבורני כי היא אינה מתקיימת בענייננו. סע' 9 ו10 לחוק הפיקוח עוסקים בפרמטרים אותם נדרש משרד החינוך לבחון בטרם ימסור את הרישיון לאותו המוסד, אך אינני סבור שפיקוח זה איננו משתרע ספציפית בהקשר למאות החוגים המועברים במסגרות העשרה בבית הספר, כגון אומנות, שחמט, בריד'ג, ספורט, כדורסל, כדורגל, ניווט תחרותי, האבקות וכדומה( ראו עדות מר לייבל עמ' 64 ש' 15-19 לפ'). אינני סבור שהפיקוח של משרד החינוך צריך היה להתפרס אף על חוגים אלו בלא שייכות לזהות משלם המשכורות של אותם מדריכי החוגים. מקובלת עלי טענתה של הגב' מנקין כי תחום פיקוחה היה רק על שיעורים שנקראו " חינוך גופני" בדווקא ( עמ' 53 ש' 29-30 לפ'). אינני סבור שכל שיעור או חוג אשר דורש מאמץ גופני נכלל תחת ההגדרה "חינוך גופני".
גם הטענה על "אחריות מיניסטריאלית" לא מקובלת עליי. אולי זו קיימת במשפט המנהלי אך לא בדיני הנזיקין.

בהתייחס לנתבעת 3 אני סבור כי לא הוכח שהיא מבטחת את הפעילות הנדונה, לא הוצגה פוליסה ולא הורם הנטל להוכיח עילה כלשהיא נגדה על פי חוק חוזה ביטוח התשמ"א - 1981, ומשכך דין התביעה נגדה להידחות.

למעלה מן הצורך אציין, באשר למקבל 1 מאחר ולא נסתרה טענתו של המודיע בדבר היותה החברה הרשומה של הנתבע 2 יש לראותם כצד אחד לעניין תובענה זו. כמוכן באשר למקבל 2 לא נסתרה טענתו של המודיע כי הנתבע 2 הינו בבעלותה של המקבלת 2 ומשכך יש לראותה כצד אחד יחד עם הנתבע 2 והמקבלת 1 . אך מאחר שהחלטתי שלא להטיל כל אחריות לנזק על נתבעת 1, דין הודעת צד ג' להידחות.

על אף שלא מצאתי לחייב מי מהנתבעים או צדדי ג' באחריות לנזקים הנטענים על ידי התובע, ויכולתי לסיים פסק דיני זה בעת הזאת, מצאתי לנכון להתייחס גם לעניין טענות גובה הנזק, במידה ויוגש ערעור על פסק דיני וערכאת דלמעלה לא תראה עין בעין עימי את נושא האחריות.

שיעור הנכות וגובה הזק

הנכות הרפואית והתפקודית

התובע נבדק פעמיים. בראשונה אצל פרופ' רופמן מומחה אורתופדי מטעמו בתאריך 09.05.08, אשר קבע בחוו"ד כי נותרה לו נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלת תנועה קלה ודלדול שרירים באזור הכתף. בנוסף קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות פלסטית צמיתה בשיעור של 10% בגין צלקת קולואידית באזור הכתף. את הבדיקה השנייה ערך פרופ' צינמן, מומחה מטעם הנתבעים בתאריך 20.12.09 אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין דלדול קל בענף הקדמי של שרירי הדלטואיד וצלקת הניתוח באורך 6 ס"מ. ב"כ התובע טען כי ההשפעה התפקודית בגין המגבלה האורתופדית הינה גבוהה אף מעבר לנכות הרפואית שנקבעה, וזאת בהתחשב בגילו של התובע. מאידך ב"כ הנתבעים טענו כי הפגיעה האורתופדית הינה מזערית, וזאת בהסתמך על עדותו של פרופ' צינמן באומרו:

"ש. למה לא קבעת נכות לפי ההגבלה, לפי סעיף שמתאים להגבלה בתנועות כתף?
ת. הסיבה היא שההגבלה שנמצאה הייתה כל כך מזערית שלא הייתה מקנה לו אחוזי נכות כלל, אבל מכיוון שמדובר באדם צעיר שעבר אפילו ניתוח וקיימת הגבלה קלה בטווח התנועה לא רצתי לתת לו אפס ולכן נתתי לו 10 אחוזי נכות" (עמ' 75 ש' 19-22).

כמוכן נטען כי צלקת באזור הכתף איננה פוגעת בתפקודו של התובע ועל כן אין ליחס לתובע נכות תפקודית בגינה.
לאחר שעיינתי בחוו"ד של המומחים, ובמסמכים שהגישו הצדדים, ושמעתי את עדויות הורי התובע, אני סבור שאם הייתי מקבל את התביעה, הייתי מעמיד את נכותו התפקודית הצמיתה של התובע בשיעור משוקלל של 12.5%. למסקנה זו אני מגיע בין היתר בהתחשב בעובדה כי המדובר בצלקת אשר בעיקרה מהווה פגיעה אסטטית ואין לה השפעה רבה על תפקודו של התובע, וכפי שנטען בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792 בעמ' 799 באומרו:

"לעתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו – אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%".

הפסד שכר לעבר ולעתיד ותנאים סוציאליים

ככלל בבואנו לבחון את הפסד כושר ההשתכרות אותו ספג הנפגע כתוצאה מאירוע התאונה עלינו לקחת בחשבון את הנכות התפקודית ולגזור ממנה את הפגיעה הקונקרטית בעיסוקו של התובע, בענייננו טוען התובע כי פוטנציאל ההשתכרות שלו היה גבוה ביותר אלמלא התאונה, ויכולותיו הפיזיולוגיות היו מאפשרות לו לשמש כשחקן כדורגל מקצועי ולהשתכר " בסכומים דמיוניים".

על מנת להוכיח פוטנציאל השתכרות חריג מהסוג הנטען ע"י התובע, הרי שהיה על התובע להציג את ייתכנות השתכרותו בהתאם לדרישות ההוכחה של המשפט האזרחי, לאמור למעלה מ50% שאכן כך היה. אין די בהשערות ספקולטיביות גרידא על מנת לבסס כושר השתכרות ברמה החורגת מן המקובל, בענייננו סבורני כי התובע לא עמד ברף הדרישה הנ"ל ולא ביסס את קיומו של פוטנציאל ההשתכרות כפי שמצופה מתובע במשפט האזרחי. העובדה כי התובע היה מצטיין במשחקי ספורט בצעירותו איננה מקנה חזקה כי אכן היה ממשיך לצמוח עד להיותו שחקן מקצועי המשתכר באותם " סכומים דמיוניים" שנטענו. לא כל תלמיד אשר הצטיין בתחום הספורט בהיותו נער הופך ברבות הימים לשחקן מקצועי, כפי שציינו חז"ל בהקשר אחר:

"בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסים למקרא, אחד מהם יוצא להוראה" ( ויקרא רבה, ב).

משכך אני סבור כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע בהתאם לתלושי השכר אותם הציג בתצהירו. לאור האמור ובהילקח בחשבון שיעור נכותו התפקודית של התובע אני סבור כי אם הייתי מקבל את התביעה, הייתי מעמיד את שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך גלובאלי של 360,000 ₪ כולל זכויות סוציאליות ופנסיה.

הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים

הטוען לראש נזק זה עליו לבסס את טענותיו בראיות של ממש וככלל בית המשפט לא יסתפק בהשערות שאינן מגובות בהוכחות שאכן אותם סכומים הוצאו מכיסו של התובע. בעניינו תובע הציג קבלות חלקיות בלבד על הסכומים שנטענו, ובנוסף סבורני כי לא הוכח שביצוע הניתוח לא כלול במסגרת ביטוח הבריאות הממלכתי התשנ"ד – 1994 (ראו לעניין זה למשל ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פד"י נ,א (2) 724 ). על כן אני סבור כי באם התביעה היתה מתקבלת היה מקום להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על גלובאלי בשיעור של 7,500 ₪ .

עזרת צד ג'

התובע טען כי במשך שלושת החודשים הראשונים שאחר קרות התאונה הוא נדרש לקרוב אשר יסעד אותו בעקבות היותו רתוק למיטתו. כמוכן נטען כי בשבוע בו שהה התובע בביה"ח הוריו שהו עמו בצורה רציפה, אין בעובדה כי הסועדים אותו בפועל היו הוריו אשר לא נטלו מן התובע תשלום בפועל, על מנת לשלול מהתובע סעד בגין ראש נזק זה, ככול שהעזרה אשר ניתנה לתובע אכן חורגת מעזרתו של בו בית סביר הרי שיש לפצותו בגין כך (ראו ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3) 919, בעמ' 922 (1997) ).
בעקבות האמור אני סבור כי באם התביעה היתה מתקבלת היה מקום לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בשיעור גלובאלי על סך של 10,000 ₪.

כאב וסבל

בהילקח בחשבון את גילו, את מהות הפגיעה ואת הניתוח שעבר התובע ואת הצלקת שנותרה לו בגינו, ולאור השיקולים אשר הצבתי באם התביעה היתה מתקבלת הייתי קובע את שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 80,000 ₪.

סוף דבר

מאחר והתובע לא עמד לטעמי בנטל ההוכחה והשכנוע המוטל על גביו במשפט האזרחי, בכך שאירוע התאונה אכן התרחש כפי שסיפר וכן שרשלנותו של המדריך היא שהובילה לפציעתו, ראיתי לדחות את תביעתו.

במידה והייתי מקבל את התביעה הייתי מחייב את נתבע 2 והמקבלות 1 ו- 2 בשיעור של 80% מהנזקים שנגרמו לתובע בגין התאונה ואת נתבע 1 בשיעור של 20% מהנזקים שנגרמו לתובע, לפי הפירוט שלהלן:

הפסד השתכרות לעבר ולעתיד ותנאים סוציאליים – 360,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים- 7,500 ₪
עזרת צד ג'- 10,000 ₪
כאב וסבל- 80,000 ₪
סה"כ 457,500 ₪

התביעה כאמור נדחית.

התובע ישלם לנתבעים ולצדדי ג' הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ לכ"א מהם.

המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עומר ברדמן
נתבע: משרד החינוך
שופט :
עורכי דין: