ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זהבית גוטפריד נגד אברהם דב דורון :

בפני כבוד השופטת אילה גזית

תובעת

זהבית גוטפריד

נגד

נתבע

אברהם דב דורון, עו"ד

בית המשפט העליון קבע, כי יסודות עילת העושק בסעיף 18 לחוק החוזים הינם מצטברים:

פסק דין

מבוא

1. התובעת גב' זהבית גוטפריד (להלן: "התובעת"), הגישה תביעה כספית כנגד הנתבע, אברהם דורון שהינו עו"ד במקצועו (להלן: "הנתבע"), להשבת כספי שכר טרחה ששילמה לו, לטענתה, ביתר.

התובעת טוענת, כי היא שכרה את שירותיו של הנתבע בעיקר לצורך חזרתה לעבודה בבנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), ולא לשם ניהול משא ומתן להשגת פיצויים, ובכך הנתבע הטעה אותה.
כמו כן, התובעת טוענת בכתב תביעתה, כי הנתבע החתים אותה על הסכם שכר טרחה מקפח, עושק, בלתי ראוי בעליל, ומטעה.

הנתבע טוען, כי התובעת בהתנהגותה הבוטה אל מול הבנק, סתמה את הגולל בדבר אפשרותה להישאר לעבוד בבנק, ולטענתו, הובהר לה, כי לא יהיה מנוס, אלא להיכנס למתווה של ניהול משא ומתן מול הבנק לצורך השגת פיצויים מיטיבים עבורה, מתווה אשר הוסכם, לטענתו, עם התובעת.

טענות הצדדים

2. התובעת טוענת, כי התחילה את עבודתה בבנק בשנת 1980, כאשר במהלך השנים קודמה, ושימשה כמנהלת בסניפי הבנק.

התובעת טוענת, כי בשנת 2003, התגלה גידול בראשה, ובתוך זמן קצר היא נאלצה לעזוב את עבודתה בבנק, ולנסוע למרכז רפואי בארה"ב, לקבלת טיפול.
התובעת טוענת, כי כשחל שיפור במצבה הרפואי, היא בקשה לשוב לעבודתה בבנק כמנהלת הסניף, אולם הנהלת הבנק קבעה, כי בשל מצבה הרפואי הנתון, הדבר לא מאפשר לה להשתלב בסניף בו עבדה, והיא שובצה לעבוד בסניף אחר, אולם גם שם קליטתה לא צלחה.
לטענת התובעת, היא המשיכה להפציר בהנהלת הבנק להשיבה לעבודה הראויה לה, אולם הפצרותיה הושבו ריקם, ומתחילת חודש פברואר 2005, היא נעזרה בשירותי משרדה של עו"ד אורנה לין במגעה עם הבנק, אשר לא היו מוכנים לקבל פיתרון של פרישה מהעבודה, כפי שהועלה לעיתים על-ידי הבנק, לאור רצונה של התובעת לשוב לעבודה רצינית ומשמעותית.

התובעת טוענת, כי באמצע חודש אוגוסט 2006, פנתה אל הנתבע, מכוח הכרותה אותו כלקוח בסניף הבנק, וזאת על מנת שיטפל עבורה תחת משרדה של עו"ד אורנה לין בעניינים שבינה לבין הבנק.

לטענת התובעת, היא המשיכה גם במגעים עצמאיים עם גורמים בבנק לשם הסדרת מעמדה ותפקידה, כאשר ביום 27.7.06 נפגשה עם מר חמי מורג, ראש אגף המשאבים בבנק, ובמסמך סיכום הפגישה מיום 1.8.06 נאמר בין היתר, כי הבנק ימשיך להעסיקה, ויעביר לטיפולה מטלות חדשות. אלא , שביום 27.12.06, קיבלה מכתב מראש אגף משאבים בבנק בו הוזמנה לשימוע בעניין אפשרות סיום עבודתה בבנק.

לטענת התובעת, הנתבע הודיע לה, כי אין מנוס מפרישתה, למרות שהנתבע ידע, כי טרם מלאו לה 56 שנים, וכי היא מפרנסת יחידה הגרה בגפה, אשר צפויה להוצאות כבדות עבור טיפול רפואי במשך שנים רבות.

התובעת טוענת, כי עבור השגת הסכם הפרישה הנתבע גבה ממנה שכ"ט בשיעור של 15% מ – 1,038,000 ₪, סך הפיצויים העולה על 100% פיצויים על פי דין.

התובעת טוענת, כי תנאי הפרישה, כפי שסוכמו בין הנתבע לבנק אינם עדיפים על פני פורשים אחרים, במעמד ובוותק כמו שלה, ואף פורשים אחרים זכו לתנאי פרישה עדיפים מבלי שהסתייעו בשירותי עורך- דין.

לטענת התובעת, חרף ההבנות וההסכמות בין הצדדים, נרשם בנוסח ההסכם שנוסח על-ידי הנתבע, כי הוא יהיה זכאי ל- 15% מפיצויי הפיטורין ומהפנסיה שתקבל, העולים על הסכומים להם התובעת זכאית על-פי דין.

התובעת טוענת, כי הנתבע זכה לקבל 210,000 ₪ שכר טרחה, והטעה אותה לחשוב, כי אין סיכוי לאופציה המקורית שלשמה שכרה את שירותיו – לדאוג להמשך העסקתה בבנק, בתפקיד הולם.

התובעת טוענת, כי מבירורים שהיא ערכה עלה, כי כבדרך שבשגרה, מקבלים פורשי הבנק פיצויי פרישה בשיעור 250%-270%.

התובעת עותרת להורות לנתבע להשיב לה סך של 160,000 ₪ בתוספת מע"מ, ובצירוף ריבית משפטית מיום גביית הכספים העודפת על-ידו ועד מועד השבתם בפועל.

לחילופין, בהנחה כי לא היה מנוס מפרישתה של התובעת מהבנק, התובעת טוענת, כי מגיע לנתבע 15% ממה שגבה עבורה – כעודף על המקובל 250%-270%.
לפיכך הנתבע זכאי לשכר טרחה בגין 24%-44% פיצויים שהשיג מעל המקובל – ממוצע של 34%.
על כן, הנתבע זכאי בחישוב זה לשכר טרחה של 27,253 ₪.

אשר על כן, התובעת עותרת בחישוב זה לחייב את הנתבע להשיב לה סך של 153,347 ₪, בתוספת מע"מ וריבית עד למועד הגשת התביעה.

3. מטעם התובעת העיד מר יוסי גלייך, יו"ר ועד מנהלים ומורשי חתימה בבנק, וטען כי על-פי החישובים הנדרשים לתנאי הפרישה של התובעת כדמות קופות גמל, הפרשי שכר, ימי חופשה, ימי מחלה, פנסיה קרנות השתלמות וכיוצ"ב, קיבלה התובעת את המגיע לה מהבנק.

מר גלייך טוען, כי חישובו התבסס על נהלי הבנק באשר לפורשים במעמדה של התובעת, והוסיף כי הנתבע כלל לא היה שותף בגיבוש ההסכם ותנאי הפרישה, וכי הוא אינו מכיר אותו ומעולם לא פגש בו, אולם כאשר הוא ראה את גודל הסכום שעתיד להיות מועבר לנתבע, הוא מצא לנכון להרים אליו טלפון ולקבול באוזניו על גובה הסכום המופרז.

לטענת מר גלייך, התובעת הוטעתה לחשוב, כי הואיל והבנק מבקש לזמנה לשימוע, הוא מבקש לסלקה מעבודתה ללא כל פיצוי או עם 100% פיצויים בלבד, אלא שאיש במעמדה של התובעת, אינו פורש כשבידיו 100% פיצויים בלבד, למעט מנהלים שמעלו וסרחו.

4. עד נוסף מטעם התובעת הוא מר בנימין אושמן, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כמנהל בבנק.

תצהירו של מר אושמן תומך בתצהירו של מר גלייך, אך הוא מוסיף, כי הוא שוחח עם הנתבע והסביר לו, כי העדיפות הראשונה היא להשאיר את התובעת בבנק ולמצוא לה תפקיד הולם. אפשרות שניה היא פנסיה מירבית שתהיה לה מקור פרנסה לשנים הבאות, והאפשרות האחרונה היא פרישה כנגד תשלום פיצויים מוגדלים בשיעור המקסימלי ביותר וזאת בהתחשב במצבה.

5. עדה נוספת חיצונית היא גב' פנינה שורגי מנהלת תחום סחר בבנק איגוד, שהעידה כי היא עובדת בבנק במשך 25 שנה, והמחלקה שהיא עובדת בה, עוסקת בתשלום המשכורות של העובדים, וכאשר עובדים מסיימים את עבודתם ופורשים, הם עורכים להם גמר חשבון, לאחר שנחתם הסכם פרישה עם העובד מול ההנהלה, והיא מיישמת את מה שסוכם בהסכם.

גב' שורגי העידה, כי עם התובעת היה הסכם פרישה מרצון בתנאיי פיצוי מוגדלים, וסיכמו עמה את האחוזים והסכומים שהיא תקבל, והיא אכן קיבלה אותם בפועל.

6. הנתבע מצידו טוען, כי תביעת התובעת הוגשה כשלוש וחצי שנים לאחר שהתובעת הורתה לבנק, בחתימתה להעביר לחשבונו את שכר הטרחה שהתחייבה לשלם.

הנתבע טוען, כי עת פנתה אליו התובעת לצורך ייצוגה מול הבנק, היו לה מגבלות מוטוריות שהלכו והשתפרו, ובמצבה הקוגנטי לא ניכר שינוי לעומת העבר.
לטענת הנתבע, במהלך ייצוג התובעת במו"מ עם הבנק, נודע לו על מחלוקת שפרצה בין התובעת לבנק בעניין העסקתה בסניף גורדון.

עוד טוען הנתבע, כי ביום 22.6.06, שלחה התובעת הודעת דואר אלקטרונית למנכ"ל הבנק, מר פרייליכמן, אשר נוסח בבוטות קיצונית, תוך הטחת עלבונות קשים כנגד המנכ"ל.

לטענת הנתבע, הבנק גילה איפוק רב כלפי התובעת, והבליג ככל יכולתו על התנהלותה משולחת הרסן כלפיו, עד שחצתה בהתנהגותה קווים אדומים, ובסופו של יום זומנה לשימוע לצורך פיטוריה.
לטענתו, המכתב שנשלח למנכ"ל סתם את הגולל של סיכויי השארתה של התובעת כעובדת הבנק, ומנכ"ל הבנק לא היה היחיד בו השתלחה התובעת, אלא נהגה כך כלפי מספר בעלי תפקידים בבנק שהיו בדרגה ובמעמד גבוה משלה.

הנתבע טוען, כי הסביר לתובעת, כי השלב הנוכחי של הניסיון להחזירה לעבודה מצוי במבוי סתום, וזאת לאחר כשנה וחצי של מגעים בין משרדה של עו"ד ארנה לין לבין הבנק, ובשלב הבא יהיה צורך להיכנס למו"מ עם הבנק לצורך השגת הסכם פרישה מיטבי עם התובעת, והיא הסכימה למתווה האמור.

הנתבע טוען, כי המגעים העצמאיים שניהלה התובעת עם אנשי הבנק, מגעים אשר היו מלווים רובם ככולם במריבות ובהשתלחות בוטה של התובעת בעובדי הבנק, תוך פגיעה בהם, גרמו לנזק רב לעניינה, וביום 27.12.06, מנהל אגף המשאבים בבנק, מר חמי מורג, שלח לתובעת הזמנה לשימוע לצורך פיטוריה.

הנתבע טוען, כי הובהר לו באופן שאינו משתמע לשתי פנים על-ידי ב"כ הבנק, עו"ד קרן שליט, הן בעל פה והן בכתב, כי בנסיבות הקיימות, הליך השימוע יסתיים בפיטורי התובעת, וכי היא תהיה זכאית לזכויותיה הסוציאליות על-פי דין בלבד, ללא כל ההטבות, דהיינו, תשלום פיצויים בשיעור 100% בלבד, בסך 533,000 ₪.

הנתבע מפנה לנספח ד1, שבו לטענתו, עולה באופן מפורש, שורה ארוכה של טענות קשות כלפי התנהלות התובעת שחלקן הן הפרות משמעת חמורות השייכות לכאורה לתחום דיני העונשין, ובמכתב האמור, פורטה שורה של עבירות משמעת חמורות ביותר תוך פריקת כל עול מצד התובעת, ובצידן התנהלות החורגת ממידת היושר כלפי הבנק תוך ניצול לרעה של משאבים כספיים שהעמיד הבנק לרשות התובעת.

הנתבע טוען, כי בתגובה למכתב השימוע, הוא כתב מכתב תגובה לבנק בו הוא כלל בקשה לדחיית המועד שנקבע לשימוע.

עוד טוען הנתבע, כי מתוכן מכתב הזימון של התובעת לשימוע, כמו גם מהמגעים בעל-פה ובכתב עם ב"כ הבנק, היה ברור כי באם יתקיים השימוע, ואם בעקבותיו תפוטר התובעת, יעמוד הבנק על פיטורים במסגרתם ישולם לה המגיע לה על פי דין בלבד, דהיינו פיטורין בשיעור 100% ותו לא.

על כן, שלח הנתבע מכתב תשובה לזימון התובעת לשימוע, לצורך דחיית השימוע, וזאת על מנת לאפשר פתיחת משא ומתן עם הבנק לצורך השגת פשרה הולמת לגבי תנאי פרישתה, ובכך להעביר את רוע הגזרה ולהשיג עבור התובעת תנאי פרישה מעבר לאלו שהתובעת הייתה זכאית להם על-פי דין.

לטענת הנתבע, התובעת הייתה מעודכנת כל העת במגעים עם הבנק, ועם קבלת מכתב הזימון הובהרה לה המשמעות המשפטית והמעשית של מכתב הזימון, כמו גם התוצאות הכלכליות החמורות העלולות לנבוע מכך, ולאור נסיבות אלה, התובעת הגיעה לתובנה, כי ברצונה לפרוש מעבודתה, וסמכה ידיה על עמדתו, כי בנסיבות שנוצרו זוהי הברירה המתבקשת.

לפיכך, לטענת הנתבע, המצב החדש שנוצר חייב כניסה למו"מ עם הבנק על תנאי פרישת התובעת, וזאת על מנת למנוע את הסכנה של גרימת פגיעה כלכלית קשה בתובעת, אשר אם תפוטר – כפי שהבהיר הבנק באופן חד משמעי, ישולמו לה פיצויי פיטורין על-פי דין בלבד, כפי שהבנק היה חייב על פי חוק פיצויי פיטורין, ללא כל הטבות נלוות.

לטענתו, המשא ומתן שהתנהל עם הבנק היה בהסכמתה המלאה ובידיעתה של התובעת, אשר גילתה התעניינות רבה ועודכנה באופן שוטף, ועובדות אלה עולות בקנה אחד עם לשון ההתחייבות לתשלום שכר טרחה והוצאות למשרדו, עליה חתמה התובעת ביום 13.11.06.

על-פי ההסכם, התובעת התחייבה לתשלום שכ"ט אשר לא יפחת מ- 15% מסך כל הסכומים, הזכויות וההטבות הכספיות שתקבל התובעת עם סיום הטיפול, והם יחושבו מכל סכום שתקבל התובעת מהבנק, לרבות פיצויי פיטורין, לגבי אותו חלק העולה על סכום הפיצויים לו זכאית התובעת על-פי דין.

לטענת הנתבע, מתוכן ההתחייבות לתשלום שכר הטרחה עליה חתמה התובעת, עולה, כי התובעת הייתה מודעת ומוכנה לאפשרות של סיום עבודתה בבנק, והוא גבה מהתובעת שכר טרחה בהתאם להתחייבות לתשלום שכר טרחה, זאת עוד טוען הנתבע, כי התובעת חתמה על הוראה בכתב מיום 26.2.07, ובה הורתה לבנק להעביר את סכום שכר הטרחה לחשבון הבנק שלו.

לטענת הנתבע, התובעת הייתה אסירת תודה ומלאת שבחים על הישגיו במשא ומתן מול הבנק, לרבות חבילת פרישה הכוללת פיצויי פיטורין בשיעור 294%.

הנתבע טוען, כי ההתחייבות לשכר הטרחה נחתמה על ידי התובעת, שהיא בנקאית מנוסה בעלת ותק של עשרות שנים, לאחר שקראה את המסמך, הבינה את תוכנו וחתמה עליו מתוך הבנה ורצון מלא וחופשי, וללא לחץ.

לטענת הנתבע, על-פי לשון ההתחייבות לתשלום שכר טרחה, התחייבה התובעת לשלם לו אחוזים מהחלק העולה על 100% פיצויי פיטורין ולא מהחלק שמעל מה שמקובל בהסכמי פרישה עבור עובדים במעמדה.

הנתבע טוען, כי התובעת הגישה נגדו תלונות שווא ללשכת עורכי הדין על מנת לנסות להשתמש בתוצאותיהן בתובענה דנן, ובמכתב תלונה טענה, כי קיוותה שהנתבע ישיג עבורה פיצויים מקסימאליים מהבנק, תלונה אשר נגנזה.

הנתבע טוען, כי בכך קיימת הודאת בעל דין מטעם התובעת, בניגוד לטענותיה בתובענה דנן, כי נושא פרישתה מהעבודה היה החלק הרלוונטי ביותר בייצוגה מול הבנק.

הנתבע טוען, כי התובעת הגישה תלונה נוספת לוועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, בה טענה, כי הנתבע לא הוביל מו"מ עיקש למתן פנסיה נדיבה אשר תגן עליה, ובתלונות אלה, יש בבירור הודאת בעל דין, על כל הנובע והמשתמע מכך.
הנתבע טוען, כי תצהירו של מר גלייך מבוסס על עדויות מפי השמועה, והמגעים עם הבנק בעניין הטיפול בתיק התנהלו אל מול באת-כוח הבנק, בינו ובין התובעת, כאשר העד לא היה שותף למשא ומתן, וכי הסיכום הסופי והסכם הפרישה, הינו תוצאה של המשא ומתן בינו לבין באת-כוח הבנק.

7. תצהיר עדות ראשית של עו"ד שני שריג ברנשטיין, נמחק מתיק בית-המשפט, לבקשת הנתבע, בהחלטת יום 20.11.13.

דיון והכרעה

8. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי דין התביעה להידחות.

בתיק דנן, התובעת טוענת בכתב תביעתה, כי הנתבע החתים אותה על הסכם שכר טרחה מקפח, עושק, בלתי ראוי בעליל, ומטעה. על-כן, יש לבחון האם הסכם שכר הטרחה שהחתים אותה הנתבע היה נגוע בעושק, והאם הנתבע הטעה אותה באמצעות הסכם שכר הטרחה.

טענת העושק

9. התובעת טוענת בכתב תביעתה, כי הנתבע החתים אותה על הסכם שכר טרחה הנגוע בעושק. לטענתה, עקב הניתוח שעברה בראשה, היא שרתה במצב נפשי קשה שהשפיע קשות על שיפוטה וכושר ההחלטה שלה. בנוסף, התובעת טוענת, כי היא הייתה שרויה במצוקה אישית קשה, עקב התמשכות המשא ומתן עם הבנק, זאת בשל העבודות הבלתי ראויות שהוטלו עליה על-ידי הבנק.

בדיון שנערך ביום 27.10.11, ב"כ התובעת טען לפני בית-המשפט, כי: "אנו טוענים לטענה של הטעייה. אין טענה של עושק וכפייה" (ראו: פרוטוקול מיום 27.10.11 עמוד 4 שורות 21-22), אולם בסיכומי התובעת חזר בו ב"כ התובעת מאמירה זו, וטען כי בדיון שנערך ביום 27.10.11, דובר על העדר כורח וכפייה בהליך החתימה על הסכם שכר הטרחה, ואין באמירת דברים אלו כדי לוותר על טענת העושק המשפטית בגוף ובתוכן הסכם שכר הטרחה.

הנתבע לעומתו טען בסיכומיו, כי הוא ניהל את הגנתו בהסתמך להחלטת בית-המשפט שניתנה בדיון שנערך ביום 3.12.12, לפיה טענת התובעת בתיק זה, מתרכזת בטענה של הטעייה, ועל-כן מנועה התובעת מלהעלות את טענת העושק, ומדובר בהרחבת חזית אסורה.

לאור האמור עולה, כי אמנם ב"כ התובעת ויתר על טענת העושק, ובדיון שנערך ביום 3.12.12, ניתנה החלטה בעניין זה, אולם למעלה מן הצורך אדון גם בטענה זו.
סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע, כי:

בית המשפט העליון קבע, כי יסודות עילת העושק בסעיף 18 לחוק החוזים הינם מצטברים:

"צד לחוזה יהיה רשאי לבטלו מחמת עושק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:
מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון של הנעשק בזמן כריתת החוזה;
ניצול מצבו של הנעשק על-ידי העושק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה;
תנאי חוזה הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל".
(ראו: ע"א 4839/92 גנז נ' כץ פ"ד מח (4) 749, 755).

מן האמור לעיל עולה, כי צד לחוזה המבקש לבטל הסכם מחמת עושק, עליו להוכיח את התקיימתם של שלושת היסודות הללו.

במקרה דנן, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה של יסודות עילת העושק הקבועים בסעיף 18 לחוק החוזים. ובמה דברים אמורים?

כפי שכבר הוזכר לעיל, התובעת טוענת, כי הייתה במצב גופני ונפשי קשה ביותר מאז שנותחה בראשה, והניתוח שעברה פגע קשות בתפקודה בביטחונה העצמי, בכושר הניתוח שלה ובכישוריה הקוגניטיביים, וכן הייתה שרויה במצוקה אישית קשה עקב התמשכות המשא ומתן עם הבנק, בשל העבודות הבלתי ראויות שהוטלו עליה על-ידי הבנק.

לעניין זה, נקבע בפסיקה, כי :

"חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון."
(ראו: ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767).
כמו כן נקבע, כי:
"אין די בעובדה שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל"
(ראו: ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 756).

מעיון בחומר הראיות בתיק עולה, כי למרות טענת התובעת, כי כתוצאה מהניתוח שעברה בראשה, נגרמו לה נזקים גופניים ונפשיים, התובעת בחרה מסיבות השמורות עמה, שלא לצרף כל ראיה או חוות דעת או מסמך רפואי לכתב תביעתה, אשר יכול היה להעיד, כי במועד חתימתה על הסכם שכר הטרחה הייתה מצויה בחולשה שכלית או גופנית אשר נוצלו על-ידי הנתבע, וגרמו לה להתקשר בהסכם שכר הטרחה. לפיכך, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה לפי תנאיו של סעיף 18 לחוק החוזים.

יתרה מכך, אף טענת התובעת, כי הייתה שרויה במצוקה אישית קשה עקב התמשכות המשא ומתן עם הבנק, בשל העבודות הבלתי ראויות שהוטלו עליה על-ידי הבנק - אין בה כדי להועיל לה.

לעניין זה, המלומדת גבריאלה שלו מגדירה מהי מצוקה הנדרשת בסעיף 18 לחוק החוזים:

"מצוקה היא מצב של צרה ודוחק שאליו נקלע המתקשר.
מצוקה איננה מצב של עוני או מחסור או אי נוחות הנגרמת עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים, אלא שינוי פתאומי המביא ללחץ כלכלי או פסיכולוגי – חמור..."
(ראו: ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי (2005), עמ' 346).

במקרה דנן, אין חולק, כי המשא ומתן של התובעת מול הבנק באמצעות עו"ד א. לין נערך במהלך שנה וחצי, ולכן לא היה מדובר בשינוי פתאומי בחייה, אלא מצב מתמשך, מה גם שמצב זה לא הביא את התובעת ללחץ כלכלי חמור, שכן אף לטענתה של התובעת, נושא פרישתה מהבנק לא עלה על הפרק, והיא שובצה לעבודה בסניף, אולם לתפקידים שלטענתה אינם הולמים את כישוריה. לפיכך, התובעת לא הוכיחה, כי הייתה שרויה בלחץ כלכלי חמור.

כמו כן, וכפי שהובא לעיל, המצוקה הנדרשת בסעיף 18 לחוק החוזים היא כבדת משקל, ואין די בעובדה, כי התובעת הייתה שרויה בלחץ אישי-פנימי אשר העמיד אותה במצב לא קל בשל מצב הגופני, שכן הלחץ שלה נבע מהימשכות וסחבת המשא ומתן עם הבנק, ולחץ מהסוג הזה אינו עולה לכדי מצוקה הנדרשת בסעיף 18 לחוק החוזים.
בנוסף, התובעת לא צרפה כל ראיה לכך שמצבה הנפשי הגיע למצב שהסיט את שיקול דעתה של התובעת "סטייה של ממש מנתיבו הנכון". מכאן, שהתובעת אף לא הוכיחה, כי הייתה בלחץ פסיכולוגי חמור.

לא זו אף זו, אחד המבחנים לקיומה של מצוקה הוא העדר אלטרנטיבה ממשית סבירה להתקשרות בחוזה:
"אחד המבחנים המוצעים לבחינת הקושיה, אם קיימת מצוקה שעולה כדי עושק, טמון בשאלה, אם למתקשר הייתה אלטרנטיבה ממשית, שבאמצעותה ניתן למנוע את העסקה הנוכחית".
(ראו: בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע" מ, פ"ד מ(4) 543,533 (1986))

עינינו הרואות, כי במקרה דנן, התובעת לא הייתה חסרת כל אלטרנטיבה, התובעת יכלה לבחור לפנות לכל עורך דין אחר אשר ייצג אותה, אפשרות זו עמדה לפני התובעת, אך היא בחרה להתקשר עם הנתבע, אותו הכירה כלקוח בבנק. לכן אף מסיבה זו, נדחית טענת התובעת, כי הייתה שרויה במצוקה הנדרשת בסעיף 18 לחוק החוזים.

יתרה מכך, התובעת לא הוכיחה לפני בית המשפט, כי הייתה חסרת ניסיון במועד חתימתה על הסכם שכר הטרחה, אלא נהפוך הוא, התובעת טענה בכתב תביעתה, כי עו"ד א.לין ייצגה אותה לפני שפנתה לנתבע בבקשה, כי ייצג אותה מול הבנק, ואף העידה בחקירתה הנגדית, כי שכרה עורכי דין בעבר, וחתמה על ייפוי כוח והסכמי שכר טרחה (ראו: פרוטוקול מיום 20.11.13 עמוד 18 שורות 27-30).

זה המקום להדגיש, כי הן מהתרשמות בית המשפט והן מן הראיות העולות בתיק, עולה כי התובעת בתיק דנן, הינה אישה משכילה אשר ניהלה 2 סניפי בנק, ולכן התחום העסקי והחוזי אינו זר לה.
אף בכתב התביעה ובכתב התשובה מטעם התובעת היא מתוארת כאישה תקיפה, דעתנית, בעלת רצונות נחרצים וברורים, והתובעת העידה על עצמה, כי היא "חדת לשון" (ראו: פרוטוקול מיום 20.11.13 עמוד 19 שורה 2).

אשר על כן, ולאור האמור לעיל, עולה כי אף טענת התובעת כי הינה חסרת ניסיון נדחית בזה.

כפי שהוסבר לעיל, יסודות עילת העושק הינם מצטברים, ולכן מאחר שהתנאי הראשון לא הוכח על-ידי התובעת, די בכך כדי לדחות את טענת העושק, אולם למעלה מן הצורך אדון גם בשני התנאים הנוספים בסעיף 18 לחוק החוזים.

התנאי השני בסעיף 18 לחוק החוזים קובע, כי על הנעשק להוכיח, כי העושק ניצל את מצבו, כדי לגרום לו להתקשר בחוזה, אולם אף טענה זו נדחית מכל וכל, מאחר שהתובעת טוענת בסעיף 33 לכתב תביעתה, באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים, כי היא זו שהחליטה להתקשר עם הנתבע מאחר שסברה, כי הוא נמרץ, ענייני והחלטי יותר מעו"ד א. לין.

התנאי השלישי והאחרון בסעיף 18 לחוק החוזים הוא, כי: "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל".

התובעת טוענת בסיכומיה, כי תנאי הסכם שכר הטרחה גרועים באופן ניכר מהתנאים המקובלים, אולם התובעת שעליה מוטל הנטל להוכיח מהם התנאים המקובלים, לא צרפה כל ראיה לשאלה מהו "מקובל" ומהו "מידה בלתי סבירה", בכל הקשור להסכמי שכר טרחה, ועל-כן התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כתובעת.

כמו-כן, מעיון בהסכם שכר הטרחה עולה, כי לא הוכח שתנאי הסכם שכר הטרחה היו "גרועים במידה בלתי סבירה". העובדה, כי מדובר בהסכם שכר טרחה המחושב כאחוז מנושא העניין, אינו יכול לשמש כראיה לעושק.

לעניין זה, קובע סעיף 9 (ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו (1986), כי:

"אין מניעה, כאשר הדין מאפשר זאת, כי שכר הטרחה יחושב כאחוז מנושא הענין".

בנוסף, אין מקום לקבוע, כי 15 אחוזים מסך כל הסכומים שדורש הנתבע אינו סביר.

יתר על כן, יובהר, כי גם לו הייתה החתימה על הסכם שכר הטרחה נגועה בעושק, התובעת לא עמדה בדרישתו של סעיף 20 לחוק החוזים המחייב בביטול ההסכם הנגוע בעושק תוך זמן סביר לאחר שנודע לה עילת הביטול. התובעת הגישה את תביעתה רק לאחר כ-4 שנים ממועד ההסכם - פרק זמן שהוא בלתי סביר לביטול ההסכם ובשיהוי ניכר, ללא כל הסבר המניח את הדעת לשיהוי זה.

לא זו אף זו, התובעת בכתב התביעה כלל לא עתרה לביטול ההסכם, אלא להשבה בלבד, וטענת הביטול הועלתה לראשונה בסיכומים.

לאור האמור לעיל, התובעת לא הוכיחה אף אחד מן התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק החוזים, ולכן טענת העושק נדחית בזה.

משנקבע, כי טענת העושק נדחתה, הרי שאין להידרש לפסק הדין שצירפה התובעת לסיכומיה ע"א 3475/08 יוסף קסל ואח' נ' מלון עדן נהריה בע"מ (מחוזי חיפה) (להלן: " פס"ד קסל"), שלטענת התובעת נסיבותיו העובדתיות והמשפטיות דומות למקרה דנן, אולם למעלה מן הצורך אדון בו בקצרה.

בפס"ד קסל דובר על יורשי אישה כבת 90, אשר תבעו בעילת עושק את בית האבות בו התגוררה. לטענת המערערים, חודשיים לאחר פטירת בעלה של האישה, היא כרתה הסכם נוסף עם בית האבות, ובמסגרתו היא העבירה לבית האבות סך של כ- 530,000 ₪ - כל כספה, עבור הזכות להתגורר בו עד יומה האחרון. לטענתם, הבעל היה זה שטיפל עבור שניהם בכל ענייני בית האבות, וכחודש לאחר העברת הכסף נפטרה המנוחה, מכאן המערערים טענו, כי כריתת ההסכם עם המנוחה נגועה בעושק.

נקבע בדעת הרוב, כי ההסכם אכן נכרת בתנאים של עושק והשפעה בלתי הוגנת, ונקבע, כי על בית האבות היה הנטל להוכיח, כי ההתקשרות בין הצדדים לא הייתה פועל יוצא של מצוקת המנוחה, שכן מצוקתה הייתה מובנית וגלויה על פניה מעצם הנסיבות.

הנסיבות למצוקתה של המנוחה בפס"ד קסל היו, כי בסמוך לפטירת בעלה, עמו חייה במשותף שנים רבות, המנוחה לבדה בגיל 90, נדרשה להסדיר את המשך שהייתה בבית האבות - שהוא מקום מגוריה היחיד, היות ובעלה הוא זה שטיפל בעניינים הכספיים של המשפחה, שכן היא הייתה חסרת ניסיון בעריכת הסכמים.

כפי שיובהר להלן, בניגוד לטענת התובעת, בפס"ד קסל נדונו נסיבות שונות לחלוטין מהמקרה דנן:

ראשית, בניגוד למות בעלה של המנוחה שהוא אירוע פתאומי שאירע למנוחה, לתובעת לא אירע אירוע פתאומי, וניהול המשא ומתן בייצוגה של עו"ד א.לין נמשך כשנה וחצי, ולכן מדובר במצב מתמשך.

כמו-כן, בפס"ד קסל המנוחה הייתה שרויה במצוקה, שכן אם לא הייתה כורתת הסכם עם בית האבות לא היה לה היכן להתגורר, מצב שונה בתכלית מהמקרה דנן, בו התובעת לא הייתה במצב של אין ברירה, התובעת לא הייתה במצב שלפני פיטורין, ולא הייתה מחויבת לכרות הסכם שכר טרחה עם הנתבע, והתובעת פנתה לנתבע ביוזמתה.

בנוסף, כפי שכבר נקבע והובא לעיל, ובניגוד למנוחה בפס"ד קסל, לתובעת במקרה דנן, יש ניסיון עסקי וחוזי כמנהלת סניף בנק, וכן כולל בהסכמי שכר טרחה, הואיל והנתבע לא היה עורך הדין הראשון עמו התקשרה.

לעניין זה יובהר, כי התובעת טוענת, כי הנתבע מסר לתובעת נוסח הסכם שכר טרחה הנוהג במשרדו הנוקב בשכר טרחה של 180 דולר לשעת עבודה. לטענתה, הנתבע גבה כספים באופן התואם במדויק את הנקוב במסמך שאותו לטענתה הוא מסרב לאשר, וגביית הכספים החלה מספר חודשים לפני חתימת ההסכם שכר הטרחה ביום 13.11.06.

לטענת התובעת, הנתבע פעל מתוך ניגוד עניינים, שכן האינטרס שלו לקבל שכר טרחה גבוה, אם יפעל לפרישתה של התובעת, השתלט לטענתה, על חובתו לפעול להמשך עבודתה בבנק.
התובעת טוענת, כי הנתבע שינה את שיטת קבלת שכר טרחתו משכר טרחה על בסיס שעות עבודה, ועבר לגביית שכר טרחה אחוזי, וכך הורע מצבה, כפי שהורע מצבה של המנוחה בפס"ד קסל.

טענת זו, אין לה על מה שתסמוך, ודינה להידחות.

ראשית, ביום 11.12.13 ניתנה החלטה, כי אין מקום לקבל את המסמך שהוצג בחקירתו הנגדית של הנתבע, הנטען כי הוא הסכם שכר טרחה שנחתם על-ידי התובעת ביום 15.8.06, כמוצג בתיק, שכן מסמך זה אינו חתום על-ידי שני הצדדים, ועל-כן אין כל משקל ראייתי למסמך זה, ומכאן שאין זה ראוי לייחס כל משקל ראייתי לתשובותיו של הנתבע לעניין מסמך זה.

שנית, כי העובדה שהתובעת שילמה לנתבע, סך של 180 דולר לשעה, עוד טרם נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה, אין בכך כדי ללמד על הסכם שבהתנהגות וזאת לאור העובדה, כי בסעיף 1 להסכם שכר הטרחה מיום 13.11.06 נקבע, כי: "שכר הטרחה עבור הטיפול בתביעה: סכום בשקלים חדשים השווה ל- 180$ (מאה שמונים דולר ארה"ב), לשעת עבודה על פי חשבונות תקופתיים שיישלחו אלי". משמע, הצדדים בחרו לכתוב בהסכם שכר הטרחה את מה שבוצע עוד טרם חתימת ההסכם, ועל-כן, אין במקרה דנן שינוי בהסכם שכר הטרחה שהינו לרעת התובעת.

יתרה מכך, אף אם היה שינוי באופן התשלום בהסכם שכר הטרחה, מסעיף 1 לסעיף 3 שבהסכם והדבר בוצע בהסכמת הצדדים, אין הדבר בהכרח לא סביר או לא תקין.

בנסיבות אלה, לא ניתן ליישם את ההלכה שנקבעה בפס"ד קסל למקרה דנן.

לאור כל האמור לעיל, טענת התובעת בעילת העושק דינה להידחות.

טענת ההטעיה

10. לטענת התובעת, הנתבע הציג לפניה מצג שווא, בשל השימוע שהיא עמדה לפניו, כי יכול שהיא תפוטר ללא קבלת פיצויים או תוך קבלת פיצויים מזעריים בשיעור של 100% בלבד על-פי הדין. לטענתה, רק בשלב מאוחר יותר, היא הבינה, כי השיעור המקובל והנכון של שיעור הפיצויים אינו שיעור הפיצויים על-פי דין, אלא על-פי המקובל.

התובעת מדגישה, כי ההטעיה מצויה בהסכם שכר הטרחה כאשר היא לא נתנה דעתה לפער הסמנטי – המילולי שבין "המגיע על-פי חוק" לבין המגיע "על-פי המקובל", שכן התובעת התכוונה ליתן לנתבע אחוזים ממה שישיג לה מעבר למקובל אצל פורשים מסוגה.

עילת ההטעיה קבועה בסעיף 15 לחוק החוזים אשר קובע:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה;
לעניין זה, "הטעיה"- לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

מן האמור עולה, כי על המבקש להוכיח את קיומה של הטעיה, להוכיח שלושה תנאים: קיומה של טעות, קיומה של הטעיה כאשר במסגרתה הוטעה אותו צד על ידי הצד שכנגד באותה טעות שקיומה הוכח, וקיומו של קשר סיבתי בין אותה טעות ובין התקשרותו בחוזה.

סעיף 14(א) לחוק החוזים שעניינו "טעות" קובע, כי:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".

במקרה דנן, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי התקשרה בחוזה עם הנתבע עקב טעות, אשר נבעה מהטעיה של הנתבע, וכן לא הוכח, כי קיים קשר סיבתי בין טעותה לבין הטעייתו הנטענת של הנתבע.

ראשית, התובעת לא צירפה כל ראיה אשר תתמוך בטענתה שבעל-פה, כי הנתבע הטעה אותה לחשוב, כי תקבל פיצויי פיטורין בשיעור של 100% בלבד על-פי הדין.

בנוסף, היה על התובעת להוכיח לפני בית-המשפט מהו הנוהג המקובל בבנק לתשלום פיצויי פיטורין.
אמנם, העדה, גב' פנינה שורגי, מנהלת תחום סחר בבנק העידה בחקירתה, כי התובעת הייתה זכאית לקבל פנסיה תקציבית מהבנק, וכי בדרך-כלל, אם לא הייתה מעילה מצד העובד אז פיצויי הפיטורין הינם מעל 100% (ראו: פרוטוקול מיום 20.11.13 עמוד 13 שורות 27-31), אולם מעיון בהמשך עדותה של גב' שורגי עולה, כי אין כללים ברורים וכל מקרה נבחן לגופו, וכי כל תשלום פיצוי עובר דרך אישור ההנהלה:
"ש. כמה מקבלים פיצויים?
ת. יש מצבים שמקבלים פיצויים מוגדלים. זה תלוי בסיכום.
אין כללים מוגדרים..."
(ראו: פרוטוקול מיום 20.11.13 עמוד 15 שורות 20-22).
ובהמשך:
"ש. אני אומר לך שדיברתי עם הגב' מימי והיא אמרה לי לשאלתי, כמו שאת אמרת ששיעור פיצויי פרישה שחורג מ- 100 אחוז נדון לגופו על ידי ההנהלה וההנהלה קובעת?
ת. נכון.
ש. גם היום זה ככה?
ת. כן".
(ראו: פרוטוקול מיום 20.11.13 עמוד 16 שורות 30-32, ועמוד 17 שורות 1- 2).

יתרה מזו, גב' שורגי העידה, כי היא אינה מחליטה מהו שיעור הפיצויים, אלא מקבלת הוראות מההנהלה ומבצעת בהתאם להוראות (ראו: פרוטוקול מיום 20.11.13 עמוד 11 שורות 18-21, ועמוד 16 שורה 4).

לפיכך, התובעת לא הוכיחה מהו הנוהג או הכלל החל על כל העובדים בבנק בנוגע לפיצויי פיטורין. העובדה, כי בדרך כלל עובדי בנק אינם פורשים ב-100% פיצוי פיטורין אין בה, כדי לקבוע נוהג החל על כולם כולל התובעת, וכפי שהובא לעיל כל מקרה נבחן לגופו.

כמו-כן, וכפי שהובא לעיל, התובעת הינה אישה משכילה ודעתנית, ולכן הטענה, כי לא הבינה מהו ההבדל הסמנטי בין המילה "דין" למילה "מקובל" – היא טענה שראוי היה שלא להעלותה ודינה להידחות.

לאור האמור, משלא הוכחה קיומה של טעות, לא ניתן לטעון לקיומה של הטעייה, המצדיקה ביטול הסכם שכר הטרחה.

אף אשר לטענת התובעת, כי בהתאם לסעיף 25(א) לחוק החוזים, אומד הדעת שעל-פיו יש לפרש את הסכם שכר הטרחה שבינה לבין הנתבע, הוא לכל היותר, תשלום אחוזים החורגים מהמקובל – דינה להידחות.

סעיף 25(א) לחוק החוזים חלק כללי, תשל"ג – 1973, קובע כי:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי
שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

מעיון בהסכם שכר הטרחה עולה, כי לשון ההסכם מלמד, כי הפיצוי הוא על-פי דין, ולא על-פי המקובל. אשר על כן, אומד דעת הצדדים כפי שעולה מן הנסיבות ומלשון ההסכם מוליכים אף הם למסקנה, כי מדובר בפיצויים על-פי דין, ועל-כן דין טענה זו להידחות.

במאמר מוסגר ייאמר, כי ככל שמדובר בטעות של התובעת, הרי שמדובר בטעות בכדאיות העסקה, וטעות מעין זו אינה עילה לביטול חוזה הסכם שכר הטרחה.

זה המקום להדגיש, כי טענת התובעת, כי פורשים אחרים במעמד בוותק הדומים לשלה, זכו לתנאי פרישה עדיפים מבלי שהסתייעו בשירותי עורך-דין, אינה עילה לביטול הסכם שכר הטרחה ולהשבה. לתובעת הייתה פתוחה הדרך לפנות לכל עורך דין אחר או לפעול לבדה מול הבנק או באמצעות הועד. התובעת בחרה להתקשר עם הנתבע לצורך ייצוגה, ולא לפעול בעצמה מול הבנק, ובעניין זה, אין לה על להלין אלא על עצמה.

כמו כן, אף העובדה שהגישה את התביעה בשיהוי ניכר לא פועלת לטובת התובעת, ולא תומכת בגרסתה לעניין ההטעיה. בהתאם לנספח ו' ביום 26.2.07 הורתה התובעת לבנק בעצמה להעביר את חלק מסכום הפיצויים כשכר טרחה לנתבע, ואף ביקשה שימשיך לייצגה בתיק נוסף, וביקשה שלא יתפטר .

זאת, בעוד שהתביעה הוגשה ביום 12.8.10, כשלוש שנים לאחר שהתובעת עצמה אישרה להעביר לנתבע את שכר טרחתו, ולא ברור פשר השיהוי הרב שנקטה התובעת בתביעת ההשבה, ולא הובא כל נימוק ראוי המצדיק את השיהוי.

עוד טוענת התובעת בכתב תביעתה, כי המטרה לשמה שכרה את שירותי הנתבע הייתה עמידה על זכויותיה של התובעת להמשיך לעבוד בבנק תוך מיצוי כל הדרכים לאיתור תפקיד ומשרה ההולמים את דרגתה וכישוריה. לטענתה, הנתבע הטעה אותה לחשוב, כי מאמציו עבורה יתמקדו בניהול מערכה לשם השבתה לעבודה הולמת בבנק, וזו הייתה הסיבה שבגינה פנתה אליו.

טענה זו של התובעת דינה להידחות מכול וכול, והיא אינה תואמת את המסמכים והממצאים שעלו מהתיק.

ראשית, טענה זו של התובעת אינה מעוגנת במסמך בכתב . בהסכם שכר הטרחה אשר נחתם בין הצדדים, נרשם במפורש, כי הוא נעשה עבור טיפול במשא ומתן עם הבנק, והאחוזים נגזרו מסכומים שיתקבלו עבור פיצויי פיטורין, פנסיה ותגמולים או מענק פרישה.

בהסכם שכר הטרחה עם הנתבע, אין כל אזכור לפעילות לצורך השבת התובעת לעבודתה בבנק. זאת, לעומת הסכם שכר הטרחה שנחתם עם עו"ד א.לין מיום 9.2.05, בו נכתב באופן ברור, כי ייצוג התובעת הוא לשם "ייעוץ וייצוג בעניין השבה לתפקיד מנהל סניף בבנק איגוד" (ראו: מוצג נ/1).

לא זו אף זו, עולה ממכתבי הבנק, כי הפסקת עבודתה של התובעת בבנק, נבעה אך ורק מהתנהגותה בבנק, ולא כתוצאה מפעילות מצד הנתבע, ועל-כן גם לא קיים קשר סיבתי בין הפסקת התובעת את עבודתה בבנק לבין פעילות הנתבע.

מכתבי הבנק עוסקים בסגנון והתבטאויות לא מקובלות מצד התובעת, כמו כינוי תוכן מכתב כשקרים, תוך ניבולי פה, ומכתבים בהם יש סירוב להנחיות ההנהלה (ראו: נספח טו' – תרשומת בלשכת המנכ"ל).

ממכתב מר חמי מורג, ראש אגף משאבים בבנק, מיום 27.12.06 עולה, כי הבנק עשה כל מאמץ לאפשר לתובעת לעבוד גם לאחר האירוע הבריאותי, אולם איכות עבודתה איננה משביעת רצון. בסעיף 2 למכתב מתאר מר מורג את התנהגות התובעת כ"תגובה של הפרת משמעת ויצירת תנאים שאינם מאפשרים עבודה", תוך פירוט דוגמאות של השוואת המנכ"ל לנאצים, ומכתבי שטנה ששלחה התובעת לעובדת הבנק, כמו גם חיוב עבור מונית ואוכל, ביום בו התובעת כלל לא עבדה (ראו: נספח ד1).

ביום 1.1.07, שלח הנתבע מכתב לבנק, ובו טען כנגד הבנק בעניין הערמת קשיים ומכשולים בפני התובעת על דרך חזרתה לבנק, אולם במכתב מיום 18.1.07, שללה ב"כ הבנק טענה זו מכל וכל, וטענה כי הבנק בא לקראת התובעת בכל דרך אפשרית על-מנת לסייע לה לשוב לעבודה, אולם איכות עבודתה והתנהגותה של התובעת, אינם מאפשרים לבנק, אלא לשיקול פיטוריה (ראו: נספח ד2).

ממכתבי הבנק עולה גם המסקנה, כי הנתבע גם לו רצה, לא יכול היה לפעול להמשך עבודתה בבנק, בנסיבות אשר אליהן הגיעה התובעת במקום עבודתה.

לפיכך, לאור העובדה שפיטורי התובעת נבעו מהתנהגותה של התובעת כלפי הבנק , כולל במכתבים ששלחה, ובאיכות עבודה לקויה, כפי שטען הבנק, לא הוכח קשר סיבתי בין הפיטורין לבין פעילות הנתבע, ואף לא הוכח, כי נשכרו שירותי הנתבע לצורך השבתה לעבודה.

לאור האמור, בנסיבות המכתבים שכתבו מר חמי מורג ועו"ד קרן שליט, אין ספק כי תלונות התובעת הן על אי החזרתה לעבודה, והן על גובה הפיצויים, מצביעות על מערכת הקשרים והיחסים בין התובעת לבנק, ואיננו תוצר של הטעייה כלשהיא מטעם הנתבע.

סיכום

11. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית בזה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 35,000 ש"ח (כולל מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: זהבית גוטפריד
נתבע: אברהם דב דורון
שופט :
עורכי דין: