ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חברת מירא לאור חשמל בע"מ נגד מדינת ישראל :

המערערים

  1. חברת מירא לאור חשמל בע"מ
  2. חב' כ.מ לאור בע"מ
  3. מחמוד מארג'ה

ע"י ב"כ עוה"ד ג' דחדולי וי' סמארה

נגד

המשיבה
מדינת ישראל
באמצעות המחלקה המשפטית של אגף המכס והמע"מ (ירושלים)

פסק-דין

השופט י' נועם:
1. לפנינו ערעור על הכרעת-דין וגזר-דין של בית-משפט השלום בירושלים בת"פ 1976/09 ובת"פ 3860/09. הערעור מופנה הן נגד הכרעת-הדין המרשיעה, מיום 2.5.12, שניתנה על-ידי כבוד השופט ש' פיינברג, והן נגד גזר-הדין, שניתן ביום 17.1.13 על-ידי כבוד השופט י' מינטקביץ – אשר המשיך לדון בתיק, בעקבות יציאתו של כבוד השופט פיינברג לחופשה לקראת פרישה מכס השיפוט. בהכרעת-הדין הורשעו המערערים כדלהלן. באישום הראשון הורשעו מערערים 1 ו-3 בעבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן – החוק), זאת בנסיבות מחמירות המנויות בסעיף 117(ב)(2) ו-(3) לחוק, ובאישום השני הורשעו מערערים 2 ו-3 בעבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק, בנסיבות מחמירות הנקובות בסעיף 117(ב)(2) לחוק.

2. מערערת 1, חברת מירא לאור חשמל בע"מ, נרשמה בחודש אפריל 2000 כעוסק מורשה בתחום החשמל, לפי החוק. מערערת 2, חברת כ.מ. לאור בע"מ, נרשמה כעוסק מורשה לפי החוק, בחודש יולי 2004. מערער 3, מחמוד מארג'ה, היה המנהל הפעיל של מערערות 1 ו-2 בתקופות הרלבנטיות לכתב-האישום.

בהכרעת-הדין, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית-משפט קמא את מערערים 1 ו-3, באישום הראשון, בעבירות של ניכוי תשומות בלא שיש לגביהן מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק, במטרה להתחמק מתשלום מס – לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק, וזאת בנסיבות המחמירות המנויות בסעיף 117(ב)(2) ו-(3) לחוק. על-פי הכרעת-הדין, בשנים 2006-2003 הגישה מערערת 1, באמצעות מערער 3, דו"חות תקופתיים שבהם ניכתה תשומות בסך כולל של 12,938,863 ₪, מבלי שהיו בידיהם חשבוניות מס כדין, זאת במטרה להתחמק מתשלום מע"מ בסך 1,770,829 ₪. ניכוי התשומות שלא כדין בוצע באמצעות עשרות חשבוניות שנחזו להיות חשבוניות אשר הונפקו למערערת 1 על-ידי מספר גורמים שונים.

בכל הנוגע לאישום השני, הורשעו מערערים 2 ו-3 בעבירות של ניכוי תשומות מבלי שיש לגביהן מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק, במטרה להתחמק מתשלום מס – לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק, וזאת בנסיבות המחמירות המנויות בסעיף 117(ב)(2) לחוק. על-פי הכרעת-הדין, בשנים 2006-2004 ניכתה מערערת 2, באמצעות מערער 3, בדו"חות התקופתיים שהגישו, תשומות בסך כולל של 18,715,297 ₪, מבלי שהיו בידיהם חשבוניות מס כדין, זאת במטרה להתחמק מתשלום מע"מ בסך 2,141,053 ₪. ניכוי התשומות שלא כדין בוצע באמצעות עשרות חשבוניות מס שנחזו להיות חשבוניות אשר הונפקו למערערת 2 על-ידי מספר גורמים שונים.

בסך הכל, ניכה מערער 3 עבור מערערות 1 ו-2, שלא כדין, סכום מס כולל העולה על 3.8 מיליון ₪. יצוין, כי במהלך שמיעת הטיעונים לעונש, ביום 5.9.12, קבע כבוד השופט פיינברג כי נפלה טעות בהכרעת-הדין, שכן בשל שגגה התייחס למספר חשבוניות שלגביהן חזרה בה המאשימה מן האישום. כבוד השופט פיינברג תיקן את הכרעת-הדין, בכך שהקטין את סכומי המס הנוגעים למספר חשבוניות אשר ביחס אליהן חזרה בה המאשימה מהאישום, והעמיד את תשומות המע"מ שנוכו שלא כדין באישום הראשון על סך של 1,770,829 ₪ (חלף הסכום של 1,902,791 ₪ שנקבע בהכרעת-הדין בטרם תוקנה), ובאישום השני בסכום של 2,141,053 ₪ (חלף הסכום של 2,652,347 ₪ שנקבע בהכרעת-הדין המקורית).

יצוין, כי בתשובתם לאישום בערכאה הדיונית הודו המערערים כי החשבוניות המפורטות בכתב-האישום קוזזו בדו"חות שהוגשו על ידם; ועיקר המחלוקת נסבה בשאלה, האם נוכו בדו"חות תשומות מבלי שהיה לגביהן מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק, זאת בכוונה להתחמק מתשלום מס. בסופו של יום, הרשיע בית-משפט קמא, כאמור, את המערערים בעבירות האמורות, זאת בהסתמכו על ראיות התביעה, שעה שהמערערים בחרו שלא להביא כל ראיה מטעמם, ובכלל זה – נמנעו מהעדת מערער 3.

3. גזר-הדין ניתן על-ידי כבוד השופט י' מינטקביץ, זאת כאמור לאחר יציאתו של כבוד השופט ש' פיינברג לחופשה לקראת פרישה מכס השיפוט. הצדדים הסכימו, כי הכרעת-הדין תינתן על-ידי שופט אחר, על סמך טיעוניהם לעונש שנשמעו לפני כבוד השופט ש' פיינברג. בית-המשפט (כבוד השופט י' מינטקביץ) השית על כל אחת משתי החברות המערערות קנס בסך 1,000,000 ₪, ודן את מערער 3 למאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים, זאת בצד מאסר על-תנאי ותשלום קנס בסך 250,000 ₪.

4. בהודעת הערעור המפורטת, בעיקרי הטיעון בכתב ובטיעוניהם בעל-פה, מלי נים המערערים על הכרעת-הדין המרשיעה, וגורסים כי המאשימה לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה בדבר ניכוי התשומות שלא כדין. לחלופין, מבקשים המערערים להקל בגזר-דינו של מערער 3, וגורסים כי העונש שהוטל עליו חורג מרמת הענישה הנהוגה בנסיבות דומות.

המשיבה מבקשת להותיר את הכרעת-הדין על כנה, זאת מהטעמים של הערכאה הדיונית; וגורסת כי אין מקום להקלה בגזר-הדין, זאת נוכח חומרת העבירות ונסיבות ביצוען.

5. לאחר בחינת מכלול טיעוני הצדדים, הן בעיקרי הטיעון בכתב והן בטיעונים בעל-פה, לא מצאנו כי קמה עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות של בית-משפט קמא, שנסמכו על הראיות שהובאו לפניו ועל התרשמותו מהעדויות.

הכרעת-הדין המרשיעה נסמכה על עדויותיהם של כ-20 עדי תביעה, לרבות מוצגים שהוגשו, כאשר מנגד בחר מערער 3 שלא להעיד, ושלא להשמיע עדות כלשהי מטעם המערערים. טענתם העיקרית של המערערים, הן בערכאה הדיונית והן לפנינו, הייתה כי בתשתית הראייתית שהובאה בפרשת התביעה, אין כדי לבסס את הרשעת מי מהמערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב-האישום.

בית-משפט ביסס את הכרעת-דינו על "ארבע קבוצות של עדויות" (כלשונו), אשר "יחדיו משלימות תמונה ראייתית לחובתם של הנאשמים" (עמ' 5 להכרעת-הדין): גרסאות העובדים שעסקו בהנהלת החשבונות – רואה החשבון של החברות, מר חמדי נבולסי, ומנהלת החשבונות, גב' מרווא תמימי; עדויות בעלי החברות או מנהליהן ששמותיהם הופיעו בחשבוניות הנדונות; עדותו של מר איסמעיל עטאונה – עובד של מערערת 2, אשר לטענת מערער 3 היה שותפו לעסקים; ואמרותיו של מערער 3 בחקירה. אסקור להלן את ארבעה האדנים שעמדו בבסיס ההרשעה.

6. נדבך הראיות הראשון נסמך, על-פי הכרעת-הדין, על גרסאותיהם של מנהלי החשבונות. הללו העידו, כי החשבוניות נושא ההרשעה קוזזו בדו"חות התקופתיים שהגישו המערערים לרשויות מע"מ, וכן העידו בדבר היעדר אסמכתאות לתשלום בגינן. בהודעתה של מנהלת החשבונות, מרווא תמימי, שהוגשה בהסכמה, מסרה העדה כי בעת הכנת כרטסת החשבונות של מערערת 1, נהגה לפנות בשאלות אל מערער 3. העדה מסרה, כי פנתה אל מערער 3 ביחס לכל אחת מהחשבוניות הרלבנטיות, משום שלא מצאה בספרים תשלום לצִדן. לדבריה, מערער 3 השיב לה, כי התשלום עבור החשבוניות נעשה במזומן. עוד ציינה, כי לא ראתה את דפי החשבון של החברה, וכל שדווח ביחס לתשלומים היה על-פי הצהרתו של מערער 3 בלבד. היא הוסיפה, כי ניסתה לערוך בדיקה ובירור עם קבלני המשנה ששמותיהם הופיעו בחשבוניות, אך לא הצליחה להשיגם. רו"ח חמדי נבולסי העיד, ביחס למערערת 2, כי מערער 3 נהג להביא למשרד חשבוניות של אנשים שעבדו איתו כקבלני משנה, אך לא המציא אסמכתאות על התשלומים. לדבריו, כאשר שאל את מערער 3 בעניין האסמכתאות, השיב לו האחרון כי שילם לקבלנים במזומן. הואיל ולא הוצגו קבלות בגין תשלומים ששולמו לקבלני המשנה, הוא נמנע מהגשת מאזנים ביחס לנאשמת 2. רו"ח נבולסי אמנם העיד, כי מערער 3 ביקש ממנו לבדוק מול רשויות המס, אם יש למנפיקי החשבוניות אישור לניכוי מס במקור ואישור על ניהול ספרים; ואולם, בית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, לנוכח מארג הראיות המפליל את המערערים, כי הבקשה האמורה, לעריכת בדיקה מול רשויות המס, " שימשה את הנאשם כ'סיפור כיסוי', למקרה של ביקורת רשויות המס, כפי שאכן קרה לאחר שהתעורר החשד כי הנאשמים מנכים תשומות שלא כדין" (פִסקה 6 להכרעת-הדין).

7. נדבך הראיות השני נסמך על עדויותיהם של כ-14 עדים – הבעלים או המנהלים של קבלני המשנה או הספקים ששמותיהם הופיעו בחשבוניות הנדונות בכתב-האישום, אשר חזרו כולם על הטענה, כי לא עבדו עם המערערים, לא מסרו להם חשבוניות מס, לא קיבלו תשלומים ולא סיפקו להם כל שירות. בהקשר זה קבע בית-משפט קמא, כי " כולם העידו פה אחד שאינם מכירים את הנאשמים ושלא הוציאו את החשבוניות נשוא כתב-האישום המיוחסות אליהם" (פִסקה 6 להכרעת-הדין). בית-המשפט התייחס בהכרעת-הדין לשלוש קבוצות משנה בתוך נדבך ראייתי זה: האחת, מי שניהלו עסק פעיל לכל דבר, אך לא ביצעו עסקאות עם המערערים (כמו למשל העד מרדכי שטיינברג); השנייה, מי שככל הנראה ניהלו חברות פיקטיביות, אשר כל מטרתן הייתה הפצת חשבוניות כוזבות (כמו למשל העד מועאז זעתרי); והשלישית, שעליה נמנו מרביתם של העדים, אשר הציגו את עסקיהם כ"לגיטימיים", אך בית-המשפט התרשם כי הנסיבות "מעוררות חשד כי מדובר בחברות שהן למעשה 'פיקטיביות' " (פִסקה 7 להכרעת-הדין). בית-משפט קמא דחה בהכרעת-דינו את טענת הסנגור, לפיה המאשימה לא העידה את הגורמים בחברות השונות שהיו מוסמכים לייצג את קבלני המשנה, וכי יתכן כי אנשים אחרים, העובדים עבור קבלני המשנה, מסרו את החשבוניות וביצעו את העבודה המצוינת בהן. בית-משפט קמא ראה טענה זו כ"ספקולציה" בלבד, שאינה מקימה ספק סביר במארג ראיות התביעה, בציינו כי מכל מקום הספקולציה שהועלתה על-ידי הסנגור, איננה חלה על " קבלני המשנה הפיקטיביים" (פִסקה 8 להכרעת-הדין).

8. האדן השלישי של מארג הראיות המפליל את המערערים, הוא עדותו של עד התביעה איסמעיל עטאונה, אשר עבד עם מערער 3 במסגרת החברה, מערערת 2. עטאונה העיד, כי עבד עבור מערער 3 כשכיר במשך כשלוש שנים, וכי תפקידו היה להביא פועלים מאזור יהודה ושומרון ולשמש כמנהל עבודה שלהם. לדבריו, שילם לפועלים באמצעות כספים שקיבל ממערער 3, בהמחאות של מערערת 2. העד הכחיש קשר כלשהו לחשבוניות של קבלני המשנה, נושא הכרעת-הדין. בנוסף הכחיש העד, כי הוא חתום על מסמך הנחזה כהסכם של פירוק השותפות עם מערער 3, הסכם שעליו ביקש מערער 3 להסתמך בטיעוניו לפיהם עטאונה היה שותפו. בהודעתו בחקירה (ת/11) מסר מערער 3 גרסה התואמת את זו שמסר עטאונה. לדברי מערער 3, "הייתי מביא כסף מזומן, פורע שיקים לפעמים על שמי, על שם אשתי, על שם אחי, נותן לעטאונה מזומן והוא היה משלם לראשי הקבוצות". בית-המשפט הוסיף וציין, כי אמנם מערער 3 טען בהודעתו, כי עטאונה (שלטענתו היה שותפו רק בשנת 2005) היה גם מביא את החשבוניות ככיסוי חשבונאי לתשלומים שהחברות שילמו עבור הפועלים, אך טענה זו, אשר הוכחשה כאמור על-ידי עטאונה בעדותו, לא נתמכה בראיה אחרת. מכל מקום, הוסיף וקבע בית-משפט קמא, כי מעדויותיהם של רו"ח נבולסי ומנהלת החשבונות מרווא, הוכח כי היה זה מערער 3 אשר השתמש בחשבוניות הללו לצורך ניכוי התשומות עבור המערערות, "כך שאין משמעות בנוגע לאישום הנדון לשאלה מי מבין השניים, הנאשם או עטאונה, השיג את החשבוניות עבור נאשמת 2" (פִסקה 10 להכרעת-הדין). בהקשר זה הוסיף וציין בית-משפט קמא, כי מערער 3 הודה בחקירתו במשטרה שפעל באותה שיטה גם בעניינה של מערערת 1, כפי שפעל בסיועו של עטאונה ביחס למערערת 2. עוד קבע בית-משפט קמא, כי לצורך ההרשעה אין נפקות להכרעה בשאלה, האם מדובר בחשבוניות "פיקטיביות", או בחשבוניות "זרות", שכן שתיהן אינן משקפות עסקת אמת; וכלשונו: "אין נפקא מינה בבחינת העבירות נושא כתב-האישום, אם החשבוניות היו פיקטיביות לכל דבר ועניין, או ששיקפו עסקה שונה מזו שבוצעה בפועל (כגון הצורך במתן כיסוי חשבונאי לשכר הפועלים כפי שטען הנאשם בהודעתו). בשני המקרים מדובר בניכוי תשומות שלא כדין בניגוד לסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, העומד בבסיס העבירות נשוא כתב-האישום" (פִסקה 12 להכרעת-הדין).

9. הבסיס הרביעי במארג הראיות המפליל הִנו גרסאותיו של המערער 3 עצמו בחקירת רשויות מע"מ. בהקשר זה הדגיש בית-משפט קמא, כי מערער 3 מסר בהודעותיו שהחשבוניות ניתנו כנגד עבודה שבוצעה עבור החברות המערערות, אך לא ידע לפרט מהן העבודות. מערער 3 טען באמרותיו, כי אינו זוכר מיהם קבלני המשנה שעִמם עבד, ומסר תשובות כלליות ביותר ביחס למהות העבודה שבוצעה. בית-משפט קמא קבע, כי גרסתו של מערער 3 בחקירתו, לפיה הוא אינו זוכר את פרטי העסקאות עם מנפיקי החשבוניות, הִנה גִרסה בלתי אמינה ובלתי סבירה, בפרט כשמדובר בחשבוניות בסכומי עתק מבלי שנמצא תיעוד כלשהו לביסוס העסקאות, וכאשר לא חלף זמן רב בין המועדים הנקובים בחשבוניות לבין מועד מסירת הודעותיו של מערער 3. באשר לטענת הסנגור, לפיה לא הוסברה למערער 3 על-ידי החוקרים זכותו להיוועץ עם עורך-דין בטרם נחקר, קבע בית-משפט קמא, כי לא קמה עילה בנסיבות העניין לפסילת ההודעות, בהתאם לכלל הפסילה הפסיקתי שנקבע בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי סא(1), 461 (2006); ובפרט כאשר בסיכומיו לא ביקש הסנגור לפסול את ההודעות ואף הסתמך עליהן, בציינו (בסעיף 21 לסיכומיו) כי מרשו מסר בהודעות " טענות אמיתיות המשקפות את המציאות כהווייתה".

10. בכל הנוגע ליסוד הנפשי, הוסיף וציין בית-משפט קמא, כי בין אם מערער 3 השיג בעצמו את החשבוניות הפיקטיביות, ובין אם אלו הושגו ע"י איסמעיל עטאונה, הוּכחה מודעותו של מערער 3 לכך שהוא עוסק בחשבוניות פיקטיביות, גם מהאמור בהודעתו ת/12: "אני הייתי אומר את הסכום לאיסמעיל והוא היה מביא את החשבונית הרשומה עם הסכום". מכאן קבע בית-המשפט, כי מערער 3 היה מחליט מה יהיה הסכום הרשום בחשבוניות, ולא קבלני המשנה שכביכול סיפקו את החשבוניות. אינדיקציה נוספת למודעותו של מערער 3 לפליליות שבמעשיו, מצא בית-משפט קמא בעדותה של מנהלת החשבונות מרווא, שציינה כי מערער 3 הודה בפניה כי שילם במזומן עבור החשבוניות, על אף שהזהירה אותו שלפי חוק מס ערך מוסף, אסור לחברה לשלם במזומן סכום העולה על 20,000 ₪.

ממכלול הראיות האמורות, ולנוכח בחירת מערער 3 שלא להעיד ושלא להביא ראיה כלשהי מטעם המערערים, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה כי המאשימה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, שהמערערים ביקשו לנכות מס תשומות באמצעות חשבוניות שאינן משקפות עסקאות אמיתיות, ועל-כן הרשיע אותם בעבירות שצוינו לעיל.

11. סעיף 117(ב) לחוק מורה כדלהלן: "עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו – מאסר חמש שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977". החלופה הרלבנטית לענייננו היא בסעיף (5): "ניכה מס תשומות מבלי שיש לגביו מסמך כאמור בסעיף 38". סעיף 38 לחוק מורה, כי עוסק זכאי לנכות מהמס שהוא חייב בו את מס התשומות הכלול, בין-השאר "בחשבוניות מס שהוצאו לו כדין...".

היסוד העובדתי של העבירה כולל רכיב התנהגותי של ניכוי מס תשומות, ושל רכיב נסיבתי שלילי – המתבטא בהיעדר חשבוניות שנופקו לעוסק כדין בעניין זה. יסוד הכוונה הפלילית המיוחדת, דהיינו – הכוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, ככל יסוד נפשי של כוונה מיוחדת, הִנו מצפונות לִבו של עושה העבירה, ומטבע הדברים ניתן להסיקו, בין מהתנהגותו של הנאשם, בין מעובדות חיצוניות ובין מראיות נסיבתיות (ע"פ 575/72 מדינת ישראל נ' שבח, פ"ד כח(1) 78 (1973); ע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 1 (2000); וע"פ (י-ם) 40033/07 "יגיל" שירותי שמירה וניקיון (1997) בע"מ נ' מדינת ישראל (11.11.07) ). על-רקע זה נפסק בתחום עבירות המס, כי ככלל, עצם הפחתה של הכנסה מוצהרת על-ידי נישום, מסירת ידיעה כוזבת על-ידו או השמטת פריטים מדו"ח, תביא למסקנה בלתי נמנעת, לפיה הלה התכוון להתחמק מתשלום מס, אלא אם כן יש בפיו הסבר סביר היכול לעורר ספק בדבר כוונתו הפלילית (ע"פ 143/73 זיידל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 19, 26 (1974); ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 201, 206 (1974); ע"פ 1182/99 בעניין הורוביץ' לעיל; ורע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ (בפירוק), פ"ד נח(4) 439 (2004)).

12. הלכה היא, כי בית-המשפט שלערעור לא ייטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית אשר התרשמה מהעדים שהופיעו לפניה, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת לכדי מקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור, כמו למשל – כשנקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 646 (2000); וע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(4) 408 (2000)).

13. לא קמה עילה להתערב בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא. קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט, לפיהן ביקשו המערערים לנכות מס תשומות באמצעות חשבוניות שלא שיקפו עסקאות אמיתיות, נסמכו – כמפורט לעיל – על התשתית הראייתית שהובאה לפניו ועל התרשמותו מהעדויות. תשתית זו זכתה לחיזוק רב משמעות, בהחלטתם של המערערים שלא להשמיע ראיות מטעמם, ובבחירתו של מערער 3 להימנע ממתן עדות. בהקשר האחרון יצוין, כי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מורה כי "הימנעות הנאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע ...". לא מצאנו, כי נפל פגם בקביעת העובדות, המקים עילה להתערבות שיפוטית של ערכאת הערעור.

על-יסוד קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, אף השתכלל היסוד העובדתי של העבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק; שכן המערערים ניכו מס תשומות באמצעות חשבוניות מס שלא שיקפו עסקאות אמיתיות בין החברות המערערות לבין מי ששמם הופיע בחשבוניות. בין אם תכוננה החשבוניות "זרות", ובין אם תקראנה "פיקטיביות", הרי שאלו אף אלו הן מדומות וכוזבות, ולא משקפות עסקת אמת בין מנפיק החשבוניות לבין העוסק (רע"פ 5718/05 אוליבר נ' מדינת ישראל (8.8.05); וע"פ (י-ם) 40033/07 בעניין "יגיל" לעיל). במקרה דנן גם הוכח היסוד הנפשי של כוונה להשתמט או להתחמק מתשלום מס, שכן על-פי קביעתו של בית-משפט קמא, עשו המערערים שימוש בחשבוניות פיקטיביות, שלא שיקפו עסקת אמת, לצורך ניכוי מס תשומות; ומעשיהם בוצעו, אפוא, במטרה להתחמק ולהשתמט מתשלום מס בסכום כולל של כ-3.8 מיליון ש"ח .

14. המערערים טענו, הן בערכאה הדיונים והן לפנינו, בדבר מחדלי חקירה, שעיקרם אי-העדת הגורמים הרלבנטיים המוסמכים לייצג את קבלני המשנה השונים, מנפיקי החשבוניות, ובהקשר זה הוסיפו כי יתכן שאנשים אחרים, שעבדו עבור קבלני המשנה, מסרו את החשבוניות וביצעו את העבודות. צדק בית-משפט קמא בקביעתו, כי מדובר ב"ספקולציה" שאינה מקימה ספק סביר בדבר אשמתם של המערערים; ודין טענת המערערים להידחות אף בשל העובדה שמערער 3 לא ציין באמרותיו בחקירה ממי קיבל את החשבוניות, ובחר שלא להעיד בבית-המשפט ואף לא להזמין עדים מטעמו. משנדרש מערער 3 בחקירותיו ברשויות מע"מ להבהיר מדוע דרש תשומות בסך 3.8 מיליון ₪, לא סיפק הסברים ופרטים למהות ההתקשרויות, ולזהותם של מי שמסרו לו את החשבוניות. בנסיבות אלו, השמיעה המאשימה כעדים מטעמה את הבעלים של החברות, או את מי שניהלו אותן; והללו ציינו בבית-המשפט כי החברות לא ביצעו עסקאות כלשהן עם מי מהמערערים. כאמור, די היה בעדויות האמורות, כאשר אלו השתלבו עם יתר הראיות, קרי – הודעת מנהלת החשבונות, עדות רואה החשבון, עדותו של איסמעיל עטאונה ואמרותיו של מערער 3, כדי להביא למסקנה, מעבר לספק סביר, לפיה החשבוניות שאותן קיזזו המערערים אינן משקפות עסקאות אמת שעשו המערערים עם מי ששמם מופיע על גבי החשבוניות. כאמור, מסקנה זו מקבלת חיזוק של ממש בהימנעותם של המערערים מהבאת ראיות מטעמם, ובבחירתו של מערער 3 שלא להעיד ושלא למסור ממי קיבל לידיו חשבוניות בסכומים של מיליוני שקלים.

15. בכל הנוגע לתיקון הכרעת-הדין, שנעשה בשלב הטיעונים לעונש, הרי שאין בכך כדי לפגום בהכרעת-הדין המתוקנת. בית-משפט קמא טעה בהכרעת-הדין, כאשר הביא במניין החשבוניות שקוזזו שלא כדין, 14 חשבוניות שלגביהן חזרה בה המאשימה מהאישום בסיכומיה. המאשימה חזרה בה מהאישומים בגין החשבוניות האמורות, הואיל ולא עלה בידיה להעיד בעל תפקיד מטעם החברות שהנפיקו את החשבוניות. כפי שציין בית-משפט קמא בהחלטתו מיום 5.9.12, מדובר בשגגה, עת לא שת לִבו, בעת מתן הכרעת-הדין, לכך שהמאשימה חזרה בה מהאישום לגבי חלק מהחשבוניות.

16. המערערים מוסיפים וטוענים, כי עדותו של רו"ח נבולסי, בדבר בקשתו של מערער 3 לערוך בירור אודות מנפיקות החשבוניות, מצביעה על היעדר כוונה להתחמק מתשלום מס. מקובלת עליי קביעתו של בית-משפט קמא, כי אין בעדות זו כדי לעורר ספק סביר בדבר הכוונה להתחמק מתשלום מס, שכן ממארג הראיות המפלילות עולה שמדובר בחשבוניות "זרות" שאינן משקפות עסקאות אמת בין מי ששמם מופיע על החשבוניות לבין מערערות 1 ו-2; וכי כל ניסיונו של מערער 3 היה להשיג "סיפור כיסוי" (כלשונו של בית-משפט קמא) למקרה שבו תיערך ביקורת של רשויות המס, כפי שאירע בפועל בענייננו. במסגרת "סיפור הכיסוי" הצטיידו המערערים בחשבוניות של עסקים רשומים, למרות שהחשבוניות לא שיקפו עסקאות אמת; ולצורך אי-חשיפת ההונאה, ביקש מערער 3 מרואה החשבון לוודא שמנפיקי החשבוניות הִנם עוסקים רשומים על-פי החוק.

עוד טוענים המערערים בערעורם, כי עדויותיהם של בעלי החברות ומנהליהן, לפיהן לא סיפקו שירותים לחברות המערערות, היו כוזבות. ואולם, כאמור, לא מצאנו מקום להתערב בהערכת העדויות, שנעשתה על-פי התרשמותו הבלתי אמצעית של בית-משפט קמא; ובפרט כאשר המערער בחר שלא לעלות לדוכן העדים, ונמנע, אפוא, מלמסור פרטים מינימאליים על נסיבות ההתקשרויות עם החברות ועל הנפקת החשבוניות הנדונות.

על-יסוד האמור לעיל, לא קמה עילה להתערב בהכרעת-הדין המרשיעה, לפיה המערערים ניכו תשומות שלא כדין, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס ערך מוסף. כעולה מהכרעת-הדין, המערערים, אשר ביצעו עבודות עבור לקוחותיהם, באמצעות פועלים מאזור יהודה ושומרון, הוציאו ללקוחותיהם חשבוניות מס, אשר חייבו אותם לשלם מע"מ בסכומים גבוהים. כדי להקטין סכומים אלו, השיג המערער חשבוניות מס פיקטיביות, או "זרות", ממקורות שונים, ובכך ניכה שלא כדין סכום מס של מעל 3.8 מיליון ₪. העבירות בוצעו בנסיבות מחמירות, נוכח שיטתיות ביצוען והיקף סכום המע"מ שנוכה שלא כדין.

17. מכאן לערעור על חומרת העונש.

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, על בית-המשפט לקבוע בגזר-הדין את מתחם העונש ההולם, זאת לאור העיקרון המנחה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; ובהמשך – לגזור את העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם הענישה ההולם, תוך התייחסות לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, זאת אגב אפשרות לסטות מהמתחם בנסיבות חריגות שצוינו בחוק. על-פי התיקון האמור לחוק, במקרה שבו הורשע נאשם בכמה עבירות, על בית-המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, על בית-המשפט לקבוע מתחם ענישה לאירוע כולו, ולגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע. ואולם, ככל שבית-המשפט מוצא, כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יש לקבוע מתחם ענישה הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן לגזור עונש נפרד לכל אירוע, אגב התייחסות לשאלה האם העונשים ירוצו בחופף או במצטבר, או שמא להשית עונש כולל לאירועים כולם (ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13), פִסקה 22 לפסק-דינו של כבוד השופט סולברג). מתחם הענישה נקבע בהתאם לעקרון ההלימה, וביישומו מביא בית-המשפט במניין שיקוליו את הערך החברתי שנפגע בביצוע העבירה, את מדיניות הענישה הנהוגה ואת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

כאמור, הטיעונים לעונש נשמעו לפני כבוד השופט ש' פיינברג, וגזר-הדין ניתן על-ידי כבוד השופט י' מינטקביץ, זאת בהסכמת הצדדים. יצוין, כי לבקשת הסניגור הזמין השופט פיינברג חוות-דעת מהממונה על עבודות השירות בעניינו של מערער 3, זאת לאחר שהסניגור הבהיר, כי לא יטען בעתיד שנוצרה ציפייה אצל הנאשם לפיה ייגזר עליו מאסר לריצוי בעבודות שירות. גם בית-המשפט הבהיר והדגיש למערער, בהחלטתו בדבר הזמנת חוות-הדעת מהממונה, כי חוות-הדעת מוזמנת לבקשתו של בא-כוחו, וכי "אין לו לפתח כל ציפייה מעצם הזמנת חוות-הדעת, כי אכן בית-המשפט בסופו של דבר יגזור עליו עבודות שירות" (עמ' 121 לפרוטוקול). המערער טוען, כי עצם החלטתו של כבוד השופט פיינברג להפנות את מערער 3 לממונה על עבודות השירות, הצביעה על כך שהענישה הייתה אמורה להיות מתונה מזו שננקטה בסופו של יום; וכי בנסיבות אלו נגרם לו עוות דין מעצם ההחלטה להעביר את התיק לשופט אחר. אין ממש בטענה זו, בפרט כשהעברת הדיון לשופט אחר נעשתה בהסכמת המערערים, וכאשר הובהר – הן על-ידי הסניגור והן על-ידי בית-המשפט – כי היענות לבקשת המערער להזמנת חוות-דעת מהממונה לא אמורה ליצור ציפייה או הסתמכות כלשהי.

18. בית-משפט קמא (כבוד השופט מינטקביץ) קבע, כי מתחם הענישה ההולם בגין כל אחד מהאישומים הוא מאסר בפועל לתקופה שבין שנתיים לארבע שנים, זאת בצד מאסר על-תנאי ורכיב של קנס בשיעור שמבטא את היקפה הכספי של העבירה. בכל הנוגע לקביעת מתחם הענישה, התייחס בית-משפט קמא לחומרת העבירות ונסיבותיהן, ובכלל זה – ביצוען על-פני תקופה של כשלוש שנים, באופן מתוכנן ובצורה שיטתית, תוך הסתמכות על עשרות חשבוניות פיקטיביות וזרות של למעלה מעשרה עוסקים שונים, וכן שיעורו הניכר של הסכום שנגרע מקופת המדינה – למעלה מ-3.8 מיליון ₪, אשר כיום לא ניתן לגבותו. באשר לעונש המתאים בתוך מתחם הענישה ההולם, התייחס בית-משפט קמא לנסיבותיו האישיות, הבריאותיות והמשפחתיות של מערער 3, כפי שעלו מעדותה של רעייתו, וכן נתן דעתו למסמך חסוי שהוצג לעיונו בלבד. כן התייחס בית-משפט קמא לעברו הפלילי של מערער 3, אם כי מדובר בעבירות לא חמורות, ושאינן ממן העניין הנדון, כמו עבירות של היזק בזדון לרכוש, החזקת סכין, העסקת שוהה בלתי חוקי ופירוק חלקי רכב. בנוסף התייחס בית-משפט קמא לעובדה שהמערערים לא הסירו את מחדליהם עד היום, והחוב לרשויות המס הוגדר כ"חוב אבוד". על-רקע האמור ציין בית-משפט קמא בגזר-דינו, כי אלמלא המסמך החסוי, לא היה מהסס להשית על מערער 3 מאסר ברף העליון של מתחם הענישה ההולם, בגין כל אחד מהאישומים שבהם הורשע, תוך צבירה מסוימת של העונשים. עם זאת הדגיש, כי יש במסמך החסוי כדי להקל בדין, אך לא "לשנות את התמונה באופן דרמטי, אלא רק להאיר נקודה משמעותית אחת העומדת לזכות הנאשם" (עמ' 4 להכרעת-הדין).

בסופו של יום גזר בית-משפט קמא על מערער 3 מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים, זאת בצד מאסר על-תנאי וקנס בסך 250,00 ₪; ועל כל אחת מהמערערות 1 ו-2 השית קנס בסך מיליון שקלים.

19. כלל הוא, כי ערכאת הערעור לא גוזרת מחדש את העונש, אלא בוחנת את סבירותו של גזר-הדין של הערכאה הדיונית. התערבות בגזר-הדין תיעשה במקרה שבו נמצא על-ידי ערכאת הערעור כי נפלה בגזר-הדין טעות מהותית או שהעונש שנגזר סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה. נפסק, כי גדרי ההתערבות האמורים נותרו על כנם גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ע"פ 7430/13 שחרוך טוחסונוב נ' מדינת ישראל (3.3.14); וכן ראו: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13) ; וע"פ 3151/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל (24.4.14), בפִסקה 10) .

20. לאחר בחינת מכלול טיעוני הצדדים, סבורני כי אין מקום להתערב בגזר-דינו של בית-משפט קמא.

למותר להכביר מילים על חומרתן של עבירות המס והנזק שהן מסבות למדינה ולחברה ; ובהקשר זה אפנה לדברים שכבר השמעתי בפסקי-דין אחרים (ובין השאר – עפ"ג 34689-01-13 מוסא לאפי נ' מדינת ישראל (9.2.14)) . עבירות המס הִנן חלק מהעבריינות הכלכלית המכוונת לפגוע בציבור בכללותו. הן שקולות לשליחת-יד לקופה הציבורית, משבשות את פעולתו התקינה של מנגנון גביית המיסים, פוגעות במשק המדינה ומערערות את אמון הציבור בערך השוויון בנשיאה בנטל המיסים (ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 211 (1981); רע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 381 (2004); רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (24.2.05); ע"פ 2636/12 עיזבון המנוח יהושוע שלוש נ' מדינת ישראל (5.3.13) ; וע"פ 3151/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל (לעיל), בפִסקה 11) . בעבירות כלכליות – בכלל, ובעבירות מס – בפרט, גובר משקלו של האינטרס הציבורי שבהחמרה בענישה, על-פני נסיבותיו האישיות של הנאשם (רע"פ 281/05 ציון יעקב נ' מדינת ישראל (20.4.05); רע"פ 254/06 רומן קעדאן נ' מדינת ישראל (20.6.06); ורע"פ 7135/10 חן נ' מדינת ישראל (3.11.10) . נוכח חומרת העבירות הנדונות, הנזק שהן מסבות לאוצר המדינה, קלות ביצוען והקושי בחשיפתן ובאיתור מבצעיהן – מן הראוי להטיל בגינן עונשי מאסר בפועל ממושכים בצד קנסות כבדים . עמדה עונשית זו מתחייבת משיקולי גמול, הוקעת המעשים והרתעה אפקטיבית – אישית וכללית (ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 721 (2004); רע"פ 1546/05 שמחוני נ' מדינת ישראל (22.3.05); ורע"פ 4563/11 חברת קוסטה קבלנות בע"מ נ' מדינת ישראל (19.6.11)); זאת אף אם מדובר בנאשמים ללא הרשעות קודמות ובמי שהתנהלו באופן נורמטיבי במהלך השנים (ע"פ 2919/02 אלוני נ' מדינת ישראל (1.10.02)).

מדיניות ענישה מחמירה זו, המחייבת הטלת מאסרים בפועל, בצד קנסות מכבידים, מיושמת, בין-השאר, גם בעבירות של העלמת תשלומי מע"מ, לרבות ניכוי מס תשומות שלא כדין, אגב שימוש בחשבוניות מדומות שאינן משקפות עסקת אמת, כמו בענייננו (ראו: רע"פ 586/00 אבו עראר עומר נ' מדינת ישראל (13.2.00); רע"פ 5718/05 בעניין אוליבר, לעיל; רע"פ 1054/07 צמרת אויאשן 1988 בע"מ נ' מדינת ישראל (6.2.07); רע"פ 7781/07 זחאיקה נ' מדינת ישראל (24.9.07); רע"פ 10945/07 יגיל שירותי שמירה וניקיון (1997) בע"מ נ' מדינת ישראל (14.5.08); ע"פ (ת"א) 71538/07 טל יגרמן נ' מדינת ישראל (20.2.08); ע"פ (י-ם) 4827/09 חברת סופה בע"מ נ' מדינת ישראל (14.1.10); וע"פ (י-ם) 22139-04-13 אחים אלישה 2005 לבנייה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (6.6.13)). על-רקע מדיניות ענישה מחמירה זו, הוטלו מאסרים ממושכים – לתקופות שבין 30 עד 48 חודשים – בגין ניכוי תשומות פיקטיביות בסכומים שבין 2.5 מיליון ₪ לבין 4 מיליון ₪ (רע"פ 10170/08 עומר עיסא נ' מדינת ישראל (2.3.09); עפ"ג (י-ם) 6874-04-11 סהראב קאשור נ' מדינת ישראל (18.5.11); ע"פ (י-ם) 40393-11-12 אבראהים גברין נ' מדינת ישראל (20.3.13); ועפ"ג 7618-10-12 אסאמה שריף נ' מדינת ישראל (7.1.13)).

21. העבירות שביצעו המערערים חמורות במהותן ובנסיבותיהן, זאת נוכח הישנות המעשים במשך כארבע שנים, שיטתיות הביצוע , שיעורו הכולל של המע"מ שקוזז שלא כדין המסתכם בכ- 3.8 מיליון ₪ אשר נגרע מאוצר המדינה לנוכח אי-הסרת המחדל, וה"כסות" של העסקאות המדומות שבאמצעותן ביקשו המערער והחברות להתחמק מתשלום מס, אגב שימוש בחשבוניות שאינן משקפות עסקאות אמת. מערער 3, שניהל את החברות, מערערות 1 ו-2, היה הרוח החיה מאחורי ביצוע העבירות והנהנה העיקרי מהן. לנוכח מהות העבירות ונסיבות ביצוען, לאור תכלית הענישה בעבירות הנדונות ועל-רקע מדיניות הענישה הנהוגה, סבורני כי אין להתערב במתחם הענישה ההולם שנקבע בגין העבירות הנדונות, קרי – מתחם שבין שנתיים לבין ארבע שנות מאסר בגין כל אחד מהאישומים. לא מצאתי עילה להתערב בעונש המאסר שהושת על מערער 3, וכן בעניין שיעורו של הקנס, שכן בית-משפט קמה הביא בחשבון בגזר-דינו את מכלול השיקולים הרלבנטיים, לרבות נסיבותיו האישיות, המשפחתיות והבריאותיות של מערער 3, ובכללן – נסיבות חסויות שהוצגו בהסכמת הצדדים לעיונו של בית-המשפט בלבד (הן לבית-משפט קמא והן לפנינו); ולא נמצא, כי בגזר-הדין נפלה טעות מהותית או כי העונש סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה.

22. על-יסוד האמור לעיל, אין עילה להתערב הן בהכרעת-הדין המרשיעה והן בגזר-הדין; ויש לדחות, אפוא, את הערעור על שני חלקיו.

השופט כ' מוסק: אני מסכים.

השופט מ' בר-עם: אני מסכים.

הוחלט, כאמור בפסק-דינו של השופט נועם, לדחות את הערעור.

מערער 3 יתייצב לריצוי המאסר בפועל ביום 29.6.14, בשעה 10:00, בבית-המעצר ניצן, שבמתחם כלא איילון, ליד רמלה.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, במעמד ב"כ המערערים, ב"כ המשיבה ומערער 3.

יורם נועם, שופט

כרמי מוסק, שופט

משה בר-עם, שופט


מעורבים
תובע: חברת מירא לאור חשמל בע"מ
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: