ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמי תעשיות אלומיניום בע"מ נגד עו"ד ג' הירשמן :

בפני כבוד השופט א' קיסרי

מערערת

עמי תעשיות אלומיניום בע"מ

נגד

משיב
עו"ד ג' הירשמן , בתפקידו כנאמן בהסדר נושים
של חברת אופיצי בע"מ (בהסדר נושים)

פסק דין

המערערת היא נושה של החברה, והיא הגישה ביום 11.9.13 תביעת חוב למשיב ("הנאמן") בעת שזה שימש כנאמן בהקפאת ההליכים של חבר ת אופיצי בע"מ ("החברה"). ביחד עם תביעת החוב הגישה המערערת גם בקשה להארכת מועד להגשתה, וביום 20.1.14 דחה הנאמן (שבינתיים מונה להיות נאמן בהסדר הנושים של החברה) את הבקשה.

הערעור הוא על החלטת הנאמן לדחות את הבקשה להארכת מועד, אשר כפועל יוצא מכך נדחתה גם תביעת החוב שהגישה המערערת.

הרקע, בתמצית הקיצור, הוא שבחודש מרץ 2013 ניתן לבקשת החברה צו להקפאת הליכים (פר"ק 8845-03-13), וביום 24.3.13 פרסם הנאמן הזמנה להגשת תביעות חוב עד יום 7.5.13. ביום 15.7.13 התקיימו אסיפות נושים שבהם אושרה הצעת החברה להסדר הנושים. ביום 27.8.13 הוגשה בקשה לאישור הסדר הנושים, ובדיון שהתקיים ביום 1.10.13 התקבלה הבקשה והסדר הנושים אושר. בגדר סקירת הרקע ראוי לציין כי המערערת הגישה נגד החברה תובענה בבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 15150-06-12) ודיון בה, שנועד ליום 11.3.13, בוטל מחמת שנמסרה לבית משפט השלום הודעה בדבר צו הקפאת הליכים שניתן במעמד צד אחד ביום 5.3.13. ביום 8.7.13, לאחר שנוכח שתוקפו של צו הקפאת ההליכים הוארך, החליט בית משפט השלום לעכב את ההליכים בתובענה שבפניו.

כאמור לעיל, לתביעת החוב שהוגשה לנאמן ביום 11.9.13 צורפה בקשה להארכת מועד, שבה נטען שמאז הקפאת ההליכים המתינה המערערת להחלטת בית המשפט בנוגע להמשך צעדיה ורק באופן עקיף נודע לה שעליה להגיש תביעת חוב. בהחלטתו מיום 20.1.14 (נספח 5 לתשובת הנאמן) דחה הנאמן את הבקשה בנימוק שלא פורטו בה נסיבות מיוחדות שבעטיין נגרם האיחור בהגשת תביעת החוב, וכן משום שביום 15.7.13 התקיימה אסיפת נושים שבה אושר ההסדר המוצע וכי הנושים הסתמכו בהצבעתם על מצב העניינים כפי שזה היה בעת שנערכה האסיפה, ובכלל זה מצבת תביעות החוב כפי שהייתה באותה עת.

המערערת טוענת כי הנאמן טעה בהתעלמו מכך שהיא פעלה בתום לב ומכך שתביעתה, שהוגשה בבית משפט השלום בתל אביב, כמוה כתביעת חוב שדבר קיומה היה ידוע לנאמן. עוד היא טוענת כי הנאמן פעל בחוסר סבירות בכך שלא פנה ביוזמתו למערערת ולא יידע אותה בדבר הצורך להגיש תביעת חוב, אף שדבר קיומה של התובענה בבית משפט השלום היה ידוע לו. עוד טוענת המערערת שעל פי ההלכה שנפסקה ברע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) (21.8.12) (" עניין מלונות רותם") יש לפרש "את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד להארכת מועד... באופן מקל יותר מאשר בהוראות חקיקה אחרות". עוד נטען כי לפי סעיף 292 לפקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג–1983 ("הפקודה") על החברה שבפירוק להגיש דו"ח על מצב העסקים וזה עומד לעיונם של הנושים, וכי לפי ס' 295 לפקודה יש לנושים הזכות לעיין בדו"ח כזה, ומכאן שאינטרס ההסתמכות של הנושים אינו נימוק בעל משקל מספיק כדי לדחות את בקשתה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

הנאמן טען, וטענתו נראית לי, שבכתב הערעור כללה המערערת נימוקים שלא בא זכרם בבקשתה להארכת מועד, וכי די בכך כדי לדחות את הערעור. כאמור לעיל, בבקשה להארכת מועד טענה המערערת שהיא המתינה להחלטת בית משפט השלום בנוגע להמשך צעדיה, ואילו בכתב הערעור היא הרחיבה את היריעה וכללה עוד כהנה וכהנה נימוקים שהעלתה לראשונה. בתשובתו הפנה הנאמן, בין השאר, להלכה המסוכמת בספרו של זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה חמישית (1998), שלפיה "בית המשפט לערעורים לא ידון בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה; ...." (בעמ' 746(. כאמור, דעתי היא שהנאמן צודק בטענה זו וכי די בכך כדי לדחות את הערעור.

אלא שגם לעצם העניין נראות לי טענות הנאמן על פני טענות המערערת, וגם משום כך יש לדחות את ערעורה.

כעולה מן החומר שצורף לכתבי הטענות, דבר מתן צו הקפאת ההליכים היה ידוע לבאי כוח המערערת סמוך מאוד לאחר שניתנה החלטתי ביום 5.3.13 בתיק פר"ק 8845-03-13. במצב דברים זה היא מוחזקת כמי שידעה על קיומם של הליכי פשרה והסדר בנוגע לחברה, לפי סעיף 350 לחוק החברות תשנ"ט–1999 (" החוק"), ובגדר בקשתה להארכת מועד, כמו גם בגדר ערעורה הנוכחי, היה עליה להסביר את הנסיבות שבעטיין נמנע ממנה להגיש את תביעת החוב במועד.

אכן, בעניין מלונות רותם נקבע שיש לפרש באורח מקל את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד, אלא שלאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון נראה לי שהמערערת קוראת בו את מה שאין בו, ועל כל פנים אני מסופק אם הוא אכן תומך בטענותיה בערעור. פסק הדין בעניין מלונות רותם נסב על הוראת סעיף 71(ב) לתקנות פשיטת הרגל תשמ"ה–1985 ("תקנות פשט"ר") הקובעת כי "נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע " (ההדגשה הוספה, א"ק). בעניין מלונות רותם נקבע שכאשר נושה ידע בפועל על אודות מתן צו הפירוק או הכינוס, הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד וממילא שיש להאריך לו את המועד לעשות כן, וזאת אף אם נוקטים בגישה מקלה בנוגע לפרשנות משמעות המונח "טעם מיוחד" הנדרש לשם כך. כאמור, זה אינו המקרה בענייננו, שכן המערערת ידעה מאז החלטת בית משפט השלום ביום 8.3.13 על קיומם של הליכי פשרה והסדר, ומעבר לכך, היא גם ידעה ביום 8.7.13 או בסמוך לכך שבית משפט השלום החליט לעכב את ההליכים בתביעה שאותה היא הגישה בשל אותם הליכי פשרה והסדר. בבקשתה להארכת המועד, כמו גם בערעורה, אין כל הסבר לעובדה שהיא לא הגישה את תביעת החוב ואת הבקשה להאריך את המועד לעשות כן מיד לאחר שעוכבו ההליכים בבית משפט השלום, ועל רקע זה התקשיתי למצוא בפסק הדין בעניין מלונות רותם תמיכה בטענותיה של המערערת.

לא מעבר לדרוש אוסיף, שנראות לי גם טענותיו של הנאמן שהפנה לפסק הדין שניתן ברע"א 6548/11 Citibank N.A. Tel-Aviv נ' עו"ד איתן ארז בתפקידו כמנהל מיוחד לנכסי החייבת רחל סייג סופר (15.11.12) שבו ציין בית המשפט, בעקבות פסק הדין בעניין מלונות רותם, שכאשר ניתן לייחס לנושה ידיעה בדבר מתן צו פירוק או כינוס (ולענייננו, גם צו הקפאת הליכים), צריכות להתקיים נסיבות נדירות ויוצאות דופן על מנת לקבוע שהנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד.

מעבר לכך, וחשוב מזאת, לדעתי יש להבחין את הנסיבות בענייננו מהנסיבות בעניין מלונות רותם על רקע העובדה שבענייננו מדובר בתביעת חוב בהליכים לקראת הסדר נושים בהתאם לפרק השלישי לחוק, ואילו בעניין מלונות רותם היה מדובר בתביעת חוב בנוגע לחברה שניתן כנגדה צו פירוק לפי הוראות הפקודה. סדר הדין בהליכי הסדר ופשרה קבוע בתקנות החברות [בקשה לפשרה ולהסדר] תשס"ב–2002 ("תקנות החברות"), אשר הוראותיהן נבדלות מהוראות תקנות פשט"ר. אמנם, בדומה לתקנה 71(ב) לתקנות פשט"ר, גם תקנה 21(ב) לתקנות החברות מאפשרת להאריך את המועד להגשת תביעת חוב מטעמים מיוחדים אם בית המשפט שוכנע "כי הנושה או בעל המניות לא היו יכולים להגיש את תביעתם במועד שנקבע", אולם יש לתת את הדעת לכך שלפי תקנה 21(ב) מי שמוסמך להאריך את המועד להגשת תביעת החוב הוא בית המשפט ולא הנאמן, בעוד אשר לפי תקנה 71(ב) לתקנות פשט"ר הכונס הרשמי או הנאמן על נכסי החייב מוסמכים להאריך את המועד, והחלטתם בעניין זה עומדת לביקורתו של בית המשפט. לכן, גם בהיבט זה נקטה המערערת בהליך בלתי מתאים, והגם שהנאמן לא התייחס לעניין זה בתשובתו, לא ניתן להתעלם מכך, ולכן אין מנוס מדחיית הערעור.

עניין אחר, ולא אחרון בחשיבותו, המבדיל את ענייננו מעניין מלונות רותם, הוא ההבדל בתכלית שלשמה מוגשות תביעות חוב בהליכי פירוק, להבדיל מהליכי הסדר. בהליך הפירוק נועדו תביעות החוב לאפשר למפרק לקבוע, לאחר בדיקתן ואישורן, את הסכומים המגיעים לנושים, וכפועל יוצא מכך את מצבת התביעות ואת הדיבידנד שיחולק להם. לעומת זאת, בהליכי הסדר משמשות תביעות החוב לתכלית נוספת והיא קביעת הזכאים להשתתף באסיפות הנושים והמשקל שיש לייחס להצבעתם. כך, למשל, קובעת תקנה 28(א) לתקנות ההסדר כי "באסיפת נושים רשאים להצביע רק נושים שתביעתם אושרה בהתאם לתקנות אלה", ובסעיף 350(ט) לחוק החברות תשנ"ט–1999 נאמר כי הרוב הדרוש לאישורו של הסדר פשרה הוא "... רוב מספרם של המשתתפים בהצבעה למעט הנמנעים שבידם יחד שלושה רבעים של הערך המיוצג בהצבעה..." (ראו לעניין זה רע"א 10999/08 אורטופדיה בירו בע"מ נ' עו"ד יצחק יונגר בתפקידו כנאמן להסדר נושים (16.4.09)).

מטעם זה נראית לי גם טענתו של הנאמן בדבר אינטרס ההסתמכות של הנושים בעת ההצבעות באסיפות הנושים. בקשר לכך אציין שבפסק הדין בעניין מלונות רותם עימת בית המשפט את עניינו של הנושה שאיחר בהגשת תביעת חוב עם הצורך לקיים הליך פירוק יעיל ולקדמו מהר ככל האפשר. בעימות מעין זה משקלו של אינטרס ההסתמכות של הנושים האחרים, אם בכלל קיים כזה, הוא קטן, שכן להכרה בתביעתו של נושה נוסף, הגם שהיא עלולה להקטין את הדיבידנד שיקבלו הנושים האחרים, אין השפעה על צעדים או עמדות שנושים אלה יכולים לנקוט בקשר עם הליך הפירוק. לעומת זאת, כאשר מדובר בהליכי הסדר ופשרה, מצבת הנשייה היא נתון בעל חשיבות שיש לו השלכה, בפועל או בכוח, על התנהלות הנושים ואופן הצבעתם באסיפות (לסקירת הנושא בכללותו ראו אלשיך ואורבך "הקפאת הליכים הלכה למעשה" מהדורה שנייה [2010] עמ' 609 ואילך), ומכל מקום הטוען אחרת – עליו הראיה. המערערת טענה אמנם שנוכח הוראת סעיף 292 לפקודה יש לדחות את טענת הנאמן לעניין אינטרס ההסתמכות של הנושים האחרים, אולם לטענה זו אין יסוד מספיק ולו מן הטעם שעניינו של הסעיף הוא בדין וחשבון שיש להגיש בנוגע לחברה שניתן לגביה צו פירוק, ואין מחלוקת שלא זה המקרה שבפנינו.

סיכומו של דבר, הערעור נדחה.

המערערת תשלם לנאמן שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה


מעורבים
תובע: עמי תעשיות אלומיניום בע"מ
נתבע: עו"ד ג' הירשמן
שופט :
עורכי דין: