ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אנטוניו מנואל אפונסו נגד מדינת ישראל :

לפני: כבוד השופטת אורלי סלע – נשיאה
נציג ציבור (עובדים ) - מר יאיר טבת
נצי ג ציבור (מעבידים) - מר לאון מיוני

התובעים:

  1. אנטוניו מנואל אפונסו
  2. יוסי וקנין
  3. לוסקי אבי
  4. שקנבסקי נינה

ע"י ב"כ: עו"ד נעמי שלו מלצר

-
הנתבעות:

  1. מדינת ישראל - משרד הבריאות
  2. נציבות שירות המדינה

ע"י ב"כ עו"ד שלומי ירדן

פסק דין

  1. כנגד התובעים, אנטוניו מנואל אפונסו, יוסי וקנין, לוסקי אבי ושקנבסקי נינה (להלן – התובעים), עובדי בית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בגין עבירות התעללות בחולים המאושפזים במחלקה.
  2. ביום 14.11.13 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי כלהלן –

"בהעדר מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר על רקע כתב האישום המייחס למשיבים, לכאורה, ביצוע עבירות של התעללות בחסר ישע, תקיפה, תקיפת חסר ישע, ובהסכמת הצדדים, הנני מורה על שחרורם של המשיבים בתנאי הערובה הבאים:
א. איסור עיסוק בטיפול בחסרי ישע, בקטינים או בנזקקים, עד תום ההליכים.
ב. איסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה.
ג. איסור כניסה לבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע עד תום ההליכים.
ד. כל אחד מהמשיבים יחתום ערבות עצמית ע"ס 100,000 ₪.
ה. עבור כל אחד מהמשיבים תיחתם ערבות צד ג' ע"ס 100,000 ₪.
ו. צו עיכוב יציאה מן הארץ.
ז. הפקדת דרכונים במזכירות בית המשפט עד ליום 17.11.13 שעה 12:00. אין בכך כדי לעכב את השחרור.
ח. הפקדה כספית בסך 10,000 ₪ עבור כל משיב."
3. ביום 15.12.13, כחודש לאחר שנתקבלה החלטת בית המשפט המחוזי, הודיע משרד הבריאות לתובעים על הוצאתם לחופשה ללא תשלום (להלן – ההחלטה) .
4. במסגרת התביעה מושא פסק הדין, עותרים התובעים לביטול ההחלטה ותחת זאת, להורות על שיבוצם בעבודה חלופית או לחילופין לנקוט כנגדם בהליך של השעיה.
5. למען שלמות התמונה, יצויין כי טרם הגשת התביעה הגישו התובעים בקשה למתן סעדים זמניים (להלן – הבקשה) . בדיון שהתקיים בבקשה הודיעו הצדדים כי הם מבקשים שהבקשה תאוחד עם התביעה העיקרית ולסכם בכתב שכן אין בכוונתם להביא עדים משאין מחלוקת עובדתית והטענות הן משפטיות בלבד.
6. לאור הודעת הצדדים, ניתנה החלטה על איחוד הבקשה עם התיק העיקרי בהתאם להוראות תקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.
מכאן פסק הדין שלפנינו בתביעת התובע ים לבטל את החלטת הנתבעים.
7. העובדות המוסכמות הינן –
א. כנגד המבקשים/התובעים (להלן – התובעים) הוגש ביום 14.11.13 כתב אישום.
ב. התובעים היו עצורים מיום 5.11.13 עד 14.11.13 (כולל).
ג. ביום 14.11.13 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי, במהלכו שוחררו התובעים ממעצרם בתנאים מגבילים כפי שמפורט בפרוטוקול שצורף נספח א' לתגובה לבקשה.
ד. ביום 9.12.13 פנתה ב"כ התובעים להנהלת בית החולים – נספח ב'1 לתגובה לבקשה.
ה. ביום 10.12.13 נתקבלה תשובה מאת הנהלת בית החולים – נספח ב'2 לתגובה לבקשה.
ו. ביום 11.12.13 פנתה ב"כ התובעים לעו"ד אסף רוזנברג מנציבות שירות המדינה.
ז. ביום 15.12.13 או בסמוך לכך קיבלו התובעים מכתב ממר אלי בן פורת – נספחים ב'1 עד ב'4 לבקשה.
ח. ביום 23.12.13 נשלחה תשובה מאת נציבות שירות המדינה לב"כ התובעים – נספח ג' לבקשה ולתגובה לבקשה.
ט. ביום 26.12.13 הוגשה בקשה לסעד זמני דחוף וביום 5.1.14 הוגשה תביעה עיקרית.
י. מוסכם האמור בסעיף 61 לבקשה.

8. טענות התובעים בסיכומיהם תמצית –

א. הגם שעל פי תנאי שחרורם בערבות נאסר על התובעים לעסוק בטיפול בחסרי ישע ובכלל זה להיכנס לבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע עד תום ההליכים, לנתבעים יש אפשרות להעביר את התובעים לתפקידים אחרים, כאלה שאינם אסורים על פי תנאי השחרור, במיוחד בהת חשב בנכונותם לבצע כמעט כל תפקיד, כל מטלה וכל עבודה.
ב. הנתבעים מפרש ים את סעיף 45.332 לתקשי"ר במובן הצר. לגישת ם, אם אין אפשרות להעסיק את התובעים בבית החולים בתפקידיהם, לא חלה עליהם חובה להעביר את התובעים לתפקיד אחר, אולם אין כך הדבר.
ג. ההחלטה להשעות עובד בהתאם להוראות סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת) או להוציאו לחופשה ללא תשלום, בהתאם לסעיף 45.332 לתקש"יר חייבת לעמוד במבחני סבירות שיקול דעת. ההבדל בין הסעיפים הוא משמעותי שכן ההחלטה להשעות עובד כאמור בסעיף 47 לחוק שירות המדינה משמעותה שבחצי שנה הראשונה להשעיה הוא יקבל מחצית מן השכר ולאחר מכן, ישולם לו שכר מלא. לעומתו, מי שהוחל עליו סעיף 45.332 לתקשי"ר לא יקבל שכר גם אם יזוכה.
ד. במקרה שלפנינו, אין המדובר במאסר או מעצר, אלא מדובר בתקופה שהחלה רק כאשר הסתיים המעצר, לכן סעיף 45.333 לתקשי"ר אינו חל ולא יהיה פיצוי כספי במקרה של זיכוי בדין.
ה. כאשר מפרשים את סעיף 45.332 באופן הדרקוני והמחמיר הדן את התובעים לחרפת רעב, חייבים ה נתבעים לשקול ולבחון האם יש בידיה ם להציע להם תפקיד חלופי, מה שאינו אסור על פי תנאי השחרור ואף קבוע בסעיף 47 לחוק שירות המדינה.
ו. לטענת הנתבעים, התובעים יכולים לעבוד בעבודה פרטית שלא בשירות המדינה. מדובר בטיעון ציני ומקומם, שכן אין דינו של מי שביקש וקיבל חל"ת מרצונו כדינו של מי שנכפתה עליו אבטלה מאונס וללא שכר. בעוד שבפני הראשון פתוחות דלתות רבות לרווחה, בפני השני הן נעולות על סורג ובריח.
ז. לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים לפיה משהחלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בהסכמת הצדדים, הרי שמדובר בהחלטה מושכלת ואין לתובעים להלין על תוצאותיה. התובעים הובאו לבית המשפט ביום 14.11.13 לאחר שהות של 10 ימים בתא המעצר בתנאים משפילים ומחפירים כשהם מותשים חבולים וכבולים, לפיכך מיהרו להסכים להצעת התביעה להתנות את שחרורם בהרחקה מטיפול בחסרי ישע ובהרחקה מבית החולים. התובעים לא לקחו החלטה מושכלת לאובדן מקור פרנסתם ולא שיערו כי הנתבעים ידונו אותם לחרפת רעב שעה שיחליטו על הוצאתם לחופשה ללא תשלום. אם לטענת הנתבעים התובעים קיבלו תנאי זה מרצונם ובהסכמה, אין כל מניעה לשוב לבית המשפט המחוזי ולבקש פירוש של תנאי השחרור על מנת שיאפשרו לתובעים להשתלב בעבודות אחרות בבית החולים או מחוצה לו.
ח. אין פסיקה הדנה בתרחיש בו עובד שהופעל לגביו סעיף 45.332 לתקשי"ר ביקש בזמן אמת לעבוד בעבודה אחרת, סורב ואיבד את שכרו. לתובעים שלפנינו אין ימי חופשה בתשלום והם לא יעמידו פני חולים על מנת לזכות בדמי מחלה. התובעים מעמידים עצמם לרשות העבודה בזמן אמת ומוכנים לקבל כמעט כל עבודה ולכן כל מבוקשם הוא להיעתר לבקשתם ולמצוא להם עבודה חלופית.
ט. אין לומר שבענייננו, נסיבות המשך ההעסקה אינן בשליטתו של המעסיק, אלא להיפך – הן בשליטתו המלאה ויש בידו , והוא אף חייב, להציע להם עבודה חלופית. יש בידי הנתבעים לשבץ את התובעים במגוון רחב של עבודות ובכלל זה נהיגה, מחסנאות, סיוע בעבודות ניקיון וכו' אולם הנתבעים כלל לא ניסו לעשות כן אלא הזדרזו לבחור בפתרון הקל ביותר.
י. הנתבעים היו צריכים, לפני שבחרו בחלופה העומדת לרשותם בסעיף 45.332 לתקשי"ר , לערוך לתובעים שימוע, לבחון את מידת נכונותם לקבל על עצמם תפקיד אחר, לבחון בפתיחות את מאגר התפקידים , המשרות והעבודות שניתן לשלב בהן את התובעים, להציע להם תפקידים שכאלה, לבחון את מצבם האישי, הבריאותי, המשפחתי והכלכלי ורק לאחר מכן להגיע להחלטה מושכלת בעניינם. אולם זה לא מה שאירע.
יא. כתב האישום שהוגש כנגד התובעים הינו מטלטל, אולם המציאות אשר הצמיחה אותו מטלטלת הרבה יותר. טיפול בחולים המאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי מחייב שימוש ב כוח. ישנן הנחיות וכללים מהו כוח סביר ומותר כאשר הגבול הוא דק ולא תמיד ברור. העובדה שהתובעים הודו בכך שיש נגדם ראיות לכאורה אינה אומרת אלא שיש מספיק ראיות להגשת כתב אישום. אין בכך כדי לוותר על מאבקם להוכחת חפותם.
יב. אל מול כתב האישום הקשה מתקיימת מציאות ארוכת שנים של עבודה מסורה וחוות דעת מצוינות מטעם הממונים על התובעים. לכל התובעים משובים חיוביים ותיקים אישיים נקיים מכל רבב. כל התובעים ביצעו את תפקידם במסירות, רגישות ואהבה והם זכאים, ולו בזכות שנים ארוכות אלה, שכל עוד חפותם מתקיימת תינתן להם הזכות הבסיסית להתפרנס בכבוד ולהימנע מחרפת רעב.

9. טענות הנתבעים בסיכומיהם בתמצית –

א. הסעד המבוקש על ידי התובעים לביטול ההחלטה מיום 15.12.13, כאשר הכוונה העומדת מאחוריו היא להורות לנתבעים לנקוט בהליכי השעיה כלפי התובעים , הינו בבחינת יצירת הסדר שאין לו עיגון בדין ואשר מנוגד לקבוע בדין.
ב. ההחלטה שלא לנקוט הליך השעיה כנגד התובעים הינה החלטה המתחייבת מהוראות התקשי"ר ואין בה חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי ועל כן, אין עילה שתצדיק את התערבות בית הדין בשיקול דעתם של הנתבעים.
ג. טענת התובעים לפיה, בטרם החלת סעיף 45.332 לתקשי"ר על התובעים באופן מחמיר, היה על הנתבעים לב חון ולשקול האם יש בידיהם להציע ל תובעים תפקיד חלופי שאינו אסור על פי תנאי השחרור, מטילה אחריות על המדינה ללא נימוק משפטי ובאופן המנוגד להסדר הקבוע בחוק.
ד. התובעים הורחקו מעבודתם באופן אשר הביא לסיכול חוזה העבודה בינם לבין המדינה. משהתובעים במעמד של "מורחקים" ממקום העבודה שלא בשליטת המעסיק, הרי שאין צורך בהשעייתם.
ה. התובעים מנסים לטעון לקיומם של יחסי גומלין בין סעיף 47 לחוק שירות המדינה לסעיף 45.332 לתקשי"ר כאשר הם מתעלמים, ולא בכדי , מהוראת סעיף 7.1 לנוהל השעיה והעברה זמנית לעבודה אחרת על ידי נציב שירות המדינה (להלן – הנוהל) . על פי הנוהל, עובד המנוע מלהגיע לעבודה מסיבה כלשהי, אין צורך בהשעייתו נוכח ניתוקו ממקום עבודתו. היינו, במסגרת הנוהל, ניתנה הדעת בהתייחס למצב בו מצויים התו בעים ונקבע באופן ברור כי במצב כזה אין צורך בהשעיית העובדים נוכח הניתוק ממקום העבודה. התובעים, בטענותיהם , מבקשים ליצור לעצמם הסדר שלא קיים בדין ואף מנוגד לו.
ו. על פי הוראות 45.333 לתקשי"ר מי שהוחל עליו סעיף 45.332 וזוכה בדין תשולם לו משכורתו בעד תקופת מאסרו או מעצרו.
ז. התובעים מושתקים מלטעון כנגד תנאי שחרורם הואיל ומדובר בתנאי שחרור שנבעו בהסכמתם בהיותם מיוצגים. משמעותה של החלטת בית המשפט המחוזי הינה ניתוק התובעים ממקום העבודה בנסיבות שאינן בשליטת המעסיק ולפיכך אין מקום להשעייה.
ח. אין אפשרות להעסיק את התובעים בתפקידים אחרים כפי שהוצע על ידם, היות והתפקידים הנ"ל מצויים אף הם בתוך בית החולים, תוך מגע עם המטופלים וכניסה לבית החולים –וזאת בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי לעניין תנאי השחרור.

10. זה המקום לציין כי לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, הודיעה ב"כ התובעים כי הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לשינוי תנאי השחרור בערובה וביקשה לעכב את מתן פסק הדין בתיק עד למתן החלטתו של בית המשפט המחוזי.

בדיון שהתקיים, במעמד הצדדים, בעקבות הודעת ב"כ התובעים הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יעוכב פסק הדין עד למתן החלטה בבקשה לשינוי תנאי השחרור בערובה.

11. ביום 17.2.14 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת התובעים לשינוי תנאי הערובה וקבע -

"...סבור אני שאין מקום להוסיף או לגרוע מתנאי השחרור כפי שצויינו. התנאי המנוי בסעיף, דהיינו, איסור עיסוק בטיפול בחסרי ישע או בקטינים או בנזקקים הינו ברור, וכולל איסור ספציפי על עיסוק באופן המצוין בו ואין כל צורך בהבהרה ביחס לעיסוק אחר ובשאלה האם הינו אסור או מותר. השאלה הנוגעת לעמדת משרד הבריאות ביחס להמשך העסקתם של המבקשים, או הצעת עבודה אחרת הולמת, אין מקומה לידון בהליך זה."

דיון והכרעה -

המסגרת הנורמטיבית –

12. סעיף 47 (א1)(1) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג – 1963 (להלן- החוק) קובע כדלקמן –

"47. (א1) (1) עובד אשר במסגרת עבודתו אחראי על קטין או חסר ישע, והוגש נגדו כתב אישום בחשד לביצוע עבירת מין או אלימות חמורה בקטין או בחסר ישע אשר עליו הוא אחראי או היה אחראי במסגרת עבודתו, ישעה אותו נציב השירות ממשרתו בשירות המדינה, אלא אם כן שוכנע כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים שלא להשעותו ובכללם האפשרות להעבירו לעבודה אחרת כאמור בסעיף קטן (ד), וכי לא ייגרם נזק לקטין או לחסר ישע שעליו הוא אחראי במסגרת עבודתו, לרבות במסגרת עבודה אחרת שאליה הועבר, בשל אי-השעייתו;
(2) החלטת נציב השירות שלא להשעות עובד, או להפסיק את השעייתו, תינתן בכתב תוך פירוט האמור בפסקה (1); החלטה על השעיית עובד, אי-השעייתו או הפסקת השעייתו לפי סעיף קטן זה טעונה התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו;
(3) אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מהסמכות להשעות עובד לפי סעיף קטן (א)
ולפי סעיף 48;
(4) הוראות סעיף זה יחולו גם על השעיה לפי סעיף קטן זה, לרבות ההוראות לעניין מתן הזדמנות לעובד להביא את טענותיו ולעניין הסמכות להעביר זמנית עובד לעבודה אחרת;

(5) בסעיף קטן זה –
"אחראי על קטין או חסר ישע" ו"חסר ישע" – כהגדרתם בסעיף 368א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה – חוק העונשין);
"עבירת מין או אלימות חמורה" – עבירה לפי סעיפים 203ב, 298, 300, 305, 329, 333, 335, 345, 346, 347, 347א, 348, 351, 368ב, 368ג ו-377א לחוק העונשין.
(ב) נציב השירות לא ישעה עובד אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לענין ההשעיה תוך תקופה שיקצוב לו לפני נציב השירות או לפני מי שנציב השירות הסמיך לכך דרך קבע או לענין פלוני. ואולם אם העובד כבר הביא טענותיו לענין השעיה דחופה בהתאם לסעיף 48, רשאי נציב השירות להשעותו אף בטרם ניתנה לו הזדמנות כאמור, ובלבד שיתן לו הזדמנות סמוך לאחר מכן להביא טענותיו להפסקת ההשעיה; והוא הדין לענין העברתו הזמנית לעבודה אחרת לפי סעיף קטן (ד).

סעיף 45.332 לתקשי"ר קובע -

"עובד הנמצא במאסר, לרבות בעבודת שירות כמשמעותה בסימן ב1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, או עבודה צבאית כמשמעותה בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, או נתון במעצר, או בחלופת מעצר המונעת ממנו להגיע למקום עבודתו וכן בגין ניתוק ממקום העבודה בנסיבות אחרות, שאינן בשליטת המעסיק, לא תשולם לו משכורת בעד התקופה בה היה מנותק ממקום עבודתו". (ההדגשות הוספו – א.ס.).

סעיף 45.335 לתקשי"ר קובע –

"תקופת מעצר או מאסר שבעדה לא שולמה לעובד משכורת ואשר לא נזקפה על חשבון חופשת המנוחה שלו, תיחשב כתקופת חופשה ללא משכורת."

סעיף 7.1 ל"נוהל השעיה והעברה זמנית לעבודה אחרת על ידי נציב שירות המדינה " שכותרתו הינה "העדר צורך בהשעיית עובד במקרים מיוחדים" (נספח ד' לתגובת הנתבעות) קובע –

"עובד המנוע מלהגיע לעבודה, מסיבה כלשהי (כגון מחמת מאסר, לרבות מאסר המרוצה בעבודות שירות, מעצר, מעצר בית או הרחקה למקום אחר), אין צורך בהשעייתו, נוכח ניתוקו ממקום עבודתו".

מן הכלל אל הפרט -

13. נאמר כבר עתה כי איננו שותפים לטענת ב"כ הנתבעות לפיה הוצאתם לחל"ת של התובעים הינה הסדרה טכנית של מעמדם בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי ואין המדובר בהחלטה שבשיקול דעת (סעיף 31 לתגובת הנתבעות) .

14. סעיף 47(א1)(1) לחוק מקנה לנציב שירות המדינה (להלן – הנציב) סמכות שבשיקול דעת האם להשעות עובד או להעבירו לעבודה אחרת.

בענייננו, הוחלט שלא להשעות את התובעים, אלא להוציאם לחופשה ללא תשלום בהתאם להוראות התקשי"ר ו"נוהל השעיה והעברה זמנית לעבודה אחרת", לפיהם מקום בו נבצר מהעובד להגיע לעבודה מחמת הרחקה למקום אחר, אין צורך בהשעייתו, נוכח ניתוקו ממקום עבודתו. גם ההחלטה שלא להשעות את התובעים או להעבירם למקום עבודה אחר הינה החלטה שבשיקול דעת ועל כן, אין מקום לטענת הנתבעות לפיה ההחלטה על הוצאת התובעים לחל"ת הינה הסדרה טכנית בלבד. מדובר בהחלטה מנהלית דה פקטו על כל המשתמע מכך וככזו יש לבחון אותה על פי אמות המידה שיפורטו להלן.

זה המקום לציין כי הגם שההחלטה כפופה לביקורת שיפוטית של בית הדין לעבודה, אין בית הדין יכול לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של הנציב, אלא על בית הדין לבחון אם הפעלת סמכותו של הנציב נעשתה כדין או שמא נפלו פגמים בהליך.

15. מכאן, שבמסגרת פסק דין זה, בהיבט של המשפט המנהלי – עלינו לבחון האם נפלו פגמים בקבלת ההחלטה בעניינם של התובעים, ואם כן – האם פגמים אלה מצדיקים את ביטול ההחלטה.

ראוי בענין זה להזכיר את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה נ' הארון (פורסם בנבו, ניתן ביום 21/11/04), בו נקבע -

"אין על בית הדין לשקול מה היה הוא עצמו מחליט אילו נדרש להפעיל את סמכות ההשעיה בעניינו של העובד. בית הדין נדרש לבחון את החלטת הנציב בחינה מנהלית, לאמור - האם ההחלטה והשיקולים שנשקלו בה נעשו בגדר סמכות על פי דין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב.".

וכן את פסק דינו של בית הדין הארצי בעניין ע"ע (ארצי) 478/07 שוקי ויטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), (3.3.2008) –
"הלכה פסוקה היא ש"ככל הפעלת סמכות מנהלית, אף הפעלת סמכות ההשעיה, על פי חוק המשמעת, נעשית תחת שבט ביקורתו של בית הדין לעבודה הדן בהחלטתו של המשעה בדרך של ביקורת שיפוטית על אקט מנהלי...ואין בית הדין בא בנעלי המשעה, אלא הוא בוחן בחינה מנהלית את החלטותיו..בחינת החלטתו של המשעה נעשית על ידי תוכנה של החלטת ההשעיה, הנסיבות וכן הליכי ההשעיה."
הפיקוח השיפוטי על החלטת ההשעיה, ייעשה לאור הכללים המקובלים להתערבות בהחלטה מנהלית. "על פיהם בוחן בית המשפט האם ההחלטה חורגת מסמכות, או פוגעת בכללי הצדק הטבעי, האם היא נגועה בשיקול זר, או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים" אשר להיקף הביקורת השיפוטית: ככלל, שיקול הדעת הנתון לרשות הממנה רחב הוא ותחום ההתערבות השיפוטית בשיקול דעת הרשות, צר ושמור למקרים קיצוניים וחריגים בלבד " כלל זה חל באשר למערך המינויים בשירות הציבורי דרך כלל " וחל הוא אף בענייננו, המכוון נגד החלטת השעיה.
ודוק. הרשות השופטת אימצה " לכל רוחב הקשת של הביקורת השיפוטית על פעולותיהן ועל החלטותיהן של הרשויות השלטוניות, כללים שונים, אשר המכנה המשותף להם מבטא ריסון עצמי שיפוטי" ובהם "מתחם הסבירות", הכלל לפיו בית-המשפט אינו מחליף את שיקול-דעת הרשות בשיקול-דעתו שלו; עילות הסף של המשפט המנהלי; ו"חזקת הכשרות" של המינהל.
אי לכך, התערבות שיפוטית בהחלטת מינוי, לרבות השעיה, תמצא מוצדקת בהתקיים סטייה בולטת מהאיזון הראוי בין כל השיקולים הרלבנטיים, על רקע תפיסות היסוד של המשפט הישראלי. ואם קיימים שיקולים לכאן ולכאן "וניתן היה על בסיס אותה תשתית נתונים לקבל החלטות שונות העומדות, כל אחת, במתחם הסבירות, יימנע בית המשפט מלהתערב""

16. ודוק, במסגרת ההליכים הפליליים הוסכם בין הצדדים כי קיימת עילת מעצר לצורך הדיון ולתובעים נקבעה חלופת מעצר לפיה נאסר עליהם להיכנס לבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע עד תום ההליכים בעניינם. החלטה זו של בית המשפט המחוזי אושררה ביום 17.2.14, בעקבות הגשת בקשה מטעם התובעים לשינוי תנאי השחרור ממעצר.

במצב דברים זה, התובעים אינם יכולים להעמיד את עצמם לרשות המעסיק היות והם מנועים מעיסוק בטיפול בחסרי ישע, בקטינים או בנזקקים ומנועים מלהיכנס בשערי בית החולים הפסיכיאטרי, הוא מקום עבודתם. לאור האמור, התובעים הינם במעמד של " מורחקים" ממקום העבודה שלא בשליטת המעסיק ועל כן, בהתאם להוראות התקשי"ר ונוהל ההשעיה אצל הנתבעות, אין צורך בהשעייתם. בנסיבות אלה, ההחלטה שלא להשעות את התובעים, שעה שהם אינם עומדים לרשות המעסיק, הינה החלטה סבירה שנתקבלה בהתאם להוראות התקש"יר ונוהל ה השעייה ואין מקום לבטלה.

יש לזכור כי לא המעסיק הוא זה אשר מנע מן התובעים להתייצב לעבודה, היינו מדובר בנסיבות שאינן בשליטת המעסיק, אלא מדובר במניעה כתוצאה מהחלטה שיפוטית שניתנה בהסכמת התובעים אשר היו מיוצגים בהליך הפלילי ומן הסתם, קיבלו ייעוץ משפטי מלא באשר להשלכות האיסור על כניסתם בשערי בית החולים הפסיכיאטרי.
משהמניעה לעבוד נעשתה במו ידיהם של התובעים, אין מקום להרהר אודות החלטת הנתבעות להוציא את התובעים לחופשה ללא שכר תחת השעייתם .

17. לאחר שקבענו כי ההחלטה שלא להשעות את התובעים היא החלטה סבירה, יש מקום לבחון האם, כטענת התובעים, יש לחייב את הנתבעות למצוא להם מקום עבודה חלופי עד לסיום ההליכים הפליליים בעניינם?

נאמר, כבר עתה , כי לדעתנו אין מקום לכפות על הנתבעות לספק לתובעים מקום עבודה חדש בשל אילוצים שנובעים ממעשיהם הפליליים, לכאורה , של התובעים.

במסגרת ההגבלות שהוטלו על התובעים, לבד מן האיסור להיכנס בשערי בית החולים הפסיכיאטרי, נאסר על התובעים גם לעסוק בטיפול בחסרי ישע, בקטינים או בנזקקים עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם. התובעים נקלטו לשירות המדינה בתפקידים של אח / אחות וכ ח עזר בבית החולים הפסיכיאטרי כאשר כישוריהם נבחנו והתאימו, באותה עת , למלא את אותם תפקידים והם עבדו שנים בטיפול בחולי נפש כרוניים וזה עיקר מומחיותם. אין מקום לחייב את הנתבעות למצוא להם עבודה בה אין להם כישורים והשונה מזו שאליה התקבלו, כאשר הם הביאו לסיכול חוזה העבודה בינם לבין הממונה והורחקו מהתפקידים הללו על פי החלטת בית משפט בהליך פלילי.

זאת ועוד, באיזון האינטרסים שבין צורכי המערכת אל מול הצורך לספק לתובעים מקום פרנסה, אנו סבורים כי יד צורכי המערכת על העליונה.

למותר לציין כי לא קיימת חובה שבדין לפיה על הנתבעות לספק לתובעים עבודה חלופית בתקופה שבתונים בחלופת מעצר אשר מונעת מהם להגיע למקום עבודתם ואף לעסוק בעבודה אליה נשכרו ושאותה הם יודעים לבצע.
כפי שעולה מנספח ב' לבקשה – באפשרות התובעים לעבוד בתקופה זאת בעבודה פרטית שלא בשירות המדינה, בהתאם להוראות הרלוונטיות.

18. האם היה על הנתבעות לערוך לתובעים שימוע בטרם קבלת ההחלטה על הוצאתם לחל"ת?

בעוד שבכתב התביעה הלינו התובעים על כך שלא נערך להם שימוע בטרם קבלת ההחלטה על הוצאתם לחל"ת ולא ניתנה להם זכות הטיעון, במסגרת סיכומיהם זנחו הם טענה זו ולא נזקקו לה עוד. לפיכך, יש לראות את התובעים כמי שזנחו את הטענה בדבר העדר השימוע ואין מקום להיעתר לה.

בעניין זה נקבע כי - "דין טענה שנטענה בכתב הערעור אך לא הועלתה בסיכומים – אם בשל שגגה או במכוון – כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה" ( ע"ע (ארצי) 1828-10-11 ורד זפרן גני נ' האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל" ,[פורסם בנבו] (28.11.12); ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102; ע"א 8168/03 יאיר ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ, [פורסם בנבו], 8.11.09).

למעלה מן הצורך נציין כי עיון בתקשי"ר ובנוהל השעיה והעברה זמנית לעבודה אחרת מעלה כי לא נקבעה חובת עריכת שימוע במקרה בו הוצא העובד לחל"ת בשל נבצרות שנובעת מחלופת מעצר המרחיקה אותו ממקום העבודה ובנוסף המונעת ממנו לעבוד עם האוכלוסיה עמה עבד ובעבודה אותה ביצע בשירות המדינה ושאליה נשכר.

מבלי לקבוע מסמרות, האם היה על נציבות שירות המדינה לערוך שימוע בטרם קבלת ההחלטה על הוצאת התובעים לחל"ת בניגוד ל רצונם, נציין כי בנסיבות העניין שלפנינו , אי עריכת השימוע אינה פוגעת בתוקף ההחלטה המנהלית. יפים לענייננו דבריו של השופט (בדימוס) יצחק זמיר בספרו הסמכות המנהלית, (כרך ב', נבו הוצאה לאור בע"מ, מהדורה שנייה, עמ' 1193) -

"בית המשפט יכול לקבוע כי הפרה של חובת השימוע אף שהיא פגם, אינה פוגעת בתוקף ההחלטה המנהלית, כאילו לא נפל בה פגם. כך עשוי בית המשפט לקבוע בייחוד כאשר ההפרה קלת ערך או שהיא בעלת אופי טכני, ויש יסוד להניח שגם אילו קוימה חובת השימוע כהלכתה, ההחלטה לא היתה משתנה, ומכל מקום שההפרה לא גרמה עוול."

וכך גם בעניינו. בית המשפט המחוזי אסר על מי מהתובעים לעסוק בטיפול בחסרי ישע, בקטינים או בנזקקים עד לתום ההליכים בעניינם וכן אסר עליהם להיכנס בשערי בית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע. לאור החלטת בית המשפט המחוזי ומשמדובר בנסיבות שאינן בשליטת הנתבעות - עריכת שימוע לא היה בה כדי לשנות את ההחלטה המנהלית.

19. לאור כל האמור, ההחלטה על הוצאתם של התובעים לחופשה ללא תשלום בעינה עומדת.

20. הגם שמן הראוי היה לחייב את התובעים בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין דחיית התביעה בחרנו, לפנים משורת הדין, שלא לעשות כן וזאת לאור המצוקה הכלכלית שנקלעו אליה התובעים, לטענתם, ואשר פורטה בכתבי הטענות וכן בפרוטוקול הדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי מיום 14.11.13.

21. סוף דבר- התביעה, על כל רכיביה, נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט כ"ט ניסן תשע"ד, (29 אפריל 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר יאיר טבת אורלי סלע מר לאון מיוני
נציג ציבור (עובדים) נשיאה נציג ציבור (מעבידים)


מעורבים
תובע: אנטוניו מנואל אפונסו
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: