ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרדכי סלמי נגד זאן יוסי חדד :

בפני כבוד השופטת איריס לושי-עבודי

תובעים

1.מרדכי סלמי
2.רן אדר
3.רות מאיר
על=ידי בא-כוחם עו"ד יקותיאל בר-אשר

נגד

נתבע

זאן יוסי חדד
עוה"ד דן ברמן

פסק דין

הורתה של התביעה שבפניי בשישה שטרי-חוב שהוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה-לפועל בתל-אביב. השטרות נמשכו על-ידי הנתבע, מר יוסף זאן חדד (להלן: "הנתבע"), ורעייתו באותה עת, גב' רחל חדד (להלן: "הרעייה"), לפקודת התובעים או חלקם (להלן ביחד: "השטרות"), וערבו להם ה"ה נסים אברהם ויאיר עטיאס (להלן: "הערבים").

ואלו הם השטרות:

שטר מספר 789095, שווה ערך בש"ח ל-14,660 דולר, נעשה ביום 17.8.1998, נמשך לפקודת מרדכי סלמי, אדר רן ויוסף מאיר (נספח ח' לכתב-התביעה המתוקן).
שטר מספר 789096, שווה ערך בש"ח ל-33,340 דולר, נעשה ביום 17.8.1999, נמשך ללא מוטב (נספח ד').
שטר מספר 789097, שווה ערך בש"ח ל-25,000 דולר, נעשה ביום 7.10.1999, נמשך לפקודת מרדכי סלמי, אדר רן ויוסף מאיר (נספח ג').
שטר מספר 789091, שווה ערך בש"ח ל-6,000 דולר, נעשה ביום 17.8.1998, נמשך לפקודת יוסף מאיר (נספח ה').
שטר מספר 789092, שווה ערך בש"ח ל-6,000 דולר, נעשה ביום 17.2.1999, נמשך לפקודת יוסף מאיר (נספח ו').
שטר מספר 789093, שווה ערך בש"ח ל-6,000 דולר, נעשה ביום 17.8.1999, נמשך לפקודת יוסף מאיר (נספח ז').

רקע

ביום 31.3.1998 נחתם הסכם מכר בין התובעים לבין הנתבע ורעייתו (נספח ט' לכתב-התביעה המתוקן, להלן: "הסכם המכר"). עניינו של הסכם המכר היה מכירת בית שהיה בבעלותם של התובעים ברחוב האורן בגן יבנה, הידוע כמגרש 5, חלקה 134, גוש 557 (להלן: "הנכס"). הסכם המכר נערך על-ידי בא-כוח התובעים דאז, עו"ד יקותיאל בר-אשר (להלן: "עו"ד בר-אשר").

התמורה הכוללת בגין הנכס הועמדה בהסכם המכר על סך של 227,000$, ונקבעו בהסכם מועדי התשלום הבאים:

סך של 150,200$ במועד החתימה על הסכם המכר.
סך של 4,800$ כנגד קבלת חזקה בנכס (בתוך 60 ימים ממועד החתימה על הסכם המכר, היינו 31.5.1998).
סך של 22,000$ עד ליום 17.10.1998.
היתרה, דהיינו סך של 50,000$, עד ליום 17.8.1999.

עוד נקבע בסעיף 12 להסכם המכר פיצוי מוסכם בסך של 25,000$ בגין הפרה יסודית של ההסכם (להלן: "הפיצוי המוסכם"), כאשר נקבעו מספר תנאים בהסכם המכר אשר הפרתם תיחשב להפרה יסודית, לרבות תשלום התמורה במועדיה על-ידי הנתבע ורעייתו (הקונים).

במאמר מוסגר יצוין, כי הנתבע ורעייתו נטלו הלוואה מבנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק") לשם רכישת הנכס, וכי החזר הלוואה זו הובטח ברישום משכנתא על הנכס (להלן: "המשכנתא"). יש לציין כי הזכויות בנכס נותרו רשומות על שם התובעים, כאשר לנתבע ולרעייתו הערת אזהרה מכוח הסכם המכר.

התובעים אוחזים בשטרות מכוח סעיפים 22 ו-26 להסכם המכר, בהם נקבע כדלקמן:

22. מבלי לפגוע ביתר סעדיו של המוכר [התובעים - א.ל.ע.] על פי הסכם זה, הקונה [הנתבע ורעייתו - א.ל.ע.] ימציא שני שטרי ביטחון על סכום יתרת התמורה בחתימת שני ערבים טובים לשביעות רצון המוכר. השטר האחד ע"ס $ 22,000 יוחזר לקונה עם ביצוע התשלום הראשון. השטר השני יוחזר לקונה כנגד יתרת התמורה.
בנוסף לשטרות אלה ימציא הקונה שטר ביטחון ע"ס 25,000 דולר בש"ח בחתימת שני ערבים כנ"ל להבטחת תשלום הפיצויים המוסכמים במידה שהקונה לא ישלם התמורה במועד.
עד להמצאת השטרות הנ"ל הסכם זה יחייב את הקונה בלבד.

...

26. למרות האמור לעיל בעניין אופן ומועדי התשלומים, ישולם חלקו של מאיר יוסף מן התשלומים הנקובים בסעיף 3א2 ו-3א3 ישולם בארבעה שטרות ע"ס 6,000 דולר כל אחד למועדים דלהלן: 17/2/99, 17/8/98, 17/2/98, ו-17/8/99.
מוסכם כי השטר שמועד פרעונו 17/2/98 יפרע כנגד מסירת החזקה.

התובעים טענו כי למעט הסך ששולם במועד החתימה על הסכם המכר (150,200$), הרי שהנתבע ורעייתו לא שילמו את יתרת התמורה בעד הנכס (76,800$). עוד טענו התובעים כי מעבר לכך, הרי שאי-תשלום יתרת התמורה עצמה במועדים שנקבעו בהסכם המכר מזכה אותם בפיצוי המוסכם בסך של 25,000$ (ראו מכתבי ההתראה של עו"ד בר-אשר מן הימים 10.11.1998 וו-7.10.1999 – נספח י' לכתב-התביעה המתוקן).

בנסיבות אלה, פנו התובעים ביום 13.2.2000 ללשכת ההוצאה-לפועל בתל-אביב בבקשה לביצוע השטרות (תיק מס' 01-XX700-00-5, להלן: "תיק ההוצאה-לפועל").

תיק ההוצאה-לפועל נפתח על-ידי התובעים 1 ו-2 (ה"ה מרדכי סלמי ורן אדר), ועל-ידי המנוח יוסף מאיר ז"ל, אשר התובעת 3 (רות מאיר) הינה אלמנתו ויורשתו. החייבים בתיק ההוצאה-לפועל הינם הנתבע ורעייתו, כעושי השטרות, וכן הערבים.

רק ביום 14.9.2011, כ-11 וחצי שנים לאחר פתיחת תיק ההוצאה-לפועל, הוגשה התנגדות של הנתבע לביצוע השטרות, כאשר בכתב-התביעה המתוקן ובתצהיר העדות הראשית של עו"ד בר-אשר תוארה התנהלות הצדדים בפרק הזמן שבין הגשת השטרות לביצוע בשנת 2000 ועד להגשת ההתנגדות על-ידי הנתבע בשנת 2011:

ביום 1.3.2000, מיד לאחר פתיחת תיק ההוצאה-לפועל, ביצעה לשכת ההוצאה-לפועל מסירה כדין של האזהרה לידיה של רעיית הנתבע (נספח י"א לכתב-התביעה המתוקן). רעיית הנתבע לא הגישה התנגדות לביצוע השטרות עד עצם היום הזה, וביום 25.7.2012 אף הגישה בקשה למתן צו חיוב בתשלומים באמצעות בא-כוח הנתבע, וזאת מבלי שהעלתה טענה כלשהי נגד החוב (נספח י"ב לכתב-התביעה המתוקן).

אף הערבים לא הגישו התנגדות לביצוע השטרות.

אשר לנתבע, גם אליו נשלחה אזהרה לכתובת מגוריו ומגורי רעייתו, אלא שזו חזרה בציון "לא נדרש" (נספח י"ג לכתב-התביעה המתוקן). עם זאת, לטענת עו"ד בר-אשר, מיד לאחר פתיחת תיק ההוצאה-לפועל, התייצב הנתבע במשרדו, הפקיד בידיו סך של 8,100 ₪ והציע להסדיר את החוב (הקבלה בגין תשלום זה צורפה כנספח י"ד לכתב-התביעה המתוקן). בהמשך לכך, התקיימה ביום 16.3.2000 במשרדו של עו"ד בר-אשר פגישה נוספת בנוכחות התובעים 1 ו-2 והנתבע, שבה התברר כי אין ביכולת הנתבע לפרוע את החוב. לפיכך הציעו התובעים לנתבע כי העסקה תבוטל והם יפרעו את ההלוואה שניתנה על-ידי הבנק והובטחה במשכנתא, והצדדים ייפרדו ללא תביעות הדדיות (תרשומת פגישה זו צורפה כנספח י"ד לכתב-התביעה המתוקן). עוד טען עו"ד בר-אשר כי הנתבע ביקש ארכה של שבועיים לשקול את ההצעה, כאשר הובהר לו כי בחלוף ארכה זו יימשכו הליכי ההוצאה-לפועל. אלא שהנתבע לא הגיב להצעה במועד שנקבע ואף לא פרע את החוב.

עוד טען עו"ד בר-אשר כי בהמשך לכך הוטלו בתיק ההוצאה-לפועל עיקולים שונים במועדים שונים, כאשר נוצר דפוס שבו הנתבע פונה לתובעים ומפציר בהם לבטל את העיקולים תוך שהוא מבטיח כי יפרע את החוב תוך זמן קצר מכספים שונים שהיו אמורים להתקבל בידיו. כך השיג הנתבע מן התובעים ארכות חוזרות ונשנות לתשלום החוב (נספחים ט"ו-י"ח לכתב-התביעה המתוקן).

יצוין כי התובעים העידו כי בחודש יוני 2000 שילם הנתבע סך נוסף של 20,000 ₪ וכי שני הסכומים ששולמו לאחר פתיחת תיק ההוצאה-לפועל (8,100 ₪ ביום 16.3.2000 ועוד 20,000 ₪ בחודש יוני 2000) עודכנו בתיק ההוצאה-לפועל (ראו סעיפים 37-36 לתצהיר העדות הראשית של התובע 1, סעיפים 42-41 לתצהיר העדות הראשית של עו"ד בר-אשר).

בחודש יולי 2002 נודע לתובעים כי הבנק פתח תיק הוצאה-לפועל נוסף נגד הנתבע ורעייתו, בגין אי-פירעון ההלוואה שהובטחה במשכנתא (תיק הוצאה-לפועל 01-XX739-02-09). כמו כן הגיש הבנק בקשה למימוש הנכס. בהמשך לכך מונה ביום 1.9.2002 עו"ד אריה נגה ככונס נכסים על זכויות הנתבע ורעייתו בנכס (להלן: "כונס הנכסים") (נספח כ' לכתב-התביעה המתוקן). בהמשך לכך ניתן צו לפינוי הנכס ביום 22.1.2003.

התובעים הגישו לראש ההוצאה-לפועל התנגדות למימוש הנכס קודם שתשולם יתרת התמורה המגיעה להם. ביום 25.2.2002 קיבל עו"ד בר-אשר הודעה מכונס הנכסים לפיה פינוי הנכס נדחה הואיל והנתבע ורעייתו פרעו את חוב הפיגורים לבנק (נספח כ"א לכתב-התביעה המתוקן).

בהמשך הסירו התובעים, למעשה, את התנגדותם למימוש הנכס והחליטו להמתין לכך שהבנק יפעל למכירת הנכס והם יקבלו את המגיע להם מכספי התמורה.

בשנת 2009 ביקש הבנק לחדש את הליכי המימוש של הנכס. ראש ההוצאה-לפועל ביקש את עמדת התובעים בתור הבעלים הרשומים של הנכס וכן ייפוי-כוח בלתי-חוזר מהתובעים לטובת הבנק לצורך רישום העברת הזכויות בנכס מהתובעים על שם הנתבע ורעייתו (נספח כ"ג לכתב-התביעה המתוקן).

התובעים נתנו את הסכמתם לרישום הזכויות בנכס על שם הנתבע ורעייתו, כפוף להסכמה שהושגה עם הבנק, לפיה "אם וככל שיגיעו [הנתבע ורעייתו] להסדר עם הבנק – במסגרת הליכי הכינוס מטעמו נגד [הנתבע ורעייתו] – אשר בעקבותיו יעוכבו או יבוטלו הליכי כינוס הנכסים, הרי שלא תהיה לבנק התנגדות כי [התובעים] ינקטו בהליכים משפטיים, מטעמם, לגביית חובם של [הנתבע ורעייתו לתובעים] וכן יוחזר ל[עו"ד בר-אשר] יפוי הכח הבלתי חוזר... במידה ו[התובעים] ינקטו בהליכים משפטיים כאמור לעיל, ותוגש על ידם בקשה למינוי כונס נכסים על זכויות [הנתבע ורעייתו]... [ן]במידה ו[התובעים] יבקשו מינוי כונס נכסים מטעמם כאמור, והבנק לא יבקש בעקבות זאת למנות כונס נכסים מטעמו, הרי שלא תהיה לבנק התנגדות לביצוע פעולות הכינוס על ידי [התובעים]" (נספח כ"ד לכתב-התביעה המתוקן).

בשנת 2011 הופסקו פעם נוספת הליכי המימוש של הבנק בשל תשלום חוב הפיגורים לבנק. בנסיבות אלה, פנה עו"ד בר-אשר – בהסתמך על ההסכמה הנ"ל – ודרש את המשך הליכי הכינוס או לחילופין מינויו שלו עצמו ככונס נכסים על הנכס (נספח כ"ה לכתב-התביעה המתוקן).

בנקודה זו הוגשה ההתנגדות לביצוע השטרות מטעם הנתבע. לטענת התובעים, הדבר נעשה במטרה למנוע את מינוי עו"ד בר-אשר ככונס נכסים על הנכס.

טענות ההתנגדות לביצוע השטרות

ההתנגדות הופנתה רק נגד התובע 1 (מרדכי סלמי) ונטענו בה טענות שטריות, כמו גם טענות ביחס לעסקת היסוד, היינו עסקת המכר.

אשר לטענות השטריות טען הנתבע כי לתובע 1 אין כלל עילה שטרית נגדו הואיל והוא אינו מהווה צד לשטרות (למעט שניים מהם); כי התובע 1 אינו אוחז בשטרות כשורה הואיל ולא הפך לצד לשטרות בתום לב ובתמורה במהלך סחרות רגילה של השטרות; כי התובע 1 לא שלח הודעת חילול בת תוקף של השטרות; וכי השטרות ניתנו לביטחון בלבד וכי לא קיימת עוד עילה מכוח עסקת היסוד שלשם הבטחתה נמשכו השטרות.

אשר לעסקת היסוד, טען הנתבע כי חובו מכוח עסקת המכר שולם זה מכבר וכי לא בכדי לא פעלו התובעים נגדו במשך שנים כה רבות. בהקשר זה טען הנתבע כי ביצע על חשבונו עבודות גמר בנכס בסך של 45,318$, אשר הוסכם כי יקוזזו מעלות המכר; כי שילם לתובעים סך של 3,030$ במועד הרכישה; כי שילם לנושה של התובעים (האדריכל פורת ז"ל) סך של 10,000$ לפי בקשתם; כי אדם בשם שלום עזרה שילם לתובע 1 סך של 5,000$ בשמו של הנתבע; וכי הנתבע עצמו שילם לתובע 1 סך של 750$. בסך הכול טען אפוא הנתבע כי שילם סך של 64,048$ בגין עסקת המכר (יש לציין כי סכום חמשת הסכומים דלעיל הינו 64,098$ - א.ל.ע.).

ההליכים

ביום 11.10.2012 נדונה ההתנגדות לביצוע השטרות בפני כבוד הרשמת ד' בונדה (כתוארה אז), ובסיום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה שניתן לה תוקף של החלטה כדלקמן:

שמענו המלצת בית המשפט ומבלי להודות בטענות מי מהצדדים הגענו להסכמות כדלקמן:

  1. תינתן למבקש רשות להתגונן.
  2. המשיבים יתקנו את כתב התביעה באופן שישקף את פטירתו של התובע 2, מר יוסף מאיר, ותחתיו תצורף כתובעת אלמנתו, הגב' רות מאיר, וכן באופן שישקף את העילה השטרית ביחס לכל אחד מהשטרות.
  3. כתב התביעה המתוקן יוגש בסדר דין רגיל, נוכח סכום התביעה, והעתקו יומצא לב"כ הצד שכנגד אשר יגיש כתב הגנה מתוקן תוך 30 יום ממועד ההמצאה.

בהמשך לכך, הוגש ביום 24.10.2012 כתב תביעה מתוקן, אשר בנוסף לעילה השטרית כלל גם עילה חוזית מכוח הפרת הסכם המכר.

הנתבע, מצידו, הגיש כתב הגנה, שבו פורטו שוב הטענות הנ"ל שנכללו בהתנגדות לביצוע השטרות. כמו כן נוספה טענה בדבר התיישנות התביעה, לאור העובדה כי מועדי התשלום מכוח הסכם המכר היו, כאמור, בשנים 1999-1998, בעוד שכתב-התביעה המתוקן הוגש רק בשנת 2012.

התיק הועבר לטיפולי ולאחר שכשלו הניסיונות להביא את הצדדים לפשרה מוסכמת, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של התובע 1 (מרדכי סלמי), התובעת 3 (רות מאיר) ועו"ד בר-אשר. מטעם הנתבע הוגש תצהירו שלו עצמו.

כל המצהירים מטעם שני הצדדים נחקרו בפניי על תצהיריהם והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

יצוין, כי כמקובל בתביעות שטריות מסוג זה הוטל נטל השכנוע על הנתבע, ולפיכך הנתבע הגיש ראשון את תצהירו, נחקר עליו ראשון והגיש את סיכומיו לפני סיכומי התובעים.

מכאן פסק-הדין.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי-הטענות, בתצהירים ובסיכומים, ולאחר ששמעתי את חקירות המצהירים על תצהיריהם, הגעתי לכלל דעה ברורה כי יש לקבל את התביעה ולדחות את טענות הנתבע מכל וכל.

אני סבורה כי במקרה זה יש להכריע קודם כל בגרסאות העובדתיות הסותרות של הצדדים, קרי בטענת הקיזוז של הנתבע, ולאחר מכן - במידת הצורך - לדון בטענות המשפטיות שהעלה הנתבע ביחס לתביעה.

אדון אפוא בדברים על-פי סדרם.

המצב העובדתי - טענת הקיזוז של הנתבע

בכל הקשור למצב הדברים העובדתי ולטענת הקיזוז של הנתבע, הרי שיש להעדיף ללא כל היסוס את גרסת התובעים ועו"ד בר-אשר על פני "גרסתו" של הנתבע, שהייתה גרסת בדים שלא עוררה בי כל אמון (בלשון המעטה); עד כי, למעשה, אני סבורה כי חסד עשתה כבוד הרשמת עם הנתבע בכך שהעניקה לו רשות להתגונן מפני בקשת הביצוע של השטרות.

אכן, גרסתם של התובעים ושל עו"ד בר-אשר עוררה בי אמון רב והייתה שוטפת וקוהרנטית ונתמכה במסמכים, כמפורט לעיל.

לעומת זאת, הנתבע טען, כאמור, כי חובו מכוח עסקת המכר שולם זה מכבר וכי לא בכדי לא פעלו התובעים נגדו במשך שנים כה רבות. בהקשר זה טען הנתבע, כאמור, כי ביצע על חשבונו עבודות גמר בנכס בסך של 45,318$, אשר הוסכם כי יקוזזו מעלות המכר; כי שילם לתובעים סך של 3,030$ במועד הרכישה; כי שילם לנושה של התובעים (האדריכל פורת ז"ל) סך של 10,000$ לפי בקשתם; כי אדם בשם שלום עזרה שילם לתובע 1 סך של 5,000$ בשמו של הנתבע; וכי הנתבע עצמו שילם לתובע 1 סך של 750$. בסך הכול טען אפוא הנתבע כי שילם סך של 64,048$ בגין עסקת המכר (כאמור, יש לציין כי סכום חמשת הסכומים דלעיל הינו 64,098$ - א.ל.ע.).

אלא שלא ניתן לקבל טענות אלה של הנתבע, ולוּ במקצת, וזאת מן הסיבות העיקריות הבאות:

הנתבע לא ציין בתצהירו שתמך בהתנגדות לביצוע השטרות (כמו גם בכתב-ההגנה ובתצהיר העדות הראשית מטעמו) את מועדי הביצוע של תשלומים אלה ואת אופן התשלום, ולא צירף כל מסמך שתמך בקיומם. זאת, למעט רשימה בלתי-חתומה בכתב-יד, שצורפה לתצהירי הנתבע ובה נכתבו אותם פריטים ואותם סכומים שהועתקו לתצהירים (להלן: "הרשימה"). ברם, בתצהיריו של הנתבע לא צוין מי ערך את הרשימה, מתי ובאלו נסיבות, ובעיקר לא הוכח בדרך כלשהי כי הרשימה מוכרת לתובעים ומוסכמת על שני הצדדים.

אכן, מאדם המשלם - לטענתו - תשלומים בסך של עשרות אלפי דולרים מצופה כי ישאיר בידיו תיעוד כלשהו, ולוּ הדל ביותר, לגבי ביצוע תשלומים אלה.

כך, למשל, על אף שטען מעל דוכן העדים כי ניתן להביא לעדות את מר שלום עזרה, שלטענתו שילם בשמו לתובע 1 סך של 5,000$ (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 2.9.2013, שורה 31), הרי שהנתבע לא טרח להביאו לעדות, ועובדה זו פועלת כמובן לחובת הנתבע (שעליו אף מוטל במקרה זה נטל השכנוע בתביעה כולה).

עוד יצוין כי בסעיף 71 לתצהיר העדות הראשית שלו טען הנתבע כי הרשימה נערכה לפני כ-13 שנים, בעוד שבעדותו בפניי טען כי אינו זוכר מתי נערכה הרשימה ולאחר שנשאל על כך שוב על-ידי בא-כוח התובעים אמר כי היא נערכה לפני כ-10 שנים בלבד (עמ' 13-12 לפרוטוקול מיום 2.9.2013). אף-על-פי-כן שב הנתבע וטען בסעיף 20 לסיכומיו כי הרשימה נערכה לפני כ-13 שנים. (ככלל, כתב-ההגנה של הנתבע, תצהיר העדות הראשית שלו וסיכומיו נראו כמסמכים זהים למדי אשר חלקים ניכרים שלהם הועתקו כביכול האחד מן השני (cut & paste). בנוסף לכך, התצהיר כלל טענות משפטיות רבות וציטוטים ארוכים מפסקי-דין, שאין מקומם בתצהיר עדות ראשית; בעוד שהסיכומים, כאמור, לא התחשבו בכל המקרים באירועים שאירעו במהלך המשפט).

יתרה מכך, טענת הקיזוז והרשימה סותרות מסמך אחר (נספח כ"ז לתצהירו של עו"ד בר-אשר), החתום בחתימת-ידו של הנתבע ואשר נערך כשנה לאחר חתימת הסכם המכר ולאחר שהנתבע ורעייתו כבר תפסו חזקה בנכס. במסמך זה נכתב:

4.3.99

לאחר סיכום שנערך בביתו של יוסי חדד [הנתבע – א.ל.ע.] בנוכחות האדריכל נחום פורת + אסתר פורת + מרדכי סלמי [התובע 1 – א.ל.ע.] ובנוכחות בעל הבית חדד יוסי ואשתו רחל סוכם שסך כל העבודות שביצע יוסי חדד בביתו בגן יבנה מיסתכם בסך של 8,000 $ שמונת אלפים דולר שיקוזזו מסך כל הסכום שחייב יוסי חדד עבור רכישת הבית בגן יבנה.

[חתימה יוסי חדד] [חתימה מרדכי סלמי]
[חתימה בשם יוסף מאיר]

יש לציין כי התובעים לא הכחישו כי הוסכם בין הצדדים על קיזוז סך של 8,000$ מסך כול התמורה בגין הנכס וציינו כי הקיזוז בפועל התבצע באופנים הבאים: (1) לא הוגש לביצוע שטר-חוב נוסף מספר 250971 על סך 6,000$, שנמשך על-ידי הנתבע לפקודת יוסף מאיר ז"ל (צילום שטר-חוב זה, שלא הוגש לביצוע, צורף כנספח כ"ו לתצהירו של עו"ד בר-אשר); (2) בסעיף 3 לפרק ו' של בקשת הביצוע של השטרות (נספח א' לכתב-התביעה המתוקן) קוזז מן השטרות סך של 8,402 ₪ שהיה שקול אז ל-2,000$.

לפיכך, לאור העובדה שמדובר במסמך אשר נחתם על-ידי הצדדים, לרבות הנתבע, ולאור המועד שבו נערך מסמך זה - קרי, מועד שבו הנתבע ורעייתו כבר התגוררו בנכס ועבודות הגמר שנדרשו בנכס כבר היו אמורות להיות מבוצעות - ואף לאור העובדה כי נטל השכנוע במקרה זה מוטל על הנתבע, אך ברור הוא שיש להעדיף מסמך זה על פני הרשימה ולקבוע כי זה היה הקיזוז שהוסכם בין הצדדים.

מעבר לדרוש יצוין עוד כי ברשימה מפורטים בין היתר נושאים ואביזרים, החורגים לכאורה מגדר המונח "עבודות גמר", אשר כלל לא הוכח כי הוסכם בין הצדדים כי התובעים התחייבו לספקם לנתבע ולרעייתו (כגון: ברז מילוי ג'קוזי, ארון מקלחת, מטבח "קומפלט" בשווי 26,000 ₪, לבני זכוכית מסביב לדלת הכניסה, צנרת לגינה וכיו"ב). כמו כן הנתבע לא הביא כל תימוכין, כגון קבלות או חוות-דעת, ביחס לעלות הפריטים השונים שפורטו ברשימה.

במבט רחב יותר - ומעבר לתשלומי הקיזוז שטען להם – יצוין כי גרסתו של הנתבע לא הייתה שלמה, מסודרת וקוהרנטית. כך, הנתבע כלל לא ציין בתצהירו שתמך בהתנגדות לביצוע השטרות (כמו גם בכתב-ההגנה ובתצהיר העדות הראשית) את דבר ביצוע התשלום הראשון בסך של 150,200$ במועד החתימה על הסכם המכר, שלגביו כאמור אין מחלוקת כי שולם לתובעים. כמו כן הנתבע לא ציין את הקשר (מבחינת העניין ומבחינת מועדי התשלומים) בין תשלומי הקיזוז שטען כי ביצע לבין התשלומים והמועדים שנקבעו בהסכם המכר.

כך, למשל, אף אם נתעלם מן התשלום הראשון בסך של 150,200$, הרי שהתשלומים בסך של 64,098$ שנטענו על-ידי הנתבע לא כיסו במלואם את יתרת התמורה שנקבעה בהסכם (ולאחר הקיזוז בסך של 8,000$) בסך של 68,800$, ועניין זה כלל לא הוצג על-ידי הנתבע, שממילא לא טרח להסביר פער זה.

עוד יש לציין כי באופן חריג ביותר, ביקש הנתבע לאחר הגשת הסיכומים להגיש ראיה נוספת - היא מכתב לבנק בכתב-ידו של עו"ד בר-אשר מיום 28.12.1997, שבו מאשר עו"ד בר-אשר כי עד למועד זה שילמו הנתבע ורעייתו סך של 31,000$ בגין הנכס. הנתבע נאחז בראיה זו כמוצא שלל רב וטען כי יש בה כדי להוכיח את גרסתו ולהזים את גרסת התובעים. יש לציין כי התובעים הסכימו להגשת הראיה הנוספת למרות השלב החריג שבו הוגשה.

אלא שאני, כשלעצמי, סבורה כי אין בראיה זו כדי להביא לשינוי כלשהו במסקנות אליהן הגעתי. ההיפך הוא הנכון. ראיה זו והאופן בו הוגשה ממחישים ביתר שאת את חוסר הסדר המשווע של הנתבע ואת חוסר האמון הקיצוני בגרסתו. אכן, אדם קרוב אצל עצמו, ואם הנתבע טוען כי שילם לתובעים 31,000$ עוד בשנת 1997, חזקה עליו כי היה אמור לזכור זאת (ואף להותיר בידיו תיעוד כלשהו לביצוע תשלום זה) ולא להיזקק לראיה "דרמטית" הנמצאת באישון לילה ומוגשת לפתע לאחר שלב הסיכומים במשפט. ברם, הנתבע עצמו מעולם לא טען כי שילם לתובעים סך של 31,000$ בשנת 1997, כך שראיה זו רק חותרת תחת גרסתו של הנתבע עצמו ומרבה את המבוכה ביחס אליה.

אף לגופו של עניין אני סבורה כי בראיה זו אין כל ממש ביחס לענייננו. כאמור, הסכם המכר נחתם רק ביום 31.3.1998, כך שראיה זו מדברת על עניינים שהתרחשו עוד קודם לכן (ואמנם עו"ד בר-אשר טען בתגובתו לבקשת הנתבע להגיש ראיה זו כי בין הצדדים היה משא-ומתן קודם לרכישת הנכס, שלא צלח, וכי מכתב זה קשור למגעים אלה ולא להסכם המכר דנן). כמו כן, ככל הנראה (ואינני פוסקת בעניין זה שלא התברר בפניי עד תום במהלך החקירות הנגדיות), התשלום הראשון בגין הנכס שולם לתובעים באמצעות כספים שהנתבע גייס מן הבנק בהלוואה שהובטחה ברישום המשכנתא על הנכס. במקרה חריג זה הצדדים היו צריכים ככל הנראה לחבור יחד מול הבנק ביצירת מצג, לפיו מרכיב "ההון העצמי" ברכישת הנכס שולם כבר על-ידי הנתבע, וזאת על מנת לשכנע את הבנק להסכים למתן ההלוואה לנתבע. זו אפוא, ככל הנראה, מטרת המכתב והוא אינו מעיד בהכרח על ביצוע התשלומים בפועל בגין הנכס ואינו יכול להוות ראיה לכך. הדברים אף באו לידי ביטוי בחקירתו של עו"ד בר-אשר בפניי (עוד לפני הגשת ראיה נוספת זו):

ש. כשלוקחים משכנתא, יש סכום ראשון שלוקחים לפני שלוקחים משכנתא. איך קיבלו מר חדד ורעייתו משכנתא בסך 150,200 בלי שעדיין שולם שקל עבור הנכס?
ת. תשאל את הבנק, אני לא יודע.
ש. אסביר למה אני חותר: כשאתה מבקש משכנתא ואתה מבקש בפועל, אתה צריך להציג חוזה מכר?
ת. אני מניח שכן.
ש. תשלום משכנתא הוא תמיד תשלום אחרון, לאחר התשלום הראשוני. האם נכון שע"י התובעים, בחתימתם, הועבר לבנק מסמך שמאשר שהכל שולם עד יום קבלת המשכנתא?
ת. בהחלט. הוא נתן שטרות, שמשמעותם פרעון מותנה, ולכן נתנו אישור לבנק שקיבלנו את מלוא התמורה, כדי שהבנק יוכל לתת את התשלום הראשון.
[עמ' 17 לפרוטוקול מיום 2.9.2013, שורות 25-16, ההדגשה אינה במקור.]

לבסוף יצוין כי אם טענתו של הנתבע, לפיה שילם את יתרת התמורה בגין הנכס על דרך הקיזוז, הייתה טענה נכונה, חזקה עליו כי היה דורש את השבת השטרות לידיו. אלא שאין מחלוקת כי הנתבע לא נהג כך, ובחקירתו בפניי לא הציג הנתבע הסבר מניח את הדעת לכך שהשטרות לא חזרו לידיו.

לסיכום: טענת הקיזוז של הנתבע לא פרסה את היריעה המלאה בפני בית-המשפט, לא נתמכה במסמכים כלשהם, לא נקבה במועדי ביצוע התשלומים הנטענים ולא ייחסה את התשלומים השונים לתשלומים ולמועדים שנקבעו בהסכם המכר.

עוד יש להדגיש כי במקרה זה למועדי התשלום חשיבות רבה בהקשר של טענת התובעים לתשלום הפיצוי המוסכם.

ודוקו: כאמור, אני סבורה כי התובעים הוכיחו באופן פוזיטיבי את העובדה כי יתרת התמורה בגין הנכס לא שולמה על-ידי הנתבע, אך לא למותר לשוב ולהזכיר כי נטל השכנוע במקרה זה מוטל על הנתבע – נטל שכנוע שבוודאי לא הורם על ידיו, ולוּ במקצת.

מכלל האמור לעיל יש לקבוע אפוא, כאמור, כי הנתבע, אשר לא הכחיש כי חתם על הסכם המכר, הפר הסכם זה הפרה יסודית, בכך שלמעט הסך ששולם במועד החתימה על הסכם המכר (150,200$), ולמעט סכום הקיזוז המוסכם (8,000$), לא שילם את יתרת התמורה בעד הנכס (68,800$).

טענותיו המשפטיות של הנתבע

בנסיבות אלה יש לעבור אפוא ולבחון אם בטענותיו המשפטיות של הנתבע יש בכדי לסייע בידו בדחיית התביעה. כאמור, טענות אלה הן:

הטענות השטריות.
טענת ההתיישנות של התביעה.

אדון אפוא בטענות אלה על-פי סדרן.

הטענות השטריות

כאמור, טענותיו השטריות של הנתבע היו כי לתובע 1 כלל אין עילה שטרית נגדו הואיל והוא אינו מהווה צד לשטרות (למעט שניים מהם); כי התובע 1 אינו אוחז בשטרות כשורה הואיל ולא הפך לצד לשטרות בתום לב ובתמורה במהלך סחרות רגילה של השטרות; כי התובע 1 לא שלח הודעת חילול בת תוקף של השטרות; וכי השטרות ניתנו לביטחון בלבד, אלא שלא קיימת עוד עילה מכוח עסקת היסוד שלשם הבטחתה נמשכו השטרות.

אשר לטענה האחרונה, לפיה השטרות ניתנו לביטחון בלבד ולא קיימת עוד עילה מכוח עסקת היסוד שלשם הבטחתה נמשכו השטרות, הרי שיש לדחות טענה זו מכוח הקביעות העובדתיות ודחיית טענת הקיזוז דלעיל.

אשר לשלוש הטענות השטריות הנוספות, הרי שאני סבורה כי יש לדחות גם טענות טכניות-פורמאליות אלה.

אכן, לדעתי, קיים טעם מסוים לפגם באופן שבו הוגשה בקשת הביצוע של השטרות ללשכת ההוצאה-לפועל. העובדה, שבתוך אותה בקשת ביצוע, ואפילו נובעת היא מאותה עסקת יסוד, קובצו יחדיו שטרות שונים שהאוחזים כשורה בהם שונים, אינה הדרך הנכונה לטפל בבקשת ביצוע של שטרות והיא זו שסללה את הדרך למרבית טענותיו השטריות של הנתבע.

ברם, אני סבורה כי מהותם של הדברים - קרי חבותו הברורה של הנתבע מכוח השטרות ומכוח עסקת היסוד, והעובדה כי מדובר במקרה זה בצדדים שכולם צדדים קרובים לשטרות - מחייבת לדחות טענות טכניות-פורמאליות אלה של הנתבע, שאין בהן ממש ועצם העלאתן נעשה בחוסר תום-לב וגובל בעשיית שימוש לרעה בהליכי משפט.

כאן המקום גם להבהיר את הברור מאליו, היינו כי שלושת התובעים היוו צד לתביעה זו מלכתחילה, שהרי בקשת הביצוע של השטרות (המהווה את כתב-התביעה המקורי בתיק זה) הוגשה ללשכת ההוצאה-לפועל, כאמור, בשם שלושתם. הנתבע, משום מה, היפנה את התנגדותו לביצוע השטרות רק לתובע 1 ולאחר מכן עשה מטעותו שלו עצמו קרדום לחפור בה ושב וטען כי התובעים 3-2 נוספו לתביעה רק בכתב-התביעה המתוקן (ראו סעיף 9 לכתב-ההגנה, סעיף 5 לסיכומי הנתבע). אלא שטענה זו, כאמור, איננה נכונה, ומוטב היה שלא תיטען כלל. ראו גם פרוטוקול הדיון בפני כבוד הרשמת מיום 11.10.2012, עובר להגשת כתב-התביעה המתוקן, שבו מופיעים שלושת התובעים כמשיבים.

דומה אפוא כי אם הנתבע היה מדייק בעניין זה ומכיר בעובדה כי בקשת הביצוע של השטרות וכתב-התביעה בתיק זה הוגשו על-ידי שלושת התובעים מלכתחילה, הרי שעיקר טענותיו השטריות כלל לא היה בא לעולם, שכן עיקר הטענות נבע מן הטענה (השגויה), לפיה התובע 1 היה היחידי שהגיש את בקשת הביצוע של השטרות ואת התביעה שבפניי.

אף-על-פי-כן, אביא להלן באופן מסודר את הנימוקים העיקריים לדחיית טענות טכניות-פורמאליות אלה של הנתבע:

ראשית, ככל שעסקינן בטענות טכניות-פורמאליות, הרי שיש לציין כי טענות שטריות אלה נטענו רק נגד התובע 1 ולא נגד שאר התובעים, שכאמור היו שותפים לבקשת הביצוע של השטרות ולתביעה זו מלכתחילה. די אפוא בעניין זה כדי לדחות טענות אלה ככל שהן נוגעות לתובעים 3-2. אדרבא, למעשה, כלל לא הוגשה התנגדות של הנתבע לביצוע השטרות על-ידי התובעים 2 ו-3.

שנית, כאמור, הרי שבניגוד לטענתו של הנתבע, בקשת הביצוע של השטרות (נספח א' לכתב-התביעה המתוקן) הוגשה מלכתחילה על-ידי שלושת התובעים, כלומר על-ידי כל האוחזים כשורה בשטרות, ולא רק על-ידי התובע 1. כאמור, העובדה כי מדובר בתיק הוצאה-לפועל אחד, שבו מספר אוחזים כשורה שונים בשטרות שונים, אמנם מעוררת קושי טכני-פורמאלי מסוים ביחס לחלוקת הכספים שייגבו בתיק במסגרת "סידור פנימי" שבין האוחזים כשורה לבין עצמם. ברם, לדעתי קושי טכני זה אינו מהווה סיבה מספקת לדחיית בקשת הביצוע של השטרות.

על כל פנים, העובדה כי שלושת האוחזים כשורה בשטרות היוו מלכתחילה צד לבקשת הביצוע אומרת דרשני ומחייבת את דחיית טענותיו של הנתבע, לפיהן כי לתובע 1 כלל אין עילה שטרית נגדו הואיל והוא אינו מהווה צד לשטרות (למעט שניים מהם) וכי התובע 1 אינו אוחז בשטרות כשורה הואיל ולא הפך לצד לשטרות בתום לב ובתמורה במהלך סחרות רגילה של השטרות.

כאמור, לכל שטר מבין השטרות בתיק ההוצאה-לפועל יש אוחז כשורה אשר נמנה עם מבקשי הביצוע המקוריים של השטרות, ואיש מבין האוחזים כשורה אינו מייחס לעצמו שטר שהוא אינו אוחז בו כשורה, הגם ששטרות כאלה נכללים בגדרי אותה בקשת ביצוע ואותו תיק הוצאה-לפועל.

שלישית, אכן, האזהרה לנתבע במסגרת תיק ההוצאה-לפועל לא הומצאה כדין עד לשנת 2011. ברם, הוכח בפניי בבירור כי הנתבע ידע גם ידע על דבר קיומה של בקשת ביצוע של השטרות ועל דבר פתיחתו של תיק ההוצאה-לפועל. אכן, אף אם נתעלם מן העובדה כי האזהרה הומצאה כדין לרעייתו של הנתבע ולערבים, שלא התנגדו לביצוע השטרות עד עצם היום הזה, הרי שהוכח בפניי כי הנתבע ידע עובדות אלה לכל המאוחר עוד ביום 16.3.2000 (כאמור, תיק ההוצאה-לפועל נפתח כחודש בלבד לפני כן, ביום 13.2.2000).

בהקשר זה יצוין כי הוכחה בפניי טענתו הנ"ל של עו"ד בר-אשר, לפיה מיד לאחר פתיחת תיק ההוצאה-לפועל התייצב הנתבע במשרדו של עו"ד בר-אשר, הפקיד בידיו סך של 8,100 ₪ והציע להסדיר את החוב (הקבלה בגין תשלום זה צורפה כנספח י"ד לכתב-התביעה המתוקן ובה נכתב על-ידי עו"ד בר-אשר, בין היתר, כי "הובהר ליוסי [הנתבע – א.ל.ע.] שבינתיים נפתח תיק הוצל"פ"). כן הוכח בפניי כי בהמשך לכך התקיימה ביום 16.3.2000 במשרדו של עו"ד בר-אשר פגישה נוספת בנוכחות התובעים 1 ו-2 והנתבע, שאף בה נדונו הליכי ההוצאה-לפועל בעניינו של הנתבע (תרשומת פגישה זו צורפה כנספח י"ד לכתב-התביעה המתוקן). כמו כן הוכחה בפניי טענתו הנ"ל של עו"ד בר-אשר, כי בהמשך לכך הוטלו בתיק ההוצאה-לפועל עיקולים שונים במועדים שונים, כאשר נוצר דפוס שבו הנתבע פונה לתובעים ומפציר בהם לבטל את העיקולים תוך שהוא מבטיח כי יפרע את החוב תוך זמן קצר מכספים שונים שהיו אמורים להתקבל בידיו (נספחים ט"ו-י"ח לכתב-התביעה המתוקן).

בנסיבות אלה, אני סבורה כי העלאת הטענות השטריות הטכניות-פורמאליות על-ידי הנתבע בשלב כה מאוחר, למעלה מ-11 שנים לאחר שנפתח תיק ההוצאה-לפועל ותוך מה שנראה כהסתתרות בדיעבד תחת הטענה הטכנית של אי-המצאת האזהרה, נעשתה בחוסר תום-לב וגובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט. אכן, מעבר לעובדה כי בטענותיו הטכניות-פורמאליות של הנתבע אין ממש מבחינה עניינית, הרי שבעובדה זו יש אף משום השתקה של הנתבע מלטעון טענות אלה.

בהתאם לכך אני סבורה כי אף בטענתו של הנתבע, לפיה התובע 1 לא שלח הודעת חילול בת תוקף של השטרות, אין כל ממש, וכי ניתן לראות בהליכים ובמגעים שהתקיימו בין הצדדים לאחר פתיחת תיק ההוצאה-לפועל - כמו גם במכתבי ההתראה של עו"ד בר-אשר מן הימים 10.11.1998 ו-7.10.1999 (נספח י' לכתב-התביעה המתוקן) - משום מתן הודעת חילול כדין.

בהקשר זה יצוין עוד כי סעיף 39 רישא לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע במפורש כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב", כאשר בהמשך לכך נקבע בפסקי-דין רבים כי "על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום-לב" וכי "מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט" (פסק-דינה של כבוד הנשיאה ד' ביניש בע"א 11319,11321/05; בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (15.1.2007)).

לסיכום: אני סבורה כי יש לדחות את טענותיו השטריות של הנתבע.

טענת ההתיישנות של התביעה

אשר לטענת ההתיישנות של התביעה, הרי שגם בה אין כל ממש, שכן אין חולק כי בקשת הביצוע של השטרות הוגשה במועד, וכאמור פסקתי כי לא נפלו בה פגמים מהותיים. בנסיבות אלה, מדובר במעשה של יום ביומו של בקשת ביצוע של שטרות ההופכת (לאחר הגשת התנגדות) לכתב תביעה בעילה שטרית, כאשר מועד הגשתה של התביעה הוא, למעשה, מועד ההגשה לביצוע של השטרות. בנסיבות אלה, התביעה השטרית שבפניי בעינה עומדת ולמותר לציין כי היא לא התיישנה, וזאת אף אם הוגש בתווך כתב תביעה מתוקן בהתאם להסכמה בין הצדדים.

בנסיבות אלה אין לי צורך לדון ולהכריע בשאלה המסובכת יותר העשויה להתעורר במקרה זה, היא שאלת התיישנות העילה החוזית הנובעת מעסקת היסוד, שנכללה בכתב-התביעה המתוקן.

כאמור, במקרה חריג זה, ההתנגדות לביצוע השטרות הוגשה באיחור רב, ובמסגרת התביעה השטרית שנבעה מהגשת התנגדות זו הוגש, כאמור, כתב תביעה מתוקן שכלל גם עילה חוזית הנובעת מעסקת היסוד בין הצדדים. אלא שכתב תביעה מתוקן זה, משנת 2012, הוגש מעבר לתקופת ההתיישנות, שכן עילת התביעה מכוח עסקת היסוד נולדה במועדים שבהם היו אמורים להתבצע התשלומים מכוח הסכם המכר, שלא בוצעו (בשנים 1999-1998), ועל כל פנים העילה נולדה לא יאוחר ממועד הגשת השטרות לביצוע בשנת 2000.

השאלה היא אפוא אם במצב זה התיישנה העילה החוזית שנכללה בכתב-התביעה המתוקן (להבדיל מן העילה השטרית שנכללה באותו כתב תביעה ולא התיישנה).

כאמור, אוכל להשאיר שאלה זו בצריך עיון, אך סברתי כי יש לדחות טענה זו במקרה מיוחד זה.

כידוע, טענת ההתיישנות היא טענה דיונית ולא טענה מהותית (ראו סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות")). ככזו, אף היא כפופה לחובת תום-הלב ואי-ניצול לרעה של הליכי משפט, כמפורט לעיל. במקרה מיוחד זה, העובדה שהנתבע החליט להגיש את ההתנגדות לביצוע השטרות באיחור כה רב, על אף שהוכח כי דבר קיומם של הליכי ההוצאה-לפועל היה ידוע לו, אינה אמורה לפעול לחובת התובעים ולחסום אותם מלהעלות (באיחור) טענות לבר-שטריות הנובעות מעסקת היסוד. זאת, במיוחד כאשר מדובר בצדדים קרובים לשטרות ובמיוחד לאור העובדה כי הנתבע עצמו היה זה שהעלה לראשונה טענות חוזיות הקשורות לעסקת היסוד עוד בהתנגדותו לביצוע השטרות ואף לאחר מכן.

ראו דברים שכתבתי בעבר ביחס לתביעה שטרית בין צדדים קרובים לשטר, שהועלו בה טענות חוזיות שלא על דרך של תיקון כתב-התביעה (תא"מ (רח') 1045/08 עדני נ' קרמזין ואח' (20.7.2010):

לפני שאדון בעילה החוזית לגופה, יש לציין כי המסגרת הדיונית של תביעה זו מעוררת קושי מסוים, שכן כתב-התביעה - הוא הבקשה לביצוע שטר-החוב - מעולם לא תוקן על-ידי התובע. מכאן שמבחינה פורמאלית עילת התביעה הינה עילה שטרית גרידא, שאותה כבר פסקנו לעיל כי יש לדחות.
ואולם, שני הצדדים לא הסתפקו בעילה השטרית לבדה והעלו בפניי בהרחבה גם את מכלול הטענות החוזיות שיש להם זה כלפי זה. מכאן נשאלת השאלה אם ניתן לדון במסגרת זו גם בעילות החוזיות הקיימות בין הצדדים.
לדעתי, על אף הקושי הפורמאלי המסוים שהדבר מעורר, הרי שבסופו של עניין יש להשיב על שאלה זו בחיוב.
כידוע, המגמה הרווחת כיום בפסיקה הינה לשאוף לאחידות בין דיני השטרות לדיני החוזים, לפחות בכל הנוגע לצדדים קרובים לשטר (כפי שהדבר בענייננו, שבו עושה השטר הינו הדייר בדירה שנשכרה על-ידי אימו, כאשר אביו - בעלה של השוכרת - מהווה ערב לשטר). לכן, ככלל, צד קרוב לשטר, יהא רשאי להעלות נגד התביעה השטרית טענות הגנה חוזיות מובהקות על-פי עסקת היסוד. ראו ש' לרנר, דיני שטרות (מהדורה שנייה, תשס"ז, להלן: "לרנר"), בעמ' 290-288; ע"א (מחוזי-חיפה) 3876/06 רמקו בע"מ נ' שטרית ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 17.1.08).
אכן, האפשרות של צד קרוב לשטר להעלות טענות הגנה חוזיות לא הוכרה בעבר. ההלכה הייתה כי אוחז השטר זכאי להיפרע על מלוא השטר, והנתבע-המושך היה מופנה להגשת תביעה חדשה שבה יועלו טענותיו החוזיות והאחרות נגד הנתבע. ראו, למשל, ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830 (1983); ע"א (מחוזי-ת"א) 1625/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ביטון ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 3.12.06).
ברם, על גישה זו נמתחה ביקורת, הואיל והיא מביאה לריבוי הליכים ולתוצאה בלתי-צודקת, שאינה מתיישבת עם המגמה השואפת ליצור אחידות בין דיני השטרות לדיני החוזים, לפחות בכל הנוגע לצדדים קרובים לשטר. ראו לרנר, בעמ' 300-289, 508-505. ואמנם, כרסום בהלכה זו ניכר גם בפסיקה. כך, למשל, נקבע כי ניתן להעלות בתביעה שטרית טענת קיזוז וכי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, חל גם על שטרות - רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל. בע"מ ואח' , פ"ד נג(2) 274 (1999); ניתן לטעון להפחתת פיצוי מוסכם בהתאם לסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, כאשר השטר נועד להבטיח את תשלום הפיצוי המוסכם – דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי ואח', פ"ד נה(4) 193 (1998); ע"א 5939/96 צמח נ' שלשבסקי ואח', פ"ד נא(5) 598 (1997); וניתן לטעון כי החבות הממשית על פי עסקת היסוד קטנה מהחבות השטרית - רע"א 611/02 כהן נ' מ. פלא ייזום עסקים בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 27.2.02).
אכן, פסקי-הדין הנזכרים לעיל ואחרים עסקו במצבים של העלאת טענות הגנה חוזיות מפני תביעה שטרית על-ידי עושה השטר, ולא במצב שבו תביעה שטרית הופכת, למעשה, לתביעה חוזית מבלי לתקן את כתב התביעה, כפי שהדבר בענייננו. ואולם, אני סבורה כי השיקולים המפורטים לעיל כוחם יפה גם למצב זה, לא כל שכן שהטענות במישור החוזי הועלו לראשונה על-ידי הנתבעים עצמם בתצהיריהם, אשר שימשו להתנגדות לביצוע שטר-החוב וכעת משמשים ככתב ההגנה מפני התביעה.
מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם שיקולי מדיניות ויעילות שיפוטית, שכן העניין כבר נדון בהרחבה בפני בית-משפט זה ואין טעם של ממש לשוב ולדון בו במסגרת משפטית אחרת.

עוד יש לציין כי במקרה שבפנינו לא נכללה טענת ההתיישנות של עסקת היסוד בהתנגדות לביצוע השטרות, וזאת על אף העובדה שהנתבע העלה שם, כאמור, טענות חוזיות הקשורות לעסקת היסוד, כך שטענה זו הועלתה לראשונה רק בכתב ההגנה מטעמו של הנתבע. בנסיבות אלה אף ניתן לסבור כי יש לדחות טענה זו מכוח סעיף 3 לחוק ההתיישנות הקובע, כידוע, כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

על כל פנים, כאמור, אוכל להשאיר שאלה זו בצריך עיון, וזאת לאור העובדה כי התביעה השטרית לא התיישנה.

סיכום

מכלל האמור לעיל, התביעה מתקבלת במובן זה שאני דוחה את הגנת הנתבע בכל הנוגע לביצוע השטרות ומורה כי הליכי ההוצאה-לפועל בתיק מס' 01-XX700-00-5 יימשכו כסדרם.

הנתבע יישא בהוצאות התובעים בתביעה זו ובשכר טרחת בא-כוחם בסך כולל של 25,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מרדכי סלמי
נתבע: זאן יוסי חדד
שופט :
עורכי דין: